רומי וירושלים (מכתבים לידידה)

רומי וירושלים (מכתבים לידידה) / משה הס

בתשובה לביתי

הנה שבתי, מקץ עשרים שנות התנכרות, ואני עומד בתוך עצמי, משתף עצמי בחגי שמחתנו ומועדי אבלו, בזכרונותיו ובתקוותיו, במלחמותיו הרוחניות אשר מבית פנימה ואשר עם עמי התרבות, שביניהם הוא יושב אך בהם לא יכול להתמזג מזיגה גמורה, אם כי אלפיים שנה היה חי ושואף עמם יחד.
רעיון אחד שב וניצב לנגדי, אם סבור הייתי כי כבר החנקתיו בלבי לעד: הלא הוא הרעיון על לאומיותי, על אחדות שאין להפרידה ממורשת אבותי, מארץ-הקודש ומעיר-הנצחים, ממקום לידתה של האמונה באחדות-החיים האלוהית ומברית האחווה העתידה להיכרות בין כל בני האדם.
שנים רבות היה קבור-חיים זה מפעם בסגור לבי ותובע לו מוצא. אבל חסר הייתי מעוף כדי לעבור מן הדרך הרחוקה לכאורה מן היהדות מרחק רב כל כך, כדרכי זו בעבר, אל אותה דרך חדשה שדמדמה לפני מתוך ערפלי מרחקים ובקווים כללים בלבד.
לפני עשרים שנה, כאשר עלילה מופרכת על היהודים, שיצאה מדמשק, והגיעה אלינו האירופיים, עוררה, ובדין, בלב כל אדם מישראל רגש-כאב מר וממאיר על גסות זו, על פחזות זו של המון-העם באסיה ובאירופה, המטה אוזן קשבת, היום הזה כמו לפני שנות אלפיים, לכל דיבה רעה על היהודים; אז, כאשר בעצם שאיפותי הסוציאליסטיות בא מעשה והזכיר לי מתוך ייסורי נפש בפעם הראשונה, כי בן אנוכי לעם אומלל ונאשם על לא עוון בכפו, עם מודח ועזוב, מפוזר ומפורד, אבל עם שלא הושמד - כבר אז, אף על פי שרחוק הייתי מן היהדות, חפצתי לתת ביטוי לרגשות הפאטריוטיות היהודיות שבי ולזעוק זעקה גדולה ומרה - אפס כי זעקה זו שבה ונחנקה בגרוני עד מהרה על ידי הכאב, הגדול עוד יותר, שעורר בי הפרוליטאריון האירופי.

