רבינו בחיי על שמות י



Verse 1

אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כח, יד) שלמה המע"ה יצוה בכתוב הזה (משלי כח) על האדם שיהיה רך הלבב ויהיה מפחד תמיד בכל עניניו ובכל פעולותיו ושיסתכל ויתבונן בתכליתם ויזהיר אותו שלא יקשה את לבו פן יענש. והזכיר לשון אשרי ולא מצאנו מלה זאת בכל הכתובים בלשון יחיד כי אם בלשון רבים, והטעם בזה לפי שאין מאשרים ומהללים את האדם בעבור מדה טובה אחת או מעלה אחת בלבד רק בהמצא בו מעלות ומדות טובות רבות. וכן כתוב (תהלים סה) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך והנבחר והקרב והשוכן בחצרות בית ה' אינו בשביל מעלה אחת בלבד כי אם רבות עמו. וכן עוד (שם פד) אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם, ובאר מסלות מדרגות הלב במעלות רבות במדת היראה והבטחון. וכן ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך כי במדת הבטחון נכללות כמה מעלות טובות וכמה מדות עצומות מאושרות. וכן (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך, מונה והולך רבוי מעלות לא הלך לא עמד לא ישב. וכן בכאן אשרי אדם מפחד תמיד יאמר מי שהוא מפחד תמיד בכל פעולותיו שהוא עושה והוא מחשב בהם ומתבונן תכליתם בנזקם ותועלתם טרם שיפעלם בודאי יש לו מצות טובות רבות שבהם הוא טוב בעיני אלהים ואדם, ומפני שבעל המדה הזאת הוא נמשך בזה אחר השכל ובא כנגד החומר לכך הזכיר אדם ולא איש, לפי שלשון אדם נגזר מאדמה וכאלו אמר אשרי הנגזר מאדמה המקורץ מחומר שמניח החומר ונמשך אל השכל שהוא מפחד תמיד בכל עניניו ובכל פעולותיו ונותן לבו אל תכליתם כי מי שעושה כן לא יחטא לעולם כענין המאכל והמשתה שאין ראוי שיכוין אדם בזה לחוש הטעם ולמלאות התאוה כי בענין הזה הוא משתתף עם הבהמה אלא שיכוין אל התכלית ומה היא התכלית שיהיה גופו בריא וחזק ויוכל לעבוד הש"י וכל השאר זולתי אל התכלית הזה הנה זה חטא. וכן בענין המשגל אין ראוי שיכוין להנאת הגוף כי גם בזה הוא שותף עם הבהמה רק שיכוין בזה אל התכלית ומה הוא התכלית לכונת פריה ורביה לקיום המין ולהמציא תולדות שיהיו עובדי הש"י וכל השאר זולתי אל הכונה הזאת הוא חטא. וכן בענין קנין העושר ראוי לו שיסתפק במועט ושישא ויתן באמונה ושיהיה תכלית כונתו בצבירת כספו שיפזרנו במעלות ושיוציאנו בדברים שיהיו לתקון גופו והצלחת נפשו, ויזהר שלא יעשוק ושלא יגזול את חברו ושלא יונה אותו ויתבונן בתכלית שאם יגזול או יונה אותו והרויח לגופו בעוה"ז הנה הוא מפסיד נפשו לעוה"ב וחמדת אותו ממון לשעה שלא במשפט הנה הוא חטא משפט מות ישכיחהו העונש וימיתהו בסוף ויקרה לו כמקרה העוף הזה אשר חמדת התבואה שהיא בתוך הרשת תשכיחהו שיהא נלכד ברשת, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי א) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם, ונשא המשל הזה על פועלי האון חומדי ממון שלא כדין רואין הנאת שעה לעצמם ואינם רואים סוף הפורענות, ועל זה אמר שלמה המע"ה (שם כ) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. וכן בשאר כל פעולותיו יש לו להיות מפחד תמיד שלא יבא בשום דבר כנגד התורה לא מצד דבריו ולא מצד פעולותיו, ומקשה לבו יפול ברעה, מי שאינו מתבונן בתכלית פעולותיו הוא המקשה את לבו ואין זה כי אם רוע לב ומצד אכזריות שיש בו והרך המפחד תמיד הפך המקשה את לבו כי המקשה את לבו אין פחד אלהים לנגד עיניו איננו רואה תכלית השכר במצות גם לא תכלית הפורענות בעברה, ומי שהוא מפחד תמיד יראה הפורענות טרם בואו כי יפחד ממנו ומי שהוא מקשה לבו לא יראנו עד בואו עליו, המפחד לדברים תמיד יקרה לו זה מצד הכנעה ושפלות ולכך יתרומם ויתעלה זהו שהזכיר לשון אשרי שהוא לשון עלוי, ומקשה לבו לדברים יקרה לו מצד הגאוה וגבהות הלב ועל כן הזכיר לשון יפול, ואמר יפול ברעה כלומר אפילו ברעה אחת כענין שכתוב (תהלים לד) תמותת רשע רעה, וכתיב (משלי כד) כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה, וכתיב (שם טז) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, למדך הכתוב שהרשע מוכן לפורענות ומזומן ליום רעה ואף ענשו ופורענותו של רשע הוא למענהו כלומר לכבוד הש"י כדי שיתקדש שם שמים וכענין שנאמר (יחזקאל לח) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים, כשם שמצינו בפרעה הרשע שהיה מקשה לבו ועל כן נפל ואבד בסופו, הוא הכביד את לבו מעצמו כענין שנאמר (שמות ט) ויכבד לבו הוא ועבדיו וכתיב (שם) ויכבד פרעה את לבו והקב"ה הכביד את לבו יותר כדי להענישו ולמען רבות אותותיו ומופתיו במצרים, זהו שכתוב.

