רי"ף על הש"ס/שבת/דף א עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהלכות רב אלפס
חשובה לו כארבעה על ארבעה, וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן: ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. תניא: היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ אסור להחזירה, ותניא אידך מותר להחזירה, הא והא בשוגג ולא קשיא, כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת, וכדבעא מיניה רבא מרב נחמן: היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ מהו שיחזירנה לאותה חצר? אמר לו מותר, לחצר אחרת מאי? אמר לו אסור, ומאי שנא? אמר ליה לכי תיכול עלה כורא דמילחא, התם לא אתעבידא מחשבתו, הכא אתעבידא מחשבתו. אמר רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה. הא מילתא מקשו בה רבנן: מכדי רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה, כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש, תנא דבי שמואל: כל מלאכת עבודה לא תעשו, יצאת רדיית הפת ותקיעת שופר שהיא חכמה ואינה מלאכה, ואלא מאי טעמא לא שריוה הכא? משום שלא יבא לידי איסור סקילה, הא לאו הכי אסירא, ואמאי? והא לאו מלאכה קא עביד, ופריקו בה כמה פירוקי דלא דייקי גבן ומשום הכי לא כתבינן להו, אבל אנן הכי מסתברא לן בפירוקא דהאי קושיא, אע"ג דרדיית פת בתנור חכמה היא ואינה מלאכה, לא שרו לה רבנן אלא היכא דשכח פת בתנור וקדש עליו היום, דמציל ממנה מזון שלש סעודות לשבת ומשום כבוד השבת, ואפילו הכי בעי לשנויי כדקתני לקמן: ולא ירדה במרדה אלא בסכין, אבל רדייה שלא לסעודת שבת לא שריוה ליה רבנן, ורדייה דהכא לאו לסעודת שבת היא, דהא לא חזיא לאכילה, ומשום הכי לא שרו ליה רבנן אלא משום שלא יבא לידי
רבנו ניסים (הר"ן)
תימא הכי הא דאמר רבא זרק בפי הכלב או בפי הכבשן וכו' תירץ רבינו תם ז"ל דכי אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום היינו היכא דלא ניחא ליה בענין אחר אלא בענין זה כמו השתין ורק שאינו יכול להשתין ולרוק בענין אחר וכן זרק בפי הכלב או בפי הכבשן שרוצה שיאכלנו הכלב או שישרף העץ בכבשן אבל הכא דאינו חושש אם יקבלנו בידו או בכנף בגדו ליכא למימר מחשבתו משויא ליה מקום:
ומקשו הכא דבעינן ברשות הרבים הנחה על מקום ארבעה היכי דמי אי למטה מג' לא צריך דכל פחות משלשה כקרקע דמי וכדאמרינן בגמרא [דף ה א] בשלשל ידו למטה מג' וקבלה ואי למעלה מג' ולמטה מעשרה כרמלית הוי ופטור ואי למעלה מעשרה רשות היחיד הוא ותירץ הראב"ד ז"ל משכחת לה בבעלי חיים גבוהים מג' שעומדים ברה"ר שאין חולקין רשות לעצמן אי נמי בעמוד תשעה ורבים מכתפין עליו דהוי כרה"ר כדאמר לקמן [דף ח א] ואי דאית ליה ארבעה מיהת מיחייב ואי לא פטור וזה שלא כדעת רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל שכתבו דעמוד תשעה ורבים מכתפים עליו אפילו בשאינו רחב ד' מיירי כדבעינן למכתב קמן בס"ד:
תניא היתה ידו מלאה פירות וכו' אסור להחזירה לחצר אחרת: כדמשני ואזיל אפי' אותה חצר אחרת היא שלו אי נמי של אדם אחר ועירבו:
