ראשית חכמה/שער הקדושה/טז
בביאור קדושת הזווג
עריכהאחר שבפרקים הקודמים דברנו בענין קדושת כל אברי הראש, נבא לבאר ענין קדושת הברית בענין הזווג, כיצד תהיה קדושתו, ונבאר בזה ב' בחינות. הא׳ מציאות קדושת הזווג והב׳ בזמן הזווג. ולא נטריח עצמנו בהעתקת דברי חז"ל שכבר העתיקם החכם רבי יצחק אבוהב בספר מנורת המאור שלו ונסמוך על המעיין יראה דבריו, כי הם מצטרכים לידיעת המעשה לכמה פרטים. אמנם לא נעתיק בפרק זה זולתי דברי ר"ש בן יוחאי ע"ה המפוזרים אחד הנה ואחד הנה.
תורתנו הקדושה צותה לנו (ויקרא יא, מד): "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" ופירשו רז"ל שקדושה זו נאמרה על קדושת תשמיש. ז"ל בפרק ידיעות הטומאה (שבועות יח:) אמר בנימין בן יפת כל המקדש עצמו בשעת תשמיש, הוויין ליה בנים זכרים דכתיב "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים" וסמיך ליה (שם יב, א) "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ" עכ"ל. וכן דברי רשב"י ע"ה (זהר וירא קיב, א) מסכימים בזה כמו שנעתיק לקמן בזמן הזווג, וכן פירשו בזהר (זהר קדושים פא, א) שעל זה גם כן נאמר (שם יב, ב) "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ" ז"ל: ותא חזי בזמנא דישתכח בר נש בזווגא חדא דכר ונוקבא ואתכוון לקדשא כדקא יאות, כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למחדי לאיתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה, ויכוונון תרווייהו כחד לההיא מלה, וכד משתכחי תרווייהו כחד, כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא: לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא: כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב כמאן דאיתפליג, וכד מתחברן דכר ונוקבא, כדין אתעבידו חד גופא. אשתכח דאינהו חד נפשא, וחד גופא, ואקרי בר נש אחד. כדין קודשא בריך הוא שארי באחד, ואפיק רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקודשא בריך הוא, כמה דאתמר. ובגיני כך "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'". זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא אלא ביה ממש, דכתיב "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'". בגין לאתדבקא ביה, ולא באוחרא. ועל דא "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", עכ"ל.
הרי מסוף המאמר מבואר, כי מצות קדושים תהיו הוא על קדושת הזווג, ומה שביאר מענין קדושת הזווג נבאר עוד לקמן. ודע כי כפי מה שיתקדש האדם בשעה ההיא כך מושך לבנו נשמה קדושה, וכן פי' בזהר ז"ל (שמות ב) וילך איש מבית לוי, איש דא גבריאל כהא דאיתמר (דניאל ט) "והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון גו'" בית לוי דא כנסת ישראל דאתיא מסטרא דשמאלא ויקח את בת לוי דא נשמתא דתנינן בשעתא דאתיליד גופא דצדיק בהאי עלמא קב"ה קרי ליה לגבריאל ונטיל ההיא נשמתא דצדיק די בגנתא ונחתא ליה להאי גופא דצדיקיא דאתיליד בהאי עלמא ואיהו דיתפקד עלה ונטיר לה ואי תימא ההוא מלכא דאיתמנא על רוחיהון דצדיקיא לילה שמיה ואת אמרת דאיהו גבריאל, הכי הוא, ודאי בגין דאתי מסטרא דשמאלא וכל מאן דאתי מסטרא דשמאלא הכי איקירי. וילך איש דא עמרם, ויקח את בת לוי, דא יוכבד, ובת קול נחתת ואמרת ליה לאזדווגא בה דהא קריב זימנא דפורקנא דישראל על ידא דברא דאתיליד מנייהו (פי' משה רבינו ע"ה) וקב"ה סייע ביה דתנינן שכינתא שריא על ערסייהו ורעותא דילהון בדבקותא חדא הוה בה בשכינתא ועל דא לא איתעדי (פי' לא סר) שכינתא מההוא ברא דאולידו לקיימא דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים, בר נש מקדש גרמייה מלרע (פי' מלמטה) קב"ה מקדש ליה לעילא כמה דרעותא דילהון הוה בדבקותא דשכינתא הכי איתדבקא שכינתא בההוא עובדא ממש דעבדו (פי' שג' שותפים יש באדם) א"ר יצחק זכאין אינון צדיקיא דרעותא דליהון בדבקותא דקב"ה תדיר, וכמה דאינון מתדבקין ביה תדיר הכי נמי איהו איתדבק בהו ולא שביק לון לעלמין. ווי לרשיעיא דרעותא דילהון ודבקותא דילהון מתרחקא מניה ולא די להו דמתרחקן מניה אלא דמתדבקן בסטרא אוחרא. ת"ח עמרם דאתדבק ביה בקב"ה נפיק מנוה משה, עד כאן לשונו לענינו.
עוד בזהר (חיי שרה שלהי דף קל) כגוונא דא כל בר-נש דעלמא איהו כליל מעילא ותתא וכל אינון דידעין לאתקדשא בהאי עלמא כדקא יאות כד אולידו בר משכין עליה רוח קדישא מאתר דכל קדישי נפקין מניה ואלין אקרון בנין לקודשא בריך הוא בין דגופא אתעביד בקדושה כדקא יאות הכי נמי יהבין ליה רוחא מאתר עלאה קדישא כדקא חזי והא אתמר עכ"ל.
ודע כי מציאות קדושת הזווג תלוי' בידיעת האדם כיצד יתדבק בהקב"ה וידע לזווג המדות במציאות רוחני, כי כמו שידע להפשיט נשמות הדברים למעלה כך ידע לפשוט מחשבתו מלחשוב בפועל ההוא לכנוס עצמו לתענוג הבלי העולם הזה, כי המכוון בפועל הזה לתענוג הוא מתדמה אל הבהמה כמו שכתבנו בשער זה בפרק ד' בענין מקדש עצמו למטה, וכמו שהארכנו בשער האהבה פרק עשירי בפי' מאמר רשב"י ע"ה. ולכן אמר במאמר הזה שלפנינו זכאין אינון צדיקיא דרעותא דילהון בדבקואתא דקב"ה תדיר, כי הצדיקים שכוונתם לעולם להתדבק בו גם בעת ההיא, אינם נפרדין ממנו, והיינו דקאמר תדיר והמשל בזה אל מציאות כוונת האכילה שכתבנו למעלה בפרקים הקודמים, שאם היות כל האברים נהנים מהאכילה ההיא, המחשבה דבקה למעלה לחשוב ברוחניות האכילה, גם בענין זה הוא מציאות הזווג. ודע כי מציאות קדושת הזווג תלוי' בידיעת האדם כיצד יתדבק בהקב"ה וידע לזווג המדות במציאות רוחני כי כמו שידע להפשיט גשמות הדברים למעלה כך ידע לפשוט מחשבתו מלחשוב בפועל ההוא לכנוס עצמו לתענוג הבלי העוה"ז כי המכוון בפועל הזה לתענוג הוא מתדמה אל הבהמה כמו שכתבנו בשער זה בפרק ד' בענין מקדש עצמו למטה וכמו שהארכנו בשער האהבה פרק עשירי בפי' מאמר רשב"י ע"ה ולכן אמר במאמר הזה שלפנינו זכאין אינון צדיקיא דרעותא דילהון בדבקותא דקב"ה תדיר כי הצדיקים שכוונתם לעולם להתדבק בו גם בעת ההיא אינם נפרדין ממנו והיינו דקאמר תדיר והמשל בזה אל מציאות כוונת האכילה שכתבנו למעלה בפרקים הקודמים שאם היות כל האברים נהנים מהאכילה ההיא המחשבה דבקה למעלה לחשוב ברוחניות האכילה גם כענין זה הוא מציאות הזווג:
ומה שצריך המעיין לדעת כיצד יפשוט עצמו בזווג מבחינת יצר הרע מכל וכל הוא שיחשוב שבחינת האבר ההיא הוא אבר כשאר רמ"ח אברי האדם מהם נגלים מהם נסתרים והרי קודם חטא אדם הראשון נאמר (בראשית ב) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו ואמרו רז"ל בויקרא רבה ריש פרשת אחרי מות רבי לוי בשם ר"ש בן מנסיא תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה קלסתר פניו עאכ"ו ע"ש וכן אמר בתיקונים (דף י) בקדמיתא כתנות אור דבהון עקבו מכהה גלגל חמה וכו' ובודאי כי גם שאר אבריו בערך זה היו מאירים יותר ולא היה שולט בהם יצה"ר ולכך ולא יתבוששו ומי גרם להם הבושת מצד הערוה שהוא יצה"ר שפגמו אבל קודם החטא היה האבר הזה להם כיד ורגל אחר שמצוה של יחוד