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו'. ודרשו רז"ל כי עשר מכות דצ"ך עד"ש באח"ב כמו שהם מסודרות בתורה כסדר הזה היו השתים בהתראה והשלישית שלא בהתראה, ד"צ בהתראה, ך' בלא התראה ע"ד בהתראה, ש' בלא התראה, ב"א בהתראה, ח' בלא התראה, מכת בכורות שהיא העשירית בהתראה כי יחזור לסדור הראשון, זה דרשו רז"ל והפרשיות מוכיחות כן.

ואם תסתכל בכתובים בכל הפרשיות תמצא כי השתים שהן בהתראה באחת יאמר התיצב לפני פרעה ובשניה יאמר בא אל פרעה. התחיל במכת הדם לך אל פרעה בבקר ונצבת לקראתו על שפת היאור ובמכת צפרדעים הזכיר בא אל פרעה, מכת הכנים אין שם התראה, ומכאן דרשו רז"ל מי שלקה ושנה שוב אין מתרין אותו. במכת הערוב חזר לסדורו הראשון והזכיר שם השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה, ובמכת הדבר הזכיר בא אל פרעה, מכת השחין אין שם התראה. במכת הברד חזר לסדורו הראשון והזכיר שם השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, ובמכת הארבה שבכאן הזכיר בא אל פרעה, מכת חשך אין שם התראה.

וע"כ נראה לי לפרש כי משה היה מודיעו המכה והיה עושה לו התראה פעם אחת על היאור ופעם שנית בהיכלו, וענין בא אל פרעה שיזכירו הכתובים בכל פעם ופעם באורו שיכנס בהיכלו, והכתובים מוכיחים כן כי מעת שהתרה לו במכת הדם על שפת היאור הגיד הכתוב כי מיד נכנס פרעה אל היכלו שנאמר ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת, וטעם הדבר שהיו כל ההתראות כסדור הזה התראה אחת על יאורו והתראה אחרת בהיכלו להורות על ענשו וגאותו וגאונו כי היה מתגאה על יאורו כענין שכתוב (יחזקאל כט) לי יאורי ואני עשיתיני, והיה מתגאה בהיכלו והוא שכתוב ויבא אל ביתו, יאמר כי מצד שנכנס להיכלו ונתגאה בו היה בז לדברי משה ולא שת לבו גם לזאת, שאל"כ למה הוצרך להודיענו ויבא אל ביתו אלא שבא להודיענו שהיה מתגאה בהיכלו כענין נבוכדנצר שאמר (דניאל ד) הלא דא היא בבל רבתא די אנא בניתה לבית מלכו בתקף חסני וליקר הדרי, וכתיב (שם) שליו הוית בביתי ורענן בהיכלי, וכשם שהיתה גאותו של נבוכדנצר סבת שברו ומפלתו כן היה פרעה, ועל כן היו ההתראות כלן מתוך יאורו והיכלו ומהם משפטו יצא כי המקומות שנתגאה וחטא בהם משם באו אליו כל המכות ההם, והנה הודיעו הקב"ה שהכביד את לבו לשני טעמים, האחד כדי שיתפרסם אלהותו בהראותו בעולם אותותיו ומופתיו אלה העוברות והעתידות ולכן הזכיר לשון שתי שהוא מקור הוא משמע לשעבר ולעתיד שהם בין כלן י' וכאלו אמר למען שית י' אותותי ועל כן הזכיר בהן לשון בקרבו, והשנית כדי שיספרו לדורות עוצם גבורותיו וכח מעשיו.


Verse 2

את אשר התעללתי. על דרך הפשט שחקתי בהם כשעשיתי בהם נקמות גדולות כלשון (תהלים ב) יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו. וידעתם כי אני ה'. לשעה ולדורות כי מתוך המוסר הזה שנתן הקב"ה במצרים יכירו ישראל לדורות וידעו שמו הגדול, גם אומות העולם יתיסרו בהם ויראו ויקחו מוסר, כענין שכתוב בפלשתים כשעכבו ארון הברית אצלם (שמואל א ו) ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם הלא כאשר התעלל בהם וישלחם וילכו.
ויתכן לפרש אשר התעללתי שהוא לשון עלה כי המעשים הנעשים בעוה"ז יקראם הכתוב עלילות כלשון (תהלים קה) הודיעו בעמים עלילותיו, וכתיב (שמואל א ב) ולו נתכנו עלילות , וזהו שתרגם אונקלוס ית נסין דעבדית במצרים, וכן הזכיר דוד על הקב"ה (תהלים סו) נורא עלילה על בני אדם, ונקראו כל הפעולות עלילות מפני שכלן נמשכות ונאצלות מן העלה הראשונה וכל הנמצאים עלולים אצלו. ובאר הכתוב כי מתוך עלילותיו ונפלאותיו שבמצרים הראה עצמו עלה כמו שידוע כי מתוך מצרים נתפרסם אלהותו בעולם, מזה אמר הנביא (הושע יב) ואנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים יאמר מארץ מצרים התחילו הבריות לידע אותי ונודע בגוים שמי להיותי משנה הטבעיים בנסים המפורסמים. וע"ד המדרש את אשר התעללתי אמר הקב"ה כשם שהם עוללו את כרמי כך אני מעולל אותם מן העולם.

Verse 3

עד מתי מאנת לענות מפני. מה הקב"ה דורש מן האדם הוא ההכנעה והשפלות והוא דבר הנביא (ישעיה סו) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, ואמר (שם) השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו', ולא יכלכלו אותי, כענין שנאמר (מלכים א ח) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי, וא"כ אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום שיהיה לי כדאי ואע"פ כן מביט אני אל עני ונכה רוח ולמי שהוא חרד על דברי. עני הוא הנכנע וכתיב (תהלים נא) לב נשבר ונדכה, ועל כן תרגם אונקלוס ע"ה לאתכנעה.

והנה כובד המכות על פרעה לכובד לבו כי מה שאמר אני הכבדתי את לבו פירשו מוסיף כובד על כבדו, לפי שאמר למעלה ויוסף לחטא ויכבד לבו הוא ועבדיו. וכבר ידעת כי אחאב מלך ישראל שהיה רשע עובד ע"ז ונכנע ועלתה לו הכנעתו הוא שכתוב (מלכים א כא) הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו, נבוכדנצר הרשע שלא נכנע כבר ידעת עונשו שהכניעו השי"ת וגרש אותו ממלכותו, ולפי שהיה מתגאה ועושה עצמו אלוה והיה מגביה עצמו ומתעלה ממדרגה אנושית למדרגה אלהית, לפיכך הכניעו הקב"ה השפילו ממדרגה אנושית למדרגת הבהמות והיה אוכל עשבים ז' שנים כבהמה שפלה והיה עונשו מדה כנגד מדה שהרי ההכנעה וההשפלה עונשו של גאוה שנאמר (משלי טז) לפני שבר גאון, כן פרעה הרשע מאן להכנע בגאותו וגאונו ועל כן אבד בסופו.


Verse 4


Verse 5

הצמח לכם מן השדה. מכת הארבה היתה בניסן לפי שבניסן מתחילים האילנות להוציא פרח ונראו הנצנים בארץ, ומכת הברד הקודמת לה היתה בחדש אדר שהרי כל עשר המכות בשנה אחת היו וכמו שאמרו ז"ל משפט המצרים במצרים י"ב חדש, ולפי שהברד שבא באדר שבר כל האילנות, והפשתה והשעורה שכבר צמחה נכתה במכת הברד, אחר כך בחדש ימים בניסן שבו נגאלו ישראל צמחו האילנות והוציאו פרח, וצמחו ג"כ החטה והכוסמת שלא נכו במכת הברד לפי שהיו אפילות, וע"כ כתוב הצומח לכם מן השדה כי מכת הארבה תבא עתה לעקור כל צומח וכל מה שהשאיר הברד, כן פי' הרמב"ן ז"ל.

ונצטרך לומר לדבריו כי שלש המכות היו בניסן והז' הקודמות היו בי"א חדשים וא"כ יבא הענין שתעמוד המכה יותר מז' ימים והיו ימי ההרוחה בין כל מכה ומכה שלשים יום ומפסוק (שמות ז) וימלא שבעת ימים למדנו כי ההרוחה בין כל מכה ומכה ז' ימים וכן כל המכות כלן, ולפיכך יש לנו להשוות זמני המכות וימי ההרוחה בענין שוה ונאמר כי בט"ו בניסן היתה תחלת נבואתו של משה בסנה והיה הקב"ה מפתהו ז' ימים לילך בשליחותו כמו שהוכיחו מפסוק גם מתמול גם משלשם ואותן ז' ימים היו שבעת ימי פסח לשנה הבאה כמו שרמזתי בפסוק מתוך הסנה. אחר כ"א בניסן הלך למדין מיד והיה לו ללכת למצרים אלא שהוצרך ללכת למדין כדי שיתיר לו שבועה שנשבע ליתרו שלא יצא מן הארץ אלא ברשותו וזהו שכתוב (שמות ד) וילך משה וישב אל יתר חותנו, וכתיב (שם) ויאמר ה' אל משה במדין, אמר לו במדין, נשבעת במדין לך והתר שבועתך במדין, הלך למצרים ומשה ואהרן נתראו לפני המלך והתרו בו כה אמר ה' וגו' והשיב לא ידעתי את ה' ועוד אמר להם למה משה ואהרן וגו', מיום שהתרו בו הכביד עליהם העבודה וחזר ואמר להקב"ה למה הרעות והשיב לו עתה תראה כל זה אפשר שהיה לפי פשט הכתובים בח' ימים לתשלום ניסן. נתכסה מהם שלשה חדשים אייר סיון תמוז כמו שדרשו מפסוק (שמות ה כ) ויפגעו נמצאת אומר שהמכות התחילו באב ושמשה מכת הדם ז' ימים באב ובאו ימי הרוחה אחריו וכן מכת הצפרדעים באלול ובאו ימי הרוחה וכן כלן עד אדר שהיתה בו מכת הארבה ומכת החשך בניסן ז' ימים וימי הרוחה שאחריו ז' ימים הרי י"ד ומכת בכורות בליל ט"ו בניסן הוא יום הגאולה. ועם הפירוש הזה יבאו ימי עמידת המכות וימי הרוחה בזמנים שוים, ומה שאמרו משפט מצרים י"ב חדש אין לומר כי עמדו המכות זמן כזה אלא מיום שבא משה לפני המלך בתשלום ניסן ואמר לו כה אמר ה' בני בכורי ישראל הנה אנכי הורג את בנך בכורך מאותה שעה חל עליהם הדין ונגזר בהם המשפט עד תשלום י"ב חדש שבו כלו כל המכות ונגאלו בו בני ישראל.


Verse 6

ויפן ויצא מעם פרעה. תכף שהתרה בו במכה הגדולה יצא מלפניו, והיה זה דרך חכמה ותחבולה ממשה כדי שיטלו עצה לשלחם כי במכת הברד הקודמת לזו חשבו את עצמן מתים אף כי במכה זו הבאה אחריה לעקור כל אשר השאיר הברד וכן עשו נטלו עצה שישלח אותם וע"כ צוה המלך שישובו הוא שכתוב ויושב את משה ואת אהרן.


Verse 7

עד מתי יהיה זה לנו למוקש. ע"ד הפשט בעבור משה אמרו כן וכן כתוב (שמות לב) כי זה משה האיש, שהרי על ידו היו באות המכות אשר בהם הם יוקשים.
ויתכן גם כן לפרש עד מתי יהיה זה כי ירמוז למה שכתוב (שמות טו) זה אלי ואנוהו, (שם יג) שבעבור זה עשה ה' לי, וגלה לנו הכתוב בלשון הזה על מחשבתם הרעה כי כפרו בעקר.

Verse 8


Verse 9

כי חג ה' לנו. זה חג שבועות הוא יום מתן תורה שכבר אמר לו (שמות ג) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ואין לפרש חג פסח שהרי במצרים עשו את הפסח, גם אי אפשר לפרש סכות שהרי אין לו זכרון בהר האלהים אבל הוא חג השבועות שבחדש סיון הוא שכתוב (שמות יט) בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ויום זה ראש חדש סיון היה ונשתהו שם ה' ימים ולמחרתו ביום ששי נתנה תורה.


Verse 10

ראו כי רעה נגד פניכם. באור הכתוב כתרגומו בישא דאתון סבירין למעבד לקבל אפיכון לאסתחרא, כלומר מעותדת היא שתסוב נגד פניכם כי עליכם תחזור, והוא מלשון (במדבר לו) ולא תסוב נחלה שתרגומו לא תסתחר. וכן אמרו רז"ל דרך הבחורים והזקנים לזבוח שמא הקטנים והטף דרכם לזבוח מי שאומר דבר זה אין דעתו אלא לברוח ראו כי אותה רעה שאתם מבקשים לעשות שיש בדעתכם לברוח היא תסוב נגד פניכם שלא תצאו מכאן מדה כנגד מדה.

ובמדרש ראו כי רעה נגד פניכם, כוכב אחד יש ששמו רעה ואמר להם פרעה רואה אני באצטגנינות שלי כוכב אחד עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה, והכוכב הזה הוא כוכב מאדים ועשו הרשע קראו אדום ומזה נכפל בו הלשון (בראשית כה) מן האדום האדום הזה וכמו שבארתי שם, ופרעה הרשע שהיה אצטגנין גדול קראו רעה לפי שהוא סבת הרעות כלן הוא כוכב מורה על הדם והחרב והשממון והפצעים והמכות ושם נפל שדוד מדה כנגד מדה כי נענש במה שחטא הוא הקשה את לבו וכתיב (משלי כח) ומקשה לבו יפול ברעה ועל כן נאבד בסוף, ואמר נגד פניכם הוא בכחו הגדול לנגדכם מביט אליכם ומעותד להזיק לכם בדרך הזה במדבר, והיה ראוי זה כנגד מה שחטאו ישראל בעגל ונתחייבו מזה הריגה זהו שהזכיר בתפלתו למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, כלומר אם אתה מכלה אותם עתה במדבר בחטאם יתחלל שמך הגדול ויאמרו מצרים כי היה זה בכח אותו כוכב ששמו רעה שהוציאם בו ולכך מתו במדבר ויכחישו למפרע האותות והמופתים אשר ראו כבר ויאמרו שגם הם היו בכח המזלות ואין הממשלה כ"א להם ח"ו. מיד וינחם ה' על הרעה, הפך הדם לדם מילה שמל אותם יהושע הוא שכתוב (יהושע ה) היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם שהיו אומרים לכם דם אנו רואים עליכם במדבר.


Verse 11


Verse 12


Verse 13

וה' נהג רוח קדים. וה' הוא ובית דינו. רוח קדים מוכנת לפורענות לעולם, במצרים כתיב וה' נהג רוח קדים, בים כתיב (שמות יד) ויולך ה' את הים ברוח קדים, בשני שבטים כתיב (ירמיה יח) כרוח קדים אפיצם לפני אויב, בעשרת שבטים כתיב (הושע יג) יבא קדים רוח ה' ממדבר עולה ויבוש מקורו ויחרב מעינו, בזמן הגלות כתיב (ישעיה כז) הגה ברוחו הקשה ביום קדים, בצור כתיב (יחזקאל כז) רוח הקדים שברך בלב ים, ביונה כתיב (יונה ד) וימן ה' רוח קדים חרישית, בפורענות גוג ומגוג כתיב (תהלים מח) ברוח קדים תשבר אניות תרשיש.

הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה. רוח מזרחית הביאה הפורענות ורוח מערבית סלק את הפורענות הוא שכתוב ויהפך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף, ומה שאמר הבקר היה לפי שפורענות הרשעים בבקר, וכן אמר הכתוב (תהלים קא) לבקרים אצמית כל רשעי ארץ, והזכיר משה בפורענות קרח (במדבר טז) בקר ויודע ה' את אשר לו, וכנגדו מצינו ישועת הצדיקים בבקר שנאמר למשה (שמות לד) והיה נכון לבקר וכתיב (ישעיה לג) היה זרועם לבקרים אף ישועתנו בעת צרה, וכתיב (איכה ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך.


Verse 14

ואחריו לא יהיה כן. במין אחד של ארבה כי אותו של יואל היו מינין הרבה ושאר המינין היו גדולים ממין הארבה אבל בכאן במצרים היו שם מינין הרבה ג"כ, ובא דוד ופירש (תהלים קה) אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר, וכתיב (שם עח) ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה, ושבעה מינין הם של ארבה ואלו הם, ארבה, סלעם, חרגול חגב, גזם, ילק וחסיל, וכולן היו במצרים, וזהו שתמצא בפרשה ז' פעמים ארבה, ומין זה של ארבה היה יותר על שאר המינין ומזה אמר הכתוב ואחריו לא יהיה כן כלומר במין אחד של ארבה ועל כן נקרא שמו ארבה על שמינו מרובה משאר המינין שכן כתיב בארבה (יואל ב) חילי הגדול.