שנאת ישראל בגרמניה וההתבוללות

"הטבע האנושי-הטהור" של הגרמני הוא הטבע של הגזע הגרמני הטהור, המסוגל להתרומם על להומאניות רק במחשבה, להלכה בלבד, ואילו למעשה עדיין לא התגבר על רגשי החיבה ואיבה הנטועים בו מטבעו. האיבה שבלב הגרמנים כלפי שאיפותינו היהודיות-הלאומיות שורש כפול לה, לפי שבכלל - כפילות-הטבע האנושי, צביונו הרוחני לעומת יצרו הטבעי, תחום "להלכה" שבו ותחום "למעשה" שבו, אינם מופיעים בשום אומה ולשון בסתירה בולטת כל-כך, כמו בגרמנים.
שאיפותיו ההומאניות של הגרמני להלכה אינן יכולות בכלל להשלים עם השאיפות הלאומיות של עם ועם; ואשר ושאיפות הלאומיות של היהודים, הרי כאן פועלת בו בגרמני עוד נוסף לזה השנה הגזעית, שגם בני-עלייה ואנשי-רוח בגרמניה אינם יכולים להתגבר עליה. אותו גרמני עצמו, אשר "הטבע האנושי הטהור" שלו איונו יכול להסתיר את תיעובו כלפי חיבורי קטרוג על היהדות, שטעמם ונימוקם האמיתי גלוי וידוע ועומד בניגוד מפורש ל"טבע האנושי הטהור" - הלא הוא רגש השנאה הגזעית, הטבוע בו מלידה. ברם, חסרה לו לגרמני הכרה ברורה בנוגע למשפטי-ההקדם הגזעיים שלו. הוא רואה בשאיפותיו המושרשות ביצרו הטבעי וגם בשאיפותיו הרוחניות לא נטיות גרמניות ממש, אלאר נטיות "הומאניסטיות": הוא אינו יודע כי הנטיות ההומאניסטיות קיימות בשבילו רק להלכה, בעוד שבשטח המעשה אותו גרמני כרוך ביותר דווקא אחרי נטיותיו הגזעיות.
גם ליהודי גרמניה המשכילים נימוקים משלהם בשביל לפנות עורף "בשאט-נפש" לשאיפות יהודיות-לאומיות. ידידי הוותיק הטוב ברתולד אוֹאֳרבּ‏אך התמרמרותו עלי אינה פחותה מהתמרמרותו של מי שהיה המו"ל שלי, אם כי היא נובעת מסיבה אחרת, שונה לגמרי מן "הטבע האנושי-הטהור". הוא מוכיח אותי קשות על דבר שאיפותי וקורא לבסוף: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?".
היהודי הגרמני נוטה תמיד בעטיה של שנאת-ישראל המלהטת מסביבו, לזרות ממנו והלאה כל מה שיש בו משום סימן וזכר ליהדות ולהתכחש לגזעו. שום תיקונים בדת, אינם קיצוניים מדי בעיני המשכיל בגרמניה. אפילו השמד עצמו אינו גואל אותו מאימת הלחץ של שנאת-ישראל בגרמניה. יותר משהגרמנים שונאים את דת-ישראל, הריהם שונאים את עם-ישראל; יותר משמעוררת בהם שאט-נפש אמונתו המיוחדת של היהודים, מעוררת בהם שאט-נפש צורת חטמו המיוחדת. לא תיקונים בדת, לא המרת הדת, לא השכלה ואמאנציפציה, יועילו לפתוח לרווחה ל]ני יהודי גרמניה את השער אל חיי-החברהץ משום-כך הם מבקשים להתכחש למוצאם.
מוֹלשוֹט, בספרו "ספר הציורים הפסיכולוגיים", מספר על בנו של יהודי מומר אחד, שבבוקר בבוקר היה עומד כנטוע לפני הראי, מאין יכולת להזיזו משם, כי עמך היה בלי-הרף להפוך, בעזרת המסרק, את שערו המסתתלסל לשער חלק. אבל כשם שהריפורמה היסודית-השרשית, ה"ראדיקלית" - ובצדק היא קרויה כך, מאחר שהיא מניפה גרזן על שורש היהדות, על דת-התולדה הלאומית שלה - כשם שריפורמה זו לא היה בה כדי להשיג את מטרתה, כך גם שאיפתם של יהודים להעלים את מוצאם אין בה כדי להשיג את מטרתה. את החוטם היהודי אי-אפשר "לתקן" והשיער היהודי השחור המסולסל לא יהפוך להיות צהוב על-ידי מי-הטבילה הנוצרית ושום מסרק לא יועיל ליישר אותו. הגזע היהודי גזע מקורי הוא, העומד בעינו, בשלמותו, ואין לאקלים שליטה עליו לשנות את צורתו בשום מקום שבעולם. הטיפוס היהודי נשמר וקיים לעולם במשך כל הדורות.

התעוררות העמים

כל זמן שהיהודי יוסיף להתכחש ללאומיותו מפני שאין בו אומץ-הרוח להשליך נפשו מנגד ולהכריז קבל-עם על הזדהותו עם אומה אומללה, נרדפת ורוות-קלון, יוסיף מצבו הכוזב להיות קשה מיום ליום. למה נרמה את עצמנו? עמי אירופה לא ראו מעולם את קיום היהודים בקרבם אלא כראות אנומאליה בלבד. זרים נהיה תמיד בין העמים, אשר אולי מתוך אהבת-אדם ורגש-הצדק יואילו לתת לנו שיווי-זכויות, אך לעולם לא ינהגו בנו בכבוד כל עוד אנו עושים את מסורתנו הלאומית הגדולה טפל ואת הכלל "באשר טוב לי שם מולדתי" עיקר. ואם גם חדלה קנאת-הדת בארצות-התרבות לרדוף את אחינו המשכילים באף ובחימה - בכל זאת, חרף כל ההשכלה והאמאנציפציה, לא ימצא היהודי בגלות, זה המתכחש ללאומיותו, יחס של כבוד מצד האומות שבתוכן הוא יושב כאדם שבנה לעצמו אזרחות-מדינה, אך אי אפשר שתבוטל זיקתו לעמו שלו.
לא היהודי הזקן, החרד לדתו אשר נוח לו שיכרתו את לשונו מפיו ואל יחטיאנה לעמו, לא הוא אלא היהודי המודרני הוא הבזוי והנבזה, הוא, המתנכר לעמו, כאותם ארחי-פרחי גרמנים אשר בחוץ-לארץ, יען אשר הכביד הגורל את ידו על עם-ישראל. המימרות היפות על הומאניות והשכלה, שהוא זורה ביד נדיבה על סביבותיו כדי לכסות בהן על בגידתו ועל פחדיו מפני נאמנותו לאחיו בני עמו, לא תעמודנה לו למגן בפני גזר-דינה הקשה של דעת הקהל. לשוא יבקש להצטדק באליבי גיאוגראפי ופילוסופי אשר לו. שימו אלף מסכות על פניכם, שנוּ את שמותיכם, המירו דתכם, זנחו את מנהגיכן והתגנבו לא-ניכרים בכל פתחי עולם, לבל יבחינו בכם היהודי: לשווא! כל עלבון שם ישראל שבעתיים יפגע בכם מאשר באיש הישר, התמים עם משפחתו ומודה בה ועומד על כבודה.