רי"ף על הש"ס/שבת/דף ז עמוד ב

הלכות רב אלפס

במה דברים אמורים? לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מפליגין, ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת, דברי רבי. רשב"ג אומר: אינו צריך. ומצור לצידן, אפילו בערב שבת מפליגין. יש מי שאומר: הא דתניא אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת, בזמן שהספינה גוששת ואין במים עשרה טפחים, ומשום גזירת תחומין גזרו בה, אבל למעלה מעשרה טפחים לא גזרו; ומשום הכי נהגו העם להפליג בים הגדול. והאי טעמא פריכא הוא, דאי מהאי טעמא היא דאין מפליגין, הוה ליה למתנא: אין מפליגין בספינה קטנה, אמאי תני ספינה סתם, דמשמע בין קטנה בין גדולה? ועוד, מאי איריא ג' ימים? אפילו טפי נמי. ועוד, לדבר מצוה אמאי שרי? והא העמידו דבריהם במקום עשה, כדתנן: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים, ואמרינן עלה: גבי פסח לא העמידו דבריהם במקים כרת, גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. אלא היינו טעמא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת, משום ביטול מצות עונג שבת, דכל ג' ימים הויא להו שינוי וסת משום נענוע הספינה, כדכתיב בהו: "יחוגו וינועו כשכור" וגו', ולא יכלי למעבד עונג שבת, ולאחר ג' ימים הויא להו נייחא ובעו מיכלא ומקיימי מצות עונג שבת, והיינו טעמא דלדבר מצוה שרי משום דפטירי ממצות עונג, דאמר מר: העוסק במצוה פטור מן המצוה, ותנן נמי: שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, ולהכי נמי אמרינן: אסור להלך בערבי שבתות יתר על ג' פרסאות, דאינון י"ב מיל, משום דמבטיל ליה למצות עונג שבת, כדמפרשא בהדיא. והוא הדין שאין צרין על עיירות של גוים פחות מג' ימים קודם לשבת, משום דלא מיתהני להו מיכלא ומשתיא תוך ג' ימים, משום טרדא ופחדא דליבא, ולבתר תלתא יומי פרח פחדיהו ומקיימי ליה לעונג שבת. גרסינן בפרק לולב וערבה, אמר איבו משום ר' אלעזר בר' צדוק: אל ילך אדם בערב שבת יותר משלש פרסאות. אמר רב כהנא: לא אמרן אלא לביתיה, אבל לאושפיזיה אמאי דנקיט סמיך. איכא דאמרי, אמר רב כהנא: לא נצרכה אלא אפילו לביתיה, ואמר רב כהנא: בדידי הוה עובדא ואפילו כסא דהרסנא לא אשכחית. תנו רבנן: אין צרין על עיירות של גוים פחות מג' ימים קודם השבת, ואם התחילו אין מפסיקין אפילו בשבת, וכן היה שמאי דורש: "עד רדתה", ואפילו בשבת. גרסינן בעירובין, אמר יהודה אמר רב: גוים שצרו על עיירות של ישראל, אין יוצאין עליהן בכלי זיין ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי: עיירות של ישראל שצרו עליהן גוים, אין יוצאין עליהן בכלי זיין ואין מחללין עליהן את השבת. במה דברים אמורים? בשבאו על עסקי ממון; אבל באו על עסקי נפשות, יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת:

מתני'

אמר רשב"ג: נוהגין היו של בית אבא שהיו נותנין כלי לבן שלהן לכובס גוי שלשה ימים קודם השבת. ושוין אלו ואלו שטעונין בקורות בית הבד ובעיגולי הגת:

גמ'

מאן תנא דכל מילי דאתא ממילא שפיר דמי? ר' יוסי בר'

רבנו ניסים (הר"ן)

