פתיחת התפריט הראשי


פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה". היה מספיק שיקח שנים שנים לקיום המין, אבל צוהו שיקח מהם שבעה לצורך קרבן. והנה החשבון הזה מוכרח בסוד הקרבנות. וכבר ידעת מחכמתו של בלעם, שארז"ל (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, צוה לבלק ואמר (במדבר כג) בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים, ואמר עוד (במדבר שם) את שבעת המזבחות ערכתי.


והנה ה' יתברך אב הרחמן לא רצה לגזור שיבאו מעצמם לצורך קרבן להיות נשחטים אבל אמר תקח לך שבעה, שישתדל אחריהם ויטרח במצוה. אבל באותם שהיו לחיות זרע היו שנים שנים, והיה גזור שיבאו מעצמם, זהו שכתוב יבואו אליך להחיות. ואמר גם מעוף השמים והכתוב נמשך למעלה, אמר גם מעוף השמים הטהורה ז' ז' כנזכרים, איש ואשתו כלומר ז' זכרים וז' נקבות, והוסיף עליהם עוד זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ. ומה שהוצרכנו לפרש כן, לפי שלקיום המין למה יצטרך שבעה די בשנים. או נאמר לחיות זרע על פני כל הארץ, שהוא חוזר אל מה שהזכיר שנים איש ואשתו, וכאלו יאמר הכתוב מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה וכל זה לקרבן, ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו לחיות זרע על פני כל הארץ, כי לימים עוד שבעה עתיד אני להביא מבול, ועל כן תצטרך אתה שתקח ותקיים המין.


ומה שהזכיר במין הבהמה איש ואשתו ובמין העוף זכר ונקבה מפני שאין טבע ההולדה שוה בהם, כי תולדות הבהמה כתולדות מין האדם ולכן הזכיר איש ואשתו, אבל תולדות מין העוף ע"י הטלת ביצים שהם הם התחלת יצירתם.


ודעת רז"ל בפרק חלק כי מפני שלא באו הבהמות על שאינם מינן עשה להן כבוד וכתב בהן אישות כמו באדם. וצריך אתה לדעת כי בפרשה של מעלה שבה הודיע הקב"ה לנח שיביא מבול התחיל במדת הדין, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר, וסיים ג"כ במדת הדין, ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה, אבל בפרשה זו שבה רמז לו על הקרבן יתחיל במדת רחמים, ויאמר ה' לנח, וסיים במדת רחמים, ויעש נח ככל אשר צוהו ה', וכל זה להורות כי אין כונת הקרבן כי אם לשם המיוחד יתברך, הוא שדרשו רבותינו ז"ל כל הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אל ולא אלהים ולא אלוה אלא לשם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי לימים עוד שבעה". מלבד שהיה להם זמן ק"כ שנה לשוב בתשובה, עוד אני מאריך להם שבעת ימים. ודרשו רבותינו ז"ל אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק ששמר הקב"ה את עולמו ולא הביא המבול לכבודו. והוא מה שאמר בסמוך ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו" היה ראוי שיאמר ביום הזה נפתחו ארבות השמים ונבקעו כל מעינות תהום, כי היה לו להקדים מים עליוני למים התחתונים. ויתכן לומר כי לפי שהענין קללה ופורענות לא רצה להקדימן. ומצינו שהקדימן הכתוב בברכה הוא שאמר (בראשית מט) ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת. וכן הזכיר משה ע"ה (דברים לג) ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת. ומן הענין הזה היה שלא הזכיר הכתוב ויביא אלהים מבול על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, כי לא רצה להזכיר הש"י בפורענות, והדבר ידוע כי הוא המביא, שכבר אמר לו ואני הנני מביא, אבל התורה אשר כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כה משפטה שתכנה הש"י בענין הפורענות ולא תזכירנו. וכן מה שאמר וימח את כל היקום, ולא אמר וימח אלהים את כל היקום. אבל בהצלה ורחמים הזכיר את הש"י, הוא שכתוב ויסגר ה' בעדו, וכתיב ויעבר אלהים רוח על הארץ. וכן מצינו כשהעניש לאדם וחוה אמר הכתוב סתם (בראשית ג) אל האשה אמר, ולאדם אמר, ולא הזכיר את ה' יתברך בקללתם. אבל במדת רחמנות כאשר רחם עליהם והלבישם הזכיר בהם את השם יתברך, הוא שכתוב (שם) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.


