רי"ף על הש"ס/שבועות/דף ט עמוד ב

הלכות רב אלפס

שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב ר"ש פוטר אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום והוא אכל שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה עליו:

גמ' שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וכו' האי מושבע מהר סיני הוא א"ר יוחנן בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים דמגו דחיילא שבועה על המותרין חיילא נמי על האסורין ((ד"ת מ"ז) בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה אלא הב"ע כגון שאמר שבועה שלא אוכל סתם) :

מתני' אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים אחד דברים שיש כהן ממש ואחד דברים שאין כהן ממש כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי שאישן ושלא אישן שישנתי ושלא ישנתי שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא שנאמר להרע או להיטיב אמר לו ר' עקיבא א"כ אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין אמר לו מריבוי הכתוב אמר לו אם ריבה הכתוב לכך אף ריבה הכתוב לכך:

גמ' ת"ר חומר בנדרים מבשבועות וחומר בשבועות מבנדרים חומר בנדרים שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות חומר בשבועות

רבנו ניסים (הר"ן)

ומין בפני עצמו אכילנא וכן מין אלו הוא דלא שתינא הא אינהו גופייהו שתינא לא שהדין כך דודאי מי שאומר פת חטים ושעורים וכוסמין אסור בפת ואינו אסור אלא בו שהתפת מושך את כולן וכן מי שאמר ושל שעורים ושל כוסמין אפי' בלא תערובות אסור ומי שאמר מין אלו אפי' בהן עצמן אסור אלא הכא הכי פרכינן דדלמא איהו טעה בהכי ומנ"ל דלחלק נתכוון והרמב"ם ז"ל אמר שאלו וכיוצא בהבן סתם נדרים הן ופירושן כפי מה שבלבו לומר ושואלים אותו ואם אמר איני זכור דנין בהם להחמיר ומהיו אם לשון בני אדם ידוע כלל גדול אמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן הדין בשבועות:

שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוים לאכילה. כגון עפר ובגמ' מוכח דאף נבלות וטרפות בכלל: פטור. שלא נתכוין אלא לדברים הראוים לאכילה: שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב. דשבועה חלה אנבילות ואע"פ שהוא מושבע עליהם מהר סיני מגו דחלה אדברים המותרים ובגמ' פרכינן לה מרישא דקא תני דאכל אוכלין שאין ראוין לאכילה פטור ומשתמע נמי אנבלות דהא אינן ראויין ומפרקינן רישא בסתם כלומר דאמר סתם שלא אוכל ולהכי קתני שאם אכל נבילות פטור משום דמסתמא לא נשבע אלא על דברים המותרים דדברים האסורים לא היה צריך לישבע עליהן וסיפא במפרש שלא יאכל נבילות ושחוטות וחיילא בכולל: ור"ש פוטר. ר"ש לטעמיה דלית ליה איסור כולל דתניא ר"ש אומר האוכל נבלות ביה"ג פטור דלא אתי כרת דיוה"כ וחייל אאיסור נבילה אע"ג דיוה"כ כולל הוא דחייל נמי אכשרות: הרי אשתו אסורה ואפי' לר"ש שהרי אכל והא דפטר בקמייתא לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה:

גמ' והא מושבע מהר סיני הוא. כלומר היכי חיילא שבועה דשלא אוכל אנבלות דקתני חייב דהא מושבע מהר סיני הוא עליהם ואין שבועה חלה על שבועה: בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. שנשבע שלא יאכל נבלות ושחוטות ופרכינן עלה בגמ' בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה כלומר דבפרקין מוכחינן שאינו חייב קרבן שבועה אלא במידי דאית ביה לאו והן והכא לאו משכחינן ביה בכולל אבל לא משכחינן ביה הן דאילו נשבע שלא שאוכל נבלות וטרפות ושחוטות נשבע לבטל המצוה הוא דאע"ג דנשבע לבטל את המצוה חייב בכולל בשב ואל תעשה דהכי מוכח בירושלמי דקאמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח וכתבו הרב אלפסי ז"ל בפרקין אפ"ה דוקא בשב ואל תעשה אמרינן הכי כהתם אבל לעבור על המצוה בקום ועשה ודאי לא חייב ומפרקינן משכחת לה בהן כדרבא שאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר הן משכחת לה בסתם [כגון שאמר שבועה] שאוכל בסתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע"פ דשבועה דלאו אינו בלאו מפורש כדאוקימנא לה מתני' במפרש דוקא וכי תימא וכי נשבע שאוכל סתם כי אוכל נבלות אמאי פטור והא כיון דאמרינן ברישא בנשבע שלא יאכל סתם שאם אכל נבלות פטור אלמא אין נבלות בכלל אכילה וכיון שכן בנשבע שאוכל ואכל נבלות הוה לן למימר חייב לפי שאין נבלות בכלל שבועתו ולא משכחת לה בהן דלפרוקי הך קושי' אמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוין אלא על דבירם הראוין דדברים שלא היו ראויין לא היה צריך לישבע עלייהו ומש"ה אמרינן ברישא דמתניתין הנשבע שלא יאכל סתם ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה שהנבילות בכלל פטור אבל כי נשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי שבועה הלכך נבלות בכלל ומש"ה משכחת לה בהן דה"ק רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור אלמא דברים שאינן ראוין בכל לשבועה שאוכל הן ויצא ואע"פ שאינן בכלל שבועה שלא אוכל דהא תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור:

גרסינן בגמ' אמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי שבועה אתאנים פשיטא מהו דתימא כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאיליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן קמ"ל: מתני' אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים. כדמפרש שאתן לאיש פלוני: שאין בהן ממש. תרי גווני משמע שאין בהם ממש כגון שינה ומשמע שאין בהם הנאה כגון שאזרוק צרור: א"כ. דדייקת להרע או להיטיב אין לי אלא וכו': מרבוי הכתוב לכל אשר יבטא האדם: אם ריבה הכתוב לכך ריבה לכך. בגמרא פרכינן שפיר קאמר רבי עקיבא ומפרקינן דרבי ישמעאל דרש כללי ופרטי ורבי עקיבא דריש ריבויי ומיעוטי:

גמ' חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה. קונם סוכ השאני עושה לולב שאני נוטל אסור: משא"כ בשבועות כדתנן בפרקין ויליף לה לקמן מקראי וא"ת והא שבועות נמי חלות על דבר מצוה מדאמרינן בפרק ואלו מותרין מנין שאין נשבעין לעבור על המצות ת"ל לא יחל דברו אבל מיחל הוא חפצי שמים: מ"ש נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב [לה'] או השבע שבועה לה' לא יחל דברו ומפרקינן הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. ופרש"י ז"ל דה"ק אם אמר מצות סוכה עלי שבועה אסור לישב בסוכה אבל אמר שבועה שלא אשב בסוכה אין נשבעין לעבור על המצות אלמא שבועה חלה לבטל את המצוה י"ל דהתם מפניש אמרה בלשון נדר וארכבה אתרי ריכשי ומחומרא נדר שבה הוא שחלה לבטל את המצוה אבל הכא בשבועת ונדרים שאמרם בלשונם קאמר ולישנא אתי שפירשהנדרים חלין על דבר מצוה בכל צד שהם חלין על דבר הרשות מה שא"כ בשבועות שבלשונם חלין על דבר הרשות ולא בדבר מצוה וזה דעת הר"ז הלוי ז"ל ואחרים פירשו אותה שמועה שבמסכת נדרים בענין אחר דלא תקשה אשמעתין דהכא דהתם טעמא בעלמא קאמר מאי טעמא לדרשינן לה' לפניו דהיינו אכי ידור נדר לה' ולא לאחריו דהיינו או השבע שבועה וקא יהבינן טעמא משום דנדר בדין הוא שיחול על דבר מצוה לפי שהוא אוסר על עצמו ישיבת סוכה שלשון נדר כך הוא ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אבל לשון שבועה היינו שלא אשב סבוכה ולא כל הימנו להקפיע עצמו ממצות סוכה שהוא מצווה בו ולכך אין שבועה חלה ע"ד מצוה ואפי' אמרה בלשון

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט