פתיחת התפריט הראשי



Verse 1

ועשית מזבח מקטר קטרת. כתב הרמב"ן ז"ל היה מזבח הקטורת מן הכלים הפנימיים וראוי להזכירו עם השלחן והמנורה שהוא מונח עמהם כאשר הזכיר כן בסדר ויקהל, ומה שהזכיר כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי ושכנתי בתוך בני ישראל, אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטורת להקטיר לכבוד הש"י וזהו שנמסר למשה שהקטרת עוצר המגפה כי הקטרת מדת הדין שנאמר (דברים לג) ישימו קטורה באפך מן וחרה אפי והוא מה שאמר בקטורת זרה (ויקרא י) ועל פני כל העם אכבד שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי ע"כ. וכיון שבאר לנו הרב בכאן ענין הקטורת בסודו מעתה ראוי לכל משכיל להרחיק דעת הרמב"ם שכתב בזה בטעמי המצות כי לפי שהיה אהל מועד מקום ששם מחתכין נתחי הקרבנות ורוחצין הקרבים על כן צוה להקטיר באותו מקום כדי להסיר ולדחות אותו הריח ושיהא הריח הטוב מתגבר ועולה במקום ההוא גם בבגדי המשרתים שם.

והנה הרב הכריחו לומר כן הדרך אשר דרך בה בשאר המצות אבל חס ושלום שנתלה העקר הגדול שבסוד הקטרת שחייבה עליו התורה כרת לעושה כמוהו כמתכונתו בטעם החלוש הזה, ובענין נדב ואביהוא אבאר לך סוד הקטורת אם יהיה אלהים עמדי.


Verse 2


Verse 3


Verse 4


Verse 5


Verse 6


Verse 7

בבקר בבקר. ובתמיד לא נזכר אלא בבקר אחד שנאמר (במדבר כח) את הכבש אחד תעשה בבקר לפי שהקטרת קודם לתמיד של שחר.


Verse 8

בין הערבים יקטירנה. ידוע כי ריח הקטורת נודף באחרית היום יותר מקטורת של בקר וע"ז אמר הכתוב (תהלים קמא) תכון תפלתי קטורת לפניך וגו', לא אמר חטאת ואשם שהן באים על חטא המעשה ולא עולה שהיא באה על חטא המחשבה אלא קטורת שאינה באה על החטא כלל כי אם על השמחה כי דוד היה מבקש מאת הש"י שתהיה תפלתו מקובלת לפניו כקטרת ולכך אמר (תהלים קמא) שיתה ה' שמרה לפי, ומלת שיתה נראה לי שהיא נמשכת למלת לפי כאלו אמר שיתה ה' לפי שמרה לפי יאמר שישים ה' יתברך בפיו הדבור הראוי על דרך (שמות ד) מי שם פה לאדם ויבקש ממנו גם כן שישמור פיו מדבור בלתי ראוי. ואמר (תהלים קמא) נצרה על דל שפתי כמו על דלת שפתי, בלשון (מיכה ז) שמור פתחי פיך שהשפתים הלא הם נפתחים ונסגרים כדלת וכן (איוב מא) דלתי פניו מי פתח, הם שפתיו של לויתן. ומלת נצרה היא צווי, כמו (בראשית כה) מכרה כיום (שם מג) שלחה הנער אתי, והדגש שבצד"י נוסף כדגש (שמות טו יז) מקדש ה' כוננו ידיך, והוא כמו נצור, וכן (משלי ד יג) נצרה כי היא חייך, הדגש שבצד"י נוסף. (תהלים קמא) משאת כפי מנחת ערב יבקש ממנו יתברך שתהיה תפלתו רצויה יותר מקטרת של שחר, והזכיר משאת כפי על הקטרת שהוא נושא בכפיו וכמו שכתוב (ויקרא טז) ומלא חפניו קטורת סמים דקה. או מנחת ערב מלשון ערבות כמו (מלאכי ג) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, ולפי שאין בכל הקרבנות ממהר לרצות יותר מן הקטרת שהוא מעלה עשן מיד לכך הזכיר בתחלת המזמור ה' קראתיך חושה לי.


Verse 9

לא תעלו עליו קטרת זרה. הזהיר הכתוב שלא יקדימו להעלות על המזבח שום דבר לקטרת הסמים לא קטרת יחיד ולא קטרת צבור שיביאוה נדבה וכ"ש אחרת. או יזהיר שלא יעלו על המזבח קטרת מסמים אחרים כי אם מאותם שיפרוט מהן הכתוב ואם עשה כן יקראנה זרה ויעבור בלאו זה. ועולה. כגון דם עולת עוף שהוא דבר מועט. ומנחה. כגון קומץ של מנחה. ונסך. אפי' נסוך המים. וקבעה תורה זמן הקטרת הקטורת בזמן שהשמן מתקרב ממה שהזכיר והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה, וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, ועל זה אמר שלמה (משלי כז) שמן וקטורת ישמח לב.

ובמדרש שמן וקטרת ישמח לב שמן שנמשח כהן גדול בשמן המשחה וקטרת שהיה מקטיר לפני ולפנים והיה מתמר ועולה ישמח לב היו כל ישראל שמחים והיו יודעים שנתכפר להם ונתקבלו מעשיו. אתה מוצא שלא נשתבחו קרבנות מעולם כקרבנות הנשיאים למה שהקריבו הקטרת תחלה שנאמר (במדבר ז) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת, ואח"כ פר אחד בן בקר, ולפיכך הקב"ה משבח קרבנותיהם זה קרבן פלוני זה קרבן פלוני. וכן אתה מוצא באחז שבטל את התורה שנאמר (ישעיה ח) צור תעודה חתום תורה בלמודי ועבד ע"ז והרבה להכעיס ויתר לו הקב"ה כל שאר העברות ולא ויתר לו בטול הקטרת שכן כתיב (דברי הימים ב כט) גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל ויהי קצף ה' על יהודה וירושלים ויתנם לזעוה. כמה חביב קטרת לפני הקב"ה שנעשה המשכן וכל כליו ושחט את הקרבנות וערך על המזבח וסדר השלחן והמנורה ולא ירדה שכינה עד שהקריבו הקטורת, וכן מצינו שלמה בחכמתו שבאר זה ואמר שהקטרת מקובל וחביב לפני הקב"ה יותר מן העולה הנשחטת בצפון ומן השלמים הנשחטים בדרום הוא שאמר (שיר ד) עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו.


Verse 10


Verse 11


Verse 12

יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה (משלי י, כז) שלמה המלך ע"ה למדנו בכתוב הזה (משלי י) כי שנות האדם מתארכים או מתקצרים לפי הזכות והעונש וזה בדרך נס נסתר, וידוע שהנסים כלם נחלקים לשני חלקים יש נסים מפורסמים ויש נסים נסתרים, המפורסמים הם אותות והמופתים הגדולים אשר נעשו לעיני העמים כאותות של מצרים בעשר מכות ובקריעת ים סוף וירידת המן והשלו והוצאת המים מן הצור המשנים טבעו ומנהגו של עולם, הנסתרים הם המעשים והמקרים שאירעו לאבות אברהם יצחק ויעקב כמלחמת אברהם עם המלכים ההם ונצוחו והתגברותו עליהם כי אע"פ שנראה כדרך מנהגו של עולם הכל היה נס נסתר, וכן תוספת ימי הצדיקים וקצור ימי הרשעים הכל נס נסתר, ועל זה אמר שלמה יראת ה' תוסיף ימים לפי שהדאגה והיראה מחלישין כח האדם בדרך הטבע ומקריבים ימי מיתתו, ואמר שלמה כי מי שיש בו יראת ה' ודואג על עונותיו יאריכו ימיו והנה זה נס נסתר. ושנות רשעים תקצרנה לפי שהתענוגים מרחיבין לבו של אדם בדרך הטבע וממשיכין ומאריכין ימיו על כן יאמר הרשע המתעדן והנמשך אחר תענוגי הגוף לא יועילו לו תענוגיו כי תקצרנה שנותיו וגם זה נס נסתר. ולמדך הכתוב הזה שאין אריכות ימים וקצורם תלוי אלא לפי הזכות והעונש וכענין שדרשו רז"ל כי בבית ראשון לא שמשו אלא י"ח כהנים גדולים ובבית שני שמשו שלש מאות כהנים גדולים והיה זה לפי שהכהנים בבית ראשון היו צדיקים גמורים והאריכו ימים והכהנים שבבית שני קלקלו מעשיהם ולא האריכו ימים ועל כן היו מרובים כל כך.

והנה הכתוב הזה אינו דין נחתך שהצדיק יאריכו ימיו והרשע יקצרון ימיו שהרי אנו רואין רשעים מאריכין חיים וצדיקים מתים בקוצר ימים, אבל הכתוב הזה מבאר פעלות הש"י ורצונו לעתים שהוא מאריך ימי הצדיק כמו שהאריך לחזקיה ומקצר ימי הרשע כמו שעשה לבן הדד מלך ארם. ואם אינו מאריך ימים לכל צדיק ואינו מקצר ימי כל רשע נוכל לומר שאינו צדיק גמור ואינו רשע גמור ואם אולי יהיה זה הנה זה לתת להם גמול כמעשה ידיהם לעולם הבא כדי להאדיר השכר לצדיק ולהגדיל העונש לרשע, ובין כך ובין כך אין התוספת והקצור אלא נס גמור כי קצור הימים קודם הנגזר ותוספת הימים על הנגזר אין זה כי אם נס גמור והוא הנסתר מעיני הבריות שאינם רואים בזה אלא מנהגו של עולם וטבעו, והענין הזה הוא יסוד התורה כלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כלם נסים נסתרים אין להם טבע ומנהגו של עולם לא ליחידים ולא לרבים אבל בעשותו המצוה יצליחנו שכרו ובעשותו העברה יכריתנו עונשו, וזהו ענין יעוד התורה בברכות וקללות שאין לך כל יחיד ויחיד בישראל שלא יארעו לו בכל יום נסים נסתרים והוא אינו יודע, וכן דרשו רז"ל אין בעל הנס מכיר בנסו. וכדי להורות שהנסים הנסתרים הם עם האדם בכל יום לכך בארו לנו רז"ל מאמר אחד הוא שאמרו הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתשלח ברכה בכרי הזה, ואם מדד ואח"כ ברך הרי זו תפלת שוא שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר (דברים כח) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך בדבר הסמוי מן העין, כוונו חכמים לומר בזה שהנסים הנסתרים הם בכל יום ויום ושהוא בדבר שאינו מנוי ומדוד כי אם היתה הברכה חלה במנוי לא היה נס נסתר אלא מפורסם ואין כל אדם זוכה לנס מפורסם, ועל מכוון זה אמר מדד ואח"כ ברך הרי זו תפלת שוא שכיון שנמדד אי אפשר בזה נס נסתר ועין הרע שולטת בעצם הדבר המדוד וכן בעצם הדבר השקול והמנוי, ומטעם זה צותה התורה שלא ימנו ישראל לגלגלותם אלא בשקלים כדי שתהיה הברכה חלה עליהם ברבוי זרעם בנס נסתר ושלא ישלוט בהם עין הרע השולטת בעצם הדבר המנוי ומתוך שכל אחד ואחד מישראל יתן כופר נפשו מחצית השקל יודע מנינם בחשבון חצאי השקלים, וזהו שכתוב.

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. וע"ד הפשט אמר כי תשא ולא הזכיר בו זה דרך צווי כדי שיכנס ויכלול בזה לשעה ולדורות, כי מה שהזכיר הכתוב לשון כי תשא למדך שימנה עתה לשעה זו וגם יכלול עוד כי כשימנם לדורות שימנם כן ולא ימנם לגלגלותם, ומפני זה שבא הלשון סתום בכאן ולא נתפרש אם המנין היה לשעה או מצוה לדורות ג"כ ע"כ טעה דוד המלך ומנאן בלא שקלים הוא שצוה ליואב ואמר לו (שמואל ב כד) שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם וידעתי את מספר העם, וכתיב ואמר יואב אל המלך ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני המלך רואות ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה, וכתיב ויחזק דבר המלך אל יואב וכתיב ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי.

ובמדרש כי תשא אמר לו הקב"ה למשה במה תרום קרנם של ישראל בכי תשא שנאמר (משלי יד) צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת רבי יהושע אומר צדקה תרומם גוי אלו ישראל שנאמר (שמואל ב ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וחסד לאמים חטאת כל צדקה וחסד שעו"ג עושים אינם עושים אלא כדי שתמשך גדולתם שנאמר (דניאל ד) להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטייך בצדקה פרוק ועויתך במחן עניין הן תהוי ארכא לשלותך.

ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם. במדבר. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. לדורות, לכך הזכיר פעם שנית בפקוד אותם. או יהיה הראשון לשון מנין והשני לשון השגחה מלשון (ירמיה י) בעת פקדתם יאבדו, ושעור הכתוב כן ונתנו איש כפר נפשו לה' במנות אותם כדי שלא יהיה בהם נגף בהשגיחו אותם.

וגלה לך הכתוב כי העם הנפרט במנינו כל אחד לגלגלותם הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחלה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין אי אפשר מבלתי עונש וכענין שהשיבה השונמית לאלישע (מלכים ב ד) בתוך עמי וגו', כלומר איני רוצה שתתפלל בשמי לפני המלך או אל שר הצבא מוטב לי שיהיה עניני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן אענש, וידוע כי אותו היום שכתוב בו (שם) ויהי היום ראש השנה היה. ומכאן ראוי אותו היום שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שיהיה יום הדין ופקידת עונש לעולם ולהתפחד ולדאוג בו כיון שכל יחיד נפרט וכל מעשיו נפרטין לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, וכן תמצא בספר רות (רות א) וילך איש מבית לחם יהודה הזכירו הכתוב סתם וכשנפרט אחר כן ונזכר ושם האיש אלימלך מה כתיב שם וימת אלימלך.


Verse 13

מחצית השקל בשקל הקדש. ע"ד הפשט לפי שהיה משה מלך ישראל כענין שכתוב ויהי בישרון מלך על כן קבע לו מטבע של כסף וקראו שקל מפני שהיה המטבע כלו במשקל שלם כי היה הכסף מזוקק בלא סיגים וקראו קדש מפני שכל המצות הם עיקר הקדושה ויש בקצת המצות צורך למטבע ההוא כמצות פדיון הבן שהמצוה חמשת שקלים, גם מצות הערכין שהם נקראים קדש צריכה לשקלים. ומן הטעם הזה אנחנו קורין לשון תורתנו לשון הקדש מפני שהוא לשון של קדושה כולל כמה מיני קדושות וכל עניני קדושה ישתמשו בו כי הוא הלשון שבו הקב"ה דבר עם בני ישראל עשרת הדברות ובו מדבר עם הנביאים ועם המלאכים, ושבעים שמות יש לו כלם הם לשון הקדש גם שמות המלאכים נקראים בלשון הקדש, שהרי גבריאל נקרא על שם הגבורה ורפאל מלשון רפואה, ויש מהם רבים חתומים בשם אל לומר לך ששמו משותף בהם וזהו שכתוב (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם, וכן כלם, והוא הלשון שבו נברא העולם וכמו שדרשו רז"ל העולם נברא בלשון הקדש שנאמר (בראשית ב) לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, והראיה מקריאת השמות אדם חוה קין הבל שכלן לשון הקודש וכן כל שאר השמות והוא הלשון שכל האומות וכל הלשונות עתידים לחזור אליו שנאמר (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד. ומה שהיה מחצית השקל מפני שישראל עברו במעשה העגל על עשרת הדברות ומחצית השקל הוא עשר גרות שהרי שקל שלם עשרים גרה הוא ולפיכך היה מביא כל אחד ואחד מישראל עשר גרה להיות להם לכפרה על שעברו על עשרת הדברות. ולא היה מביא אלא מבן עשרים שנה ומעלה לפי שאין בית דין של מעלה מענישים בפחות משל עשרים, וכן מחצית השקל היה אחד מעשרה מפדיון הבכור שהוא חמש שקלים שנאמר (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים וגו'.

וע"ד המדרש מחצית השקל לפי שחטאו במחצית היום לפיכך יתנו מחצית השקל הדא הוא דכתיב (שמות לב) כי בשש משה בא שש.

וע"ד השכל היה מחצית השקל והיה יכול להיות שקל שלם מן עשר גרות אבל בא לרמוז שראוי לכל משכיל שישקול מעשיו בשוה ושיסכים בעצמו לתת לגופו ולנפשו לכל אחד מהם חלקו וחוקו במשקל השלם, והנכון והראוי שימשיך את גופו אל עבודת השם יתעלה וילך בה אחר נפשו שהוא העקר ולעתים גם כן שימשוך נפשו אחר גופו בענינים ההכרחיים כגון אכילה והשתיה והמלבוש שאי אפשר לו שיחיה זולתם וכמו שאמרו רז"ל בענין יום טוב כתיב (דברים טז) עצרת לה' אלהיך וכתיב (במדבר כט) עצרת תהיה לכם רבי יהשע אמר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. וראוי שתהיה כוונתו בהשתדלותו בצרכי גופו כדי שיבא מזה לתועלת הנפש שכן מצינו ביעקב אבינו שהשתדל בעסקי הנפש ארבע עשרה שנה ששמש בבית עבר והשתדל בעסקי הגוף בעבודת החומר ארבע עשרה שנה גם כן בשתי בנותיו של לבן ותכלית כוונתו בעבודת החומר היתה לתועלת הנפש השכלית שהיא מחצית השקל ראוי שיהיה לשם ה' כי ישקל מעשיו ופעולותיו כלם ויחלקם בדרך השויה לכל אחד מה שראוי לו. והזכיר בשקל הקדש כי אז יהיו כל שקלי מעשיו והנהגותיו שקולים בשקל קדש ויעלה מזה למדרגות הפרושיות והקדושה.

וע"ד הקבלה מחצית השקל לפי מה שהרהרו במחשבתם לתת קצוץ וחציצה בין האש והקול שבהר סיני על כן הוצרכו להביא מחצית השקל להיות כפרה על חטאם, ולפי שהקצוץ באחת מן העשר יקרא קצוץ לכך הוצרכו להביא עשר גרה במחצית השקל ולא בשקל, שלם ולפי שמבקעים ביחוד לכך נקרא כסף זה בקע ולפי שעשו ראש מן הסוף ועליון מן התהום הרובצת תחת לכך נעשו מכסף זה האדנים הנתונים במשכן להיות המשכן נתון עליהם כדי שיתבאר מזה הפך מחשבתם. וכאשר נשקלו במשקל השם הגדול שהוא שקל הקדש השלם נמצאו חסרים וכענין שכתוב (דניאל ה) תקל תקלתא במאזניא והשתכחת חסיר, ומפני שהוא החטא הגדול ועונשם נגע עד נפש לכך נתחייבו לתת מחצית השקל זה תרומה לה' והוא כופר לנפש.

תרומה לה'. יש בפרשה זו שלשה פעמים תרומה לבאר כי התרומות הן שלש, תרומת המשכן ותרומת השקלים ותרומת המזבח, וכבר הזכרתי זה בסדר ויקחו לי תרומה ושם הרחבתי באור. ותרומת שקלים המפורש כאן ממנה נעשו האדנים שהרי כסף זה עלה למאת הככר שכן כתוב באלה פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר ונכנס כלו באדנים שבמשכן ואדני המשכן היו ק' והיה ככר אחד בכל אדן ואדן כענין שכתוב (שמות לח) ככר לאדן וכיצד היו האדנים מאה הרי שהיו הקרשים עשרים לפאת צפון ועשרים לפאת דרום וכתיב (שם כו) והיו שמונה קרשים והיו לצד מערב הרי לך מ"ח קרשים ולצד מזרח לא היו קרשים כלל תן שני אדנים לכל קרש וקרש כענין שכתוב שני אדנים תחת הקרש הרי לך תשעים וששה אדנים והיו לצד מזרח ארבעה אדנים שעליהם היה תלוי הפרוכת, הרי מאת אדנים שהיו במשכן, והם הם שנעשו מתרומת השקלים זו.


Verse 14


Verse 15


Verse 16

ונתת אותו על עבודת אהל מועד. כבר הזכרתי כי מפני שבעון העגל קצצו בנטיעות וחטאו בעשותם מן הסוף ראש על כן צוה שיהיו השקלים כי הם כופר הנפש לצורך עבודת אהל מועד והם האדנים שהם יסוד המשכן ותחתיתו כי המשכן השקול כנגד בריאת העוה"ז היה נשען עליהם ומפני זה אמר והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם, יגיד כי יעשו בבנין דבר מיוחד ומסויים מכסף השקלים והיה הדבר ההוא לבני ישראל לזכרון כי יזכירו חטאם תמיד ויתנחמו בו כטעם (תהלים נא) וחטאתי נגדי תמיד, ויהיה לפני ה' לכפר כי יתרצה להם בהיות האדנים יסודות של משכן ואז יפנו למעלה ראש ולכך קרא לכסף זה כסף הכפורים.

ומה שנסמכה פרשת כיור לפרשת שקלים מפני שהיו מי הכיור מרבים הגשמים והשקלים היו צדקה ובזכות הצדקה הגשמים מתרבים ובבטולה נעצרים, וכן דרשו רז"ל אין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים שנאמר (משלי כה) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר.


Verse 17


Verse 18

ובין המזבח. כתב רש"י ז"ל הוא מזבח העולה שהוא לפני פתח אוהל מועד והיה הכיור משוך קמעא ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן ואינו מפסיק כלל בנתים משום שנאמר (שמות מ) ונתת את מזבח העולה לפני פתח משכן אהל מועד, מזבח לפני אהל מועד ואין הכיור לפני אהל מועד הא כיצד משוך קמעא כלפי דרום כך שנויה בזבחים, ע"כ. וכיור זה היה כמין דוד גדולה שיש בה י"ב דדין שיוצקין בהם מים כנגד י"ב כהנים העוסקים בתמיד שמקדשין כאחד, ואע"פ שהכהנים העוסקים בתמיד היו י"ג, וי"ג עבודות נשנו במשנה, אין השחיטה צריכה כהן לפי שכשרה בזר ואינה צריכה קדוש ידים ורגלים אפי' בכהן.


Verse 19

ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. היה מקדש רגליו וידיו בבת אחת, ושנינו בזבחים כיצד קדוש מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על רגלו השמאלית ומקדש.

וע"ד הפשט טעם רחיצת הידים מטכסיסי המלכות כי כן דרך המשרתים המתקרבים אל שלחן המלך לרחוץ ידיהם תחלה מפני שהידים עסקניות הן, ורחיצת הרגלים לפי שהיו משרתים יחפים.

וע"ד הקבלה טעם רחיצת הידים והרגלים לרמוז על עשר ספירות שכן ראשית האדם עשרה בהגביהו ידיו למעלה וסופו עשרה, והוא הטעם שתקנו לנו רז"ל נטילת ידים בתפלה ולשון נטילה ירמוז לזה שהוא לשון הגבהה כלשון (תהלים קלד) שאו ידיכם קדש וזהו (שם קיט) ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי וגו'. ולכך תרגם אונקלוס מלת ורחצו לשון קדושה שאמר ויקדשון ולא תרגם ויסחון כמשפטו בשאר המקומות לרמוז כי הכהן העובד מתלבש ומתקדש בקדושת י' ספירות, ויש בצורת האדם דוגמא להם בעשר אצבעות הידים וברית הפה בינתים וכן עשר אצבעות רגלים וברית מילה בינתים.


Verse 20


Verse 21


Verse 22


Verse 23

ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור. צוה בפרשה זו במעשה השמן בחמשה מינין והם מר וקנמון וקנה וקדה ושמן זית, ונצטוה בזה למשוח בו הכהנים אהרן ובניו והמשכן וכל כליו ואסר לעשות דוגמתו וקראו קדש, הוא שאמר שמן משחת קדש, והסכימו המפרשים והרמב"ם כי מר דרור אלמוש"ק, וכן דעת רבינו סעדיה גאון ז"ל.

וידוע כי המוס"ק הוא דם נצרר בגרון החיה ידוע בארץ הודו הדומה לצבי ובזמן הקיץ בזמן החמימות הגדול כשהיא מהלכת בין האילנות מגררת בנפח ההוא והדם יוצא צרור ולוקטים אותו בני אדם מבין העשבים וכן הזכיר בו הכתוב לשון לקיטה (שיר ה) אריתי מורי, ואמר דרור לומר שהוא נקי וחפשי מן התערובות והזיוף.

אבל הרמב"ן כתב בפירושיו כי מלת דרור אינה חוזרת למור אלא לאותה חיה הדומה לצבי כלומר שיוקח ממנה המור בהיותה מתהלכת חפשית בין ערוגות הבשמים והיא מתענגת כרצונה כי אם תלכד ותעמוד ברשות אדם לא תעשה ממנו כי אם מעט וגם איננו מבושם, והנה זה לפי דעת המפרשים כי הוא אלמוס"ק.

אבל אי אפשר לפרש כן שיהיה מור אלמוס"ק ממה שאמרו במדרש צרור המור דודי לי זה אברהם מה המור הזה ראש כל מיני בשמים כך אברהם ראש כל הצדיקים מה המור הזה אינו מפיח אלא באור כך אברהם לא נודע שמו עד שהושלך לכבשן האש, מה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות כך אברהם היה ממרק ומסגף עצמו ביסורים. והנה זה ראיה שאין המור מוס"ק כי המוס"ק הוא מפיח בלתי אור ולכך פירש הוא ז"ל שהמור אינו מוס"ק אבל הוא הסם הנקרא בלשון ערבי לאמ"ר ובלשון רומי מיר"א ובלשון פרסי אמרנו"ן, והנה כל הלשונות שוות בו, וזהו שאומר במדרש כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה. ומה שאמרו שהוא ראש כל מיני בשמים כלומר הזכרתו בראשם ואין לומר שהוא ראש כלם במעלה, ואמר דרור לפי שמזייפין אותו תמיד ואמרו רז"ל דברים שאי אפשר לדעתם כגון המערב מים ביין קומוס במור, קומוס הוא צמ"ג בערבי והוא דומה למיר"א ועל כן אמר שהוא נקי מן הזיוף והתערובות, ומה שהזכיר זה ראשון לבשמים שהוא בהקטרה משובח מכלם וענן תמרות עשנו עולה, ומזה אנו אומרים במגלת אסתר ששה חדשים בשמן המור כי ממנו מוציאין שמן כמו שמוציאין מן המצטכ"י וזולתו מן הצמחים ע"כ. ומן הנראה שאין זה הכרח כי מור שבכאן אפשר שיהיה המוס"ק כדעת הגאונים, וצרור המור שבמקרא יהיה אותו הנקרא מיר"א ויהיה זה וזה ראש לכל מיני בשמים, זה ראש לכל מיני בשמים להקטרות ולעלות על גבי האור, וזה ג"כ ראש לכל שאר הבשמים להיות מפיח בלא אור, וכן כתוב (תהלים מה) מור ואהלות קציעות כל בגדותיך.

מחציתו חמשים ומאתים. ידוע כי מחצית ת"ק הוא נ"ר ולמה האריך לומר חמשים ומאתים, אבל רז"ל קבלו כי משקל הקנמון ת"ק כמר דרור אבל מר דרור היה שוקלו ת"ק בבת אחת אבל הקנמון גזרת הכתוב שיהיה שוקלו שני פעמים נ"ר בכל פעם ופעם כדי להכריע בו שתי הכרעות שאין שוקלין עין בעין וכך היא שנויה בכריתות.


Verse 24


Verse 25


Verse 26


Verse 27


Verse 28


Verse 29


Verse 30


Verse 31

שמן משחת קדש יהיה זה לי. פירש הרמב"ן ז"ל היה ראוי שיאמר יהיה לאהרן ולבניו ואמר יהיה זה לי למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו לדורותיכם, כדי שלא תבין הכתוב אומר ואשר יתן ממנו על זר ונכרת שיהיה זר כל מי שאינו מזרע אהרן הכהן ואם כן מלכי ישראל שלא היו כהנים איך נמשחו בשמן המשחה ולפיכך בא הכתוב הזה יהיה זה לי להכניס בכלל הכהנים המלכים כי שניהם משיחי השם וזהו שהזכיר בדוד (שמואל א טז) קום משחהו כי זה הוא, ואמר הכתוב ג"כ (תהלים פט) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו, כלומר בשמן שהוא משחת קדש לי, ועל כן אמר בכאן על בשר אדם לא ייסך ויש להבין מלשון אדם הדיוט ולא מלך. וצריך שתשכיל כי מה שהקדים הכתוב פרשת השמן בראשונה ופרשת הקטרת באחרונה מפני שהם כנגד הראש והסוף כי השמן היו מושחין אותו כמין כ"ף והוא העליון על כל המשקין וממנו בודאי משחת קדש כענין שאו ידיכם קדש וזהו לשון שמן משחת קדש וכתיב ויעש את שמן המשחה קדש, והקטרת לה"א אחרונה שבשם הוא שכתוב (דברים לג) ישימו קטורה באפך. ומטעם זה היו בשמן המשחה חמשה מינין כנגד חמש ראשונות ובקטורת ט' מינין כי כן היא כלולה מכלם ובאה פרשת הקטורת בלשון ויאמר והבן זה.