התם לא אתעבידא מחשבתו: שנתכוין לפנותם מחצרו ולא נתקיימה הילכך לא גזור אבל חצר אחרת נתקיימה מחשבתו וגזרינן דילמא מפיק לה זימנא אחריתי ושדי להו להנך פירי ברה"ר ובגמ' מוכח דדוקא בשוגג הוא דשרי לאותה חצר אבל במזיד אפי' לאותה חצר אסור ולפי שיטת רש"י ז"ל בגמרא בין שהוציא ידו מבעוד יום בין שהוציאה משחשכה כל שהוציאה במזיד אפי' לאותה חצר אסור להחזירה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות שבת דאף על גב דאמרינן בסמוך דהדביק פת בתנור במזיד התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה והכא נמי הוה לן למשרי להחזירה לאותה חצר אפי' הוציאה במזיד כדי שלא יפלו הפירות מידו ויבא לידי איסור סקילה ליתא דלא דמי דאילו בההיא דהדביק פת בתנור אי לא שרינן ליה לרדותה על כרחין אתי לידי חיוב סקילה שעל כרחו תגמר אפיית הפת אבל הכא אי בעי נקיט להו לפירי בידיה ולא רמי להו לרה"ר הילכך לא דמיין אבל בתוספות סוברין דמזיד דהכא כמזיד דהתם דה"נ מילתא דלא שכיחא היא דכולי יומא לינקוט פירות בידיה הילכך במזיד דהכא ודהתם כל שלא נתקיימה מחשבתו דהיינו אותה חצר דהכא ורדייה דהתם שהוא מוציא הפת מן התנור קודם שתאפה ולא נתקיימה מחשבתו שרי ומאי דמשמע הכא דבמזיד אפילו לאותה חצר אסור כגון שהוציא ידו מבעוד יום שאי אפשר לו לבא לידי חיוב סקילה:
אמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור וכו' התירו לו לרדותה: אע"ג דרדיית הפת אסורה היא מדבריהם התירו לו שירדנה קודם שתאפה כדי שלא יתחייב סקילה משום אופה שהוא אב מלאכה וכתב הגאון ז"ל הא מילתא מקשו בה רבנן וכו' כדכתיב בהלכות וכתב עליו הרז"ה ז"ל אין לקושיא זאת לא טעם ולא ריח שאילו היתה מלאכה היאך היינו דוחים מלאכה מפני מלאכה אלא ודאי מפני שאינה מלאכה אלא חכמה הוצרכו להתירה ולא היה דבר זה כדאי לכתבו אלו דבריו ז"ל והרמב"ן ז"ל למד עליו זכות בספר מלחמותיו ולפי שאיני מסכים בכל מה שכתב הוא ז"ל איני כותב דבריו שלא להאריך ואכתוב דעתי שהוא מקצתו כדבריו הנך רבנן הכי פרכי ודאי רדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו ותנא דבי (שמואל) דאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה לאו לאפוקינהו ממלאכה דאורייתא קאמר דהא לא אצטריכא ליה דכולהו מלאכות ממשכן ילפינן להו ורדיית הפת לא הוית במשכן וכדאמרינן בפרק כלל גדול (דף עד ב) שבק תנא דידן בשול סמנים דהואי במשכן ונקיט אופה בתמיה אלמא דאפיית הפת לא הוית במשכן ותקיעת שופר נמי לא אשכחן לה במשכן ולמפטר מאי דלא הוי במשכן לא צריך מיעוטא אדרבה לחיובי צריכינן דתיהוי במשכן אלא ודאי תנא דבי (שמואל) הכי קאמר כיון שהכתוב אמר כל מלאכת עבודה דמשמע מלאכה גמורה אף חכמים בשבותין שלהם לא אסרו מה שהוא חכמה ואינה מלאכה דאי לא תימא הכי מאי קא מקשינן לקמן בפרק כל כתבי [דף קיז ב] אברייתא דקתני דשכח פת בתנור מציל מזון שלש סעודות וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין דפרכינן עלה מדתני דבי (שמואל) נימא נהי דאיסורא דאורייתא ליכא שבות דרבנן מיהא איכא והתם נמי לא משנינן הכי אלא דאמרינן כל מה דאפשר לשנויי משנינן ובודאי שזה הלשון מוכיח מתוכו דרדיית הפת לאו שבות גמור הוא ועוד דמשמע מיניה נמי דאם אפשר לשנויי בסכין משנינן ואי לא עבדינן במרדה דכי האי לישנא גופיה אמרינן בפ' מפנין (דף קכח ב) רב אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה כמה דאפשר לשנויי משנינן התם ודאי אי לא אפשר בשערה מביאה בידה וה"נ דכוותה וכיון שכן מאי קאמרינן הכא קודם שיבא לידי איסור סקילה דהא רדייה לאו שבות היא אלא עובדין דחול היא א"א לשנויי משנינן ואי לא אפשר עביד ליה כדבעי' זו היא קושי' הראשונים ז"ל ופריק לה הריא"ף ז"ל דנהי דודאי הכי הוא דרדיי' הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו מיהו לעובדין דחול (לא) דמו ולא שרינן
רש"י (ליקוטים)
המאור הקטן
השגות הראב"ד
מלחמות ה' (לרמב"ן)
שלטי הגיבורים
חידושי אנשי שם
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)