רבינו בחיי על דברים ח


פסוק א


כל המצוה אשר אנכי מצוך היום. סמך כל המצוה לענין ע"ז שהזכיר. כי חרם הוא, ללמדך שכל המשקץ ע"ז כאילו קיים כל המצות. ודרשו רז"ל כל הכופר בע"ז כאילו מודה בכל התורה כלה וכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה.

ובמדרש אלה הדברים רבה, כל המצוה כלה מצוה, עד שתכלה כל המצוה. ובאור זה שאם התחיל במצוה שיגמור אותה. ועוד דרשו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום, אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת אלא על שם הגומרה, שנאמר (יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, והלא משה לבדו נתעסק בהם שנאמר (שמות יג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, אלא לפי שלא הספיק לגמרה וגמרה ישראל נקראת על שמם.

פסוק ב


לדעת את אשר בלבבך. להודיע, וכן (שם לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם האמור במצות השבת, והכוונה בשניהם להודיע לאומות, וכדי שיתפרסם כי העבודה עיקר בריאת העולם.

ויתכן לומר במלת וירעיבך שבא ללמד על תכלית המן ומעלתו, שכל האוכלו מבין במושכלות על השלמות ואי אפשר זה אלא אחר הפסק זוהמת המזון הגופני, וכענין שדרשו במשה רבינו ע"ה בפרק קמא דיומא, (שם כד) ויכסהו הענן ששת ימים למה ששת ימים כדי למרק אכילה ושתיה שבמעיו. וכן בכאן וירעיבך כדי שתכלה מהם זוהמת המזון הגופני, והיה המזון חררה שהוציאו ממצרים, ואז יתחדשו גופותם במזון המן שהוא תולדת האור ויהיו ראוים לקבל המושכלות ולהדבק בשכינה.

פסוק ג


ויענך וירעיבך. ויענך בדרך, כענין שכתוב (תהלים קב) ענה בדרך כחי, וירעיבך ממזונות גופניים ששאר האומות אוכלין.

ויאכילך את המן. שהוא לחם שמים לא גופני.

ולא ידעון אבותיך. יתכן לפרש על האבות ממש אברהם יצחק ויעקב, ויאמר הכתוב זכית אתה שנעשו לך נסים מפורסמים מה שלא זכו האבות להן, כי לא היתה השגתם בכח השם המיוחד ממש שבו נעשו נסים מפורסמים ומחודשים ביצירה אלא בכח אל שדי שבו נעשו הנסים הנסתרים שנראה לאדם שהם באין בדרך הטבע, ואמר זה לפי שהמן מן הנסים המפורסמים היה.

לא על הלחם לבדו. על הלחם שהאדם רגיל בו אין חיותו של אדם בו לבדו בלתי הכח המצמיח אותו והוא מזלו וכחו, וכמו שאמרו רז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר (איוב לח) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ, ואותו כח המצמיח יש לו כח אחר ממונה, ואותו כח אחר יש לו כח גבורה מושל עליו שהוא מעמידו ומקיימו, וכן מכח לכח עד הסבה העליונה שהוא כח הכחות כלן וגבוה על כל גבוהים והוא מקור חיים וחיות כל חי, שהרי ישראל כל ארבעים שנה במדבר לא אכלו לחם וחיו, זהו על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כלומר על הכח הנגזר מפי עליון, כלשון (אסתר ז) הדבר יצא מפי המלך, שפירושו גזר, וכל הכחות האלו האמצעיים קראם הכתוב מוצא פי ה', כלומר כי הם כלם נגזרים ויוצאים מכחו, ובא הכתוב הזה להודיע שאין עקר החיות במזון הבא מסבה אחר סבה כענין הלחם שאנו אוכלים שהאמצעיים רבו בו, אלא שעיקר החיות במזון הכח המתקרב אל הסבה העליונה, כי כל מה שיתקרב מכחו יתברך ויתמעטו האמצעים הוא עיקר החיות, וזהו שאמרו רז"ל (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ר' יוחנן אמר אכילה ודאית שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים. נתכוין רבי יוחנן לומר כי האור העליון שהוא חיי הנפש ומזונה ותענוגיה היא האכילה הודאית, אבל מזון הגוף הבא מסבה אחר סבה אינה אכילה ודאית. נראה לי כי קרא הכתוב המן מוצא פי ה' כי אע"פ שכל האמצעיים כלן מוצא פי ה' הם וזהו שאמר כל, מ"מ המן היה מוצא פי ה' ממש, ממה שכתוב (שמות טז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, והבן זה. ויהיה באור הכתוב, כי על כל מוצא פי ה' שהם האמצעיים כלן, יחיה האדם, אין צריך לומר על מוצא פי ה' שהוא המן, ואין שם רבויי אמצעיים, והוא מוצא פי ה' ממש, וכאשר רמזתי.

פסוק ד


שמלתך לא בלתה מעליך. הנה זה היה נס גדול בשנוי טבעו של עולם, כי הבגדים הם בלין בהתמדת הלבישה בדרך הטבע, וכאן באנשי המדבר נשארו בחדושם תמיד ואין הזמן והזיעה שולטין עליהם לכלותם.

ובמדרש שאל רבי אליעזר את רבי שמעון מהיכן היו ישראל לבושין כל ארבעים שנה, אמר לו ממה שהלבישום מלאכי השרת, שנאמר (יחזקאל טז) ואלבישך רקמה, מהו רקמה, רבי סימאי אומר פורפירא, אמר לו ולא היו בלין, אמר ולא קרית מעולם שמלתך לא בלתה מעליך, אמר לו והיו הקטנים גדלים עמהם, אמר צא ולמד מן החומט הזה שלבושו גדל עמו, אמר לו ולא היו צריכין תכבוסת, אמר לו הענן היה שף בהן ומגהצן, אמר לו ולא היו נשרפין, אמר לו צא ולמד מן הסיטין הללו שאינן מתגהצין אלא באור, ולא היו עושין מאכולת, אמר לו במיתתן לא עשו בחייהם לא כל שכן, אמר לו ולא היו מסריחין מריח הזיעה כשלא היו מחליפין בגדיהם, אמר לו הבאר היה מעלה להם מיני דשאים שהיה ריחן נודף מסוף העולם ועד סופו והיו מנענעין בהן שנאמר (תהלים כג) בנאות דשא ירביצני וגו', בא שלמה ע"ה ופירש (שיר ד) וריח שלמותיך כריח לבנון, עד כאן במדרש תהלים במזמור ה' רועי לא אחסר. ופירוש סיטין בגדים, והבגד שיעור זרת נקרא סיט.

ובפרקי ר' אליעזר סיט כפול, ופירושו זרת. ובשם של ע"ב כשהוא רוצה להראות אלהותו ותקפו מושיט ידו בעכו"ם ומעבירם מן העולם, והבן זה.

ורגלך לא בצקה לא נפחה, מלשון בצק, כי כן המנהג בהולכי דרכים שיתנפחו רגליהם.

או יאמר זה כלפי הלוים שהיו נושאין הארון במדבר על כתפיהם יחפים, ואע"פ שמשפט הכהנים לשאת את הארון והוא דבר מסור להם ולא ללוים, היו הכהנים עכשיו במדבר מועטין עד שנתרבו ונטלו את שלהם.

ודעת אונקלוס בזה שלא נתקלקלו המנעלים שברגליהם.

פסוק ה


ה' אלהיך מיסרך. במה שענך והרעיבך, כדי שתראה ותקח מוסר ותגדל נפשך במדת הבטחון שהוא עיקר המצות כלן.

פסוק ז


כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים. בהפך מקום המדבר, וכן ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, שהם פירות מולידים הדם, ודבש, דבש תמרים. והזכיר בכאן עיקר המזונות כלן, ובשלשה פסוקים אלו הזכיר ששה פעמים ארץ, שני פעמים בפסוק ראשון כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים, וכן בפסוק שני ארץ חטה ושעורה ארץ זית שמן ודבש, וכן בפסוק שלישי ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ארץ אשר אבניה ברזל וגו', הרי ששה פעמים ארץ בשלשת הפסוקים, ובפסוק רביעי הזכיר הארץ, הוא שאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, והיה הענין להזכיר ששה פעמים ארץ כנגד ששה אקלימין המתפשטין ממנה והשותים מתמציתה, ועל האקלים השביעי הזכיר ארץ הטובה בלשון ידיעה, וכן דרשו רז"ל שבעה ארצות הן, והכונה להן שבעה אקלימין שהעולם השפל נחלק בהן, ואקלים השביעי הזה שבחו דוד ע"ה ואמר (תהלים מח) יפה נוף משוש כל הארץ, כלומר אקלים יפה, כי פירוש נוף אקלים, מלשון הכתוב ביהושע בענין חלוק הארץ (יהושע יז) שלשת הנפת, ותרגם יונתן תלתא פלכין. ומה שהוא בלשון הגרי אקלים הוא בלשון הקדש נוף, ובכל נוף ונוף יש בו שנוי אויר לפי מזגו ולפי קרבתו לשמש, ומי שנולד בנוף זה ויצא משם ונכנס בנוף אחר יחלה, אבל ירושלים נוף מזוג וטוב וכל הנכנס שם מן הנפת היה חזק ובריא ולא יחלה לעולם, ולכן נקרא משוש כל הארץ.

פסוק ח


ארץ חטה ושעורה. לפי שהארץ מכוונת כנגד העשירית לכך נשתבחה בעשרה דברים, כי התבואה חמשה מינים, ולקח מהם השנים שהם עיקר, והניח שבולת שועל ושיפון וכוסמין שהן בכלל חטה ושעורה, הרי חמשה, וגפן ותאנה ורמון זית ודבש הרי עשרה, וכן נשתבחה בארץ זבת חלב ודבש, כלומר הרצון המשפיע הרחמים והדין, כלשון (בראשית לו) בת מי זהב, והמשכיל יבין.

פסוק ט


ארץ אשר לא במסכנות. הארץ שהיא מלאה כל טוב כגן ה' כארץ מצרים והיא חסרה ממקצת הדברים הנמצאים במקומות זולתם, הנה יושביה אוכלים לחם במסכנות, ולכך ישבח הכתוב הארץ הקדושה שאין בה חסרון שום דבר בעולם, כי לא ימצא שום דבר למאכלו של אדם בשאר ארצות שלא ימצא בארץ, ויש שימצא בארץ ולא ימצא בשאר ארצות, זהו לא תחסר כל בה.

ואפשר שיכלול עוד ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם שלענין התורה והחכמה דבר הכתוב, שכן היא נמשלת ללחם, שנאמר (משלי ט) לכו לחמו בלחמי, ולפי שהתורה והחכמה אי אפשר לאדם להשיגם על השלמות אלא עם ההכנות הראויות הצריכות לו ומלבד ההכנות יצטרך שיהיה אויר הארץ זך וטוב כי יועיל הרבה בלמוד, וטוב ההכנות האויר הטוב אשר בארץ על כן יאמר, החכמים שבה לא יאכלו במסכנות לחמה של תורה כי יהיה לבם כפתחו של אולם לטוב ההכנות ורחבה מיני ים לטוב האויר, וכמו שדרשו רז"ל (בראשית ב) וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, ואמרו אוירא דארץ ישראל מחכים, מה שאין כן בחכמים שבחוצה לארץ שהם חסרי ההכנות והאויר הטוב והם בודאי אוכלי לחם העצבים, אוכלי לחמה של תורה במסכנות, וזהו שאמר במעלות הארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם כיון שתורתן שלמה הוא העושר הקיים והאמתי שנתברכו בו, וברכת ה' היא תעשיר, ולכך אמר לא תחסר כל בה, כי הברכה היא בכל. וטעם אשר אבניה ברזל במקום שתחשוב ששם אבנים שם תמצא הברזל, וכן ההרים שם תמצא הנחשת, וזהו לא תחסר כל בה לפי פשוטו כי העדר הברזל והנחשת חסרון גדול בארץ, לפי שהם תשמישי הכלים שמשתמשין בהם ברוב, אבל הכסף והזהב אינו חסרון גדול בארץ, ועל כן שבח הארץ במה שהוא עיקר התשמיש והם הברזל והנחשת שיהיה העדרם חסרון גדול בארץ ולא שבח אותה בכסף וזהב, וכן הזכיר משה בוזאת הברכה בברכת אשר (דברים לג) ברזל ונחשת מנעלך. ודרשו רז"ל ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרי אבניה אלא בוניה, אלו תלמידי חכמים. כוונו החכמים ז"ל בזה לענין האמונה, ולקחו הפסוק הזה לאסמכתא.

פסוק י


וברכת את ה' אלהיך. על דרך הפשט כשתזכור ימי הרעה שעברו עליך בגלות מצרים והיותכם שם בשעבוד גדול ותזכור ג"כ ענוי המדבר עתה, בבואך בארץ ותאכל ותשבע מפריה ומטובה תברך על זה לשמו של הקב"ה.

ועל דעת רז"ל, וברכת את ה' אלהיך הוא מצות עשה לברך ברכת המזון, והוא כמו (שם כב) ועשית מעקה לגגך, (שם טז) ועשית פסח לה' אלהיך, ובאור על הארץ ועל הארץ.

