רוטנברג על משלי יד לא
רוטנברג על משלי • פרק יד • פסוק 31
הטקסט המקראי
עריכה[1] הניקוד בס' משלי שבידנו הוא: "חֵרֵף", אך להלן כז11 גם שם הניקוד: "חֹרְפוֹ".
הטקסט הפשוט
עריכהאדם, אשר[2] עשק דל, חֹרֵף את[3] עשהו, ומכבדו אדם, אשר[2] חנן אביון.
[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[3] לפי השמטת יחס
הפירוש
עריכהאדם, העושק דל, מעליב את בוראו של הדל; ומכבד את בוראו של האביון מי שחונן אותו. כלומר, מי שעושק דל ושולל ממנו את האפשרות להתלבש בצורה נאותה, מעליב את בוראו של הדל, משום שמי שרואה אותו, כשהוא לבוש במדים בלויים וקרועים, שואל, מדוע אין בוראו דואג לבריות שברא; ומכבד את בוראו של הדל הוא אדם שמלווה כסף בלי ריבית לאותו דל, אע"פ שאינו יודע, אם יוכל דל זה להחזיר לו את החוב[4], ונותן לו בכך את האפשרות להיות מלובש בצורה נאותה. הוא מכבד בכך את בוראו של אותו אביון, משום שמי שרואה אביון זה אומר בליבו: הבורא דואג לבריות שברא.
[4] המלווה כסף לאביון בלי ריבית, ואע"פ שאינו יודע, אם יוכל להחזיר לו את הכסף הזה – חונן אותו. השוה "כל היום חונן ומלוה", תהלים לז6; "טוב איש חונן ומלוה", שם קיב5; "מלוה ה' חונן דל" (*נראה שהושמט כאן פסיק) להלן יט17.