רוטנברג על משלי יד ג

הטקסט המקראי

עריכה
בפי אויל: "חטר גאוה"[1], ושפתי חכמים: "תַּש מוּרָם"[1][2].

[1] בהתאם לפירוש הנראה לי נכון, הכנסתי את הצירופים "חטר גאוה" ו"תש מורם" בין מרכאות.

[2] צירוף האותיות לתיבות והניקוד בס' משלי שבידנו הוא "תִּשְמוּרֵם".

הטקסט הפשוט

עריכה

בפי ה[3]אויל המלים[4] "חטר גאוה", ואולם[5] שפתי ה[3]חכמים אומרות[6]: "תש מורם".

[3] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[4] לפי השמטת אמירה(ראה הע' 7 לי11 (*אולי ו11)).

[5] לפי השמטת חיבור

[6] לפי השמטת אמירה

הפירוש

עריכה

בפי האויל המילים[7] "חטר גאוה", ואילו שפתי החכמים אומרות[8]: "תש מוּרם". כלומר, כשאביון מתעשר עינו של האוויל צרה בו, והוא קורא בבוז: "חוטר גאווה", מלים שמשמען: ענף של גאווה, ר"ל חוטר עלוב, הגואה[9] בחוצפה ומתנשא, כאילו היה אילן; אבל החכמים שמחים לראות אביון שהוּרם מדלותו, והם נותנים ביטוי לשמחתם זו במלים "תַש מוּרם", שמשמען: החלש[10] מוּרם מן האשפה[11] ע"י ה'.

[7] ראה הע' 7 ליא11.

[8] ייתכן, כמובן, כי מחבר הפתגם נתכוון בו לטקסט הפשוטהבא: "בפי האויל: (*נראה שהנקודתיים בטעות) המלים "חטר גאווה, ובשפתי החכמים המלים 'תש מורם', ואת הבי"ת בין הו"ו ו"שפתי" שבמלה "ובשפתי" השמיט לפי השמטת נשנה (אות)

[9] השם "גאוה" הוא מגזרת הפועל "גאה" המורה גם על גידול מהיר של צמח – כגון "היגאה גמא", איוב ה11.

[10] התואר "תש" (השוה "תשים אנו", בראשית רבה כ טז) הוא מגזרת הפועל "תשש" המצוי בתוה"מ (השוה "תשש כחו של משה, ברכות לב ע"א), וכאן הכוונה לאביון, ר"ל לאדם, שהוא חלש מבחינה כלכלית.

[11] השוה "מאשפות ירים אביון", תהלים קיג7.