ויש לך להתעורר כאן כי יש בפסוק זה פתח להבין סוד הברכות ולא תמצא בכל התורה בשום מקום שצוה הקב"ה שנברך לשמו כי אם במקום הזה, ומזה אמר דוד ע"ה (תהלים קמה) ואברכה שמך, ואמר (שם ק) הודו לו ברכו שמו, ורבים כן.

וע"ד הפשט אומר תחלה כי הברכות אינן צורך גבוה אלא צורך הדיוט כי כיון שהוא יתברך מקור הברכה וכל הברכות הן משתלשלות ממנו כל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדאי לו כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כלם ומציאותם אינה אלא מציאותו ומציאותו תספיק בעצמו לא יצטרך לזולתו, וא"כ אם יברכוהו כל היום וכל הלילה מה יתרבה בכך או מה יתנו לו או מה מידם יקח, אין התועלת והרבוי כי אם אלינו, כי כל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא יתעלה הממציא מזון לשפלים כדי שיחיו ובזכותם התבואה והפירות מתברכין ומתרבים, והנהנה ואינו מברך גוזל ממנו ההשגחה ומוסר הנהגת השפלים לכוכבים ומזלות, וזהו שאמר כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל שנאמר (משלי כח) גוזל אביו ואמו, כלומר גוזל להקב"ה ההשגחה ולכנסת ישראל הפירות, שבעון זה מתמעטין לישראל בסבתו, שהרי כל העולם כולו נדון אחר רובו וכל יחיד ויחיד נדון אחר רובו לכך יש לו להראות את עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי עליו.

וע"ד קבלה וברכת את ה', אין הברכה צורך הדיוט בלבד וגם אינה הודאה בלבד אבל הוא לשון תוספת ורבוי מלשון (שמות כג) וברך את לחמך ואת מימיך.

ויש לך להשכיל מאמר רז"ל שאמרו בבבא מציעא פרק המקבל בסופו בענין בעל חוב, (דברים כד) ושכב בשלמתו וברכך, מי שצריך ברכה דהיינו הדיוט, יצא הקדש שאינו צריך ברכה, ומקשה שם בגמרא, ולא, והכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, אלא ולך תהיה צדקה יצא הקדש שאינו צריך צדקה שכל הצדקות שלו. ביארו החכמים ז"ל בפירוש כי ההקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה, ומפורש אמרו בברכות אמר לו ישמעאל בני ברכני, וכן במסכת שבת אמר הקב"ה למשה היה לך לעזרני, והוא ענין הברכה. והנה כאשר אנו מברכים להקב"ה יש בזה תוספת רוח הקדש, וברכתנו היא סבה שיתברכו כל בריותיו ממנו, ואמרו עוד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ואילו לא היתה הברכה והתפלה כי אם הודאה לבד למה יתאוה לתפלתן של צדיקים המועטין יותר משאר עמים רבים והלא ברב עם הדרת מלך, אבל לשון וברכת ענין תוספת ורבוי, והוא מלשון ברכה הנובעת מן המקור, ולכך אנו מזכירין בתפלתנו תתברך תתרומם, וכן בלשון הקדיש יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא. ועוד מלשון בריכה וכריעה, מי שכל ברך כורע לו, וכן מצינו בספר הבהיר מאי משמע דהאי ברכה לישנא דבריך הוא, שנאמר (ישעיה מה) כי לי תכרע כל ברך, מי שכל ברך כורע לו.

פסוק יא


השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקותיו. כבר ידעת כי משה יזכיר בכל משנה תורה ה' אלהיך והוא העולם אשר קדשנו במצותיו בסוד הברכה, והבן זה.

פסוק יד


ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. הגאוה סבה להשכיח העיקר, כי מתוך השפע ורבוי השלוה לבו של אדם מתגאה ויצר הרע מתגרה בו ועושה כל חפציו עיקר וחפצי שמים טפלים, ועל זה הזכיר שלמה ע"ה (קהלת י) אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, קרא מושל לכח גלגל מאדים שהוא נפש הגלגל לפי שהוא ראש ממשלת כל הצרות והמקרים החולפים בעולם, ויצה"ר הנמשך ממנו קראו רוח כי הוא רוח הטומאה, ויאמר הכתוב כי אם ישיאך היצר הזה ויחפוץ להתגבר עליך לא תאבה לו ולא תשמע אליו להניח חפציו של הקב"ה שהוא מקומו של עולם, זהו מקומך אל תנח.

פסוק טז


למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. כל ענוי המדבר הטורח הגדול שהיה לישראל בו לא היה אלא להביאם לידי נסיון להרגיל טבעם במדת הבטחון ולהכניס בלבם אמונת ה' יתברך עד שיחזור להם רגילות העבודה לטבע, כענין שכתוב (תהלים כה) הדריכני באמתך ולמדני, מלשון (ירמיה ב) פרא למוד מדבר, וכן (הושע י) עגלה מלומדה, כי בקש דוד ע"ה שידריכהו הש"י באמתו עד שיחזור לו מעשה עבודתו לטבע גמור, וזהו לשון התורה (דברים יד) למען תלמד ליראה את ה' אלהיך, כלומר שתהיה מלומד ותרגיל טבעך בעבודת הש"י עד שלא תצטרך לטרוח עליו, ויהיה מעשה היראה דבר טבעי אצלך לעשותו כשאר הדברים הטבעיים אשר אתה עושה בטבע. ומה שקרא הכתוב אכילת המן ענוי ואמר למען ענותך בא ללמד שכל מי שאין מזון לפניו לזמן מרובה אלא דבר יום ביומו אותה אכילה ענוי היא לו כיון שאינו רואה המזון לפניו, וכן כל מי שאינו רואה מה שאוכל אינו שבע, מכאן לסומין שאוכלין ואינן שבעין, והביאו לראיה (קהלת ו) טוב מראה עינים מהלך נפש, ולפי שלא היו רואין המזון בעיניהם קרא לאותה אכילה ענוי.

פסוק יז


ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי. יאמר אולי יגבה לבך כשתראה שפע הטובה הבאה אליך ותאמר כי זה מצד המזל, ואמרת בלבבך כחי כח מזלי למעלה שתחשוב שיש מזל לישראל ועוצם ידי למטה עשה לי את החיל הזה.

פסוק יח


וזכרת את ה'. שממנו לבדו יגיע אליך כל הטוב כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, כלומר הוא מסר בידך כח המזלות שברא לעשות חיל למטה, והוא השליטך עליהם ואין למזלות ממשלה ושלטון עליך, וכמו שאמרו רז"ל אין מזל לישראל, וזהו שאמר למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך, כי כן הבטיח לאברהם שיהיה כל זרעו למעלה מן המזלות, והוא שדרשו רז"ל (בראשית טו) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה, אין אומר הבט אלא מלמעלה למטה, מלמד שהגביהו למעלה מן המזלות ואמר לו כה יהיה זרעך.

ולפי זה יהיה ענין הפרשה מדבר בכלל ישראל אע"פ שבא הלשון בלשון יחיד כי כן מנהג הכתובים, וכן התחילה הפרשה בלשון יחיד ולשון רבים, כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות. ואם נאמר שהוא מדבר בפרט לכל אחד ואחד מישראל הן לשעה הן לדורות הבאים, ולזה בא הלשון בלשון יחיד, ויהיה באור הכתוב ואמרת בלבבך כי העושר נגזר מן השמים לכל יחיד ויחיד מישראל, שהרי כשאמרו אין מזל לישראל על הכלל אמרו אבל הפרט לכל יחיד ויחיד יש מזל, וכן אמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, כחי כח מזל שבגלגל, ועוצם ידי למטה שאני נושא ונותן ומתעסק עשה לי את החיל הזה כי בצרוף שתים אלה יהיה העושר, אל תדמה בנפשך לומר כן אלא וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, כי אותו הכח העליון שיש לך הוא נתנו לך ובו אתה עושה חיל למטה, כי אלמלא כחו יתעלה לא היה בכח המזל ממש כי הוא עליון על כל הכחות כלן, וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי כב) עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה', באר לך כי העושר והריש מקרה ופגישה בסבת חזרת הגלגל, ואין העושר לעשיר בשכלו ועוצם ידו, גם אין העוני לעני בחסרון שכלו וכדי שלא תאמר אם כן שהעושר והריש מקרה ופגישה הנה הכל גזרת הכחות עליונים ואין בזה גזרת השם כלל לא בעשרו של עשיר ולא בעניו של עני, אם כן הענין נמסר לכחות ולמקרים, לכך אמר עושה כלם ה', לבאר כי הכל בגזרת עליון עליהם יבא העושר והעוני הרעות והטוב.