פתיחת התפריט הראשי



Verse 2

נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. שאיני מתחרט משבועתי שנשבעתי (שם) לכן לא תביאו, לכך נסמכה לפרשה נדרי הדיוט שהוא מתחרט. אחר תאסף. יש אומרים תראה ותשמח בנקמת אויביך. ואמרו במדרש הקב"ה אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה', אמר לו משה להקב"ה, רבש"ע אלו היינו ערלים או עובדי ע"ז לא היו שונאין אותנו, ועל מה שונאין אותנו בשביל התורה והמצות שנתת לנו, הנקמה שלך, ולכך אמר לתת נקמת ה' במדין, שהעומד כנגד ישראל כאלו עומד נגד הקב"ה. מאת המדינים. והלא המואבים היו תחלה בדבר שנאמר (שם כב) וילכו זקני מואב וזקני מדין, אלא שהמואבים לא נכנסו לדבר אלא מחמת יראה שנאמר (שם) ויגר מואב מפני העם, שלא יהיו שוללין אותן, שלא נאמר אלא (דברים ב) ואל תתגר בם מלחמה, אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם, ועוד שעתיד דוד לצאת מרות המואביה.

Verse 3

החלצו מאתכם. חגרו חלוציכם, אע"פ ששמע שמיתתו תלויה בדבר לא עכב. ואמרו במדרש יהושע לא עשה כן, כשבא להלחם על ל"א מלכים אמר אם אני הורגם מיד אני מת, כשם שאירע למשה מיד כשנצח מלכי מדין, מה עשה התחיל באחד ומעכב במלחמתו שנאמר (יהושע יא) ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה, אמר לו הקב"ה וכך עשית, אני מקצר שנותיך עשר שנים, שראוי היה לחיות ק"כ שנה כמשה רבינו ע"ה ולא חיה כי אם ק"י שנה, הדא הוא דכתיב (משלי יט) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.

Verse 4


Verse 5

וימסרו מאלפי ישראל. דרשו רז"ל מלמד שנמסרו על כרחם מפני חבתו של משה, לפי שראו שפטירתו של משה תלויה בנקמת מדין.


Verse 6

אותם ואת פינחס. שהיה שקול כנגד כולן. ולמה הלך הוא ולא הלך אלעזר, אמר הקב"ה מי שהתחיל במצוה גומרה, הוא השיב את חמתי והכה את המדינית הוא יגמור המצוה. אבל משה שנתגדל במדין וישב על הבאר לא הלך, היינו דאמרי אינשי בירא דשתית מניה מיא לא תשדי ביה קלא.

וכלי הקדש. זה הארון והציץ. ואמרו במדרש כי מלכי מדין היו עושין כשפים עם בלעם והיו פורחים באויר בראותם המלחמה הזאת, ואמר להם משה לישראל אם תראו אותן עושין כשפים הראו להן את הציץ והן נופלין בארץ, וזה שכתוב ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם, שנפלו מן האויר על חללי מדין והרגום, וכן בספר יהושע כתיב (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם.

וחצוצרות התרועה בידו. כשהיו נוסעים היו נוסעים בחצוצרות, וכן כשהיו מתכנסים וכשהיו הולכים למלחמה הכל היה בחצוצרות.


Verse 7

ויהרגו כל זכר. הגדולים, כי הטף עם הנשים בזזום.


Verse 8

ואת צור. אביה של כזבי. חמשת מלכי מדין. הוצרך לכתוב חמשת, ללמדך שהשוו חמשתן בעצה אחת לפורענות על ישראל. ובלעם הלך עמהם ליטול שכר העצה שנתן שבשבילה נפלו ארבעה ועשרים אלף מישראל, והיו אומרים לישראל והלא כשהייתם ששים רבוא לא היה בכם כח להלחם והיאך אתם באים עכשיו להלחם בי"ב אלף.


Verse 11

ואת כל המלקוח באדם ובבהמה. כלומר המלקוח שהוא השבי של אדם ובהמה, ובמקום שכתוב שבי אצל מלקוח שבי באדם ומלקוח בבהמה.


Verse 12

ויביאו אל משה. מגיד חשיבותם שלא שלחו יד בבזה שלא ברשות, ועליהם נאמר בקבלה (שיר ה) שניך כעדר הרחלים אף אנשי המלחמה שבך כלם צדיקים.

Verse 13


Verse 14

ויקצוף משה על פקודי החיל. באור פקודי מלשון (ישעיה כד) יפקוד ה'.

שרי האלפים ושרי המאות. הם קל"ב. ולמדנו שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות ואינם מוחים.


Verse 17

וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו. אחר שהתחיל ואמר הרגו כל זכר בטף הוסיף לומר הרגו, והוצרכו שניהם הראשון והשני, אם נאמר הראשון ולא השני הייתי מבין שהפסוק דבק עם שאחריו, ושהמצוה להחיות כל אשה יודעת איש עם הטף בנשים אשר לא ידעו איש, ולכך הוצרך להפסיק ביניהם במלת הרגו, ואם נאמר השני ולא הראשון ושיאמר הכתוב כן ועתה כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו הייתי מבין שאין המצוה להרוג כל זכר בטף אלא מבן תשע שנים הראוי לביאה דומיא דאשה יודעת איש למשכב זכר, אבל מבן תשע ולמטה שאינו ראוי לביאה אין המצוה להרגו, ולכך הוצרך הראשון שאמר הרגו כל זכר בטף להורות שהמצוה להרוג כל קטנים בזכרים, ואפילו המוטל בעריסה.

ואם תשאל ותאמר מאין היו יודעים אותם שידעו איש, כך דרשו היו מעבירין אותן לפני הציץ ואותה שידעה איש היו פניה מוריקות, וזהו שאמרו סימן לעברה הדרוקן. ופורענות זו הבאה ע"י הציץ דוקא בעו"א, אבל בנות ישראל ע"י חביות, שכן דרשו רז"ל ביבמות פרק הבא על יבמתו (שופטים כא) וימצאו מיושבי יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעו איש למשכב זכר, מנא ידעי, א"ר כהנא הושיבום על פי חביות של יין, בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף, ומקשים התם ולעברינהו לפני ציץ, אמר רב כהנא לרצון כתיב (שמות כח) והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה', לרצון ולא לפורענות, אי הכי במדין נמי, א"ר אשי להם כתיב, להם לרצון ולא לפורענות, אבל לעו"א אפילו לפורענות.


Verse 18


Verse 19

ואתם חנו מחוץ למחנה. שלא יכנסו בעזרה, מפני הכבוד השוכן בתוכה. כל הורג נפש. ונגע בו על ידי חבור חרב דומיא דנוגע, להוציא הזורק בו חץ והרגו שלא נטמא. תתחטאו. במי נדה כדין טמא מת, שאע"פ שהעכו"ם אינם מטמאים באהל מטמאים הם במגע ובמשא. אתם ושביכם. לכשיתגיירו ומקבלים טומאה צריכים הזאה.


Verse 20


וכל מעשה עזים. כלים הנעשים מן הקרנים והטלפים והעצמות, הכל יהיה עמכם עד שתתחטאו.

Verse 21


Verse 22

אך את הזהב. אע"פ שנטהרו הכלים מטומאת המת עדיין אתם צריכים ליזהר מגעולי עכו"ם להגעיל ולהפליט את הכלים מבליעות נבלות שלהם. ודרשו רז"ל לשון אך שיהיה המתכת כמות שהוא, מלמד שצריך להעביר החלודה שלו קודם שיגעילנו.


Verse 23

כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. כדרך תשמישו תהא הגעלתו, אם תשמישו בחמין יגעילנו ברותחין, ואם תשמישו ע"י האש ממש כגון השפוד והאסכלה, מלבנו באור.

אך במי נדה יתחטא. עוד צריך שתטהרנו מטומאתו ע"י מים של אפר פרה שנאמר בהם (במדבר יט) מי נדה לא זורק, עליו אע"פ שנטהר הכלי מבליעת אסור. ומכאן דרשו רז"ל שאפילו להכשירן מיד גוי ליד ישראל טעונין כלי מתכות טבילה אפילו בחדשים, ואפילו כלי כרס המחופין בעופרת. ומי נדה שכתוב כאן הן המים הראוין לטבול בהן את הנדה והן ארבעים סאה, וזהו שהוסיף כאן ואמר וטהר הוסיף הכתוב טהרה שניה.

וכל אשר לא יבא באש. שאין תשמישו ע"י האור כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות שתשמישם בצונן ולא בלעו אסור, תעבירו במים, מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות. ואמרו רז"ל לא אסרה תורה בכלי מדין קודם הגעלה ולבון אלא קדרה בת יומא, דהוי נותן טעם לשבח והוי איסור בליעה בכלל (דברים יד) לא תאכלו כל נבלה, דטעמו ולא ממשו אסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו, אבל דלאו בת יומא דנותן טעם לפגם מדאורייתא שריא, דכתיב (שם) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה, ואפילו בממשו של איסור, ומדרבנן הוא דאסור לבשולי ביה לכתחלה ואפילו לאחר כמה שנים שבשל בה הגוי גזרה משום בת יומא, ואם עבר ובשל מותר באכילה דקי"ל דסתם כליהם של גוים אינם בחזקת בני יומין, וא"כ לא צוה הכתוב להכשיר כלי מדין מגעולי גוים אלא בידוע שהן בני יומן.

ודע כי מה שהזכיר כאן במלחמת מדין הגעלת כליהם מאיסורי גוים ולא הזכיר כן במלחמת סיחון ועוג בכליהם, כי גם את שללם לקחו, כמו שאמר (שם ב) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו, טעם הדבר כי שם במלחמת סיחון ועוג היתה ארצם מנחלת ישראל, והותר להם כל שללם אפילו האסורין כענין שנאמר (שם ו) ובתים מלאים כל טוב, ודרשו רז"ל קדלי דחזירי אשתרו להו, אבל מדין לא היתה ארצם משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותן ולקחו כל שללם ולכך נהג איסור בכליהם. וכן בדין הטומאה שהזכירה עתה ואתם חנו מחוץ למחנה וגו', כי במלחמת סיחון ועוג היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור. גם המכס שהורם בכאן במלחמת מדין ונתן לכהנים הלוים משא"כ במלחמות סיחון ועוג, מן הטעם הזה בעצמו מפני שהיה השלל הזה מנקמת ה' בארץ לא להם, ועל כן היה ענין המכס הנתן לכהנים הלוים, אבל שם לא די שלא נתנו להם אבל הוזהרו שלא ליתן להם כלום, שנאמר (במדבר יח) וחלק לא יהיה לך בתוכם, אפילו בבזה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל.


Verse 24

ואחר תבאו אל המחנה. זה מחנה שכינה, שהרי טמא מת לא היה משתלח ממחנה לויה, כל שכן ממחנה ישראל.


Verse 25


Verse 26

שא את ראש מלקוח השבי. מלקוח הוא הבהמה והשבי הוא האדם, ושעורו מלקוח והשבי, כמו (חבקוק ג) שמש ירח. וראשי אבות העדה, הם הנשיאים.


Verse 27

וחצית את המלקוח. מלקוח שבכאן הוא שם כלל לאדם ולבהמה, וצוה הקב"ה שיחלקו הכל בין תופשי המלחמה ובין כל העדה, ושיתנו תופשי המלחמה מחלקם מכס לכהנים אחד מחמש המאות, ושישראל יתנו ללוים מכס מחלקם אחד מחמשים.


Verse 32

ויהי המלקוח יתר הבז. שבא לכלל חלוקה ולכלל מכס חוץ מהמטלטלין וממה שאכלו. והזכיר מספרם כי היה מספר רב ולא שמענו שלל כמוהו וכן הזכיר המכס כי גם הוא רב. ומלת מכס כמו חלק, מלשון (שמות יב) תכסו על השה.


Verse 48

ויקרבו אל משה הפקודים. כמו הפקידים, והם הממונים.


Verse 49

עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו. ברשותנו. ולא נפקד ממנו איש. זה היה פלא עצום ומהנסים הגדולים שאירעו לישראל אירע להם בכאן במלחמת מדין, שהיו עם רב כחול אשר על שפת הים והרגו ישראל מהם ושבו מהם אלפים ורבבות והכתוב מעיד שלא חסר מישראל אחד במלחמה, זהו שאמר ולא נפקד ממנו איש, והנס הגדול הזה לפי שהיו שלמים בזכות והוא שדרשו רז"ל ולא נפקד ממנו איש, לדבר עבירה, אמר להן משה אם כן קרבן זה למה, אמרו לכפר עלינו מהרהור הלב.


Verse 50

ונקרב את קרבן ה'. במחשבה או בפה, ומכאן שהקדש דמים קרוי קרבן. אצעדה, הוא כלי על הרגל שצועדין בו. וצמיד, הוא על הזרוע, וזהו (בראשית כד) ושני צמידים על ידיה. טבעת, באצבע. עגיל, על האוזן. וכומז, דפוס של בית הרחם במקום זמה.


Verse 51

ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם כל כלי מעשה. למדך הכתוב שלא היה בהן כלי שבור, והביאהו אל אהל מועד לכלי שרת לזכרון לפני ה'.