פתיחת התפריט הראשי

רבינו בחיי על במדבר א



Verse 1

פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס (משלי טז, יא) שלמה המלך ע"ה כוון בכתוב הזה (משלי טז) כי כל מעשיו של אדם נשקלים, וכל המשקלות כולן הם לשם יתעלה, המשקל הגדול היחידי הוא הפלס, גם המשקל הקטן שהם שנים, ועל כן נקראים מאזנים בכפל הלשון, כענין התיבות הנמצאות בכתובים בענין זה שהם מורות על שנים, והנה הוא יתעלה שוקל פרטי המעשים כלן בכל אבני כיס, והכוונה בזה כי כשם שיש לו כל המשקלות מהגדול ועד הקטן, יש לו כל האבנים מהגדול ועד הקטן שבכולן, כגון שתאמר מן הככר שהוא שעור המשקל הגדול עד האונקיא וחצי האונקיא ושלישיתה ורביעיתה, וכן עד סוף השעור הקטן בתכלית. וכל זה משל להבין ולהורות כי הוא יתעלה שוקל העברות כולן, החמורות הקלות, ומעניש עליהן כפי גודל העברה החמורה וכפי קטנות העברה הקלה, ואין שכחה לפניו יתעלה. וראיה שהוא יתברך חוזר לשקול העברות הקלות אחר ששקל העברות החמורות מה שאמר הנביא בשם הקב"ה (ירמיה טז) הנני שולח לדיגים רבים נאם ה' ודיגום ואחרי כן אשלח לרבים צידים וצדום, הזכיר לשון צידה אחר לשון דיגה, כאדם המפנה כלי הבית וחוזר ושונה עוד עליהם אם נשאר עוד מהם שם. ובאור הכתוב כי הפלס והמאזנים וכל אבני כיס אשר לה' הכל משפט, כלומר דין אמת. ומה שהזכיר לשון כיס לפי שהמנהג הוא לתת האבנים בתוך הכיס כדי שישארו בנקיותן ולא יקבלו שום לכלוך ולא יהיו נשחקים ברוב ההתמדה שהאדם משתמש בהן וכדי שיהיו מכוונים במשקלן.

ויתכן לפרש שיכלול עוד לשון כיס לפי שאבנים נחבאים ונסתרים בתוך הכיס ואין אדם יודע מה בתוכו כי הם טמונים ונעלמים שם, כן המשפט אשר לה' באבני משקלו נסתר ונעלם מן הבריות, אי אפשר לו לאדם לדעת זה, כי כח השכל האנושי הוא דל ואין ידו משגת איך הוא יתעלה שוקל מעשי הצדיקים והרשעים, והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים לו) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, באר הכתוב כי צדקת ה' וחסדיו ורחמיו גבוהים ומפורסמים כהררי אל המפורסמים והנגלים לעין כל, אבל משפטיו נסתרים ונעלמים הם כתהום רבה שאין אדם יודע לו סוף. וזהו שאמר במדרש צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, כשאתה מביא צדקה בעולם מפורסמת היא כהרים הללו, אבל המשפטים הם נסתרים כתהום רבה. כיצד כשחרבה ירושלים בתשעה באב חרבה, וכשהראה לו יחזקאל הפורענות הראוהו בעשירי בחמשה לחדש, אבל כשבא לגדל את ישראל הוא מפרסם את ישראל, באיזה מקום במדבר סיני, באיזה יום באחד לחדש, לאיזה חדש לחדש השני, באיזו שנה בשנה השנית, לאיזה דבר לצאתם מארץ מצרים. וזהו שכתוב.

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. במדבר סיני, שבו היה הר סיני.

ובמדרש במדבר סיני בשלשה דברים נתנה תורה, באש במים במדבר, באש דכתיב (שמות יט) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש, במים דכתיב (שופטים ה) ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, במדבר דכתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני. ולמה נתנה בשלשה דברים הללו, לומר לך מה אלו חנם לכל באי עולם אף התורה חנם לכל באי עולם, וכה"א (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים, ולמה במדבר לומר לך שאין אדם קונה התורה עד שיעשה עצמו הפקר כמדבר.

באהל מועד הוא המשכן, ומשעה שקראו משם שנאמר (ויקרא א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד, לא דבר עמו אלא משם, לפי שהכבוד שהיה בהר סיני הועתק שם, ועל כן יצוה בכאן להגביל את המשכן שיהיו הלוים חונים סביביו והזר הקרב יומת, כשם שהגביל את ההר ואמר (שמות יט) לא תגע בו יד, והזהיר על המשכן (במדבר יח) ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח, כשם שהזהיר בהר סיני (שמות יט) והכהנים והעם אל יהרסו, וצוה עליו ולא יבאו לראות כשם שצוה בהר סיני (שם יט) והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה'. ועוד יצוה שיחנו הלוים סביב לאהל מועד, והיו כ"ב אלף לוים כשם שירדו עמו בהר סיני עשרים ושנים אלף של מלאכי השרת, הוא שכתוב (תהלים סח) רכב אלהים רבותים וגו', והיו ישראל ארבעה דגלים כשם שראו בהר סיני ארבע מחנות שכינה.

ובמדרש באהל מועד, עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה, שנאמר (שמות ג) ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה, אח"כ דבר עמו במצרים שנאמר (שם יב) ויאמר אל משה ואל אהרן בארץ מצרים, ואחר כך דבר עמו במדין שנאמר (שם ד) ויאמר ה' אל משה במדין, ואחר כך דבר עמו בסיני שנאמר (ויקרא כה) וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, כיון שעמד אהל מועד אמר יפה הוא הצניעות שנאמר (מיכה ו) והצנע לכת עם אלהיך התחיל מדבר עמו באהל מועד, וכן אמר דוד (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, בת מלך זה משה, שנאמר (ישעיה יט) וסכרתי את מצרים ביד אדנים קשה, אלו המכות שבאו על המצריים, ומלך עז ימשל בם, זה משה שהיה מלכה של תורה שנקראת עוז, שנאמר (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן, וכתיב (משלי ח) בי מלכים ימלוכו, לפיכך כל כבודה בת מלך פנימה. מכאן אמרו רז"ל כל אשה שהיא מצנעת עצמה אפילו ישראלית ראויה שתנשא לכהן גדול ויעמיד ממנה כהנים גדולים שנאמר (תהלים מה) ממשבצות זהב לבושה, אמר הקב"ה זהו כבודה שיהא מדבר בפניה שנאמר (במדבר ז) ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול. אמר רבי יהושע בן לוי אלו היו יודעין אומות העולם מה ביהמ"ק מועיל להן היו מקיפין אותו חיילות כדי לשמרו, שהיה יפה להן יותר ממה שהיה יפה לישראל, שגם שלמה סדר בתפלתו (דברי הימים ב ו) וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו', ואתה תשמע מן השמים ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, ובישראל כתיב (שם) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, אמר שלמה ע"ה רבון העולמים אם הוא ראוי תן לו ואם אינו ראוי אל תתן לו, לפי שישראל מכיר הקב"ה ויודע שהיכולת בידו, ואם אין תפלתו נשמעת תולה בעצמו ובחטאו, אבל הנכרי קורא תגר ואומר בית ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו נתיגעתי בכמה דרכים ובאתי והתפללתי בתוכו ולא מצאתי בו ממש כמו שאין ממש בעבודה זרה לפיכך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי. ולא תאמר בהמ"ק בלבד יפה להן אלא אפילו ישראל, שאלמלא ישראל לא היה מטר יורד לעולם ולא השמש זורחת אם לא בשבילן, שנאמר (ירמיה לג) אם לא בריתי וגו', ולעתיד לבא יראו האומות שהקב"ה מדבר עם ישראל ובאים גם הם להדבק בהם, שנאמר (זכריה ח) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם.

באחד לחדש השני. צוהו בתקון הדגלים ואיך יסעו ואיך יחנו, כי לא נסעו אלא עד עשרים יום לחדש השני. ומה שנסמכה פרשה זו של חומש הפקודים לפרשת תמורה של מעלה, אמרו במדרש ללמדך מה הקב"ה יחיד ואין לו תמורה שנאמר (שמואל א ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך, כך לא ימיר ישראל באומה אחרת, וזהו שכתוב (שיר ב) דודי לי ואני לו, אני קדוש ואתם קדושים, אל תמירוני כשם שאין אני ממיר אתכם, אתם קרויין צאן, כשם שאין ממירין בהמה בבהמה כך איני ממיר אתכם.


Verse 2

שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אין עלויין של ישראל אלא בקיום התורה, ועל כן אחז הכתוב לשון שאו שהוא לשון כולל שני ענינים דבר והפכו, האחד נשיאות ראש, והשני הסרת הראש. וכן אמרו במדרש שאו את ראש אמר הקב"ה לא חבבתי אומה יותר מכם לפיכך נתתי לכם תלוי ראש, כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר (דברי הימים א כט) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, לקיים מה שנאמר (תהלים קמח) וירם קרן לעמו, וכן הוא אומר (דברים כח) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ. הסרת הראש, מלשון (בראשית מ) ישא פרעה את ראשך מעליך, כמי שאמר לקוסטינר ארים רישיה דפלן, ולכן אמר שאו ולא אמר גדל או רומם, כלומר אם זכו הרי לשון עלוי אם לאו יסתלק עלוין.

ואמר למשפחותם לבית אבותם, כי משפחת האם אינה קרויה משפחה.

במספר שמות. לא אמר במספר שמותם כמו שאמר (במדבר ג) ושא את מספר שמותם, יתכן לפרש כי פקודי ישראל בקבלת התורה בסיני היו כנגד פקודי מחנות המלאכים שנגלו שם במעמד הקדוש, והיה המספר במחנות ישראל בארבע דגלים כמספר המלאכים שבארבע מחנות שכינה, ועל כן אמר במספר שמות, כלומר במספר שמות המלאכים, כי היו ישראל באותו מעמד הקדוש מלאכים גופניים כמספר המלאכים המשרתים במרום, וזהו שאמר תפקדו אותם לצבאותם, כלומר כנגד צבאות השמות שהזכיר, כי ישראל צבאות מטה כנגד צבאות של מעלה, ואומר הכתוב (שמות ז) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל.

ויש להתבונן בכתוב שאמר (שם יב) יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, והיה ראוי לומר יצאו כל צבאות ישראל, אבל אמר כל צבאות ה' לכלול בגלות עליונים ותחתונים. ויותר מזה אמרו, גלו למצרים שכינה עמהם, ואין ספק כי אחר שהשכינה עמהם בגלות הלא צבאות ארבע מחנות שכינה עמהם, ומזה אמר בגאולתם שיצאו עמהם. ומה שיחזק לך זה לפי דעתי מה שאמר הכתוב ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם, הכוונה על צבאות מטה, וחזר פעם אחרת ויהיו כל הפקודים הכונה על צבאות מעלה כי היו שוים במספר, וזהו שלא הזכיר כאן ישראל.

והסתכל עוד אחר סדור המסעות ותמצא הלשון הזה עצמו כפול, הוא שאמר (במדבר ב) אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם, הם צבאות מטה, כל פקודי המחנה לצבאותם, הם צבאות מעלה שארבע מחנות שכינה.


Verse 3

מבן עשרים שנה ומעלה. לפי שאינו חזק כל כך למלחמה אלא מבן עשרים, וכמו שאמרו רז"ל בן עשרים לרדוף.

כל יוצא צבא. כל הראוי לצאת בצבא.

בישראל, להוציא ערב רב.

תפקדו אותם. לא אמר תספרו אותם כי לא היו ישראל נמנין לגלגלותם, אבל הזכיר לשון פקידה שהוא ענין השגחה, כלומר שישגיחו עליהם, לידע כמה הם, וההשגחה הזו על ידי חצאי השקלים.

לצבאותם. כי היו צבאות רבות ויש לכל שבט ושבט צבא גדול.

ובמדרש תפקדו אותם לצבאותם זהו שאמר הכתוב (ישעיה מג) מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, אמר לו הקב"ה ליעקב יקר אתה בעיני שקבעתי איקונין שלך בכסא כבודי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים (תהלים קו) ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. יקר אתה בעיני שלכל אומה לא נתתי להם מנין ולך נתתי מנין, משל למלך שהיו לו גרנות הרבה והיו כולן מלאין תבן וקשין ולא היה מדקדק במנינן, היתה לו גורן אחת מלאה חטין, אמר לבן ביתו מנה לי כמה כורין יש בו כמה מודיאות יש בו, המלך זה הקב"ה, הגורן אלו ישראל שנאמר (ישעיה כא) מדושתי ובן גרני, התבואה זה עם קדשו שנאמר (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, בן ביתו זה משה שנאמר (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא, כך העכו"ם נמשלים לתבן וקש שנאמר (איוב כא) יהיו כתבן לפני רוח וכמוץ גנבתו סופה, וכתיב (עובדיה א) ובית עשו לקש, אבל ישראל חטים ברורים הם צדיקים הם שנאמר (ישעיה ס) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, לפיכך הוא מדקדק במנין כלם.


Verse 10

לבני יוסף לאפרים. אחר שהזכיר בני לאה תחלה הזכיר בני יוסף, והזכיר אפרים קודם מנשה כי כן עשה יעקב אביהם שנאמר (בראשית מח) וישם את אפרים לפני מנשה, ואחרי כן הזכיר בני בנימין, ולכבוד רחל הקדימן לבני השפחות, ואח"כ הזכיר בני השפחות, והתחיל מדן שהוא בכור השפחות, וצרף לו אשר, שהוא חונה בראש על דגל דן, שנאמר (במדבר ב) והחונים עליו מטה אשר, כי נסמך לו להאיר על חשכו, ואחרי כן הזכיר גד שהוא בכור שפחת לאה וצרף לו נפתלי.


Verse 18

ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני. בו ביום שהיה הדבור למשה הקהילו כל העדה והתחיל לפקוד אותם, אבל לא נשלם הענין ביום אחד, ועל כן הוצרך לומר ויפקדם במדבר סיני, שהשלים מנינם במקום ההוא, לא ביום ההוא, כן כתב הרמב"ן ז"ל.

ויתילדו על משפחותם. בקשו מתי נולדו בעבור חשבון עשרים שנה, או נכתבו תולדותם ונתיחס כל אחד ואחד על שבטו, כן פירש החכם רבי אברהם ז"ל.


Verse 20

ויהיו בני ראובן בכור ישראל. הקדים ראובן כי הוא הבכור אע"פ שדגל יהודה קודם לדגלו, ואחר ראובן שמעון כי כן נולדו, ואחריו גד כי הוא בכור שפחת לאה, ואחרי כן הזכיר דגל יהודה, ואחריו יששכר וזבלון כי הם חונים עמו, ואחרי כן הזכיר דגל אפרים ואחריו מנשה ובנימין החונים עמו, ואחרי כן הזכיר דגל דן ואחריו אשר ונפתלי החונים עמו, וכן הם מסודרים כסדר הזה בחנכת המזבח. והשבטים הנמנים הללו הם שנים עשר כי לוי ויוסף אינן בכלל והיו שני בני יוסף במקום אביהם, והשבטים הללו היו עומדין לארבע רוחות העולם שלש לכל רוח ורוח. ולא מצינו בכל השבטים גבורים כשבט יהודה הנמשל לגור אריה (בראשית מט), וכשבט דן שכתוב בו ג"כ (דברים לג) דן גור אריה, ולכך היו הם ראשונים והאחרונים. ומה שהזכיר לגלגלותם בראובן ושמעון ולא נהג כן בשאר השבטים, אחז הכתוב דרך קצרה. או מפני שראובן ושמעון צערו אביהם והיו צריכין לכפרה כפלים משאר השבטים. והוסיף לומר פקודיו בשמעון מה שאין כן בשאר השבטים ולא ידעתי למה, אולי מלת פקודיו אינה לשון מספר כי אם פקידת עון, ושעור הכתוב כן לבני שמעון פקודיו תולדותם למשפחותם לבית אבותם, ויהיה במספר שמות נמשך למטה עם פקודיהם, ובא לומר כי בני שמעון היו ענושיו של הקב"ה, ראוין להפקד עליהם עון שמעון אביהן במכירת יוסף, כי הוא היה שלקחו והשליכו לבור, ממה שדרשו ז"ל (בראשית לז) ויקחהו וישליכו אותו, ויקחהו כתיב, שמעון לקחו, ולכך כתיב (שם מב) ויקח מאתם את שמעון.

והנה מספרם שעלה בכאן תשעה וחמשים אלף ושלש מאות, לרמוז ששלט השטן במספרם ועל כן כשחטא הנשיא שלהם נגמר דינם ונתחסר מנינם עד שחזרו לפחות הרבה מחצי המספר שבכאן. ומה שהזכיר בכל השבטים לבני ובנפתלי הזכיר בני נפתלי, מפני שנשתנה שבט נפתלי משאר השבטים, שהרי בשבט נפתלי היו הבנות מרובות מן הבנים, ולכך נרמז בברכת יעקב בלשון נקבה (שם מט) נפתלי אילה שלוחה, ומפני זה הזכיר בו בני כמי שבורר הבנים מן הבנות.


Verse 45

ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם מבן עשרים שנה ומעלה. יש שפירש כי בא הכתוב הזה לומר שלא נפקדו בני עשרים אלא מעשרים ומעלה, ואחר כך חזר ואמר ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף וגו', כי ספר כמה היו.

ויתכן לומר במה שהזכיר שני פעמים ויהיו, כי הראשון הוית המספר והשני הוית הקיום והעמידה, כי מפני שעין הרע שולטת במנין לכך נזכר בהם הקיום. כי כן מצינו לשון הויה במעשה בראשית בדברים הקיימים, כגון האור ונפש האדם, הוא שכתוב (בראשית א) ויהי אור, וכתיב (שם ב) ויהי האדם לנפש חיה, כי על כן חזר והזכיר לשון הויה עם הדבר הנברא בעצמו לבאר כי גזר בהם הקיום לעד, כמאמר הנביא ע"ה (ירמיה לא) כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו', וכתיב אחריו אם ימושו החוקים האלה מלפני וגו' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים.


Verse 50

ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות. באור הוא למה שאמר אך את מטה לוי לא תפקוד ולומר כי מה שלא התפקדו הלוים בתוך בני ישראל אינו אלא למעלתם כדי שיהיו משרתי המשכן.

ובמדרש ואתה הפקד את הלוים, כל מי שמקריב עצמו מעט מקריבין אותו הרבה, מנין מבני לוי שקרבו עצמן מעט דכתיב (שמות לב) מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי, לפיכך אמר הקב"ה הם קרבו אלי אף אני מקרבן ועושה אותן משרתי וגדולי ביתי ואיני מפקיד ביתי אלא להם, שנאמר ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל אשר לו המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתוהו, אמר על משכן העדות והוא הארון שבו העדות, ועל כל כליו הם המנורה והשלחן והמזבחות, ועל כל אשר לו כל הכלים, המה ישאו את המשכן הם הנושאים בנסוע המחנות והם המשרתים בחנותם.


Verse 51

ובנסוע המשכן יורידו אותו ה'לוים ו'בחנות ה'משכן י'קומו אותו ה'לוים ו'הזר ה'קרב י'ומת. כבר הודעתיך כי בכל מקום שתמצא השם רשום למפרע בהפך אותיותיו מורה על מדת הדין כי כן הזכירו המן הרשע בהפוך אותיותיו ואמר (אסתר ה) וכל זה' איננו' שוה' לי' בכל עת ונתהפכה מדה"ד עליו, והנה בכאן בענין עבודת הלוים הזכיר תחלה בכתוב הזה השם הנעלם ואחרי כן הזכיר השם המפורש שני פעמים למפרע להורות על מדת הדין שהיא מתוחה על הזר הקרב לעבודת הלוים, וכענין שאירע בעזא שכתוב בו (שמואל ב ו) ויחר אף ה' בעזה.

והסתכל איך התחיל הרמז בכל פעם ממלת הלוים ממה שידעת כי מדתו של לוי מדת הדין היא והיא ה"א אחרונה שבשם, ולכך התחיל רמז הה"א בכל פעם ממלת הלוים, וזה מבואר.
ובאור הכתוב יורידו אותו יסירו הבריחים והעמודים ובחנותו היו הם מקימין אותו. והזר הקרב, לעבודה, יומת, בידי שמים.


Verse 53

על עדת. על כל אחד מעדת.

Verse 54

כן עשו. שנזהרו שלא נגעו במשכן לעולם.