איש ואשתו ע"י האבר זה הרי הוא כהנחת תפילין ביד שמאל ותפילין של ראש במוח וכמו שאלו אין בהם יצה"ר כן באבר ההוא המקיים בו מצות פריה ורביה שנצטווה אדם הראשון קודם החטא הכל א' ואין ראוי שיהיה בו יצה"ר ומי גרם היות בו יצה"ר ושיצטרך כיסוי ושיאמר עליו ערו"ה העון שבו היה הפגם שהוא ר"ע ו"ה ומשך בערלתו ונתגשם ושלט באבר הזה ועיקר הצדיקים בעוה"ז הוא לתקן פגם אדם הראשון כי אדם הראשון כלל כל הנשמות כלם חטאו וכלם צריך שיתוקנו והנה הצדיקים המתדבקים בהקדוש ברוך הוא בסוף מחשבתם מתקנים סוד המחשבה העליונה שבה פגם אדה"ר כדפי' בתיקונים (ריש דף קג) דאדם חב במחשבה וחוה במעשה ע"ש ועוד עיין בדף קי"ג וע"י תקון המחשבה שהוא י' מתתקן בהכרח י' תתאה שבברית והטעם לזה הוא כי בהיות האדם מחשבתו בעניני העולם בזנות ולבו אחר עניני החומר הרי י' שבברית נפגמת כי מיד תהיה קשתו ננערת כדכתיב (ויקרא יט) אל תפנו אל האלילים (שם יא) ונטמתם בם כדפיר' בפ' קדושים שהמסתכל באשה ומהרהר בה ביום מטמאים אותו בלילה וטומאתו ע"י אות ברית שהיא י' הכוללת בה כל אברי הגוף וזה היה עון פגם האדם שהשליט על כל גופו יצה"ר ועקר עצמו מרוחניות הקדושה העליונה הפשוטה מיצר הרע ונתלבש בחומר העולם וכחותיו ובזנות וכיוצא בשאר קליפות שקליפות הזנות היא הכוללת הכל ולכך אמרו רז"ל שהקב"ה מתקנא בזנות יותר מכל שאר עבירות והטעם הוא זה מפני שעוקר עצמו ואבריו ונפשו מכל הקדושה ומתלבש כלו ביצה"ר מה שאין כן בשאר העבירות חוץ מענין האכילה שהיא עבירה כוללת גם כן המטמא את הנפש מפני שנעשית הטומאה ההיא חלק אבר בגופו והזנות משתווה לה שנא' בה ג"כ שם אכילה שנא' (משלי ל) אכלה ומחתה פיה ובהיות האדם מתדבק בהקב"ה לעולם ואינו חושב בעניני החומר ההוה ונפסד ואינו מתאוה כי אם להתדבק בעיקר החיים המחיה לכל שהוא סוד האהבה שפי' בשער האהבה ודאי אז אין קשתו ננערת ולא יבא לידי טומאה בשום פנים ואז זווגו יהיה קדוש ולא יהיה נמשך בצד יצה"ר כלל אלא יהיה ענינו כמו שהיה אדם הראשון קודם חטאו שהיה לבד לקיום מצוה שבמצוה מתדמה לקונו שפי' רשב"י ע"ה במאמר שהעתקנו מפרשת קדושים שכמו שהוא יתברך קדוש כך צונו שנהיה קדושים כמ"ש בסוף המאמר זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא אלא ביה ממש דכתיב (ויקרא יט) כי קדוש אני ה' וגו' ירצה שכשם שמציאות הזווג דהיינו אני ה' נקרא קדוש שהוא מופשט מיצר הרע כן צריך שנדמה אליו מפני שעיקר הקדושה נוגע לנשמותינו הרוחניות הנאצלות ממנו יתברך ואם ח"ו יחשוב במעשה הזה לתענוג ההבל נמצא מלבוש נשמתו הרוחניית ביצר הרע הפך מהכוונה האלהית ולזה הזהירנו דוד המלך עליו השלום (תהלים לב) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו' ופי' שם בפרשת קדושים בריש פי' פסוק זה על ענין