רי"ף על הש"ס/פסחים/דף ב עמוד א

הלכות רב אלפס

בין בגופיה בין בממוניה.

תנן התם: רבי מאיר אומר, אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש. רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש. דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור. מנלן? אמר אביי, תרי קראי כתיבי: כתיב "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (שמות יב יט), וכתיב: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב טו), הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור. ואימא לרבות ליל ארבעה עשר לביעור? "ביום" כתיב. ואימא מצפרא? "אך" חילק, דהוה ליה בתחילת שבע, ועבדו רבנן הרחקה יתירא כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא:

תנו רבנן: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר: "לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ"^[2]! לפי שנאמר: "לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ", שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של

רבנו ניסים (הר"ן)

בעיין אי הוי מקח טעות דהכא לאו במצות ביעור עסיקינן אלא לענין דינא שקלינן וטרינן ומסקינן דלא הוי מקח טעות דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה אפילו בממוניה ולא מצי תבע ליה שוכר למשכיר מה דאפיק עליה שהרי לא ההנהו למשכיר כלל דמצוה בלחוד הוא דרמיא עליה דמשכיר ואע"ג דלא עבדה ליכא חיובא דממונא עליה כלל כנ"ל:

תנן התם ר"מ אומר אוכלין כל חמש: ה"ג ואע"ג דבפירקין הוא (ד' יא ב) קאמר תנן התם:

ושורפין בתחלת שש: ולא ימתין עד תחלת שבע שהוא אסור מן התורה לפי שאדם טועה בשעות:

רבי יהודה אומר טועה אדם יותר מכן וצריך להתרחק מן העבירה יותר ולא יאכל מסוף ד' ולמעלה:

תולין לא אוכלין ולא שורפין: כלומר אין צריך לשרוף ומאכיל לבהמה כל חמש והוא לא יאכל:

דכ"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור מן התורה: דהא אי לא מיתסר עד לאורתא לא הוו גזרי ביה רבנן דבין יממא לליליא לא טעו אינשי:

כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם: דמשמע אפילו שעה אחת בתוך השבעה:

וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור: ואי האי הראשון מכלל המנויין הוא הרי שהה בו שעה אחת:

הא כיצד לרבות וכו' דע"כ האי הראשון ראשון לכל הז' קאמר דהוא י"ד:

ואימא לרבות ליל י"ד: דכיון דסתם לך הכתוב נימא דמתחלת היום קאמר ומשנינן דביום כתיב:

אך חלק: אכין ורקין מיעוטין הן אלמא מקצת היום מותר ומקצת היום אסור ומעתה יש לנו לחלק חציו מותר וחציו אסור וי"א אך הוא חץ באלפא ביתא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ ח' תחת א' וצ' תחת כ':

תנו רבנן שבעת ימים וגו' והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך: הרי בתים במשמע לפי שנאמר לא יראה לך משמע מיניה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים דהיינו נכרים ושל גבוה כגון שהקדישו לבדק הבית:

יכול יטמין חמץ שלו דהא לא יראה כתיב וזה אינו נראה ויקבל פקדונות מן הנכרים דהא לך כתיב וזה אינו שלך תלמוד לומר לא ימצא אסר הטמנה שאף היא בכלל מציאה ואסר של אחרים דהא לא כתיב לך ולקמן פריך והא אמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ומשני ליה:

אין לי אלא בנכרי שלא כבשתו: מפרש לה בגמרא דהכי קאמר אין לי שריותא דשל אחרים אלא בנכרי שלא כבשתו תחת ידך דלא מיקרי לך נכרי שכבשתו מנא לן דשרי דאיכא למימר דלך מיקרי תלמוד לומר לא ימצא מפרש לה בגמרא משום [דכתיב] לך לך תרי זמני מפקינן לה דשדי חד לך אלא ימצא ודרוש ביה הכי אפילו במצוי אצלך דהיינו נכרי שכבשתו לא מיתסר אלא לך כלומר בדקביל עליה אחריות ויש כאן דקדוקי דברים וכתבתים בחידושי:

אין לי אלא בבתים וכו': כלומר אי לא כתב אלא [לא] ימצא בבתיכם אין לי שאסור לשהות חמץ אלא בבתים מפני שמצוי אצלו תמיד: בבורות שיחין ומערות שבגבולין מנין תלמוד לומר בכל גבולך:

ועדיין [אני אומר] אע"פ שנאמרו שניהם בבתים עובר בבל יראה דבכלל גבולין נינהו ובל ימצא דכתיב בהו ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים דמתסרא בהו הטמנה דהא לא כתיב בהו ראיה אלא מציאה ולקבל פקדונות נמי מיתסר דלא כתיב לך אבל בגבולין דכתיב לך עדיין אני אומר בהן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה מנין ליתן קולא של זה בזה וחומרא של זה בזה נאמר שאור בבתים וכו' ומפרשינן לקמן דחומרי דבתים שדינן אגבולין כשקבל עליו אחריות וקולא דגבולין שדינן אבתים בשלא קבל:

ותמיהא לי כי היכי דילפינן קולא של אחרים מגבולין אמאי לא ילפינן מינייהו קולא דהטמנה כדאמרי' ברישא דברייתא יכול יטמין והיכי (לא) מקיימין היתרא דהטמנא דמשתמעא מגבולין ואיסורא דידיה דמשתמעא מבתים כי היכי דמקיימין היתרא ואיסורא דשל אחרים ונראה לי דאין ודאי מעיקרא אמרינן דאי לא כתב אלא לא יראה הוה אמרי' יכול יטמין אבל כיון דכתב לא ימצא גלי אלא יראה דראיה לאו דוקא אלא לישנא בעלמא ולהא לא איצטריך ג"ש דשאור שאור והינו דתני תנא ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין וכו' בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ולא תני בגבולין אי אתה רואה אבל אתה מטמין דלאיסורא דהטמנה לא צריך ג"ש אלא בגלויא דלא ימצא סגי דהא היתרא דהטמנה דהוה סבירא לן מעיקרא לאו מקרא יתירא אלא ממשמעותא בעלמא ובגלויא דלא ימצא סגי אבל היתרא דאחרים מיתורא דלך נפיק ואית לן לקיומא על כרחך אי נמי דלאסור הטמנה נמי איצטריך ג"ש ואפילו הכי אתי שפיר דנהי דבגבולין לא משתמע הטמנה לאסור אפ"ה לית בהו קרא יתירא למישרייה הלכך כי דיינינן ג"ש [ליתן את האמור של זה בזה] היינו למיתן אסורא דהטמנה דכתי' בבתים למשדייה נמי אגבולין אבל ליכא למימר דהיתרא דהטמנה דכתיבה בגבולין דנשדייה נמי אבתים דנהי דהטמנה לא משתמע לאסורא בגבולין מ"מ לית בהו ייתורא למישרייה [משא"כ בשל אחרים דהא כתיב לך יתירא בגבולין למשרייה] וכי דיינינן ג"ש על כרחך אית לן לקיומא נמי היתרא בשל אחרים כנ"ל ולפי זה כי קתני לעיל בברייתא ועדיין

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט