רבינו בחיי על ויקרא יח
<< · רבינו בחיי על ויקרא · יח · >>
<< · רבינו בחיי על ויקרא · יח · >>
פסוק ב
ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם. על דרך הפשט ואמרת אליהם בשמי, כך פירש הרמב"ן ז"ל.
וע"ד המדרש אני ה' אלהיכם, אני הוא שאמרתי בסיני אנכי ה' אלהיך וקבלתם עליכם אלהותי, קבלו מעתה גזרותי. רבי אומר גלוי וידוע לפני שסופן לנתק בעריות בימי עזרא לפיכך בא עליהם בגזרה אני ה' אלהיכם, דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר.
וע"ד הקבלה אני ה' אלהיכם לא יחסר מלה אבל הוא כפשוטו כי אלהי ישראל הוא אני, כמו (שמות כה) ככל אשר אני וכן (שם טו) כי אני ה' רפאך.
פסוק ה
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. יחזור למשפטים שהם חיי האדם בישובי הארצות והם קיום העולם ועמידתו הוא שכתוב (משלי כט) מלך במשפט יעמיד ארץ.
וקבלת רז"ל, וחי בהם ולא שימות בהם, שהרי המצות נדחות מפני פקוח נפש ובכולם נפסקה ההלכה יעבור ואל יהרג, חוץ משלשה ואלו הן, עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, שעליהן אמרו יהרג ואל יעבור, ובשאר המצות כולן שאמרו יעבור ואל יהרג, דוקא בצנעה אבל בפרהסיא אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, כך העלו בגמרא.
ובמדרש וחי בהם, לעולם הבא, ואם תאמר בעולם הזה והלא סופו מת, וכן תרגם אונקלוס וייחי בהון חיי עלמא. והנה מיני החיים לגוף ולנפש במעשה המצות נחלקים לארבעה חלקים, ומלת וחי כוללת ארבעתן, האחד מי שמכוין בעשית המצות ויעשה אותן על מנת לקבל פרס והולך בהם בדרך השמאל כדי שיהיה לו בהן שכרו עושר ונכסים וכבוד כדי שיחיה ימים רבים, וזהו שכתוב (שם ג) בשמאלה עושר וכבוד, ופירשו רז"ל למשמאילים בה עושר ונכסים וכבוד, השני מי שמכוין בהם כדי שיטול שכרו לעוה"ב ואע"פ שהוא משתדל בקיומן ועושה אותן שלא לשמה על מנת לקבל פרס לעוה"ב מכל מקום נפשו זוכה להיות שם, ועל שני מינין הללו אמר הנביא (ישעיה נז) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, השלישי מי שמכוין בהם לעשותן מאהבה כדין וכראוי שלא על מנת לקבל פרס עם עסקי העוה"ז, זה זוכה לחיי העוה"ז ולחיי העוה"ב, כאברהם יצחק ויעקב שעבדו מאהבה עם עסקן בעניני העוה"ז בענין זריעת האדמה גם עבודת המקנה וזולתם מן העסקים הגופניים, הרביעי מי שמשתדל במעשה המצות ואינו משתדל בשום עסק גופני כאלו לא היה בעל גוף כלום אלא לבו ומחשבתו בהקב"ה, הנה הוא זוכה אל החיים הקיימים לעולם ולא ישלוט עליו מיתה כלל, אבל ישוב אלהי בגוף ובנפש כחנוך ואליהו שנסתלקו מן העולם בגוף ובנפש.
עוד מצינו ארבעה מיני חיים שהאדם זוכה בהם בקיום התורה והמצות, האחד חיים כדרך בני אדם שהם חיים בהמשכת הזמן ונפשם מתקיימת בגופם בהתמדת בריאותם, השני חיים אחרי החולי ואחרי הגיע למקרה המות, ומין זה מחודש של חיים מחודשים כדמיון הכלי הישן והבלוי שנתחדש וחזר לתחלתו, וכענין שכתוב (איוב לג) רוטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו, השלישי חיים של סליחה אחרי היותו רשע שהוא חשוב כמת וכיון שחזר בתשובה הרי הוא חי, וכענין שכתוב (יחזקאל לג) אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה, הרביעי חיים אחר המות והוא לשון תחית המתים. וארבעה מיני חיים אלו נכללים במלת וחי בהם.
פסוק ו
איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו'. הכתוב הזה יאסור המשגל בשאר הבשר, ושאר הבשר הוא מה שמונה והולך בפרשה. לפי שאין קיום המין מן השאר ואין התולדה ראויה, ועל כן יאסר הכתוב ביאה כזאת. ומכאן אתה למד שענין המשגל אסור מדין התורה זולתי לקיום המין בלבד, וזהו שכתוב (ויקרא כ) כי את שארו הערה, למדך הכתוב כי מפני השאר ירחיק הענין. וענין הנדה שאסרה תורה יורה כן שלא תתירנו אלא לקיום המין, שהרי אין קיום המין מדם הנדות, כי העובר נוצר מדם האשה או כלו או רובו אבל מדם הנדות לא יהיה נוצר כלל, כך כתב הרמב"ן ז"ל. ומה יאמר הרב בפצוע דכא שהוא מותר לבא בקהל ה' כגון גיורת ומשוחררת וזה ראיה שכל שאינו לקיום המין אינו אסור וכמו שאבאר בהגיעי שם בע"ה.
והנה הראב"ד פירש בספרו בשער הקדושה כי התשמיש על חמשה חלקים, האחד חובה לקיום המין, והשני מצות עונה, והשלישי לרפואה והרביעי להנצל מן ההרהור והחמישי והוא אסור דרך תענוג ותאוה כתאות הבהמות.
וכתב הרב ז"ל בפרק מ"א מספר המורה, כי טעם איסור העריות הוא למעט המשגל ולמאוס בו, והעריות מהנקבות כלן יקבצם ענין אחד, והענין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאת על הרוב עם האיש שנאסרת עליו תמיד בביתו והוא נסתר עמהן, וכזה דעת החכם ר' אברהם ז"ל.
אבל הרמב"ן ז"ל כתב כי זה טעם חלוש מאד שהכתוב יחייב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים ותתיר שישא האדם נשים רבות למאות ולאלפים, ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר בבני נח, וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואין הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה, ואין בידינו דבר מקובל בזה אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבוק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו, עד כאן לשון הרב ז"ל.
והנני מבאר לך טעם איסור העריות. דע כי הקורבה על שלשה חלקים, האחד קורבה שלא היתה שם פרוד מעולם, השני נפרדים שלא היתה שם קורבה מעולם, השלישי קרובים בשאר בשר שהיו נפרדים כבר. קורבה שלא היתה בה פרוד מעולם מותרין לבא זה בזה כעין קורבת אדם הראשון עם בניו ובנותיו שהיו כלן מותרין לבא זה בזה כעין השרש המתאחז בענפיו, והוא שדרשו רז"ל עלו למטה שנים וירדו שבעה קין ותאומתו הבל ושתי תאומותיו, כי היו שבעתם סימן ליחוד כעין שבעת קני המנורה היוצאים מעקר אחד, כן היו התולדות האלה מעקר אחד ומשרש אחד כעין אדם וחוה שהיו שנים והיו זה מזה, ועל זה דרשו רז"ל ראויה היתה לו בתו לאדם הראשון אלא שעשה חסד עם קין ונתן לו בתו, שנאמר (תהלים פט) עולם חסד יבנה. וקורבה זו שמעולם לא היתה שם פרוד היו מותרין אלו באלו לפי שהיתה בריאתם כאחד כעין השרש שהכל מתאחד בו. נפרדים שלא היתה שם קורבה מעולם מותרין לבא זה בזה ג"כ, שכיון שהיו רחוקים ונפרדים מותרין אלו באלו, כעין הענף הנכרת מהאילן שנוטעים אותו להחזירו לשרש, כן הרחוקים ראוים להאחד ולהעשות שרש. הקרובים שהם קרובים יותר מדאי אסורין לבא זה בזה לפי שהיו נפרדים כבר. ועל זה נכתבה פרשה זו של עריות שהתורה תאסור הקרובים שהיו נפרדים כבר קודם הקורבה ההיא, לפי שאי אפשר לנפרדים שיהיו אות וסימן ליחוד כיון שהיה פרוד ביניהם כבר. וכלל הדבר הותרו הרחוקים לבא זה בזה כדי להראות סימני היחוד, ונאסרו הקרובים יותר מדאי לבא זה בזה לפי שהיה ביניהם פרוד, ואין בתולדות אלו סימני היחוד כיון שלא נבראו בריאה אחת כענין באדם וחוה והבנים.
ושא עיניך וראה כי הענפים צריכים שיתאחדו עם השרש, וזה טעם היתר הרחוקים, וכן השרש שיתפרדו הענפים ממנו כי לא תתפרסם מעלתו כי אם ע"י הענפים, וזה טעם הקרובים, וזה טעם הפרשה באיסור העריות שכל הבא עליהן כאלו מקצץ ביחוד, ועל כן נזכר ה' המיוחד בתחלת הפרשה של עריות, הוא שאמר אני ה' והבן זה. ודרשו רז"ל במסכת סנהדרין איש איש אל כל שאר בשרו, איש איש לרבות הגוים שמוזהרין על העריות כישראל. וכן (ויקרא כד) איש איש כי יקלל אלהיו, (שם כ) איש איש אשר יתן מזרעו למולך, לרבות הגוים שמוזהרין על ברכת ה' ועל עבודה זרה.
פסוק ז
ערות אביך וערות אמך לא תגלה. ע"ד הפשט הכל לאו אחד, ובאור הכתוב לא תגלה ערות אמך שאם עשית כן אתה מגלה ערות אביך, שהרי ערות אמך ערות אביך היא. וכן בסמוך ערות אחי אביך לא תגלה. וידוע כי אין האזהרה אלא בנקבות, ועל כן פירש אל אשתו לא תקרב דודתך היא, כאלו אמר ערות אחי אביך לא תגלה, ומהו ערות אחי אביך שלא תקרב אל אשתו, שאם עשית כן אתה מגלה ערות אחי אביך.
וע"ד מדרש רז"ל הן שני לאוין, שכן דרשו ערות אביך זו אשת אביך, וערות אמך זו אמו שאינו אשת אביו. ומה שחזר ואמר ערות אשת אביך, לרבות לאחר מיתה. ערות אחותך בת אביך, שאינה מאמך, או בת אמך, שאינה מאביך, מולדת בית או מולדת חוץ, כלומר בין שתהיה אחותך מן הנשואין בין שתהיה מן הזנות יש לך לנהוג בה כבוד האחוה ולא תגלה ערותה. ומה שחזר ואמר ערות בת אשת אביך מולדת אביך, הכל אחד עם מה שהזכיר ערות אחותך בת אביך, שאינה מאמך, אלא לעבור עליה בשני לאוין, כי מי ששוכב עם אחותו בת אביו שאינה מאמו, עובר משום אחותך בת אביך ומשום ערות בת אשת אביך מולדת אביך.
פסוק י
ערות בת בנך או בת בתך. ולא הזכיר ערות בתך שזה ק"ו, וכענין לא תבשל גדי שלא אסרה האכילה בפירוש לפי שלמד הוא ג"כ מק"ו, אם הבשול אסור כ"ש האכילה, ושם בארתי למה הוציאו הכתוב בלשון בשול ולא אמר לא תאכל, וכיון שלא הזכיר בתך רז"ל למדוהו במסכת יבמות מגזירה שוה דהנה הנה וכך אמרו אמר ר' יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, כתיב בבת בנך ובת בתך כי ערותך הנה, וכתיב באיסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה שארה הנה זמה היא, מה להלן מפרש לנאסרה בתה הוא הדין בבת בנו ובת בתו שנאסרה בתו, דגמרינן גזירה שוה דהנה הנה.
פסוק יח
ואשה אל אחותה לא תקח. כאלו אמר לא תשכב, כי הביאה יכנה אותה הכתוב פעם בלשון שכיבה ופעם בלשון קיחה ופעם בלשון ידיעה, כי אין לומר שתהיה קיחה זו בכסף קדושין אבל שלא בכסף קדושין מותר, שהרי אסור הוא לשכב עם אשה ואחותה בכל ענין, וכן בסדר קדושים (ויקרא כ) כתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא, ואיש אשר יקח את אחותו, ואיש אשר יקח את אשת אחיו, שענין כלם אשר ישכב.
פסוק כ
ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. פירוש החכם ר' אברהם ז"ל כי המשגל שלשה חלקים, האחד לפריה ורביה והשני לרפואה להקל מליחות הגוף והשלישי לתאוה הנמשלת לתאות הבהמות, ואמר הכתוב לזרע כלומר אפילו החלק המשובח שבהן, והנה היא אסורה לגמרי.
(והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל פירש כי הוצרך לכתוב לזרע, שאלו אמר לא תתן שכבתך בלבד היה נראה שהכתוב יחייב כרת אפילו בשוכב עמה לחבק ולנשק, כי בפרשה הזאת יזהיר בחייבי כריתות, ועל כן הוצרך לפרש השכיבה לזרע כדי לבאר כי על המשגל יזהיר ויחייב כרת עד כאן.
ונמצאת למד מכאן שהבא על אשת איש בכרת, וכשיש עדים והתראה מיתתן בחנק, שנאמר (שם) מות יומת הנואף והנואפת. והנה שלמה צוח ברוח הקדש שהבא על אשת איש לא ינקה מדין של גיהנם, והנוגע בה לא ינקה מעונש הגוף, הוא שאמר (משלי ו) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה, אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה, כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה. ומה שהוצרך לשני משלים כדי לרמוז על שני עונשין, עונש הגוף ועונש הנפש, עונש הגוף לנוגע הוא שאמר כל הנוגע בה, עונש הנפש לבא עליה הוא שאמר כן הבא אל אשת רעהו. והמשיל עונש הגוף לבגדים שהבגדים נשרפים לא הגוף, כן הגוף נענש בנוגע לא הנפש, אבל עונש הנפש המשילו לגחלים שהנפש נענשת בהם בגיהנם. והזכיר באמצע לא ינקה כלומר שלא ינקה מדין של גיהנם אם בא עליה, וכן לא ינקה מעונש הגוף אם נגע בה. וסוד אשת איש כבר בארתי למעלה, ועוד ארמוז בו בסדר נשא.
פסוק כא
ומזרעך לא תתן להעביר למולך. ע"ז היתה ששמה מולך, וחק העבודה הוא שהאב היה מעביר את בנו בין שתי מדורות של אש עד שישרף וימות, והיתה דעתם כי בהעביר האב אחד מבניו ינצלו שאר הבנים ויחיו והוא יצליח בכל אשר יפנה. והזכיר למולך בלשון ידיעה, לפי שהיתה ידועה אצלם ממצרים, ונקראת מולך מלשון מלכות ואדנות, והיא הנקראת מלכום שהיתה תועבת בני עמון, והיא הנקראת אדרמלך וענמלך, כענין שכתוב (מלכים ב יז) והספרוים שורפים את בניהם לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים, נקרא אדר מלשון כבוד וען מלשון עונה, וכל שם ושם משותף בלשון מלך שהוא לשון מולך, ואם כן מולך מלכום ואדרמלך וענמלך הכל עבודה זרה אחת נקראת בכל השמות הללו. אבל הגאון רבינו חננאל פירש כי אדרמלך וענמלך כל אחת עבודה זרה בפני עצמה, והוא שכתוב בפירושיו בסדר כי תשא יש בעובדי ע"ג גוונין הרבה, יש מי שעושה פסלו צורת אדם ויש שעושה צורת כרוב או צורת בהמה או חיה או עוף, כענין שכתוב (שם) ואנשי בבל עשו את סכות בנות ואנשי כות עשו את נרגל ואנשי חמת עשו את אשימא, והעוים עשו את נבחז ואת תרתק והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך, כלן שמות פסילים הם, סכות בנות, התרנגולת ואפרוחיה, נרגל, תרנגול הבר הוא השכוי, אשימא הוא חתול, נבחז כלב, תרתק חמור, אדרמלך קוף, ענמלך טווס.