הזווג ז"ל זכאין אינון צדיקיא דמשתדלי באורייתא וידעי אורחוי דקב"ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא ובגין כך משלפי רוחא דקודשא מלעילא ובניהון כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין ווי להון לרשיעיא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין בגיני כך ירתי בנייהו נפשא חציפא מסטרא מסאבא וכמה דכתיב (ויקרא יא) ונטמתם בם אתא לאיסתאבא מסאבין ליה אל תהיו כסוס כפרד דאינון מארי זנותא על כלא אין הבין דלא ישתדלון בני נשא באורחא דא דאי הכי כתיב הכא אין הבין וכתיב התם (ישעיה נו יא) והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין כלומר הא מזדמנין אינון דאיקרן עזי נפש מ"ט משום דלא ידעו הבין והמה רועים מאי רועים אלין אינון מדברי ומנהיגי לבר נש לגיהנם לא ידעו שבעה כד"א (משלי ל) לעלוקה שתי בנות הב הב בגיני כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו דהא תיירי דגיהנם נינהו (פי' נ"ל שהוא מלשון התרים את הארץ ר"ל שהם כמו מרגלים לראות ולבקש איך יביאו את בני אדם לגיהנם) כל דא מאן גרים להו בגין דלא איתקדשו בההוא זיווגא כמה דאצטריך ועל דא כתיב (ויקרא יט) קדושים תהיו כי קדוש אני אמר קב"ה מכל עכו"ם לא הוה רעותי לאיתדבקא ביה אלא בישראל דכתיב (דברים ד) ואתם הדבקים בה' אתון ולא עכו"ם ועל דא כתיב הכא קדוש בגין כך קדושים תהיו כי קדוש אני ה' קדושים תהיו דייקא עכ"ל. הרי בעונש מי שאינו מקדש עצמו:
ועיקר הקדושה תלוי בהיות האדם עוסק בתורה והוא דבק בה כראוי לא יבא לחשוב בזנות וז"ש בריש המאמר זכאין אינון דמשתדלי באורייתא ועוד מבואר שם לעיל מזה בעונש עמי הארץ שאינם עוסקים בתורה שמושכין לבניהם נשמה שאינה קדושה כי התורה תדריך האדם ותלמדהו כיצד יתקדש ומ"ש בסוף המאמר קדושים תהיו דייקא נ"ל שהכוונה לדקדק מלת תהיו שהכוונה לשון הוויה לרמוז על הוית הנשמות שיהיו בקדושה שאם לא כן יאמר והתקדשתם כמו שאמר לפנים בפ' וא"ת אם יקדש האדם מחשבתו מסלקה מלחשוב בגשמות לא יבא לידי קישוי לעולם והיאך אפשר שיהיה זווג נשמה עתה בזמנינו והיותו בקדושה דהא תרי דסתרן אהדדי י"ל כי דרך התקדש האדם למדנו רשב"י ע"ה בכמה מקומות הא' ברעיא מהימנא (צו ריש דף לד) ז"ל וקרבן דאתוון אינון י' באיש ה' באשה ו' בבן חתן ה' בכלה זכאה איהו מאן דמקרב אתוון דידו"ד ביה ובאתתיה בבריה ובברתיה בקדושה בברכה בנקיות בענוה ובבושת פנים ובכל מדות טבין דכתיבין על מארי מתני' ומתחממין באישין קדישין דאיש ואשה דאינון אש עולה ויורד קדש דעצי המערכה דאינון עצי הקדש אברין קדישין ואש של גבוה נחות דאיהו קדש הקדשים ובגין תרין אישין אלין אמר הנביא (ישעיה כד) על כן באורים כבדו ה' דאינון אשין דשכינתא רבה כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ואינון אש עלאה כסא רחמים אש תתאה כסא דין והיינו בינה ומלכות מלכות אש עולה בינה אש יורד ידו"ד עמודא דאמצעיתא אחיד בתרוייהו בינה יהו"ה מלכות תפארת כד אחיד לון שריא עליה חכמ"ה דביה כ"ח מ"ה מ"ה דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א כח דיליה יו"ד וא"ו דל"ת ה"א אל"ף וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף וכלהו מ"ב אתוון משתכחין בבר נש ובאנתתיה ובבנוי ובג"ד לית בר נש שלים אלא בבן ובת ומאן דלית ליה בן דאיהו ו' איסתלק י' ומאן דלית ליה בת לית לית ליה ה' דאיהו בת אסתליק ה' עילאה דאיהי אם מן בת זוגיה דאתוון לא שריין דא בלא דא ובגין ודא באיש ובאשה בן ובת דאיתעבידו כדקא יאות שריא עלייהו ידו"ד ואיתקריאו בנים לקב"ה הה"ד (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם עכ"ל:
והנוגע לדרוש שלנו הוא ענין מ"ש ומתחממן באישין קדישין דאיש ואשה כדפי' בפרקי ר"א שאיש ואשה שם י"ה נתון ביניהם וכשאיש ואשה נוהגים כראוי שכינה ביניהם ואם לאו ח"ו שם י"ה מסתלק נשארו אש ואש היא עד אבדון תאכל והנה האש שהוא באיש הוא נמתק יותר מדין האשה כי האיש נתון הי' בין הא' ובין הש' אמנם אשה ה' בסופה וסודו הוא אי"ש הוא אש יורד אשה הוא אש עולה ונודע כי כל ירידה הוא השפע היורד בירידה כי כל היורד במהרה דרך ישר להשפיע והנקבה הוא אור חוזר ונקרא אשה שהוא אש עולה והיינו עולה כדי לקבל וצריך לכוון שאבריו מתחממין ע"י אש גבוה שהוא קדש הקדשים שנשפע מבינה שהוא קדש קדשים וכן מתחמם ע"י אש עולה מהשכינה והוא מאש שבאשתו וכמ"ש במאמר ידו"ד עמודא דאמצעיתא אחיד בתרוייהו ואומר אחיד נראה שמשמש אוחז משני האישים הנזכרים דהיינו אומרו על כן באורים כבדו ה' כן הוא מתחמם באש קדש לשם מצוה קדושת הזווג ועוד סוד אש הוא סוד שם אלהי"ם עולה א"ש במילואו והכסא עולה אלהי"ם ופירש מורי עליו השלום בענין מתחממין באישין קדישין שהוא לשמור שלא יהיה התחממו מאש נכרית מנעמה כדפירש בזוהר (אחרי מות דף עז) ז"ל וזמנין אשתכח דנפקת נעמה (שם שידה הבאה בחלום בדמיון אשה יפה ומחממת אותו וכשנעור אדם בחמום זה ומזדווג באשתו הולד שנולד מביאה זו יש לשידה זאת חלק בו וכשלילית יוצאה היא מתקשרת בו ומזיקתו) לעלמא לאיתחממא מבני נשא ואשתכח בר נש בקשרא דתיאובתא עמה ואתער משינתיה ואחיד באינתתיה ושכיב עמה ורעותא דיליה בההוא תיאובתא דה"ל בחלמיה כדין ההוא בר נש דאוליד מסטרא דנעמה קא אתיא דהא בתיאובתא דיליה אישתכח האי כד נפקא לילית וחמאת ליה וידעת מלה והיא איתקטרת ביה וכו' אמר שם שהאדם ההוא ניזוק בכל חדש זכאין אינון צדיקיא דמתקדשי בקדושא דמלכא עלייהו כתיב (ישעיה סו) והיה מדי חדש בחדשו עכ"ל:
