רוטנברג על משלי יג כג

רוטנברג על משלי • פרק יג • פסוק 23

הטקסט המקראי

רַב[1] אֹכֵל[1] ניר רֵאשִים[1], ויש נספה בלא משפט.

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא "רָב אֹכֶל.. רָאשים" (ראה הע' 11).

הטקסט הפשוט

ה[2]רב אֹכֵל את[3] תבואת[4] ניר בְנֵי הרֵאש[5], ובכל זאת[6] יש אשר[7] אדם[8] נספה בלא משפט.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת יחס

[4] לפי השמטת נסמך

[5] לפי ריבוי סומך בודד

[6] לפי השמטת חיבור

[7] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)

[8] לפי השמטת נושא סתמי

הפירוש

השר[9] אוכל את תבואת השדה[10] של בני הרֵאש, ר"ל של בני העוני[11], ואעפי"כ יש שאדם נסחב למוות בלי משפט. כלומר, השר מתפרנס מן המעשר, שהממלכה לוקחת משדות העניים[13], ועליו לדאוג לכך שלא ייעשה במדינה עוול לאיש; ואפעלפי (*נדצ"ל ואף על פי) כן קורה[14], כי אדם שלא חטא נסחב למוות ביחד עם אלה שחטאו, מבלי שנעשה לו משפט, שבו יכול היה להוכיח, כי הוא חף מפשע[15].

[9] "רַב" – איש נכבד, כגון פקיד גבוה, שר וכדומה. השוה "רבי מלך בבל", ירמיה לט13, ואת הוראת "רב בתוה"מ. כאן הכוונה לשר, שתפקידו לדאוג לכך שיישמרו חוקי המדינה.

[10] "ניר – שדה נחרש; השוה "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים", ירמיה ד3.

[11] כפי שציינתי בהע' 1 הניקוד בספרי המקרא שבידנו הוא "רָאשים"; והיות שבכל המקרא אין עוד תיבה "רָאש" בהוראת עני, ואולם בתיבה "רֵאש" שהוראתה עוני, אנו נתקלים בשני מקראות נוספים ("רֵאש ועשר אל תתן לי", משלי ל8, ו"ובא כמהלך רֵאשך", שם ו'11) – לכן אני מנקד גם כאן "ניר רֵאשִים", ומפרש לפי ריבוי סומך בודד "רֵאשִים" – בני רֵאש ר"ל בני עוני (השוה "דין כל בני עֹנִי", שם לא5).

[12] גדולה מבוכת המתרגמים והפרשנים במקראות, שמצוי בהם הפועל "ספה", וההוראות המוצעות אף סותרות זו את זו – כגון ההוראה "ספה" – הוסיףשהוצעה ב"למען ספות חטאת על חטאת", ישעיה ל1, ההוראה "ספה" – השמיד שהוצעה ב"האף תספה צדיק עם רשע", בראשית יד23, וההוראה "ספה" – הושמדב"מרעת ישבי בה ספתה בהמות ועוף", ירמיה יב4.

לדעתי הפועל "ספה" הוא מגידרונו של השם "סוּפָה", והוראתו: סחב– מאחר שזו דרכה של הסופה, שהיא סוחבת עימה כל דבר, שהיא נתקלת בו בדרכה הסוערת. לפי ההוראה "סָפָה"-סחבמתפרשים יפה כל המקראות, שמצוי בהם הפועל "ספה" – פרט ל"ספו שנה על שנה", ישעיה כט1 ול"ספו עלותיכם (*בפסוק "עולותיכם ספו") על זבחיכם", ירמיה ז21, שלדעתי ראו המתרגמים והפרשנים ב"ספו" שבשני מקראות אלה בטעות ציווי של הפועל "ספה" ולאמיתו של דבר "ספו" שבהם הוא ציווי של הפועל "יסף" שהיו"ד הושמטה ממנו – כשם שמושמטת היו"ד בציווי מן השורשים "ישב", "יצא" ועוד.

[13] השוה אזהרת שמואל מפני המעשים, שעתיד המלך לעשות: "וזרעכם וכרמיכם יעשר ונתן לסריסיו ולעבדיו".

[14] מחבר הפתגם נקט לשון זהירה: "וישנספה בלא משפט" – שלא כמפריזים ואומרים כי כל הארץ מלאה עושק.

[15] אולוך (*המילה לא ברורה) מנקד את התיבה הראשונה של הפתגם "רִב", ומפרש: הוצאות ההתדיינות אוכלות את ניר העניים, המעובד ברוב עמל, ויש שהמתדיין מת לפני שהשופט מזכהו. – הרעיון הוא יפה, אך ספק גדדול הוא, אם אמנם לכך נתכוון מחברו של הפתגם שלפנינו, ואם אמנם עוד באותם ימי קדם, שבהם נתחבר ס' משלי, היתה סחבת משפטית כבימינו.