לעבור במים במעבורת אפילו בתוך התחום משום דהוה ליה כשט ואסור לשוט גזירה שמא יעשה חבית של שייטין והיינו דגרסינן בפרק תולין [דף קלט ב] חזי מר האי צורבא מרבנן דאזיל ונאים במעברא ועבר להך גיסא ואמר למינם קא מכוונא ואזיל וסייר פירי אמר ליה הערמה מדרבנן היא וצורבא מרבנן לא אתי למעבד לכתחלה אלמא דלכתחלה שלא בהערמה אסור ובהערמה נמי דוקא לצורבא מרבנן הא לכולי עלמא אסור. לפי פירוש זה ולפי דברי הרב אלפסי ז"ל ג"כ יש לתמוה על מה נהגו העם עכשיו להפליג בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב טעם אחר בין בזו בין במה שאמרו אין צרין על עיירות של נכרים דכולהו מקום סכנה הוא וכל שלשה ימים קודם השבת קמי שבתא מיקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש וה"ה להפריש במדברות ולכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת ועל דרך זה התיר הרמב"ן ז"ל מפרשי ימים שיכנסו בים בשבת ולפרוש מן הנמל ואין חוששין משום דכשאסרו להפליג בספינה תוך שלשה ימים לא אמרו אלא בישראל שוכר כל הספינה שכל המלאכה הנעשית בה אינ' נעשית אלא בשבילו אבל בספינה שרובה נכרים וישראלים מועטים נכנסים בה כיון דרובה נכרים על שם הנכרי היא נעשית וכדאמרינן בפ' כל כתבי (ד' קכב א) במסבה שרובה נכרים והדליק נכרי את הנר שמותר לישראלים שבה להשתמש לאורה:

ולפיכך נוהגין עכשיו שמתכנסין לתוך הספינה מע"ש ומסדרים שם שולחן ומדליקין את הנרות לקנות שם שביתה ואחר כך חוזרין ונכנסין לה בשבת ועושין כך מפני שהספינה עתידה לצאת בשבת חוץ לתחום ויהא אסור לזוז בתוכה מד' אמות שלו לפי שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום ואע"ג דקי"ל דהלכה כר"ג [דמהלך את כולה] אפי' בדיר וסהר אע"ג דלא שבת באויר מחיצות ה"מ בנתנוהו נכרים בדיר וסהר דאניס הא לדעת לא עשאום כארבע אמות אבל כיון שנכנס לה מע"ש נעשה כמערב ברגליו ואומר כאן תהיה שביתתי וכיון דקונה שם שביתה שובת באויר מחיצות מבעו"י הוא ומהלך את כולה דכד' אמות היא אצלו:

גרסינן בפרק לולב וערבה (דף מד ב) וכו' לא אמרן אלא לביתיה: דכיון שאינו בבית מכינין מעט לצורך השבת ולא הוה ליה מידי למיכל בשבת:

אבל לאושפיזיה אמאי דנקיט סמיך: כלומר אמאי דנקט אושפיזיה כלומר דכיון דבעל הבית שם שאין דרך ליכנס לאושפיזא אם אין שם בעל הבית הילכך מכינין הרבה:

לא נצרכה אלא אפילו לביתו: כלומר לא מבעיא לבי אושפיזא שלא היו מצפין שיבא שיכינו בשבילו אלא אפי' לביתיה דאיכא למימר הכינו בשבילו שמא יבא אפ"ה לא דזימנין לא חיישי כולי האי וכעובדא דרב כהנא:

גרסי' בעירובין (ד' מה א) אמר רב יהודה אמר רב וכו' לספר: מקום המבדיל בין גבול ישראל לגבול ארץ העמים:

יוצאין עליהן שמא: ילכדוה ומשם תהא נוחה ליכבש לפניהם:

מתני' אמר רשב"ג וכו': כלי לבן שהם קשין ליכבס וצריך שלשה ימים ומחמירין היו על עצמן כב"ש. והאי דלא קתני הא מילתא גבי שלשה דברים שהיה רשב"ג מחמיר כדברי ב"ש בפרק ב' דיום טוב (דף כא ב) משום דהתם לא איירי אלא במילי דיו"ט אבל במילי דחול לא איירי:

ושוין אלו ואלו שטוענין קורות בית הבד וכו': אפילו ב"ש דאית להו [דף יז: במשנה] שביתת כלים מודים שטוענין את הזיתים בקורות בית הבד ואת הענבים בעגולי הגת מבעוד יום והמשקה זב והולך מאיליו כל השבת ומשום הכי מודו ב"ש בהא מילתא משום דאי נמי עביד לה בשבת ליכא חיוב חטאת דכי אמרינן (לקמן דף קמה א) דסחיטת זיתים וענבים אב מלאכה היא ה"מ בזיתים וענבים שלא ריסקן מבעוד יום דהוה ליה מפרק היין מקליפתו שהוא תולדה דדש אבל הני מכיון שנתן קורה על גבי זיתים ועל גבי ענבים מבעוד יום הרי הן מרוסקין ומכאן ואילך בלא קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ומשום הכי שרו ב"ש דהא ליכא בה מלאכה גמורה דתיתסר משום שביתת כלים:

גמ' מאן תנא דכל מידי דאתו ממילא שפיר דמי: כלומר מאן תנא דכיון שריסקן ליכא תו חיוב חטאת אפילו אי

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט