רבנו יונה על משלי כד ל

| רבנו יונה על משלי • פרק כ"ד • פסוק ל' |
• יז • יח • ל •

עַל־שְׂדֵ֣ה אִישׁ־עָצֵ֣ל עָבַ֑רְתִּי
וְעַל־כֶּ֗֝רֶם אָדָ֥ם חֲסַר־לֵֽב׃

(משלי כד ל): "על שדה איש עצל עברתי...", (משלי כד לא): "והנה עלה כולו קמשונים...", (משלי כד לב): "ואחזה אנוכי אשית ליבי...", (משלי כד לג): "מעט שנות מעט תנומות..."

העניין הזה כולו מוכיח כי הוא דרך משל, ולולי כן, מה יבוא להודיענו, הלא ידענו כי אם יתעצל האדם ולא יחרוש שדהו ולא יתקן כרמו, כי יעלה קמשונים; ומה זה שאמר אחרי כן "ואחזה אנוכי אשית ליבי"?

הנה, מצאנו במקומות רבים עניין שדה וכרם וניר וזריעה נזכרים על דרך משל:

(ישעיהו ה א): "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו",
(הושע י יא): "ארכיב אפרים יחרוש יהודה",
(ישעיהו כח כד): "הכל היום יחרוש החורש לזרוע",
(הושע י יב): "זרעו לכם לצדקה... נירו לכם ניר...".

והנה, "שדה" בזה - משל על הנפש המתאוה. ולפי שהתאוה מתולדת החומר, ימשילהו לשדה. ואמרו מחברי המוסר: עזרו דברים הצריכים לנפשותיכם, כדרך החרישה וההשקאה להצמיח הזרע, והוא מזגו במיצוע הארץ.

התבונן בזה, כי הנה תולדת הארץ מצלחת בעבודת האדם, וכן תולדת הנפש תצליח בגידול ולימוד והנהגה. ואם לא יגדל ויגמול נפשו - לא תצליח לפעולותיה ולעבודתה. והגידול הוא תיקון המידות. ואם ייגע האדם לעזור בתיקון הארץ להצלחת תולדתה - הלא ייגע בתיקון נפשו להצלחת תולדתה! והנה, הכוח הצומח והכוח המתאוה, תולדת שניהם תצליח בגידול ובהנהגה, ואם לא יגדלם, ויניח התאוה על דרכה ועל תאוותה ותולדתה - תישחת הנפש במידותיה וייפסד השכל, וגם הגוף ייספה ויאבד ביתרון המאכל והמשגל, אף כי יאבדו הנפש והגוף בחטאים ובעונשים.

והנה, יש אדמה נוחה להיעבד, ויש אדמה אשר עבודתה קשה ולא ייעבד בה ולא ייזרע זולתי בעמל כבד, ובכל זאת לא יניחנה להיפסד, ויעמול בעל השדה לחרוש ולהשקות עד אשר תשוב לשדה נעבדת וטובה. וכן יימצא בעניין הנפשות - כי יש נפש אשר תחזק תאוותה, ומידותיה קשות כפי תולדת החומר, וכאשר יעמול בעליה בתיקון מידותיה וימשכנה אחרי השכל, יישרנה מידותיה, ותמאס ברע ותבחר בטוב, ותמצא את לבבה נאמן וחפץ בעבודת ה' יתברך.

והנה, כאשר האדמה צריכה לחרישה ולזריעה והשקאה, כן הנפש צריכה לעניינים נמשלים לאלה. והנה מצאנו דרכי המשלים בשלוש אלה מבוארים.

והנה עניין החרישה - התוכחת התמידית בעצמו לנפשו, או יוכיחנו החכם, ותיכנע במוסר, לשבור הלב הקשה מיראת ה' יתברך, כאשר יעבוד האדם באדמה הקשה ותשוב נוחה ותחוח, וכתיב (ישעיהו מח ד): "מדעתי כי קשה אתה", (יחזקאל לו כו): "והסירותי את לב האבן מבשרכם". ומפני יראת ה' ייכנע הלב ויירך ויישבר, כאשר כתיב (תהלים נא יט): "זבחי אלהים רוח נשברה", וכתיב (מלאכי ב ה): "ומפני שמי ניחת הוא".

ומצאנו המשל הזה מפורש, שנאמר (ירמיהו ד ג): "נירו לכם ניר", והיא היראה ושבירת הלב, וכאשר יצליח הזרע אחרי הניר - יצליח מעשה המצוות אחר היראה ותיקון המידות. כי אין שכר העובד במצוות אנשים מלומדה כשכר העובד מיראה, על כן "ואל תזרעו אל קוצים". ונתפרש המשל בפסוק הבא אחריו: (ירמיהו ד ד): "המולו לה' והסירו ערלות לבבכם".

ועוד כתיב על דרך המשל הזה: (הושע י יא): "ארכיב אפרים יחרוש יהודה".

ובעניין הרשעים, שהם מכינים ליבם למידות הרעות, כתיב: (הושע י יג): "חרשתם רשע, עוולתה קצרתם", (משלי כא ד): "ניר רשעים חטאת".

ועוד מפורש עניין המשל הזה באר היטב, שנאמר (ישעיהו כח כד): "הכל היום יחרוש החורש לזרוע", וביאור העניין: היעמול ויתעסק בעניין החרישה לעולם? הלוא יחרוש ואחר-כך יעסוק בזריעה, (ישעיהו כח כה): "הלוא אם שיווה פניה והפיץ קצח וכמון יזרוק", ואחר-כך יקווה למטר להשקות השדה, (ישעיהו כח כו): "ויסרו למשפט, אלהיו יורנו". והנה, הנביאים מוכיחים אתכם יום יום ואינם פוסקים מהוכיח ומהכניע לבבכם - ואינכם מתקנים מעשיכם אחרי התוכחת. ודומה עניין הזה למי שעוסק בחרישה לעולם, ואין זריעה אחרי החרישה.

<< · רבנו יונה על משלי · כד · ל