והרמב"ן ז"ל פירש לפי שמכת הארבה תבא במנהג העולם ודרך המקרה ועוד שבאה על ידי רוח הקדים כמנהג העיד הכתוב בזה לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן במקרה העולם.

ורבינו חננאל ז"ל פירש ואחריו לא יהיה כן על ידי נביא, וכמוהו מה שכתוב בחזקיהו (מלכים ב יח) בה' אלהי ישראל בטח ואחריו לא היה כמוהו באור זה בבטחון לא היה כמוהו אבל ביראת חטא ובשאר מדות היה כמוהו. וכן מה שכתוב על יהושע (יהושע י) ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש, כלומר להעמיד חמה בדבור איש אבל העמיד הקב"ה יתעלה שמו הגדול החמה למשה רבינו ולנקדימון בן גוריון מעצמו בלא דבור איש.


Verse 15

ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ. יורה שלא הניחו מקום פנוי וכענין שכתוב (יואל ב) בעיר ישוקו בחומה ירוצון בבתים יעלו בעד החלונים יבאו כגנב. ומלת עין מלשון גוון כי כל הארץ נשתנית מגוונה לשחרות.


Verse 16

חטאתי לה' אלהיכם ולכם. הזכיר לכם לפי שבזה אותם וצוה לגרשם מהיכלו הוא שאמר למעלה ויגרש אותם מאת פני פרעה.


Verse 17

ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו לה' אלהיכם. פירש הרמב"ן ז"ל היה ראוי שיאמר העתירו לה' שישא חטאתי כי אין משה נושא עון, אבל הזכיר כן למשה שהוא אלהים לפרעה. ואמר העתירו לשון רבים לכבוד אהרן, כי יודע היה פרעה כי משה לבדו הוא המעתיר כי כבר אמר לו כמה פעמים והעתרתי אל ה' למתי אעתיר לך וכתיב ויעתר אל ה'.

רק את המות הזה. למדך שהיו בני אדם מתים במכת הארבה כשם שהיו מתים במכת הברד, ואולי היה הארבה מסמא את עיניהם כענין הצרעה בזמן יהושע. או יאמר את המות הזה לפי שכל פירות האדמה נשתדפו בברד ואחר כך בא הארבה לכלות מה שהשאיר הברד ואחר שתי מכות אלה לא נשתיירה מחיה לבני אדם בארץ, והנה זה להם מות. והזכיר לשון רק לפי שפעמים רבות אירע לפרעה שהיה מחלה פני משה להעתיר על המכה ובסור המכה היה חוזר בו ומכביד את לבו על כן יאמר עתה איני שואל ממך שתעתיר לעולם בשבילי רק שתעתיר הפעם הזאת בלבד להסיר ממני המות הזה וזה טעם רק למעט פעמים אחרות.


Verse 18


Verse 19

לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. תפלתו של משה במכת הארבה היא שעמדה עד היום שאין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים, ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל גבול מצרים כלום, וזה דבר ידוע.

והנה דברי משה בתפלתו נאמנים לשעה ולדורות, וכן בדבורו שאמר רק ביאור תשארנה נשאר שם עד היום שרץ המים הנקרא אלתמס"ה (קראקאדיל) ושם מתגדל, ואומרים כי לפעמים יוצא מן המים שבנהר נילוס ששם גדולו ויוצא אל שפת הנהר ובולע מה שמוצא שנים או ג' בני אדם ביחד ואין שולטים בגופו חנית וחצים אלא אם יכוונו לתקוע בבטנו ואמרו הרופאים כי יש לו ארס והנוגע בגופו מזיק לאדם אפילו אחר מיתה והוא מין צפרדע, והנה מכח דברי משה נשאר השרץ הזה שם ומכח תפלתו לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים, וכן פי' רבינו חננאל ז"ל ועל זה נאמר (תהלים קה) שיחו בכל נפלאותיו.


Verse 20

ויחזק ה' את לב פרעה. אין טבע האדם שיסבול המכות האלה שיוכל לעמוד שלא ימות לבו בקרבו, והנה נתבאר בכתוב רשעו של פרעה ואכזריות לבו שהוא מתחזק במרדו בחמשה מכות ראשונות שהיה לו חזוק הלב מעצמו ברשעו ואולתו ומן המכה החמישית ואילך היא מכת הדבר שכתוב בו ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם היה חזוק לבו סבה מאת השי"ת, וזהו שאמר ויחזק ה' את לב פרעה ללמד כי העם בידו של הקב"ה כחומר ביד היוצר וכן אמר ירמיה (ירמיה יח) הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל וכתיב בתריה רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וגו', וכן אמר שלמה (משלי כא) פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו.


Verse 21

נטה ידך על השמים. וכן במעשה ויט משה את ידו על השמים, בשניהם היה לו לומר אל השמים כי משה לא נטה ידו על השמים ממש כמו שעשה על הים שכתוב בו ויט משה את ידו על הים.

אבל יתכן לפרש כי מפני שהגלגלים גשמים וכל מעשה הטבע נכללים בהם על כן אמר על השמים כי כח האות והמופת למעלה מכחות הגלגלים שהם טבע ולמעלה מהם אין שם הטבע תופש בהם רק אותיות ההויה ומפני זה הזכיר על השמים ויהי, כי אותיות ההויה על השמים. ולא תמצא שיזכיר הכתוב על השמים כי אם בשתי מכות בלבד והם הברד והחשך יאמר בהם הכתוב נטה את ידך על השמים ויהי ברד נטה ידך על השמים ויהי חשך לומר שאע"פ שנשתלשלו מן השמים והם הם בדרך מקרה העולם כח הנס בהם למעלה מן השמים, ומזה הזכיר בכל אחד ואחד לשון הויה ויהי ברד ויהי חשך שהם אותיות ההויה למעלה מן הטבע ומן הידוע שבאותיות ההויה יוכל אדם לשנות הטבע. ומה שהזכיר בכאן במכת החשך ויט משה את ידו ולמעלה במכת הברד הזכיר ויט משה את מטהו הכל הולך אל מקום אחד כי במכת הברד המשיך משה כח אצילות מן המטה הנרמז באלפ"א בית"א ט"ן י"ם והוא המלכות הבוקע ים לפני משה ומזה הזכיר מיד וה' נתן קולות וברד והוא כלשון (בראשית יט) וה' המטיר על סדום וכן אמר מיד וימטר ה' ברד על ארץ מצרים, ומשם גם כן המשיך כח במכת החשך, ועל כן הזכיר בו יד כי נקראת היד הגדולה והאש הגדולה אשר החשך הזה לקוח ממנה ועל כן נדונו בו המצריים גם רשעי ישראל במדת הדין.

ותמצא בפרשה ג' פעמים חשך ויהי חשך וימש חשך ויהי חשך אפלה, לרמוז כי ג' מיני חשך הם ואלו הם עלטה אפלה ערפל, עלטה הוא חשך של בין הבתרים שנאמר (בראשית טו) ועלטה היה, אפלה הוא חשך של מצרים שנאמר ויהי חשך אפלה, ערפל הוא חשך של מתן תורה שנאמר (שמות כ) ומשה נגש אל הערפל.

וימש חשך, פירש ויחשיך חשך והוא מלשון אמש והכונה שיחשיך עליהם החשך יותר מחשך הלילה, או יהיה וימש מלשון (שמות יג) לא ימיש ענין הסרה כלומר אחר שיוסר חשך הלילה. ומכאן שמכת החשך התחיל באור הבקר אחר שעבר הלילה, שאילו התחיל מן הלילה היו המצריים חושבים שהיה הלילה ארוך שעור שלשה ימים ולא היה בזה פרסום האות וכדי שיתפרסם אצל הכל לא חלה המכה עד שיוסר חשך הלילה ונתבאר לכל שהוא יום ואז בא החשך ומזה תרגם אונקלוס בתר דיעדי קבל ליליא. וכן באר אליהוא (איוב לד) לכן יכיר מעבדיהם, והפך לילה וידכאו ר"ל יהפך אור הבקר ללילה וידכאו הרשעים, ואמר (שם) תחת רשעים ספקם במקום רואים, כלומר הרשעים והם המצריים ספקם תחתם כלו במקומותם כלשון ולא קמו איש מתחתיו באיזה מקום רואים כלומר במקום האור.

ובמדרש וימש חשך, נתן בו ממש, עשו אותו מלשון (דברים כח) ממשש בצהרים. זהו שאמר הכתוב (תהלים קה) שלח חשך ויחשיך, משל למה הדבר דומה למלך שסרח עליו עבדו ואמר לאחד מעבדיו צא והכהו חמשים, והלך והכהו מאה והוסיף משלו כך יתברך שמו שלח החשך על מצרים ונתוסף חשך משלו הוי אומר שלח חשך ויחשיך. ויהי חשך אפלה מהיכן היה החשך רבי יהודה ור' נחמיה רבי יהודה אומר מחשך של מעלה שנאמר (תהלים יח) ישת חשך, ר' נחמיה אומר מחשך של גיהנם שנאמר (איוב י) ארץ עיפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים וגו'. שבעה ימים שמש החשך שנאמר ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים, לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים, אחרים, הרי ו' ימים שלשה ימים היה קל וג' ימים היה אפל כבד העומד אינו יכול לישב היושב אינו יכול לעמוד ויום השביעי כתוב (שמות יד) ויהי הענן והחשך חשך למצרים ואור לישראל בכל מקום שהם ומזה אמר במושבותם כי היה ראוי הכתוב לומר ולכל בני ישראל היה אור בארץ גושן כמשפטו בכל, אבל הזכיר במושבותם להורות כי אף בבית המצרי אשר שם ישראל שם היה אור לישראל.

