ריב"א על התורה/בראשית/מג
ז
עריכההידוע נדע כי יאמר הורידו את אחיכם פרש"י כי יאמר אשר יאמר כי משמע בלשון אם ואם משמע בלשון אשר הרי זה משמוש ד' לשונות. שהרי כי זה משמע כמו עד אם דברתי דברי עכ"ל ממ"מ שכל כי המשמש בלשון אשר אם הוא משמוש מד' לשונות. והיינו כפי שטתו שפי' בפ"ק דר"ה וז"ל כי תבאו כי תלכון כי תשאכי תכלה וכל המשמש בלשון כאשר ובמקום אשר כולם לשון אם הם. שמצינו בכמה מקומות אם משמש בלשון כאשר ובלשון אשר כמו ואם יהיה היובל הרי זה כמו כאשר יהיה היובל שהרי ודאי יהיה. ואם תקריב מנחת ביכורים כמו וכאשר תקריב שהרי חובה הוא. וכן אם כסף תלוה את עמי. ואמנם פי' התוספות בסוף גיטין וז"ל מה שפי' כי יביאך כי בא סוס משמשין בלשון דהא דאי אפשר שישמשו בלשון אם דהא ודאי יביאך הקב"ה לארץ וכן ודאי בא סוס פרעה נר' לר"ת דבחנם דחק דהרבה אם משמשין בלשון בענין זה כגון ואם תקריב מנחת ביכורים. אם כסף תלוה את עמי. עד אם כלו לשתות. ואם יהיה היובל לבני ישראל שכלם הם לשון ודאי. אמנם במסכ' גיטין בסוף פר' המגרש פרש"י דכל כי המשמש בלשון דהא הוא וכל המשמש כלשון כאשר כי יאמרו אליכם בניכם לשון אם הוא. ולעיל בפרשת וירא כתבתי כל לשונו. ופרשו התוס' פ"ק דר"ה שלשון רש"י דבמסכת גיטין משמע דלשון רש"י דבפרק קמא דר"ה עקר הוא ולאותו לשון כי זה המשמש בלשון אשר לשון דהא. וכן בפרשת משפטי' גבי כי תעבד את אלהיהם כי מוקש הוא לך פרש"י וז"ל הרי אלו כי משמשין לשון אשר וכן בכמה מקומות וזה לשון אי שהוא לשון אחד מד' לשונות שכי משמש שמצינו בהרבה מקומות אם משמש בלשון אשר כמו אם תקריב ביכורים שהוא חובה עכ"ל והיינו כלשון רש"י שבפ"ק דר"ה. אבל לשון רש"י שבמס' גיטין כי זה משמש בלשון הוא.
יד
עריכהואל שדי יתן לכם. פרש"י מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי כלומ' כשברא הקב"ה עולמו היה מרחיב והולך כשתי פקיעות עד שאמר הקב"ה די:
יז
עריכהויעש האיש כאשר אמר יוסף. זה מנשה וא"ת היאך היה קוראו איש והלא לא היה לו כי אם ט' שנים לכל היותר שהרי יוסף היה בן ל' שנה בעמדו לפני פרעה ובן ל"ט היה כשבא יעקב למצרים ז' דשובע וב' דרעב דכתי' כי זה שנתים הרעב וגו'. וי"ל שלפי' ר"י חסיד גבי ער ואונן ניח' לעיל בפ' וימת גם אותו ודוק:
לד
עריכהותרב משאת בנימין ממשאות כלם ה' ידות. פרש"י חלקו עם אחיו ומשאת יוסף ואסנת ומנשה ואפרים. וקשיא שלדברי רש"י משמע שלא היה לו רק ד' ידות על אחיו. ולפי לשון המקרא משמע שהיה לו ה' ידות יותר משל אחיו. ויש לפרש שכל אחד ואחד היו אוכלים עם בן זוגו ובנימין היה אוכל לבדו ונתן לו חלק גדול כפי שנים כאלו היה אוכל עם בן זוגו מלבד חלק יוסף ואסנת ומנשה ואפרים נמצא שהיה לו ה' על אחיו. עי"ל שכך פתרון המקרא ותרב משאת בנימין ממשאת כלם כי היו לו ה' ידות. אבל מ"מ לא היה חלקו מרובה על חלק אחיו רק ד' ידות. וא"ת לדברי רש"י היה כגרגרן ורעב לפיכך י"מ שכך פתרון המקר' ותרב משאת בנימין ממשאות כלם שהם ה' ידות שהרי היו י' וכל אחד היה אוכל עם בן זוגו והוא הרבה משאת בנימין מעט יותר ממשאת כל אחד. וא"ת ולדברי רש"י הלא היה מטיל קנאה בדבר לתת לו חלק גדול יותר משל אחיו והוא נענש בשביל קנאה דאמרי' בפ"ק דשבת בשביל ב' סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים וכו' ותירץ הר"ר אליקים שמאחר שאמר להם יוסף שיביאו את בנימין אליו היה לו לחנכו ולקבלו בסבר פנים יפות ולעשות עמו טובה יותר מכלם. עי"ל שמאותו שעה היה בלבו של יוסף להודיע לאחיו שהוא יוסף וכיון שידעו לא יתקנאו בו שאר אחיו כלומר אחי בנימין כי יאמרו בלבם בן אמו הוא ולכך מטיב לו יותר וגם כן בדין הוא להטיבו יותר ממנו. ולא שייך למימר קנאה אלא א"כ כשאדם עושה לבן אחד יותר משאר בנים כמו שעשה יעקב ליוסף. ובכך ניחא הא דכתוב לבנימין נתן ג' מאות כסף וה' חליפות שמלות ולשאר אחיו לא נתן רק חליפות שמלות כי יאמרו בלבם בן אמו הוא ולא יתקנאו בו. וא"ת והא כתוב ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וא"כ היה מטיל קנאה בדבר וי"ל שעתה לא נתקנאו בו לפי שהיה מלך והיה לו לחלוק כבוד יותר משאר בניו אבל ב' סלעים שהוסיף לו זה היה בעודו הדיוט כמותם ולזה נתקנאו בו: