רוטנברג על משלי ל ה

הטקסט המקראי

כל אמרת אלוה צרופה, מגן הוא לחסים בו. אל תוֹסִף[1] על דבריו, פן יוכיח בך ונכזבת.

[1] הניקוד בס' משלי שבידנו הוא "תּוֹסְףְּ".

הטקסט הפשוט

כל אמרת אלוה צרופה היא[2], מגן הוא לכל בני אדם ה[3]חסים בו. אבל[4] אל תוסף על דבריו, פן יוכיח אדם[5] בדבריך[6], את התוספת[7] – ונכזבת.

[2] לפי השמטת היה (בינוני)

[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[4] לפי השמטת חיבור

[5] לפי השמטת נושא סתמי

[6] לפי כינוי סומך בודד

[7] לפי השמטת פעול

הפירוש

כל אמרת אלוה צרופה היא, והוא גם מגן לכל מי שחוסה בו. אל תוסיף על אימרתו, פן יוכיח מישהו, שהוספת, ויאמרו עליך הבריות שאתה אדם כוזב. כלומר, לאחר שהצהיר אגורבן, כי אינו מבין את מעשי אלוה, ולכן גם לא ינסה להסביר אותם בנאום הגבר שלו – הוא עובר לייעץ לשומע נאומו, כיצד עליו להתנהג, כדי שייטב לו; והדבר הראשון, שהוא אומר לו, הוא, כי מבלי להבין את מעשיו של אלוה, עליו לדעת, כי כל אימרת אלוה היא ללא פגם, בדומה לכסף שצורף מסיגיו. וכן עליו לדעת, כי ה' הוא מגן לחוסים בו, ומשום כך גם עליו לחסות בו, כדי שיגן גם עליו[8]. עם זאת, הוא מזהיר את שומע נאומו, כי לא יוסיף על אימרת ה'[9], משום שמסתבר, כי יימצא מישהו, שיבחין בכך, כי התוספת שלו אינה נמצאת באימרת ה', ואז יראו בו הבריות אדם כוזב.

[8] המלים "כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לחוסים בו" נמצאות גם בש"ב כב31 ובתהלים יח31, אלא שבמקום "אמרת אלוה" כתוב שם "אמרת ה'", ומה שמעניין הוא, שהמלה "כל", המצויה כאן בראש הפסוק, מצויה שם לפני "החוסים".

[8] (*צ"ל [9]) אגורבן דוגל בציות האדם לאמרות אלה, אך מבלי להוסיף עליהן, כלומר הוא דוגל בשביל הזהב. ומעניין שגם בעניין רכושו של האדם הוא דוגל בשביל הזהב ומבקש מה': "ראש ועשר אל תתן לי", להלן פסוק 8.