רי"ף על הש"ס/פסחים/דף י עמוד א

הלכות רב אלפס

אורז ודוחן לא. מנא הני מילי? אמר ר' שמעון בן לקיש, וכן תאנא דבי ר' ישמעאל, וכן תאנא דבי ר' אליעזר בן יעקב, דאמר קרא: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז ג), דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון.

אמר רבה בר בר חנא אמר ר' שמעון בן לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, אין חייבין על חימוצו כרת. מאי טעמא דר' שמעון בן לקיש? דהוי להו מי פירות, ומי פירות אין מחמיצין. תניא: אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש, ואם לש, רבן גמליאל אומר: תשרף מיד, וחכמים אומרים: תאפה מיד. אמר ר' עקיבא: שבתי הייתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע, ולשתי את העיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר. ואע"פ שאין לשין בו מקטפין בו, אתאן לתנא קמא. וחכמים אומרים: את שלשין בו מקטפין בו, ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו. ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין. הא מתניתא אוקימנא בגמ' ביום שני, אבל ביום ראשון לא, ואפילו לר' עקיבא, משום דהויא לה מצה עשירה. ומסתברא לן כר' עקיבא, והילכתא כוותיה ביום ראשון דבעינן לחם עוני ואסיר, אבל ביום שני דלא בעינן לחם עוני שרי, דהא ר' יהושע בן לוי כוותיה סבירא ליה, דאמר להו לבניה: יומא קמא לא תלושו לי בחלבא, מכאן ואלך לושו לי, ולישנא בתרא: לא תלושו לי בדובשא, מכאן ואילך לושו לי, ובודאי דהא מתניתא בשמן על ידי מים היא שנויה, דהא קיטוף שמן על ידי מים הוא, שלשין במים תחילה ומקטפין בשמן, ותנא קמא מאן דאסר בלישה שרי בקיטוף, ורבן גמליאל ורבנן אסרי בין בלישה בין בקיטוף, ואי לאו דעבד ר' יהושע בן לוי דהוא אמורא

רבנו ניסים (הר"ן)

דהא תניא בכריתות ובמנחות (דף עה ב) לקט מכולן כזית ואכלו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא יוצא ידי חובתו בפסח ועל כרחין מכולן אכולהו חמשת המינין קאמר וליכא למימר אמנחות קאמר דהא כל המנחות באות מצה ושמע מינה דכולהו חמשת המינין מצטרפין למצה הילכך ודאי לא לענין מצה קאמר ופירש"י ז"ל דלענין תרומה קאמר דכל שהן ממין אחד תורמין מזה על זה ולא נהירא דהא תנן במסכת תרומה דכל שהוא כלאים זה עם זה אין תורמין מזה על זה ובריש מסכת כלאים מוכח דחטין וכוסמין כלאים זה בזה דתנן התם החטין והזונין אינם כלאים זה בזה השעורים ושבולת שועל והכוסמין והשיפון אינן כלאים זה בזה אלא ודאי לענין חלה מיירי הכא דאע"ג דלענין תרומה אין הכוסמין ממין חטין לענין חלה כיון שעיסותיהן דומות כדאמרינן בירושלמי מצטרפות כל שהעיסות נושכות זו את זו כי היכי דמהניא בלילה לצרף אפי' חטין עם השעורין אע"פ שאין עיסותיהן דומות כמו שאכתוב בסמוך בס"ד ודאמרינן הכא כוסמין מין חטים לאו למימרא דלא הוי מין שעורים אלא אף מין חטין קאמר מדתנן במסכת חלה החטים אין מצטרפין עם הכל חוץ מן הכוסמין והשעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים אלמא כוסמין מצטרפין עם השעורים אלא ודאי ה"ק כוסמין אף מין חיטין אבל שבולת שועל ושיפון מין שעורים ולא מין חטים ומיהו ה"מ בנשוך בעלמא כלומר שכל אחת ואחת נעשית עיסה בפני עצמה ואחר כך נשוכו ונתחברו אבל בבלול כלומר שכל הקמחים נלושו יחד ועשו מהן עיסה מצטרפין דתנן התם בריש מסכת חלה ה' דברים חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה ורמיא לה בירושלמי אהא דתנן חטים אין מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין ומשני כאן בנשוך כאן בבלול וכדפרישית:

דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה: אם עשאן מצה אורז ודוחן אין נעשין חמץ ואם מחמיצין אותם מסריחין:

עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמוצה כרת: פירש רש"י ז"ל בשלא נתן לתוכה מים וכרת הוא דאין חייבין עליה משום דמי פירות אינם מחמיצין אבל נוקשה מיהא הוי כדתניא לקמן אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף דאלמא מי פירות מחמיצין ואפי' רבנן דפליגי ואמרי תאכל ה"מ היכא שיכולין לשמרה מלהחמיץ כשאר עיסה אבל בעלמא מודו דמחמיצין. וא"ת דלקמן משמע דאין מחמיצין כדאמרי' דותיקא שרי במישחא ומלחא משום דהוו להו מי פירות ואמרי' נמי בחצבא דאבישונא (דף מ א) דאפי' זקפא שרי דמי פירות נינהו ומי פירות אינן מחמיצין ומהאי טעמא שרי לחרוכי תרתי שבלי בהדי הדדי ולא חיישי' דילמא נפיק מהך גיסא ובלע אידך אלמא מי פירות אין מחמיצין כלל ואפילו לכתחלה נמי שרינן לפיכך פי' ר"ת ז"ל דאין מחמיצין כלל בפני עצמן והיינו הנהו דשרינן לקמן אבל ע"י מים אין חייבין על חמוצן כרת אבל נוקשה מיהא הוי וממהר חמוצה והיינו דתניא לקמן ואם לש תשרף מיד וכן פירשה הרב אלפסי ז"ל בהלכות ע"י מים וה"נ מוכח במנחות בפרק כל המנחות (דף נז א) דבלא מים אפי' נוקשה לא הוי דאמרינן התם אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחמוץ דברי ר' יוסי הגלילי ופרכי' מנחת נסכים מי פירות הן ומי פירות אין מחמיצין אמר ריש לקיש אומר היה ר' יוסי מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשרה ואם איתא (דר' מאיר) מיירי בלא מים ואפי' הכי כרת הוא דליכא אבל מלקות איכא דחמץ נוקשה הוי אמאי אצטריך למימר התם דמנחת נסכים מגבלה במים אפילו בלא גבול מים נמי נוקשה הוי ופסול למנחות כדמוכח התם אלא ודאי בלא מים אפי' נוקשה נמי לא הוי:

נסתפק רש"י ז"ל בעיסה שלשו אותה בביצים אי הויא דינה כאילו נלושה במי פירות לפי שאנו רואין שהעיסה שנילושה בביצים היא יותר עבה משנילושה במים אבל רבינו תם ז"ל היה יודע היתר בדבר והיה מנהגו ערב הפסח לאכול אחר ד' שעות עיסה שלשו אותה בביצים דאע"ג דאמרי' בירושלמי האוכל מצה בערב הפסח כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו ה"מ מצה הראויה לצאת בה ידי חובתו אבל זו מצה עשירה היא:

תניא אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש: מפני שקרובה להחמיץ ואין אדם יכול לשמרה לפיכך אם לש תשרף מיד ובמועד קאמר ולא ביו"ט דהבערה שלא לצורך היא וחכמים אומרים תאפה מיד דקסברי אפשר לשמרה:

שבתי היתה: שביתתי היתה רגל פסח אחד:

מקטפין בו: טחין פניה לאחר עריכתה:

אתאן לת"ק: שאין הכל מודים דמקטפין בו דהא רבנן בתראי פליגי ואסרי:

ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין: שהפושרין ממהרין להחמיץ ואע"ג דגבי מנחות כתיב מצות ותנן כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו (מבואר כאן בגמרא) לא גמרינן מינייהו דמנחות לישתן בעזרה במקום זריזים:

הא מתני' אוקימנא בגמ' ביו"ט שני וכו': קטוף שמן ע"י מים הוא שלשין במים תחלה:

ומקטפין בשמן: דכיון דקתני סתמא מקטפין משמע דנלושין כי אורחא דהיינו במים ואשכחן מקצת רבוותא וכו' ואנן כתבי' מאי דסבירא לן. השיב עליו הר"ז הלוי ז"ל ואמר דמדר' יהושע בן לוי לא איריא למיפסק כר' עקיבא

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט