רוטנברג על משלי ל טו

הטקסט המקראי

ל"עלוקה" שתי בנות – : "הב! הב!"; שלוש – : "הֵנָה לא תַשְׂבַעְנָה[1]!"; ארבע – : "לא אמרו 'הון'".

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "תִּשְבַּעְנָה".

הטקסט הפשוט

כאשר[2] ל"עלוקה" שתי בנות – היא אומרת[3]: "הב! הב!"; כאשר לה[4] שלוש בנות[5] – היא אומרת[3]: "הֵנה לא תַשְׂבַעְנָה!"; ו[2]כאשר לה[4] ארבע בנות (*נראה שהושמט פה הציון: [5]) – היא אומרת[3]: "לא אמרו: 'הון!'".

[2] לפי השמטת חיבור

[3] לפי השמטת אמירה

[4] לפי השמטת נשנה (בשינוי)

[5] לפי השמטת נשנה

הפירוש

כאשר ל"עלוקה", ר"ל לאשה, שאין לה אף בן אחד[6], שתי בנות – היא אומרת לבעלה: "הב! הב!", ר"ל "בוא אליי הלילה[7], והבה לי זרע נוסף; כשיש לה שלוש בנות, היא אומרת לבעלה: "הֵנה, ר"ל שלוש בנותיי אלה, אינן משביעות אותי, ועליך לבוא הלילה אליי"; וכשיש לה כבר ארבע בנות – היא אומרת לו: "ארבע בנותיי אלה לא אמרו: 'הון!', ר"ל הן לא אמרו[8], שיש לי כבר הון, ושעליי להסתפק במה שיש לי; לכן עליך לבוא הלילה אליי. כלומר, בעל, שהיו לו יותר מאשה אחת, קרה לו לא אחת, שהוא ביקש לשכב עם אחת מהן, ואילו אשה אחרת מנשיו אמרה לו: "אליי תבוא הלילה". כשאשה זו ביקשה זאת מבעלה במפגיע והוא נאלץ לשכב עימה בניגוד לרצונו – הוא קרה לה: "עלוקה", משום שבדומה לעלוקה, המצטמדת לגופו של אדם בניגוד לרצונו ומוצצת ממנו את דמו, גם היא מצטמדת לגופו בניגוד לרצונו ומוצצה (*נדצ"ל ומוצצת) ממנו את זרעו; ובמשל שלפנינו מחברו מתאר, איך אשה זו מדברת אל בעלה, כשיש לה שתי בנות, איך היא מדברת אליו, כשיש לה שלוש בנות, ואיך היא מדברת אליו, כשיש לה כבר ארבע בנות.

[6] בהמשך הפירוש מוסבר, מדוע אותה אשה נקראת כאן "עלוקה". – בטקסט המקראי הכנסתי את התיבה "עלוקה" בין מרכאות, ומסתבר, שאם היה מחבר המשל שלפנינו משתמש באינטרפונקציה של ימינו – היה גם הוא מכניס תיבה זו בין מרכאות.

[7] השוה "אלי תבוא", בראשית ל16, שאמרה לאה ליעקב.

[8] אין הכוונה, כי אותן ארבע הבנות אמרו בפיהן: "הון!", אלא הכוונה היא, כי עצם העובדה שיש לה כבר ארבע בנות, אינה אומרת עדיין, שעליה להסתפק במה שיש לה ולא לבקש גם בן.