וקרוב אני לומר שנקראו הפסילים על שמות הכוכבים, כענין שכתוב (עמוס ה) ונשאתם את סכות מלככם ואת כיון צלמיכם כוכב אלהיכם אשר עשיתם לכם, סכות מלככם הם שמות הכוכבים, הוא שכתוב (ירמיה מד) אנחנו מקטרים למלכת השמים, קרא הכוכבים מלכת השמים. כיון צלמיכם הוא הנקרא זחל שהוא שבתאי, כוכב אלהיכם הוא משבעה כוכבי לכת גם כן ונקרא כוכב חמה, עד כאן לשון הגאון ז"ל. והפסילים ההם היו מושכים כח מהכוכבים ונקרא כיון על שם שהיו מכינים ומגישים לפניו מיני מאכלים כי דרך העבודה בכך, או מפני שהיו מכוונים דעתם ולבם להם ומתקנין אותן בכונה גדולה, וזהו שכתוב (ירמיה ז) לעשות כונים וכתיב (שם מד) עשינו לה כוונים. ומלת נבחז יש ספרים שכתוב בנו"ן. והחכם רבי אברהם אומר שאינו כי אם זיי"ן, והיא מלה מורכבת על שם שנובח ומראה שיניו.
ומה שהזכיר להעביר למולך ולא אמר להעביר באש, דבר ידוע כי ההבערה באש היתה, כי כן כתיב (דברים יח) מעביר בנו ובתו באש, וכתיב באחז אביו של חזקיה (מלכים ב טז) וגם את בנו העביר באש כתועבת הגוים, ועל כן הוצרכו רז"ל לומר על חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא, וכתיב עוד (יחזקאל כג) וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה. אבל דעת רז"ל במה שאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא אמר להעביר באש, שהיה זה כדי לחייבו משעת העברה משתמשול בו האש כגון שנתפש האש באחד מאבריו. ומה שסמך פסוק זה שהוא אזהרת עבודה זרה לאשת איש, יתכן לפרש בענין הסמיכות כי כן הקב"ה מקנא בישראל בעבדם אלהים אחרים כאשר הבעל מקנא לאשתו בלכתה לאחרים, וכן מצינו בענין עבודה זרה כי אנכי ה' אלהיך אל קנא.
פסוק כו
ושמרתם אתם את חקותי. למה הוצרך לומר אתם, להוציא שאר העכו"ם, שאם רצו לשמור את המצות אינם יכולים, וכן ארז"ל בן נח ששבת היה חייב מיתה, וזהו לשון ושמרתם אתם אין חייבין בשמירת המצות אלא אתם.
פסוק כח
ולא תקיא הארץ. דבק עם פסוק שאחריו כי כל אשר יעשה, וכאלו אמר לא תקיא הארץ אתכם בלבד כאשר קאה כלומר אל תחשבו שתהיו נפטרין בכך אך תענשו בעונש כרת.
פסוק כט
ונכרתו הנפשות העושות. הכריתות שבתורה מצאנום על ג' חלקים, יש כרת לגוף לבדו ויש כרת לנפש לבדה ויש כרת לשניהם לגוף ולנפש. כרת לגוף לבדו יהיה בשנים או בימים, כי מי שהוא צדיק ורובו זכיות ונכשל בעברה של חיוב כרת, ימות בחצי ימיו כענין אותו תלמיד שהיה עם אשתו בימי לבונה הוא בבגדו והיא בבגדה, ולא היה נכשל בעבירה אחרת ומת בחצי ימיו, כדאיתא במסכת שבת, זהו כרת של שנים. אבל כרת של ימים הוא כגון זקן שעבר על חיוב כרת שאי אפשר להיות לו מעתה כרת של שנים שהרי כבר עלה לימי הזקנה, אבל יהיה כרת של ימים שלא ימלא את ימיו הקצובים לו, וזהו שאמרו רז"ל במועד קטן פרק אלו מגלחין בסופו, רב יוסף כי הוה בר שתין שנין עביד יומא טבא לרבנן, אמר נפקי לי מכרת דשני, אמר ליה אביי נהי דנפיק מר מכרת דשני מכרת דיומא מי נפק מר, אמר ליה נקוט מיהא פלגא בידך. ומפני שכרת זה של שנים הוא מפורסם וכרת של ימים אינו מפורסם ואינו נודע לפיכך אמרו רז"ל שהקב"ה מפרסמו, והוא שימות הזקן לג' ימים והנה זה אות שעבר על חיוב כרת, וזהו שאמרו בירושלמי זקן שאכל את החלב או שחלל את השבת מי מודיע שהוא בכרת, ושם מתרץ מת ליום אחד הרי זו מיתה של זעם, לשני ימים מיתה של בהלה, לג' ימים מיתת כרת. ועל כרת זה שהוא לגוף לבדו נאמר ונכרת האיש ההוא מקרב עמו, כלומר שיכרת גופו בשנים או בימים אבל נפשו תהיה זוכה תיכף בהפרדה מהגוף בעולם הנשמות גם לתחית המתים גם לעולם הבא של אחר התחיה. כרת לנפש לבדה מי שחטא בעבירה חמורה של חיוב כרת כגון שאכל חמץ בפסח או אכל או עשה מלאכה ביום הכפורים או חטא בעריות, והיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת מגיע לנפשו לאחר שתפרד מן הגוף שתהיה נכרתת מחיי עולם הנשמות, ועל כרת זה נאמר ונכרתו הנפשות העושות, (ויקרא יט) ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, (שם כב) ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכן (שם כג) והאבדתי את הנפש ההיא, למד על כרת שאינו אלא אבדן. ואפשר שאין לו כרת בגופו אלא בנפשו, כי פעמים שיחיה ימים ארוכים וחיי שלוה כענין שכתוב (קהלת ז) ויש רשע מאריך ברעתו. כרת לשניהם לגוף ולנפש, בכרת חמור כעובד עבודה זרה שכתוב בו (במדבר טו) את ה' הוא מגדף, ולא מצינו בתורה כרת כפול כי אם בו שנכרת גופו ונפשו, והוא נטרד מהעוה"ז ומהעוה"ב, ועל כרת זה נאמר (שם) הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ודרשו רז"ל הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב. ולפי ענין זה בכרת הנפש לבדה תהיה הנפש המחוייבת כרת בין בכרת קל בין בכרת חמור מתבטלת לגמרי מן הקיום הראוי, מאחר שהכרת הוא אבדן. וא"כ יהיה ענין הכרת שתהיה הנפש נכרתת מן החיים הנצחיים ומתבטלת לגמרי, וזהו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, ופירוש מעמיה שתכרת מחיות שאר הנפשות שהן עמיה כי חיות הנה, וזו לא תחיה כלל, אבל תתבטל לגמרי ולא ישא אלהים נפשו, הוא הלשון עצמו שאומר (ויקרא כב) ונכרתה הנפש ההיא מלפני, כי הוא יתברך בכל מקום, וזו תתבטל לגמרי מכל מקום. זה דעת החכם רבי אברהם ז"ל.
גם הרמב"ם ז"ל סובר כן ממה שכתב בפרק ח' מהלכות תשובה, שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם חיים העולם הבא ויחיו בטובה, ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלא יכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ונאבד כבהמה וזו היא כרת שכתוב (במדבר לא) הכרת תכרת, מפי השמועה למדו הכרת בעוה"ז תכרת לחיי העוה"ב, כלומר שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעוה"ז אינה זוכה לחיי העוה"ב אלא גם מן העוה"ב נכרתה, ע"כ לשון הרב.
ויש לתמוה מזה כי הרשע הגמור שמת בלא תשובה לא נברא גיהנם אלא בשבילו, וכשם שהצדיק הגמור נפשו מתענגת בתענוג נצחי כן הרשע הגמור ראוי שתענש נפשו בעונש נצחי, ואם היא מתבטלת בטול גמור כדעת החכמים האלה איה העונש והשלום. וא"ת שיהיה גיהנם נברא לבינונים, א"כ נוח להם לרשעים הגמורים יותר מן הבינונים, וזה דבר שאין השכל מקבלו. ועוד אם היה הדין כן איך החכמים האלה לא ימנו החטאים האלה בנפשותם המחוייבות כרת והמתבטלת לגמרי עם אותם ששנינו במשנה שאין להם חלק לעוה"ב. פי' אין להם חלק ידוע בפני עצמן, אבל הם נהנים ונזונין מכמה אוצרות של צדקה הגנוזים לאותן שלא זכו, כעני שאין בידו מה יאכל וסמוך על שלחן חבירו, ואפילו אותן הפושעים המוחלטים היורדים ואינן עולין יש להם מנוחה בשבתות וימים טובים. ועל כן יש לפרש כי הנפש השכלית אי אפשר לה שתתבטל כלל, ובאור ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, מהמקום שחוצבה משם היא נכרתת. ועוד איך נוכל לגזור התבטל הנפש לגמרי שהרי אמרו נדונין שם לדורי דורות, הרי שאין הכונה בבטולם אלא בקיומם, בעונש נצחי לדורות, ובודאי אין לך רשעים מכחישים בה' ובמשה עבדו יותר מקרח ועדתו שנאבדו מן העולם הזה והבא ומ"מ לא נתבטלו כי הם חיים בגיהנם, קיימים בעונשם, ולעתיד יזכו לתחית המתים, שנאמר (שמואל א ב) מוריד שאול ויעל, ופי' מעמיה משאר הנפשות שהן עמיה, תהיה נכרתת מן המקום ההוא ולא תשוב שם, וכן יורה לשון ונכרתה כענף הנכרת מהאילן שממנו יחיה, אבל תהנה נפשו מזיו השכינה שלא במקומה מאחר שקבלה את דינה שנכרתה ממקומה שחוצבה ממנו, זהו פירוש מעמיה כלומר מעקר תולדתה וממינה, והוא המקום שנחצבה משם, וזה דעת הרמב"ן ז"ל. וכן כשאומר ונכרתה הנפש ההיא מלפני פירוש ממקום שמשרה שכינתו, והיא ארץ ישראל, כי שם שער השמים ומשם עולות הנשמות, ועל כן יתאוו החסידים למות שם, והוא כענין האמור ביונה בן אמתי הנביא ע"ה (יונה א) כי מלפני ה' הוא בורח, שפירושו ממקום שמשרה שכינתו שם תמיד, וזוהי ארץ ישראל, כי הוא היה בורח מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי שיתרחק ממנו הדבור, שאין הנבואה נגלית לנביא ברוב כי אם בארץ ישראל, וכן כשאומר בטמא מת (במדבר יט) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, המתנהגים בטהרה, וזה פרש מהם לכך תכרת נפשו ממקומה ולא תנוח במחיצתה, אבל ודאי תחנה שלא במקומה אחר שקבלה דינה בכרת שנכרתת מן המקום שלה, ולא תהיה כנפש הבהמה שתתבטל ח"ו.
והנה מחכמת אונקלוס ע"ה לא תמצא שיתרגם בכל התורה כלה ונכרתה הנפש ההיא אלא וישתצי אנשא ההוא. ומה שתולה הנפש בגוף האדם ראיה שהוא סובר שאין הנפש נכרתת ומתבטלת לגמרי אך היא נכרתת מן מקום שחוצבה ממנו, ונהנית ומתענגת במקום אחר לא בשעור אותו התענוג שהיתה ראויה לו במקומה הראשון אלו זכתה אליו.
ואמנם חכמי הפילוסופים סוברים בנפש האדם שהיא הכנה לקבול למוד החכמה והתורה בגוף האדם, ומביאים ראיה ברורה לא יוכל האדם להכחישה, כי מתחלת היצירה שהנפש באה בגוף אין לו דעת ולא תבונה וכיון שהיא מתחכמת והולכת ותגדל חכמתה כל זמן שהגוף הולך וגדל זה יורה שאין הנפש אלא הכנה, שאלו היתה הנפש חכמה בשעת בואה בגוף יתחייב שיהיה הגוף חכם בצאתו מרחם אמו.
