רוטנברג על משלי כג טו

הטקסט המקראי עריכה

בני אם חָכַם לבך – ישמח לבי גם אָנִי, ותעלזנה כליותי בְּדַבֵּר שפתיך מישרים.

הטקסט הפשוט עריכה

בני, אם חָכַם לבך – ישמח לבי גם אני, ותעלזנה גם[1] כליותי בְּדַבֵּר שפתיך מישרים.

[1] לפי השמטת נשנה

הפירוש עריכה

בני, אם לבך נַעֲשָה חכם – גם אני אהיה אדם, שליבו ישמח על כך; וגם כליותיי שלי יעלוזו, כששפתיך ידברו דברי יושר[2]. כלומר, לאחר שמחבר המשלים שאחרי מאות הפתגמים שבמשלי י1-כב16, הביא לפני הקורא את העצות שבכב17-כג14, הוא חשש, שמא יהא קורא זה סבור, כי היות שעצות אלה החכימו אותו וגרמו לו שמחה בכך, הוא חייב לגמול לו על כך; לכן פונה אליו מחבר המשל שלפנינו בכינוי החיבה "בני" ואומר לו, כי אין הוא חייב לו שום גמול; משום שכשם שהוא, הקורא, שמח על כך שעצות אלה החכימוהו – שמח גם הוא, מחברן של עצות אלה, על כך, שהצליח ללמדו חוכמה, ושמחה זו שלו היא הגמול, שעליו לקבל בעבור עצותיו אלה, באופן שאין עליו, ר"ל על הקורא לגמול לו על כך שום דבר נוסף. ואם הוא, הקורא, לא זו בלבד שנעשה חכם יותר על ידי אותן עצות, שכבר נתן לו, אלא שגם יתן ביטוי לאותה חוכמה, שקנה לו, בכך ששפתיו ידברו מישרים – לא רק כליותיו[3] שלו, ר"ל של הקורא, ששפתיו ידברו מישרים אלה, יעלזו אז, אלא גם כליותיו של מחבר עצות אלה תעלוזנה אז, באופן שבהחלט אין הוא, הקורא, חייב לו שום גמול נוסף.

[2] ההוראה "מישרים" – דברי יושר מתקבלת ממקראות רבים, שהמלה "מישרים" מצויה בהם.

[3] לכאורה ייחוס לכליות, שאינן אלא ממלאות תפקיד ביולוגי מסוים, הרגשות רוחניות, כגון שמחה וכד' יש בו כדי להתמיה; ואולם אם ייחוס הרגשות כאלה ללב, שגם הוא אינו, לאמיתו של דבר, אלא ממלא תפקיד ביולוגי מסוים, אינו מתמהנו (*נדצ"ל מתמיהנו) כבר כלל וכלל – גם ייחוס הרגשות כאלה לכליות אינו צריך להתמיהנו.