ובאור המדרש הזה והסבה שבמכת החשך והממש שנתן בו הוא שאין להבין שהחשיך השמש בגלגלו אך עמד באורו ותקפו כל ימי החשך כשאר הימים ועולם כמנהגו נוהג, אבל הענין הזה היה שהושחר האויר בכל ארץ מצרים כי נסתתמו שביליו ויסגור ה' בעדם מהכנס האור בהם כי בידוע שאור השמים נכנס ובוקע באויר וכשם שהקול נכנס ובוקע בו עד שיגיע לאזני השומע כן אור השמש נכנס ובוקע בשבילי האויר ובנתיבותיו עד שיראה הרואה אותו צח ובהיר והכנס אור השמש באויר הוא סבת ראותנו אור השמש והקב"ה בטל סבה זו במצרים כל ימי החשך ומנע מהכנס אור השמש באויר ואז חזר האויר שחור ולא יכלו לראות אור השמש והכוכבים מפני ששבילי האויר ונתיביו סגורים מהכנס האור בהם ואחר שחזר האויר שחור הכבידו הקב"ה כ"כ עד שהיה בו ממש והיו מרגישים אותו במשוש והיושב לא יוכל לקום ולא לפרוש את ידיו ואלו היו פרושות לא יוכל להשיבם אליו והיה אור לישראל מפני שלא נסגרו להם שבילי האור והיה האור נכנס באויר במושבותם והיו רואים וזה היה סבת החשך למצרים והאור לישראל.


Verse 22


Verse 23


Verse 24

רק צאנכם ובקרכם. למעלה במכת הארבה לא הרשה להם הטף רק הגברים הוא שאמר לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אמר אין דרך הטף לזבוח וחשב שלא יברחו מאחר שהיו מניחים הטף, ועתה במכת החשך הרשה להם גם הטף הוא שאמר גם טפכם ילך עמכם,

אבל רצה לעכב ברשותו עקר ממונם ותוקף עשרם שהיה במקנה וזהו שאמר רק צאנכם ובקרכם יצג וחשב אם אולי יברחו עם טפם הלא ישאר לי עושר המקנה, והשיב לו משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות כלומר גם אתה תתן מקנה צאן ומקנה בקר לעשות זבחים ועולות וגם מקננו ילך עמנו אין צריך לומר שמקננו ילך עמנו ולא תשאר פרסה. ומה שאמר זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו וכאילו אמר ועשינו זבחים ועולות לה' אלהינו, ואנחנו לא נדע מנין הקרבנות שירצה הקב"ה שנעבוד שמא נצטרך יותר ממה שבידינו, כן פירש הרמב"ן ז"ל.


Verse 25


Verse 26


Verse 27


Verse 28


Verse 29

לא אוסיף עוד ראות פניך. דרשו רז"ל אני איני בא אצלך אתה בא אצלי וזהו שאמר וירדו כל עבדיך אלה אלי, היה ראוי שיאמר וירדת אלא שחלק כבוד למלכות ותלה הירידה בעבדיו אבל הוא בעצמו ירד אליו מהיכלו בלילה כענין שכתוב ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וגו' ויאמר קומו צאו מתוך עמי.

והנה לפי הדבור הזה מה שאמר לו עוד נגע אחד אביא על פרעה בהיכלו נגלית אליו השכינה ושם בא אליו הדבור והיה הענין מפני שאמר לו משה לא אוסיף עוד ראות פניך כדי שלא ימצא בדאי נגלית אליו השכינה באותו מקום עצמו, והוא מה שאמרו רז"ל קפץ עליו האלהים כביכול נכנס בפלטרין של פרעה בשביל משה שאמר לא אוסיף עוד ראות פניך כדי שלא ימצא בדאי אתה מוצא שלא דבר הקדוש ברוך הוא עמו בביתו של פרעה אלא אותה שעה שנאמר (שמות ט) כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' ועכשו קפץ הקב"ה ודבר עם משה שנאמר עוד נגע וגו'.