רבינו בחיי על שמות ו



Verse 3

ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח, כב) שלמה המלך ע"ה ידבר בפסוק הזה (משלי ח) בשם החכמה, היא החכמה הנעלמת אף ממלאכי השרת כענין שכתוב (איוב כח) והחכמה מאין תמצא, וכתיב (שם) ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה, ודרשו רז"ל ומעוף השמים אלו מלאכי השרת. והוא החכמה שקדמה למעשה בראשית כענין שכתוב (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב (שם) בדעתו תהומות נבקעו למדך שהשמים והארץ והתהומות וכל אשר בם שהם כלל כל הנמצאים כלם מעלה ומטה כולם נבראו מכח החכמה, וזהו שהזכיר בכאן (משלי ח) באין תהומות חוללתי באין מעינות נכבדי מים בטרם הרים הטבעו וגו' עד לא עשה ארץ וחוצות, ובפנימיות הענין תהומות זה קו ירוק והרים אלו האבות וארץ הסוף, והחכמה הזאת קראה שלמה ראשית לפי שקדמה למעשה בראשית ומזה היה הענין מוכרח והוצרך להתחיל מעשה בראשית במלת בראשית, ולשון ראשית הוא כולל קדימה בזמן וכולל ג"כ קדימת מעלה מלשון (עמוס ו) וראשית שמנים ימשחו שהוא מבחר השמנים, כי כשם שהשמן עולה למעלה על כל המשקין כן החכמה למעלה על כל הנמצאים, וזהו שאמר ה' קנני ראשית דרכו אומרת החכמה שהוא ראשית ה' קנני כלומר המקור העליון הנסתר המציאני כי הוא הממציא הראשון והוא מקור החכמה אשר החכמה נמצאת ממנו ונמשכה מאתו והוא לבדו המקור, ומלת קנני מלשון קן שהוא היסוד הראשון בהוית העופות, ובאר בכאן כי המקור הוא סבת החכמה שהוא הקן הראשון והחכמה שהיא הקן סבת כל המפעלים כשם שהקן סבת האפרוחים, וגלה לך הכתוב הזה כי המפעלים כלם נמצאים בסבת החכמה שהיא ראשית והחכמה נמצאת בסבת המקור העליון ואם כן אין החכמה נבראת מאין ואפס כמו שסוברים קצת מן החכמים אבל היא נמצאת ונמשכת מאין שהוא המקור העליון הנסתר והוא דבר איוב שגלה לנו הענין הזה שאמר (איוב כח) והחכמה מאין תמצא והוא דרך הודעה לא דרך שאלה, והנה תורתנו הקדושה נאצלת ונמשכת מן החכמה הזאת ומפני שהיא לקוחה ממנה נקראת לקח טוב ועליה נתקנאו מלאכי השרת, וכן אמרו במדרש כשאמר הקב"ה ליתן תורה לישראל על הר סיני נתקנאו מלאכי השרת אמרו לפניו רבש"ע חמדה גנוזה שיש לך בשמים אתה נותן לבני אדם בעלי טומאה בעלי יצר הרע הה"ד (תהלים ח) ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, אל תתן הודך בארץ אלא בשמים, אמר להם הקב"ה תורה שאני נותן לבני אדם כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו וכי יש ביניכם מלאכה כבד את אביך ואת אמך וכי יש לכם אב ואם לא תרצח לא תנאף לא תגנוב וכי יש ביניכם יצר הרע, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו וכי יש ביניכם אכילה ושתיה, ע"כ המדרש הזה.

לפי דעתי בלשון נתקנאו כי המלאכים אין ביניהם קנאה לפי שהקנאה ממדות יצר הרע והמלאכים אין להם יצר הרע, וכן אמר אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא קנאה ולא תחרות ומפני שכלן נסכמים לדעת אחת והיא השגת הבורא יתברך וההשגה הזאת היא מזונם וקיומם של מלאכי השרת וכשם שהאדם נמשך אחר מזון הגוף שהוא קיומו כך המלאכים נמשכים אחר מזונם שהוא השגתו יתברך והוא קיומם וכיון שאין להם אלא רצון אחד ודעת אחת מן הנמנע שתהיה הקנאה מצויה בהם, ומן הידוע עוד כי הקנאה המצויה במין האנושי איננה נמצאת כי אם באותם הקרובים במעלה, כי המלך לא יתקנא בכפרי והכפרי לא יתקנא במלך מפני שהם בתכלית הרחוק זה מזה, וכן אמרו רז"ל אין אדם מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור עשיר בעשיר, וזה ברור כי החכם איננו מתקנא בסכל לפי שאין לו צורך בו גם הסכל איננו מתקנא בחכם כי אין לו דעת כלל כל כך שיכיר ערך עצמו וערך החכם כי שניהם הפכים וא"כ איך יקנא הדבר להפכו ועליון המדרגה איך יקנא למי שהוא שפל המדרגה. אבל ענין הקנאה במלאכים משל והכונה כי היה רחוק ונמנע אצל שכלם של מלאכי השרת כי החכמה שהיא נעלמת מהם שהם שכל פשוט ואין יצר הרע להם שיתן הש"י תורה לקוח ממנו לבעלי יצר הרע מזה אמר נתקנאו מלאכי השרת ואמרו חמדה גנוזה שיש לך בשמים אתה נותן לבני אדם כי בודאי יודעים היו שכל הענינים האלו נזכרים בתורה וכי הם מצות גופניות בלתי אפשריות להתקיים רק בבעלי הגוף, וטעם הקנאה הוא ענין המניעה אצלם שתהיה עלוי מדרגה למורכבים בעלי חומר יותר מן השכלים הנפרדים מן החומר גם עלוי מדרגה אשר למשה רבינו ע"ה שישיג הוא החכמה שהיא נעלמת מהם. המעלה הזאת הנקראת ראשית לא השיגה שום נברא כמו משה רבינו, ולזה העיד בו הכתוב (דברים לג) וירא ראשית לו, כי שם במעלת ראשית חלקת מחוקק ספון ומשם זכה לקבל התורה, והשגתו זאת לא נודעה לו בנבואה רק מצד הסתכלותו בחכמה וזהו לשון וירא ולא אמר וידע. אך המעלה שקראוה רז"ל אספקלריא המאירה והיא מדת הרחמים נודע לו בנבואה מה שאין כן באבות העולם ושאר הנביאים כלן שידעו ה' יתברך מתוך גלוי שכינה שנגלית להם בנבואה אבל ה' המיוחד לא נודע להם בנבואה, וזהו שדרשו רז"ל במסכת יבמות בסוף פרק החולץ מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים משה נסתכל באספקלריא המאירה ושאר הנביאים לא נסתכלו באספקלריא המאירה. קרא המעלה הזאת שמתוכה נתנבא משה אספקלריא המאירה והיא המדה שבה יעשו נסים מפורסמים מחודשים ביצירה, ואספקלריא של אל שדי אשר בה יעשו נסים נסתרים קרא אספקלריא שאינה מאירה והיא השגת האבות, ומלת אספקלריא נוטריקון היא ספק קלריא כלומר שפע אורה והיא מראה זכה מצוחצחת כענין הזכוכית הזך והמבהיק שאדם רואה מחוץ מה שבתוכו, ותרגום (איוב כח) לא יערכנה זהב וזכוכית דהבא ואספקלריא. ומה שאמרו שאינה מאירה אין הכונה שלא יהיה שפע האור גדול ועצום שהרי אספקלריא היא אבל הכונה לומר שאינה נותנת אור למסתכל בה כענין מעלת משה שהיתה אספקלריא המאירה שהיא בשפע אורה כפול ומכופל נותנת אור למסתכל בה ולכך קרן עור פניו וע"כ לא תמצא שיזכירו הכתובים השם המיוחד בענין אברהם רק עם אל"ף דל"ת או אל"ף דל"ת לבדו, ובמשה לא יזכיר הכתוב שדי רק ה' המיוחד, ושתים השגות אלה השגת האבות והשגת משה שמתוכה התנבא משה הן הן שתי אספקלריאות אלה השם המיוחד ואל שדי הוא ההפרש שיש בין נבואת משה לנבואת האבות, וזהו שכתוב.

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. הזכיר לשון וידבר אלהים ולא אמר ויאמר ה' מפני שלשון דבור לשון קשה כענין שכתוב (בראשית מב) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ומצינו בפרשת הסנה ט"ז אמירות למשה מפי הגבורה ובכלן לא הזכיר בהן דבור אבל בכאן על ידי שאמר משה למה הרעותה הזכיר לשון וידבר. ולשון אלהים ג"כ הוא מדת הדין ובא להוכיחו ולדבר אתו משפט על זה. ויאמר אליו אני ה' נאמן להפרע, וכשהוא אמור אצל שכר באורו נאמן לשלם שכר וכענין שכתוב (ויקרא יט) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' נאמן לשלם שכר, וכשהוא אמור אצל עונש כגון (שם) וחללת את שם אלהיך אני ה' באורו נאמן ליפרע, והנה הקב"ה הביא לו ראיה בתוכחה זאת מן האבות שלא הגיעו למעלת הנבואה במדרגה גדולה כמוהו ולא אמרו לו כן ולא הרהרו אחר מדותיו ועל זה אמר וארא שנראיתי אל האבות באל שדי, כלומר באותו הכח שהוא שודד המזלות אבל בשמי המיוחד שבו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברא להם חדשות בנסים מפורסמים בשנוי הטבע. ולפי מה שהתחיל וארא היה לו לומר ושמי ה' לא נראיתי או יאמר ואודע אל אברהם אל יצחק ואל יעקב ושמי ה' לא נודעתי להם, אבל לפי שהיתה נבואת האבות במראות הלילה הוצרך לומר וארא ונבואת משה שהיתה פנים אל פנים הוצרך לומר לא נודעתי להם כאשר נודעתי לך, וממה שהזכיר לשון נודעתי ולא אמר הודעתי בא ללמד שהוא ושמו אחד וכן מצינו (שמות לג) והיה בעבור כבודי ואמר (שם) עד עברי לא אמר עד עבור כבודי אלא עד עברי מכאן שהוא וכבודו אחד.

וכתב הרמב"ן ז"ל ועל דרך אמת יבא הכתוב כפשוטו ומשמעו יאמר אני ה' נראיתי להם באספקלריא של אל שדי כטעם (במדבר יב) במראה אליו אתודע, ושמי ה' לא נודעתי להם שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותי כטעם אשר ידעו ה' פנים אל פנים כי האבות ידעו ה' המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה ולכן כשיזכיר אברהם השם יזכיר השם המיוחד עם אל"ף דל"ת או אל"ף דל"ת לבדו, והנה הענין שהאבות היה גלוי שכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה ונהג עמהם בה ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול כטעם (ישעיה סג) מוליך לימין משה זרוע תפארתו וכתיב (שם) כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת, ולכן לא יזכיר משה מעתה שם אל שדי כי התורה בשמו הגדול נתנה שנאמר אנכי ה' אלהיך והוא שנאמר (דברים ד) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, וכבר רמזתי פירוש השמים והש"י יגלה עינינו ויראנו נפלאות מתורתו. וטעם וגם הקימותי את בריתי אתם וגם אני שמעתי כלומר נראיתי להם באל שדי וגם הקימותי להם הברית ההוא לפני וגם בשמי הגדול שמעתי עתה את נאקת בני ישראל ואזכור את בריתי אשר הקימותי להם עמדי והמשכיל יבין, ע"כ לשון הרב ז"ל.


Verse 4


Verse 5


Verse 6

לכן אמור לבני ישראל אני ה'. אחר שהזכיר למעלה ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם וגו' וצוה אותו שיודיע לישראל השם המיוחד חזר וצוהו עוד כאן שיודיענו להם פעם אחרת וצוהו שיבטיח אותם בארבע לשונות של גאולה. והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ובשר אותם בהם בד' בשורות, האחד שיהיו נפטרים מן השעבוד והם עומדים ברשותם, השני שיהיו נפטרים מהם לגמרי מתחת רשותם, השלישי שהבטיחם בקריעת ים סוף, הרביעי שהבטיחם במתן תורה, שיהיו נפטרים מן השעבוד זהו שאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. והיא הבטחה שיהיו נפטרים מן השעבוד והם תחת רשותם וכן מצינו שעמדו כן ששה חדשים וכמו שארז"ל בר"ה בטלה העבודה מאבותינו במצרים והיתה הגאולה בסמוך בט"ו בניסן, שיהיו נפטרים מתחת רשותם לגמרי זהו שאמר והצלתי אתכם מעבודתם. והיא הבטחה שיצאו מתחת רשותם ושלא יהיו תחת ממשלתם למס עובד כלל אך יהיו בני חורין גמורים, ענין קריעת ים סוף זהו שאמר וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. וזהו רמז לקריעת ים סוף שאז נחשבו גאולים כי העבד היוצא מתחת יד האדון הקשה אשר מרר את חייו בכמה מיני שעבודין והוצרך לשלחו מאתו ולעשותו בן חורין על כרחו עוד העבד ירא ומתפחד פן ירדוף אדוניו אחריו ואין הגאולה שלמה אצל העבד עד שיתברר במיתת האדון וזהו שלא תמצא לשון גאולה ביציאת מצרים רק אחר אבדן המצריים שנאמר (שמות יד) וינער ה' את מצרים בתוך הים וסמיך ליה ויושע ה' ביום ההוא את ישראל כי אז נחשבו גאולים ונושעים ואז היתה התשועה שלמה. ומה שהזכיר בזרוע נטויה על שם שכתוב בקריעת ים סוף (שם) וירא ישראל את היד הגדולה ועליה הזכיר הנביא (ישעיה נא) עורי עורי לבשי עוז זרוע ה'. והזכיר בשפטים גדולים על שם שנדונו בים בכמה דינין, וכמו שדרשו רז"ל סוס ורכבו רמה בים הסוס קשור ברוכב והרוכב בסוס ושניהם עולים למרום ויורדים לתהום ואינם נפרדים זה מזה וכענין שכתוב (שמות טו) ירדו במצולות כמו אבן יאכלמו כקש צללו כעופרת.

ענין מתן תורה זהו שכתוב (פסוק ז) ולקחתי אתכם לי לעם, וזאת הבטחה במתן תורה שכתוב בו (דברים כז) היום הזה נהיית לעם.והייתי לכם לאלהים תקבלו אלהותי, וידעתם משם ואילך, כי אני ה' אלהיכם, שאני העושה עמכם אותות ומופתים מחודשים ביצירה בעבור שאני אלהיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, כלומר אני הוא המוציא כי לפי מערכת הכוכבים היו ראוים עוד לעמוד שם.


Verse 7


Verse 8

והבאתי אתכם אל הארץ, כשם שהיו כל השאר יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה תכופים בזמן קרוב, כן היה ראוי להכניסן לארץ מיד לולא חטא המרגלים, ומצינו דוגמתן ארבע לשונות של גאולה לעתיד לבא והוא שאמר הנביא (יחזקאל לד) והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל, וכנגד ד' לשונות אלו תקנו לנו רז"ל ד' כוסות בפסח. וכן שכר הצדיקים נמשל לכוס הוא שנאמר (תהלים כג) כוסי רוויה וכתיב (שם טז) ה' מנת חלקי וכוסי וכתיב (שם קטז) כוס ישועות אשא, וכתיב (ישעיה סו) למען תינקו ושבעתם משוד תנחומיה והכונה בו כוס של תנחומין, וכתיב (ירמיה טז) ולא ישקו אותם כוס תנחומים, ותקנו לנו רז"ל לגמור את ההלל בכוס רביעי ולהתחיל בו שפוך חמתך, והטעם בזה לפי שעתיד הקב"ה להשקות לרשעי העולם ארבע כוסות של פורענות הוא שכתוב (שם כה) קח את כוס היין החמה, וכתיב (שם נא) כוס זהב בבל ביד ה', וכתיב (תהלים יא) ורוח זלעפות מנת כוסם, וכתיב (תהלים עה) כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך.

אשר נשאתי את ידי. דברה תורה כלשון בני אדם ודרך משל הוא, כאדם הנשבע שנושא את ידיו אל השמים, וכן (דברים לב) כי אשא אל שמים ידי.

וכתב הרמב"ן ז"ל על דרך האמת נשאתי את ידי שהרימותי זרוע עזי אלי שאתן להם הארץ, וכן כי אשא אל שמים ידי שאשא היד הגדולה אל שמים להיות בה לעולם החיים, ואין (דניאל יב) וירם ימינו ושמאלו אל השמים מן הענין הזה כי הוא נאמר במלאך לבוש הבדים שנשבע בחי העולם ע"כ.

מורשה ולא ירושה לרמוז שלא יהיו יורשים אותה לפי שעתידין היו יוצאי מצרים למות במדבר אבל יהיו מורישים אותה לבניהם ובניהם יכנסו לארץ ולא הם ולכך הזכיר לשון מורשה, וכן יש לפרש בפסוק (דברים לג) תורה צוה לנו משה מורשה ולא אמר ירושה כי היה במשמע שהתורה לא תהיה ירושה כי אם לאותו הדור שקבלוה בלבד ועל כן אמר מורשה שצריך להורישה לבניהם וכענין שכתוב (שם ו) ושננתם לבניך, כי גם הדורות העתידים חייבים הם בקיום התורה כאותם שקבלוה, ועל דעת רז"ל שם היו וכענין שכתוב (שם כט) ואת אשר איננו פה עמנו היום. והנה הבטחה זו סיים בה אני ה' כי כן התחיל בלשון הזה ובא ולמד אני ה' המבטיח אני ה' המקיים.


Verse 9

ולא שמעו אל משה. לא מטעם שלא יבטחו בה' ובמשה עבדו רק מקוצר רוח ומעבודה קשה כאדם המשתוקק שימות בצער אשר הוא בו והוא מואס חייו.