וצריך לכוון שיצה"ר המתעורר לזווג הוא מצד הגבורה שהוא אש קדש כדפי' בזוהר (בראשית מט) בפסוק (בראשית ב) וייצר ה' אלהים את האדם ז"ל אבל וייצר ה' אלהים את האדם דאתכליל ביצר טוב וביצר הרע אמאי אלא יצר הטוב ליה לגרמיה. יצר הרע לאיתערא לגבי נוקבא ומסטרא שמאלא איתער תדיר לגבי נוקבא רזא דמלה מכאן אוליפנא דצפון איתער תדיר לגבי נוקבא ויתקשר בהדה ובגיני כך איקרי אשה. ותא חזי יצר הטוב ויצר הרע בגין דאיתיהיבת נוקבא בינייהו ואתקשרא בהדייהו ולא מתקשרא עד דיצר הרע יתער לגביה ומתקשרן דא בדא וכיון דמתקשרן דא בדא כדין איתער יצר הטוב דאיהו חדוה ואייתי לה לגביה ולעילא סטרא דצפון ממש דאיהו חדוה בלא זוהמא דיצה"ר אחיד בה בקדמיתא דכתיב (שה"ש ב) שמאלו תחת לראשי ולבתר וימינו תחבקני וכדין איתיהיבת בינייהו לאתקנא ועל דא וייצר ה' אלהים שם מלא לגבי תרין סטרין אלין יצר טוב ויצר הרע את האדם הא אוקימנא אבל דכר מנוקבא לא מתפרשן כחדא ליהוי אפין באפין עכ"ל. הרי מבואר שלמעלה הגבורה שהוא השמאל שמשם נמשך היצר הרע הוא המעורר הזווג. ופירוש כוונתנו מה שפי' לעיל שאין באצילות יצר הרע ח"ו וזהו שאמר בלא זוהמא דיצה"ר שבהמשך הדין למטה בחיצונים נעשה יצה"ר בזוהמא דהיינו שיתאוה יצרו להתענג וכיוצא. אבל למעלה הוא שמחה לבד המתעורר מהשמאל והוא האש הרוחני בסוד שם אלהים כמ"ש שיצר טוב ויצר הרע נבראו בשם מלא ידו"ד אלהים דהיינו ידו"ד יצר הטוב להנהגת הזכר שהם חסדים ויצר הרע אלהים שהם הגבורות להנהגת הנקבה שהיא אשה אש ה' והיינו את האדם שהם יחוד זכר ונקבה פנים בפנים ויחוד החסד והדין ידו"ד אלהים הרי בחשוב האדם בבחינת היצר לעוררו לשם קדושה הרי היצר מתקדש והוא דומה לשרשו העליון. ונ"ל שאם בא לאדם קישוי שלא חשב לשם מצוה ינעץ צפרניו בקרקע וכן יהרהר ביום המיתה עד שתתבטל תאותו ואחר כך בעת הזווג יחזור ויעורר עצמו לשם קדושה עד האמור בחשבו בשמות הקדושים האמורים ובדרך זה שומר הטפה מיצר הרע שפי' בתיקונים (תיקון טז דף כ"ז) ז"ל וכגוונא דא בזווגא דבר נש צריך לנקה טפה מחטא דאיהו יצה"ר למהוי זרעא נקיה בה' הה"ד (בראשית מז) הא לכם זרע עכ"ל ומ"מ מפני שא"א לאדם שיהיה נקי מיצר הרע מצד היותו מלובש בחומר היצר אחר חטא אדם הראשון ובהכרח יש לחומר תענוג עם היות שיכוין כל מה שירצה מטעם זה יטמא האדם בהוצאת הטפה שהרי נתלבש בו יצר הרע עכ"פ:
ובענין קדושת הזווג וכוונתו ביארו בתיקונים שהוא דומה ליחוד שאדם עושה בתפלת י"ח ואמר שם שכמו שכשאדם מתפלל תפלת י"ח הוא בחשאי כן הזווג צריך להיות בחשאי ז"ל בזמנא דאינון ביחודא חדא צריכין ישראל למיקם בצלותא בחשאי ורזא דמלה הביאו לה בחשאי ובגין דא בעמדם ישראל בעמידה לאיתער לגבה י"ח ברכאן בחשאי לארקא לה ברכאן (להוריק לה ברכות) איתמר בחיוון בעמדם תרפינה כנפיהן דלא צריך למשמע קלא כגוונא דחנה דאיתמר בה וקולה