רי"ף על הש"ס/כתובות/דף נז עמוד א

הלכות רב אלפס

גמ' מתני' מני ר"ש היא דתניא מכרה כתובתה משכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי לאחר אין לה מזונות דברי ר' מאיר ר"ש אומר אע"פ שלא מכרה אלא מקצתה ולא משכנה אלא מקצתה לא תמכור את השאר אלא בב"ד וליתא לדרבי שמעון דאמרינן ההיא איתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה אתאי לקמיה דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמר לא אמרי' מקצת כסף ככל כסף שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה או אינה צריכה שבועה ותיבעי לך הכרזה אמר ליה הכרזה לא מיבעי לי דאמר רבי זירא אמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום היכי דמי אי דאכרוז אמאי לא עשתה כלום אלא לאו דלא אכרוז לעצמה הוא דלא עשתה כלום הא לאחר מה שעשתה עשתה לעולם דאכרוז ואמרינן לה מאן שם לך כי ההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי אזל שמה לנפשיה בארבע מאה זוזי לסוף אייקר וקם בשית מאה אתו לקמיה דרב אסי אמר ליה מאן שם לך והלכתא צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה:

מתני' אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ואפילו אומרת אני אחזיר הדינר ליורשין מכרה בטל רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם מכרה קיים עד שתהא

רבנו ניסים (הר"ן)

לה מזונות:

וחכ"א מוכרת היא לכתובתה אפילו לפרקים ואעפ"כ מוכרת בינתים למזונות שלא בב"ד וכותבת בשטר המכירה למזונות מכרתי: ומפרשי' לעיל בגמ' דעצה טובה קמ"ל כי היכי דלא לקרו לה רעבתנותא כלומר כדי שלא יהו ב"א סבורין שהכל מכרה לצורך מזונות:

וגרושה לא תמכור לכתובה אלא בב"ד: למ"ד טעמא משום דאין אדם רוצה שתתבזה כו' הא לא איכפת ליה ודברי הכל היא ולמאן דאוקי טעמא משום חינא הא ר"ש היא ומדקתני נתנתה לאחר משמע דדוקא לאחר אבל מחלתן ליורשין יש לה מזונות והכי איתא בירושלמי [פרק זה הלכה ב] דגרסי' התם רב יהודה בשם שמואל אלמנה שמחלה כתובתה ליורשים יש לה מזונות כו' עד לא דייך שהפסידתה כתובתה אלא שתבריחנה ממזונותיה אבל הרשב"א ז"ל כתב דלפום גמרין לא משמע הכי דלקמן בפרק הנושא (דף קד ב) אמרינן בעובדא דרב חייא אריכא דאמרה ליה הב לי מזוני ואמר לה לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך והתם מתורת מחילת כתובתה אתינן עלה דכיון שלא הזכירה תוך עשרים וחמש שנה מחלה אותה אלמא דמוחלת כתובתה ליורשין אין לה מזונות. ודאמרי' בפרק נערה שנתפתתה (דף נג א) אי לאו דאמרה גברא רבה הוה אמינא משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו דלמא ההוא במוחלת כתובתה לבעלה דוקא דסומכת היא עליו שלא ימנע מזונותיה ולא מחלה להו אבל במוחלת ליתומים כיון שאין לה עליהם כתובה הא איסתלק' מביתייהו לגמרי ואין לה עליהם [אפילו] מזונות ולפיכך יש לומר דכי תנא הכא נתנתה לאחר רבותא קמ"ל דאפילו נתנתה לאחר אין לה מזונות וכ"ש כשמחלתה ליורשים וכבר כתבתי בפ' נערה שנתפתתה [סי' רנ"ב ד"ה מוחלת] בזה דעת אחרת וענין אחר בעובדא דחמתיה דרב חייא אריכא:

גמ' מכרה כתובתה כולה אין לה מזונות דברי ר"מ: אבל מקצתה יש לה מזונות:

לית דחש לה לדר"ש דאמר: דמקצת כסף הנשאר [בכתובתה אינו] ככל כסף ואין לה מזונות אלא הלכתא כרבנן דסברי מקצת כסף הנשאר הרי הוא ככל כסף ויש לה מזונות:

מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה: י"מ צריכה שבועה שלא מכרה מנכסי יתומים בפחות משויין ולא נהירא דכיון דקי"ל [ב"מ דף לב א] דצריכה ב"ד הדיוטות אין לחוש לכך ודוחק לומר דכיון שאין ב"ד גמורין אלא שמאין הוו להו עדים ואין מקבלים עדים אלא בפני בע"ד דהכא ביתומים קטנים עסקינן וליתא דגבי אלמנה ודאי מקבלין דאי לא אלמנה דגביא בעדי מיתה מיתומים קטנים היכי משכחת לה ועוד דאפילו באחר נמי [לא] שייך אין מקבלים עדים אלא בפני בע"ד אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו אבל זו שבאה לפטור עצמה ודאי מקבלין. ורש"י ז"ל פי' צריכה שבועה שלא גבתה יותר דאע"ג דקי"ל דצריכה ב"ד הדיוטות היינו לשום בלבד אבל אח"כ היא מוכרת לעצמה ואם מכרה יותר משומתה פורנא ליתמי והיינו דתנן [דף פח א] מכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה:

ואמרי' ותבעי לך הכרזה: כלומר מדקא מיבעיא לך שבועה מכלל דפשיטא לן דלא בעי הכרזה וליכא למיחש דשמא [תזלזל ולא לשמא] גבתה יותר ואהדר ליה דהכרזה פשיטא ליה דלא בעיא ומשום הכי מספקא ליה אי צריכה שבועה אי לא ומסקנה דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ויש שואלין מ"ש אלמנה שמוכרת לעצמה בלא הכרזה והלא ב"ד מומחין שמוכרין לצורך אלמנה אין מוכרין אלא בהכרזה וכדתנן בערכין [דף כא ב] שום היתומים שלשים יום ומכריזין בבוקר ובערב ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ונדחקו בה ולדידי לאו קושיא הוא דמוכרת בב"ד מומחין מפני שתבעה כתובתה קודם הפסידה מזונות ואין ליתומים הפסד בשהות ההכרזה אבל מוכרת לעצמה (מזונות) אינה מפסדת מזונות עד שתפרע מכתובתה ולפיכך הקילו עליה שלא תהא צריכה הכרזה כדי שלא יפסידו יתומים מזונות בינתים ואע"פ שאפשר לה למכור קצת כתובתה כיון דיש תקנה ליתומים במוכרת כל כתובתה לא פלוג ועוד שכשם שהקלו עליה למכור שלא בב"ד כדי שלא תתבזה א"נ משום חינא משום הכי נמי הקלו עליה למכור שלא בהכרזה משום דבהכרזה איכא בזיון וצריך לחוש לחינא אבל כל שהיא מוכרת בב"ד מומחין כיון שלא הקפידה לבזיונה וטענת חינא צריכין ב"ד להגבותה כדין דהיינו בהכרזה והרמב"ן ז"ל פי' בעיין דצריכה שבועה דהיינו שבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים וקא מיבעיא לן מי אמרינן תמכור [לכתובה] ואח"כ תשבע כדי שלא תשהה ותפסיד מהם מזונות בינתים דלאחר מכירה ודאי פשיטא לן דתשבע שבועה זו שמפני שמוכרת שלא בב"ד לא הפסידו יתומים תקנת בא ליפרע מנכסי יתומים שלא יפרע אלא בשבועה ומסקנא דצריכה שבועה [תחלה] לפי ששהות השבועה מועט ואינה צריכה הכרזה לפי ששהות ההכרזה מרובה ויש לחוש בה להפסד מזונות וכן דעת הרמב"ם ז"ל דצריכה שבועה בפרק י"ז מהלכות אישות אבל הרי"ף ז"ל כתב בתשובה שאם מכרה האלמנה [לכתובתה] קודם שתשבע מה שעשתה עשוי והביא ראיה מדתנן [דף צז א] אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד ואמרי' עלה בגמ' בשלמא מן הנשואין משום מזוני אלמא דבשלא נשבעת עסקינן [והא דקאמר הכא צריכה שבועה אחר המכירה קאמר דמשביעין אותה אחר המכירה שבועת צררי וגם שלא זלזלה במכירה ולא מכרה יותר מן הצורך לשון אשר"י בשם רב אלפס] דאי בנשבעה הא לית לה מזוני דכיון שנשבעה תבעה כתובתה בב"ד ואין לה מזונות אלא ודאי בשלא נשבעה עסקינן ולפי ראיה זו אפילו לכתחלה מוכרת שלא בב"ד והא לאו ראיה היא דאפשר דלא תבעה כתובתה ולא אבדה מזונותיה אלא שנשבעה כדי שלא יפסידו יורשים כתובתה אם מתה בלא שבועה דהא קיימא לן אין אדם מוריש שבועה לבניו ועוד דמה דאמרי' בשלמא מן הנשואין משום מזוני אין פירושו כדי [שתפסיד] מזונות אלא ה"ק בשלמא מן הנשואין איכא מזונות ומשום מזוני מוכרת שלא בב"ד וכמו שכתבנו למעלה ועוד דאפילו לפי פירושו ז"ל אע"פ שתבעה כתובתה ואין לה מזונות מוכרת שלא בב"ד שא"ת אינה מוכרת אלא בב"ד אף היא אינה תובעת כתובתה וניזונית ודמיא למאי דאמרי' בפרק שום היתומים (דף כב א) אי בתובעת כתובתה בב"ד מזוני נמי לית לה ופריק כיון דמעיקרא מזדקקינן לה השתא נמי מזדקקינן לה כלומר שאם אין אנו נזקקין אף היא נמנעת מתחלה לבא ונמצאת מפסדת [היתומים] מזונות:

אלמנה ששמה לעצמה: לקחה שדה היתומים לעצמה בשומת כתובתה:

לא עשתה כלום: ואם רצו היתומים להגבותה מעות לאחר זמן חוזרין ונוטלין אותן:

מאן שם לך: ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מיתומים לפיכך לא יצא הקרקע מרשות היתומים אבל היכא דשמה לאחרים נפקא מרשות היתומים שהרי נתנו לה חכמים רשות למכור:

כיסתא: עצי אלמוגים שקורין קורא"ל ויש מי שאומר דכי אמרי' אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דוקא בינה לבין עצמה אבל בב"ד הדיוטות יכולה לשום לעצמה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהלכות אישות ולפי זה אפילו בלא ב"ד הדיוטות אם שמה לאחרים בדיעבד מכרה קיים אבל אחרים אומרים דשמה לעצמה היינו בב"ד הדיוטות שכל שאין שם ב"ד מומחים שמה לעצמה מיקרי וכ"ת כיון שיש שם ב"ד אמאי לא עשתה ולא כלום י"ל לפי שאלו אינן אלא שמאין בעלמא שאילו היה שם ב"ד חשוב היתה יכולה לשום לעצמה לפי שהב"ד אביהם של יתומים והם עומדים במקומם והאלמנה כאחר בעלמא ויכולה לקחת מיד ב"ד אבל כיון שאלו אינם אלא שמאין בעלמא הוי לה אלמנה זו כשליח היתומים ואינה יכולה לשום לעצמה שכך הדין בשליח אחר כדמוכח עובדא דכיסתא דיתמי. ומהא שמעינן שאין השליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשוהו הבעלים למכרו לפי שכיון שהוא שליח הרי הוא כיד הבעלים ולפיכך אינו יכול להקנות לעצמו שאין המכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום בעלים עומד:

מתני' שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה: דאמרי' לה את אפסדתא:

מכרה בטל: שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא כל המכר טעות שהרי בבת אחת היא:

לעולם מכרה קיים: והיא תחזיר את הדינר ליורשין דמה הפסידתן:

עד שיהא באונאה: כדי שאילו לא היתה האונאה היה משתייר בשדה תשעה קבין. או האונאה עצמה

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט