רי"ף על הש"ס/סוכה/דף כ עמוד א

הלכות רב אלפס

שלו ונוטלו מפני שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו ובשאר כל ימות החג יוצא אדם ידי חובתו בלולבו של חבירו:

גמ' מנא ה"מ דת"ר (ויקרא, כג) ולקחתם שתהא לקיחה תמה לכל אחד ואחד לכם משלכם להוציא את הגזול ואת השאול מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט ראשון של חג בלולבו של חבירו אלא א"כ נתנו לו במתנה ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז נטלו רבן גמליאל ויצא בו נתנו לרבי יהושע במתנה נטלו רבי יהושע ויצא בו נתנו לר' אלעזר במתנה נטלו ראב"ע ויצא בו נתנו לר' עקיבא במתנה נטלו ר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג. למה לי למימר החזירו לר"ג מילתא אגב אורחיה קמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכדרבא דאמר רבא בפרק יש נוחלין (דף קלז:) הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא בו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא וגרסי' נמי התם אמר (בגמ' הגי' רבה) רבא בר רב הונא האחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית נטלו א' מהן ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא ודוקא דאיכא אתרוג לכל אחד ואחד אבל פריש או רמון לא יצא וש"מ דהני בי תרי דזבני לולבא בשותפות לא נפק ביה חד מינייהו ידי חובתיה ביומא קמא עד דיהבי חד לחבריה מנתא דיליה ואי לא לא נפיק:

א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא מצלי ביה ואותיבנא ליה מהא דתניא לא יאחוז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל ופריק התם לאו מצוה הוא וטריד הכא מצוה הוא ולא טריד:

תניא אמר ר"א ברבי צדוק כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו נכנס לבהכ"נ ולולבו בידו קורא ק"ש ומתפלל ולולבו בידו קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע לבקר חולים ולנחם אבלים ולולבו בידו נכנס לבהמ"ד משגרו ביד עבדו או ביד בנו או ביד שלוחו:

מתני' רבי יוסי אומר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות:

גמ' אמר אביי לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב כי לא יצא בו אמאי פטור והא מדאגבהיה נפק ביה אמר אביי בשהפכו דאמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנאמר (שמות, כו) עצי שטים עומדים ותניא נמי הכי עצי שטים עומדים שעומדים דרך גדילתן רבא אמר אפילו תימא בשלא הפכו

רבנו ניסים (הר"ן)

המקדש קיים אבל לאחר חורבן לא דמסקינן פרק לולב וערבה [דף מב ב] דלולב לא דחי שבת אפילו לענין נטילתו דגזרינן שמא יעבירנו ד"א ברה"ר:

גמ' מנה"מ: דאין אדם יוצא בלולבו של חבירו:

ולקחתם לכם: משלכם משמע:

למה לי למימר החזירו לרבן גמליאל: מה אנו למדין מחזרה זו דאיצטריך תנא למתנייה במתניתא:

הא קמ"ל: דר"ג על מנת שיחזירוהו לו נתנו להם ואפ"ה הויא מתנה עד שיצאו בו:

החזירו יצא: דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה והרי החזירו אבל אם לא החזירו איגלי מילתא דמעיקרא גזל הוא בידו:

ויש שלמדו מכאן שהנותן לולב לחבירו ביו"ט ראשון סתם מתנה על מנת להחזיר היא ואומדנא דמוכח היא אע"פ שלא פירש שאין אדם מתרוקן ממצותו ונותן לאחרים דהא הכא סתם נתנו להם ואפ"ה אמר דקמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ועל זה סמכו ליתן כל אדם לולבו לחבירו ביו"ט סתם וטעמא דמסתבר הוא אע"פ שאין בכאן ראיה מכרחת: ומסתברא דכי אמרינן החזירו יצא דוקא בשהחזירו בענין שיכול עדיין לצאת בו הא אם החזירו לאחר שעברה מצותו לא יצא דאומדן דעתיה הכי הוי וחזרת דמים הכא ודאי לאו חזרה היא דאלולב קפיד וכדאמרי' בפ' מי שאחזו [דף עד ב] דעל מנת שתתן לי אצטלתי אצטלתי דוקא קאמר (דלצעוריה קא מיכוין) וכ"ש הכא שצריך לו לצאת ידי חובתו ואיכא למידק כי אמר ע"מ שתחזירהו לי היאך יצא בו והא לא מצי מקדיש ליה דמידי דחזי ליה קאמר כיון דאמר לי כדאיתא בפ' יש נוחלין [דף קלז ב] ואמרינן בנדרים [דף מח א] כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומפני זה כתב ר' שמואל ז"ל שם בב"ב דלא גרסי' לי והראב"ד ז"ל תירץ דשפיר גרסי' לי דהא הוא יכול להקדיש טובת הנאה שיש לו באתרוג זה ונותן דמי הנאה להקדש ואין צורך לכך דכי אמר דכל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה היינו מתוך שהיא בהערמה אינו יכול להקדישה כמתנת בית חורון דאמר אינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה וכדאמרינן התם סעודתו מוכחת עליו והכי איתא בירושלמי בההיא דגרסינן התם אלא מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים ופריק דה"ק מתני' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שנעשית בהערמה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והיינו לישנא כל מתנה שאינה כלומר כל מתנה שמתוך הערמתה אינה כלום עד שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה:

ושמעינן משמעתין דמתנה ע"מ להחזיר נותנה לחבירו וחבירו לחבירו ואפילו כמה דכל שחוזרת לבסוף לבעלים סגי כי הכא שר"ג נתנו לרבי יהושע ור' יהושע לר' אלעזר ור' אלעזר לר' עקיבא והחזירו לרבן גמליאל:

אם יכול לאכלו: לפי שיש שם אתרוגין אחרים ומגיע זה לחלקו יצא דכדידיה דמי וכ"ת ואפי יש שם אתרוגין אחרים מאן פליג ליה י"ל דהכא באחים שאינן מקפידים זה על זה עסקינן והלכך כיון שאף להם יש אתרוגין אפילו נוטל זה היפה אין מקפידין בכך אבל אם אין להם אלא פריש או רמון ודאי מקפידים הם שאף הם רוצין לקיים מצוה כמוהו:

אבא מצלי ביה: כשהיה מתפלל היה לולבו בידו:

לא יאחוז אדם תפילין בידו ויתפלל: מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ואין דעתו מכוונת עליו בתפלתו:

התם לאו מצוה נינהו וטריד: נטילתן בידו אינה מצוה ולהכי טריד עלייהו עד שיניחם אבל הכא מתוך שחביבה עליו המצוה אין משאו ושמורה כבד עליו ולא טריד:

קורא בתורה צריך להניח הלולב: לפי שגולל ספר תורה ופותחו:

נכנס לבהמ"ד: טרוד בשמעתא ויפול מידו:

מתני' שהוציאו ברשות: שהיה טרוד במצוה ומחשב ועוסק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שבת והך מתני' דוקא בזמן שבית המקדש קיים:

גמ' לא שנו: דפטור:

אלא שלא יצא בו: ידי חובת נטילה קודם שהוציאו דהשתא טריד במצוה אבל יצא בו קודם תו לא טעה בדבר מצוה הוא דלא טריד מהשתא במצוה לעשותה:

והא מדאגבהיה נפק ביה: ידי חובת לקיחה וקתני פטור:

אמר אביי בשהפכו:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט