רוטנברג על משלי יג כד

הטקסט המקראי

עריכה
חֹשֵֹך שבטו שונא בנו, ואהבו – שִחֲרוֹ מוסר.


הטקסט הפשוט

עריכה

אדם, אשר[1] חשך את[2] שבטו, שונא את[2] בנו; ואולם[3] אדם, אשר[1] אהבו, שִחֲרוֹ מוסר.

[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[2] לפי השמטתיחס (*נראה שההדגשה גם על מילה זו).

[3] לפי השמטת חיבור

הפירוש

עריכה

מי שחושך את שבטו מבנו שונא אותו, ואולם מי שאוהב את בנו, הטיף לו מוסר בשחר ימיו[4]. כלומר, מי שחושך את שבטו מבנו, שעשה מעשה רע, שונא אותו, מאחר שהבן הזה יוסיף לעשות מעשים רעים, שמפעם לפעם יהיו רעים יותר, ואז גם השבט לא יועיל. ואולם מי שאוהב את בנו אינו צריך להכותו, מאחר שעוד כשהיה הבן בשחר ימיו, ר"ל כשהיה קטן מאד, הוא הטיף לו מוסר, ובכך הוא השפיע עליו שלא לעשות מעשים רעים כשיגדל[5].

[4] לפי מה שכתבתי בהע' 7 ליא27 הפירוש של "שִחֲרוֹ" מוסר" הוא: הטיף לו מוסר בשחר ימיו, ר"ל כשהיה עוד קטן מאד.

[5] בנקדם "שִחֲרוֹ", שהוא פועל בזמן עבר, ולא ניקדו "שֹחֲרוֹ", כפי שניקדו "שֹחֵר טוב" ביא27, שהוא פועל בזמן הווה, וכפי שניקדו ברישה "חֹשֵך" – נתכוונו בעלי הניקוד, כמסתבר, לפירוש שאני מציע כאן, ולא כפי שכתב כאן הרטום: "כאן בא עבר בהוראת הוה".