פתיחת התפריט הראשי

רי"ף נדרים מהדורת ש"ס ווילנא דף א ע"ב

הרי"ףעריכה

כרבי יהודה דאמר: ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. דתנן: גופו של גט, "הרי את מותרת לכל אדם". רבי יהודה אומר: "ודין דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין.

אתמר, ידים שאין מוכיחות. אביי אמר: הוויין ידים; ורבא אמר: לא הויין ידים.

(נדרים ז, א) איבעיא להו: יש יד לצדקה או אין יד לצדקה?

היכי דמי? אילימא דאמר: "זוזא הדין לצדקה והדין נמי", צדקה עצמה היא! אלא כגון דאמר "ודין" ולא אמר "נמי". מאי? "והדין נמי לצדקה" קאמר, או דילמא "והדין לנפקותא בעלמא" קאמר, ודיבורא הוא דלא אסקיה? ואסיק תלמודא בתיקו, והלכך אזלינן לחומרא.

(נדרים ה, א) אמר רבי יוסי בר' חנינא: "מודר אני לך", שניהם אסורין. "מודר אני ממך", הוא אסור וחבירו מותר . ומיירי דאמר "מודר אני לך מאכילה" או "מהנאה"; אבל בסתם, הוי ידים שאינן מוכיחות.


ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר (נדרים ז, א) – אמר אביי, מודה רבי עקיבא לעניין מלקות שאינו לוקה; דאם כן, נתני "ר' עקיבא מחמיר". אמר רבינא: "נדינא ממך", דכולי עלמא לא פליגי דאסור. "משמתינא ממך", דכולי עלמא לא פליגי דשרי . במאי פליגי? ב"מנודה אני לך"; דרבי עקיבא סבר, לישנא דנידויא הוא, ורבנן סברי, לישנא דשמותא הוא. ופליגא דרב חסדא, דההוא גברא דאמר: "משמתנא בנכסי דבריה דר' ירמיה בר אבא". אתא לקמיה דרב חסדא, אמר: לית דחש להא דרבי עקיבא; דקסבר ב"משמתנא" פליגי.

אמר רבי אילא אמר רב: נידוהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו . נידוהו שלא בפניו, מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו.

אמר רבי אבין אמר רב: השומע הזכרת השם מפי חברו, צריך לנדותו; ואם לא נידהו, הוא עצמו יהא בנידוי. שכל מקום שהזכרת השם מצויה, שם עניות מצויה, ועניות כמיתה, שנאמר: "כי מתו כל האנשים המבקשים" וגו'. ותניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, או מיתה או עוני.

אמר רבי אבין: הוי קאימנא קמיה דרב הונא. שמעה לההיא איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה, ושמתה, ושרא לה לאלתר, ושרא לח באנפה. שמע מינה תלת: שמע מינה, השומע הזכרת השם מפי חברו צריך לנדותו; ושמע מינה, נידוהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו; ושמע מינה, אין בין נידוי להפרה כלום. אמר רב גידל: תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו. פשיטא? מהו דתימא, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, קא משמע לן. היכי דמי? כי הא דמר זוטרא חסידא, כי הוי מיחייב בר בי רב שמתא, הוה משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב; וכי עייל לביתיה, שרי לנפשיה והדר שרי ליה.

(נדרים ח, א) אמר רב גידל אמר רב: מניין שנשבעין לקיים את המצוות? שנאמר: "נשבעתי ואקיימה" וגו'. והא מושבע מהר סיני הוא? אלא הא קא משמע לן, דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה.


 רמב"ןעריכה

נמוקי יוסףעריכה

הריטב"אעריכה