לא ישמע והכי צריכין ישראל ליחדא בבת זוגייהו בחשאי בענוה ברתת ובזיע בכסויא כמה דאוקמוה קדמאין כמי שכפאו שד דאיהו שד מן שדי דבההוא זמנא איתעביר מתרעא ודא רזא דמזוזה דאיתמר בה וכתבתם על מזוזות ביתך מזוזת כתיב הזמו"ת (בתיקונים גרם ז"ו מו"ת) ואם הוא אשתמע קליה מיד לפתח חטאת רובץ ולא עוד אלא דאיהו זעיר במהימנותא (מקטני אמנה) ולא למגנא (ולא לחנם אמרו רז"ל הקדושים) אוקמוה קדישין (ג"ה קדמאי) כל המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה עכ"ל לענין הזווג. עוד שם בההוא זמנא דמיחדין ישקני מנשיקות פיהו מאי נשיקות פיהו תרי שפוון דיליה ותרין דלה אינון ארבע גדפין מחיון דאתמר בהון (יחזקאל א) וארבע כנפים לאחת להם וכד אתכלאן (ס"א אתכלילן) תרין אנפין דיליה ותרין דילה וד' דרועין דתרוייהו אתמר בהו וארבעה פנים לא' וארבע כנפים לאחת להם ואינון ארבע אנפין ידו"ד ארבע גדפין אדנ"י בחיבורא חדא יאהדונה"י ענ"ל. ומה שאמר ליחדא בבת זוגיה ברתת בזיע בכסויא כן נראה גם כן בזוהר (פ' ואתחנן דף רמט) ז"ל ובשכבך לדברא גרמיה בדחילו דמאריה (להתנהג עצמו ביראת ה') בקדושה בענוה דלא אשתכח חציף לקבליה דמאריה עכ"ל. ובודאי שהמשמש בלי כיסוי הוא חציפותא ולכן אמרו בגמרא ג' הקדוש ברוך הוא שונאן וא' מהם המשמש ערום ומכל מקום לא אתא לאפוקי שישמש בלבושו שהרי אמרו הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. ופי' הרשב"י בתיקונים (תיקון נח) ז"ל ובההוא זמנא דאיתפשטת מאלין לבושין אתייחדת עם בעלה בקירוב בישרא הה"ד (בראשית ב) עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד דכך דרכה לאתייחדא דכר ונוקבא בקירוב בשר ודא דיבוקא דיחודא דלעילא דלא יהא דבר חוצץ ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין דבר נש מצלי ומייחד קב"ה בשכינתיה דלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר בלא פירוד וקצוץ בין קב"ה ושכינתיה ורזא דמלה (שם) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ערומים בקרוב בישרא בלא לבושא כלל עכ"ל:
ונחזור למאמר מפ' קדושים שהעתקנו לעיל ונבאר בו איזה דבר לפי הפשט שבמאמר זה נתבאר כוונת הזווג מה יהיה אמר בגיני כך בעי בר נש למחדי (לשמח) לאיתתיה בההוא שעתא א' מן הכוונות הטובות שכתב הראב"ד עליו השלום בשער הקדושה כמו שהעתיק רבינו יעקב בעל הטורים בטור א"ח הוא שיכוון למצות קיום עונה שהיא מצות עשה (שמות כא) ועונתה לא יגרע וז"ש בעי בר נש למחדי לאיתתיה לזמנא לה ברעותא חדא עמיה ופי' שתהיה רצונה דבוק עמו שלא יהיה ביניהם שום קטגוריא ומחלוקת אלא אהבה אחוה שלום וריעות וביותר בשבת וכן פי' בתיקונים (דף מט) שצריך לומר לה מלין דפיוסא וכן פי' בפרשת בראשית ז"ל מכאן אוליפנא מאן דמתחבר באינתתיה בעי למיפגע