ואם תסתכל בכתובים תמצא שאינו מביא את הפורענות אלא בקושי ולהכרח גדול, שהרי מתחלה אמר ויהי הגשם על הארץ, ואחר כן אמר ויהי המבול, וזה להורות שירדו מתחלה בנחת שאם יחזרו בתשובה יבטל גזרתו וישנה המים לטוב, וגשמי ברכה יהיו ואם אין יהיה מבול. ומן הטעם הזה נאבדו במבול כל שאר בעלי חיים תחלה ובני אדם באחרונה, שנאמר וכל האדם, כי כשם שהיה אדם אחרון בבריאתו של עולם כך היה אחרון בחרבנו.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח". היה ראוי לומר בא נח ושם וחם ויפת בניו ואשתו ושלשת נשי בניו, אבל יזכירנו הכתוב תמיד בשמו דרך חבה, ומנהג העולם הוא שיזכיר אדם לאוהבו תמיד בשמו כשהוא מוצא חן בעיניו, ואף כי נח אשר מצא חן בעיני ה'.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויבאו אל נח אל התבה". נמשך אל בעצם היום שהזכיר שכל, המינין שנים מכל מין ומין באו אליו מעצמם אל התיבה, וביום ההוא נאספו כלן כי כן היה הרצון לפניו יתברך, ואי אפשר להיות זה אלא בדרך נס.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". מכאן שהנשמה יוצאה מן החוטם במות האדם, ומשם נכנסת גם כן, כענין שכתוב (בראשית ב) ויפח באפיו נשמת חיים, ושם הארכתי במקומו.

וע"ד הקבלה כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, מלת כל רמז למדת כל אשר בה נתברך אאע"ה, והיא הספירה העשירית, ומשם פורחות הנשמות, וזה שתקנו רבותינו ז"ל לומר ביום שבת נשמת כל חי וזהו כי בו שבת וינפש והוא מעין הברכות ויסוד החיים, וזהו ויברך אלהים את יום השביעי, ולכך אמר אשר נשמת רוח חיים באפיו, וכלל בזה כל האדם אשר בהם נשמת חיים, ושאר בעלי נפש התנועה גם כן שבהם רוח חיים לא נשמת חיים, והודיענו בזה כלל כל בעלי חיים, ורמז המדה שהיא סבת חיי כל החיים. ויש התעוררות גדול בטעמו כי הוא בפזר גדול אחד, ואין זולתו במקרא והבן זה.

"מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים". נצולו הדגים מפני שברחו לים אוקינוס והמבול לא היה בים רק על הארץ, הוא שכתוב ויהי הגשם על הארץ.

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וימח את כל היקום" זה כלל גדול לכל בעלי חיים שנמחו באותם המים הרותחין, וימחו מן הארץ, הם נמחו מן הארץ וכחותם מן השמים. וכבר ידעת כי כל הכחות יש להם מנוי ופעולה בשפלים, וכיון שנמחו מפעולת הארץ הרי שנתבטלה למעלה הכח והמנוי שלהם. ואין הכוונה שיתבטלו במבול הכחות העליונים אלא שפסק השפע שלהם שלא השפיעו למטה, גם לא קבלו שפע מלמעלה מן הקו האמצעי המשפיע לכל מושפע. וכיון שפסקו כל היונקים שפע, לא נשאר בזמן המבול בשום כח שבעולם שפע כי אם בקו האמצעי לבדו, והוא שאמר דוד ע" (תהלים כט) ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם. ומלת ישב במקום הזה כמו נשאר, כלומר הוא לבדו, וכמוהו (תהלים ט) וה' לעולם ישב. וזהו מאמר רבותינו ז"ל שלא היה המבול על ארץ ישראל, כלומר שלא ירד הגשם עליה מן השמים, והנה זה לכבוד הארץ ולמעלתה שלא נפתחו עליה ארבות השמים ולא נבקעו תחתיה מעינות תהום רבה כי היא קו האמצעי של מטה כנגד קו האמצעי של מעלה, והבן זה.


ובמדרש וימח בעולם הזה, וימחו מן הארץ לעולם הבא. ירמוז המדרש הזה על הארץ הנזכרת בפסוק בראשית. וכבר הזכרתיו שם.