ובמדרש שמן משחת קדש יהיה זה לי, תנא רבי יהודה ב"ר אלעאי שמן המשחה שעשה משה במדבר נסי נסים נעשו בו מתחלה ועד סוף שמתחלה לא היה בו אלא י"ב לוג שנאמר ושמן זית הין אם לסוך בו העקרים לא היה מספיק על אחת כמה וכמה שהאור בולע והיורה רותחת והסממנים בולעין וממנו נמשך המשכן וכל כליו וכל כלי המזבח והכיור וכנו וממנו נמשחו אהרן ובניו שבעת ימי המלואים וממנו נמשחו כהנים גדולים וכלו קיים לעתיד לבא, שנאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי, ז"ה בגימטריא תריסר לוגי, וכן דרשו רז"ל. י"א סמנים נאמרו לו למשה בסיני סמים תרי נטף ושחלת וחלבנה הא חמשה סמים לרבות עוד כמו אלו הא י' ולבונה זכה הא י"א.


Verse 32


Verse 33


Verse 34

בד בבד יהיה. לא פירש משקל כל אחד כמו שפירש בשמן המשחה אלא באר שיהיו כלם בהשויה אחת זה כמו זה, ומה שלא הזכיר מן הי"א כי אם ארבעה אלה לפי שאין הכתוב מקפיד אלא בד' אלו שתמרות עשנן עולה הרבה ושאר הסמים אין בהם קפידא.

והרמב"ן פירש כי מה שאמר קח לך סמים באורו סמים הנזכרים והוא חוזר לבשמים שבשמן המשחה כי סמים ובשמים הכל אחד וכל הבשמים שבמעשה השמן היו נכנסים בקטרת, והנה היו במעשה הקטורת ט' אלה המפורשים בכתוב ה' בשמן המשחה וארבע בקטורת והוסיף לכתוב שנית סמים להוסיף על התשעה הנזכרים סמים אחרים והם שבולת נרד וכרכם, וקרא הכתוב מעשה הקטורת טהור וקדש.

נטף ושחלת וחלבנה. נטף הוא צרי ופירש רש"י ז"ל צרי טריאק"א. והרמב"ן ז"ל כתב כי זה אינו אמת לפי שהנטף הוא בושם אחד לבד בדמיון שחלת וחלבנה ולבונה, והטריאק"א היא הרכבה שמרכיבים ענינים רבים זה עם זה ונותנים בו שאור ודבש ואבק של עקרבים שרופים ובשר האפעה וח"ו שיתנו בקטורת שקראו הכתוב טהור קדש בשר שקצים ורמשים גם לא שאור ודבש שאומר הכתוב (ויקרא ב) כי כל שאור וכל דבש וגו', אבל הנטף שהוא צרי הוא בשם אחד מיוחד והוא שרף מעצי הקטף האילן נקרא קטף לפי שכשקוטפין הענף השרף זב שהוא כעין שמן זב ממנו ממקום קטיפה, וזהו שאמרו רז"ל רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף היוצא מעצי הקטף, והוא בשם חשוב מאד שכן אסרו רז"ל בפרק במה מדליקין להדליק ממנו ואמרו אין מדליקין בצרי והטעם למעלתו וחשיבותו גזרה שמא יסתפק ממנו, וחלבנה ריחה רע ואעפ"כ הכניסה הכתוב בכלל הבשמים החשובים ובא לרמוז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל שלא יהיו בכלל תעניותינו ותפלתנו וכמו שאמרו רז"ל כל אגודה שאין בה מפושעי ישראל אינה אגודה, ובאור זה כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנין בכלל הצדיקים שאם לא כן הצדיקים נתפשים עליהם מפני הערבות שהרי כל ישראל ערבים זה לזה. ומטעם זה נצטוינו במצות לולב ליקח ד' מינים באגודה אחת ולתת ערבה שאין לה טעם וריח רמז לרשעי ישראל שאין להם תורה ומצות בכלל האתרוג שיש בו טעם וריח ובכלל הלולב שיש בו אוכל וההדס שיש בו ריח ואנו מרצים להקב"ה בכלם כאחד.


Verse 35

ממולח היו נותנין בקטרת מלח והוא שאמרו רז"ל מלח סדומית רובע. ואפשר לפרש ממולח מעורב כתרגומו שיערבנו יפה כדי שלא יהיו הסמנין נכרין, ולכך נקראים אנשי הים מלחים על שמערבים המים במשוטות, והוא מלשון (יחזקאל כז) מלחיך וחובליך.