רוטנברג על משלי יד י

רוטנברג על משלי • פרק יד • פסוק 10

הטקסט המקראי

לב יודע מרת נפשו, ובשמחתו לא יתערב זר.

הטקסט הפשוט

ה[1]לב יודע את[2] מרת נפש בעליו[3], הואיל[4] ובשמחת בעליו[3] לא יתערב אדם[5] זר.

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטת יחס

[3] לפי כינוי סומך בודד

[4] לפי השמטת חיבור(ראה הע' 8 ליא3).

[5] לפי השמטת מוגדר

הפירוש

ללב יש[6] מרת הנפש של בעליו[7], ר"ל צערו[8], משום שבשמחת בעליו אין אדם זר משתתף[9]. כלומר, כשאדם נמצא בצרה, וצערו גדול, אינו מספר זאת לזולת, אלא צופן את צערו בליבו[10]; וזאת משום שבשעה שמצבו טוב ומשמח, אין זה גורם שמחה לזולת, אלא להיפך – מצבו הטוב מעורר קינאה בלב הזולת, ועובדה זו משכנעת את הנמצא בצרה, שאין הזולת ידיד אמת שלו.

[6] לפי מה שכתבתי בהע' 6 לפתגם "שפתי צדיק: ידעון רצון וגו'", לעיל י32, הפירוש של (*נראה שהושמטו כאן מרכאות) לב יודע מרת נפשו" הוא: ללב יש מרת נפש.

[7] הנפש אינה קניינו של הלב אלא של בעל הלב; לכן פירשתי "נפשו", לפי כינוי סומך בודד נפש בעליו.

[8] השוה "ותהין מֹרַת רוח ליצחק" בראשית כו35; וייתכן, כמובן, שגם כאן יש לנקד: "מֹרַת נפשו", או שגם שם יש לנקד: "מָרַת רוח".

[9] פירשתי "לא יתערב" – לא יקח חלק, ר"ל לא ישתתף, כפירוש המקובל. אך ייתכן (וזה גם נראה לי יותר), כי הפועל "יתערב" הוא מגיזרת התואר "ערב" שבכתוב "כי קולך ערב", שה"ש ב14, והוראת "לא יתערב" היא: לא יתענג ולא ייהנה.

[10] דבר, שאדם נמנע מלהוציאו בשפתיו, הוא שומר בליבו. השוה פירושי ל"מרמה בלב חרשי רע", לעיל יב20-21; ועוד.