וידוע כי אין דעות הפילוסופים אצלנו עקר לפי שאינם אלא מצד המחקר, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אבל משכילי ישראל אין להם אלא דברי רז"ל חכמי האמת אשר מפי הנביאים קבלו האמת, והם אשר ידעו הדברים כלם על אמתתם, כי הנפש בשלמותה וחכמתה באה בתוך הגוף מתחלת היצירה, והעד על זה (בראשית ב) ויפח באפיו נשמת חיים, צא ולמד מי הנופח, ואם כן הנה הנפש נצחית קיימת, עליונה בתכלית העלוי, ולרוב הפלגת עלויה לא נזכר בה בריאה כמו בשאר מעשה בראשית ואפילו ברמיזה, והחכמה הזאת אשר לנפש בעוד שהוא במעי אמו היא משתכחת ממנו בהולדו וצאתו לאויר העולם, וחכמי האמת כנו החכמה הזאת במדרשם לנר דלוק שמכבין אותו כשהוא יוצא לאויר העולם, והוא שאמרו בגמרא בסוף פרק המפלת נר דלוק מונח על ראשו צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא, שנאמר (איוב כט) בהלו נרו עלי ראשי, כיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כלה שנאמר (בראשית ד) לפתח חטאת רובץ.
וכן אמרו עוד במדרש, מניחין לו נר דלוק על ראשו וצופה בו מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך, בבקר נוטלו המלאך ומוליכו לגן עדן ומראה לו הצדיקים שהן יושבין ועטרותיהן בראשיהן, והמלאך אומר לו תדע מי הללו שאתה רואה, הללו נוצרו כמותך בתוך מעי אמן ויצאו, בעולם ושמרו מצותיו של הקב"ה ולכך זכו ונזדמנו לטובה זו, ואתה סופך לצאת לעולם ואם תזכה ותשמור את התורה תזכה לישיבתם ואם לאו תשב במקום אחר. לערב מוליכו לגיהנם ומראה לו הרשעים שטורדין אותן מלאכי חבלה במקלות של אש וקורין ווי ווי, והמלאך אומר לו תדע הללו שנשרפין הם נוצרו כמותך ויצאו לעולם ולא שמרו מצותיו של הקב"ה ולכך נענשו ובאו לחרפה זו, ואתה סופך לצאת לעולם, הוי צדיק ואל תהי רשע למען תחיה, ומנין שכן הוא, שנאמר (משלי ד) ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, כשהגיע זמנו לצאת לאויר העולם מיד המלאך מכה אותו ומכבה נרו ומוציאו בעל כרחו ושוכח כל מה שראה ומוציאו לאויר העולם, ועל זה התינוק בוכה תכף שיוצא לאויר העולם, עד כאן. ובארו לנו בזה כי הנפש בחכמתה ושלמותה באה אל הגוף אבל המלאך משכח אותה תכף הולדו בגזרתו של הקב"ה כדי שישתדל ויטרח בלמוד ויקבל שכר.
וכתב הרמב"ן ז"ל כי מה שהזכירה תורה כרת בנפש החוטאת היא העדות והמופת על קיום הנפשות שלא חטאו, שאין מדרך המלך הישר שיעניש עבדו בעברו על מצותו ושלא יגמלהו טובה כאשר יקיימה, ובודאי מתוך עונש הכרת המפורש בנפש החוטאת יתבאר השכר והגמול לנפש הצדיק.
והנה נשמת האדם נר ה' נופחה באפיו מפי עליון ונשמת שדי, כמו שנאמר (בראשית ב) ויפח באפיו נשמת חיים, והנה היא בענינה שלא תמות, ואינה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סבת הויה והפסד כמורכבים, אבל קיומה ראוי והוא עומד לעד כשכלים הנפרדים, ועל כן הוא מוסיף באור בענין הכרת ואמר עונה בה, כלומר כי העון שבה הוא יכריתנה, ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה כי זה ידוע, אבל יאמר כי בעונש העברות תתגאל ותתטמא ותכרת מן הקיום הראוי, והוא מה שאמרו רז"ל מקרב עמה, ועמה שלום, כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו, והן עמה שהן בשלום. וזהו שתזהיר התורה בענין הכרת שהוא ענין נסי ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי וענין טבעי, כי כל דבר ודבר חוזר ליסודו ולעקר מוצאו וסבתו הראשונה, כי היסודות חוזרים לסבתם והעפר לעקרו והנפש לשרשה ויסודה שהוא הבינה, כענין שכתוב (קהלת יב) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.