ובמדרש מקוצר רוח רמז להם לקץ הגאולה שהוא חשבון מקצר כענין שכתוב (שמות יב) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה.


Verse 10


Verse 11


Verse 12


Verse 13

ויצום אל בני ישראל. שישאו טרחם ומשאם ושלא יכעסו עליהם ושלא יקללו אותם, ואל פרעה מלך מצרים, שיהיו נוהגים כבוד במלך, וכמו שדרשו רז"ל פן יפגעך לא נאמר אלא (שם ה) פן יפגענו חלקו כבוד למלכות, וכן משה רבינו ע"ה נהג עמו כבוד שנאמר (שם יא) וירדו כל עבדיך אלה אלי ולא אמר וירדת.

ובמדרש ויצום אל בני ישראל הזהירם על ע"ג שהיו ישראל עובדים במצרים, וכן דרשו באדם הראשון ויצו זו ע"ג שנאמר (הושע ה') כי הואיל הלך אחרי צו, וכן מפורש ביחזקאל שהיו ישראל עובדים ע"ג במצרים שנאמר (יחזקאל כ) ביום בחרי בישראל ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו.


Verse 14

אלה ראשי בית אבותם. לפי שהגיע קצן של ישראל להגאל ובאו עתה להבדל מתוך המצריים יחס אותם הכתוב והזכיר בהם אלה כדי לפסול את המצריים. והתחיל בראובן שהיה הבכור וייחס אותם עד לוי, והכונה בזה כדי שיזכיר שני הגואלים משה ואהרן שהם משבט לוי, ואלו התחיל אלה שמות בני לוי היה נראה שיהיה לוי בכור היחס ולכבוד משה עשה כן ולכך התחיל מראובן ומזכיר והולך עד לוי השלישי.


Verse 15


Verse 16


Verse 17


Verse 18


Verse 19


Verse 20


Verse 21


Verse 22


Verse 23

ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון. הודיענו הכתוב הזה כי התערבה משפחת הכהונה עם משפחת המלכות היא אלישבע אחות נחשון הנשיא הגדול שבישראל, והזכיר אמו של פנחס שהוא גם כן כהן שזכה בה בעצמו, וכן דרך הכתובים במלכי הארץ שמזכירם בשמות אמם כענין שכתוב (מלכים א טו) ושם אמו מעכה בת אבישלום (דברי הימים ב כ לא) ושם אמו עזובה בת שלחי. ואמר מבנות פוטיאל הוא יתרו או יוסף ולא אמר בת פוטיאל כי היו לפוטיאל בנות רבות ולקח אחת מהן.

והנה בפרשה הזאת תמצא ו' נביאים שהם משבט לוי והם אהרן ומשה ופנחס שהוא אליהו ושלשת בני קרח אסיר ואלקנה ואביאסף שכן מנאום רז"ל בכלל מ"ח נביאים, וששה אלה היו בדור אחד, ואולי ג' אלה בני קרח הם שאמר עליהם הכתוב (במדבר כו) ובני קרח לא מתו.


Verse 24


Verse 25


Verse 26

הוא אהרן ומשה. הקדים אהרן למשה לפי שהיה גדול ממנו בשנים ואחר כך אמר הוא משה ואהרן הקדים את משה לפי שהוא גדול ממנו בנבואה. וכן מצינו שהקדים יהושע לכלב שהיה גדול ממנו בנבואה, והקדים כלב ליהושע לפי שהיה גדול ממנו ביחס, הוא שכתוב (במדבר יד) ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים וכתיב (שם) כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון, וכן הכתוב הקדים השמים לארץ למעלתם כי הנבראים השכליים נכבדים מן הגופניים מפני שאלו נצחיים ואלו כלים והולכים, והקדים גם כן הארץ לשמים לפי ששם בית המקדש והשכינה שרויה בתוכו ודרשו רז"ל עקר שכינה בתחתונים היתה וזהו שכתוב (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, ומה שחזר ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים בעבור שהזכיר למעלה הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם, והיתה המצוה עליהם לשניהם שיוציאו אותם מארץ מצרים על כן בא ללמדך שהדבור עם משה לבדו.


Verse 27


Verse 28


Verse 29


Verse 30

הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. למעלה כשבאה מצות הקב"ה לשניהם שתק משה כי חשב שיבא הדבור לאהרן וכאשר חזר עתה ואמר לו לבדו את כל אשר אני דובר אליך חזר לטעון עוד הטענה של ערל שפתים שכבר הזכיר אותה ואמר הן אני ערל שפתים כלומר אינני ראוי לדבר אל העם אף כי אל המלך, והקב"ה השיבו.