רוטנברג על משלי כז יא

הטקסט המקראי

חכם, בני, ושמח לבי (*נראה שהושמט כאן פסיק) ואשיבה חרפי דבר.

הטקסט הפשוט

חכם, בני, ושמח את[1] לבי, ואשיבה את[1] חורפי דבר.

[1] לפי השמטת יחס

הפירוש

לְמַד חכמה[2], בני, ושמח בכך את ליבי[3], ואַפשר לי להשיב[4] את חורפי[5] דברים[6]. כלומר, אדם שאין לו חכמה, מזרז את בנו, שהוא ילמד חכמה. אם הוא יהיה חכם, ישמח בכך את לב אביו, וגם ייעץ לאביו, מה עליו להשיב למי שמעליב אותו.

[2] אין טעם לומר למי שאינו חכם, שיהיה חכם. לכן ברור, כי הכוונה היא, שילמד חכמה.

[3] השוה "בן חכם ישמח אב", לעיל י1 וטו20.

[4] בה"א הסופית לזירוז של "ואשיבה" האב פונה לבן, שאיתו הוא מדבר, כי יאפשר לו להשיב. השוה "ותאמר שפחתך אדברה נא אל המלך" (*נראה שהושמט כאן פסיק) ש"ב יד16, שגם שם הזירוז של הה"א שבסוף "ואדברה" מופנה אל המלך, שיתן לה לדבר.

[5] ייתכן, שהניקוד הנכון הוא: "חֹרְפַי".

[6] השוה הע' 7 ליא13.