לה ולבסמא לה במלין (פי' צריך לפייסה תחלה ולפתותה בדברים) ואי לא לא יבית עמה (פי' לא ישכב אצלה) בגין דיהא רעותא דילהון כחדא בדלא אניסי וכו'. ופי' שם מלי דרחימותא זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה ע"ש ויכוונו תרוייהו כחד לההיא מלה פי' שצריך לומר לה שתכוין דעתה אל הקדושה למשוך נשמה קדושה עם הזווג להוליד בנפשא ובגופא להיותם דומות אל מציאות העליון שכשם שע"י שזעיר ונוקביה מתדבקים בפנימיותם ובחיצוניותם כאחד כן למטה צריך שידמו אל שרשם והיינו אומרו נפשא חד וגופא חד. ונראה מתוך הלשון שצריך לשון שכשם ושגוף האדם נשלם מחסרונו דהיינו הצלע אשר לוקח מהאדם בהזדווגו כן נשמתו גם כן חסרה מפני שג"כ הנשמות כאשר נאצלות מלמעלה הם נאצלות זכר ונקבה כדפי' בזוהר בענין בת פלוני לפלוני ולמטה הם נפרדות ונמצא שבזווג הם משתלמין הנשמות זכר בנקבה וכן במציאות גופם כדפירש והיינו נפשא חד וגופא חד שכשם שיש אחדות בגוף כן בנפש והקדמה זו מוכרחת ואמתית בלי שום פקפוק ואין כאן מקום להאריך. כדין קב"ה שארי באחד ואפיק רוחא דקודשא, הענין שכמו שבמציאות העליון יש לנו שאין הא"ס ית' וית' שורה אחדותו על הכסא פגום אלא בהיותו כלו מתאחד כא' אז הם מאירים מאור העליון כן במציאות התחתון בהתאחדם בכוונה האמורה זוכים שיהיה להם נשמה קדושה והיינו אומרו רוחא דקודשא זכאין אינון דלא אוקים מלה דא אלא ביה ממש דהיינו סוד האצילות העליון והיינו אני ה' ולא בעולמות התחתונים ואמר ועל דא קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם הם סוד נפש רוח נשמה ההווים מצד הזווג העליון ודי למבין וכן ראוי לכוין מה שפי' רשבי ע"ה (זוהר פ' בראשית דף יב) פיקודא שתיתאה לאתעסקא בפריה ורביה וכל מאן דאיתעסק בפריה ורביה גרים לההוא נהר למהוי נביע תדיר ולא יפסקון מימוי וימא אישתלים (ס"א אתמלי) בכל סטרין ונשמתין חדתין מתחדשין ונפקין מההוא אילנא וחיילין סגיאין איתרבו לעילא בהדי אינון נשמתין עכ"ל לעניננו:
ומכלל קדושת הזווג שיהיה זיווגו פנים בפנים ולא פנים כנגד אחור כדפי' בזוהר (זוהר פרשת פקודי דף רנט) ז"ל הכא הוא יחודא וקשורא כחדא למהוי עילא ותתא חד בקישורא דלא מתפרשין כל שייפן דא מן דא ולאישתכחא כל אנפין באנפין ועל דא תנינן מאן דמשמש ערסיה מאחורא אכחיש תיקונא דאיסתכלותא אנפין באנפין לאנהרא כלא כחדא ולאשתכחא אנפין באנפין בדבקותא כדקא יאות כד"א (בראשית ב) ודבק באשתו באשתו דייקא ולא אחורי אשתו עכ"ל. וענין אחורי אשתו הוא הפיכת השלחן שאמרו במס' נדרים (פ"ב) חגרים מפני מה הויין מפני שהופכים את שלחנם ופי' רש"י שהופכים פנים כנגד עורף שבאין על נשותיהן שלא כדרכן וכן כתב הר"ש מפני שהופכים את שלחנם לשמש שלא כדרכה ומדה כנגד מדה על שמטריח אותה על ארכבותיה לפיכך הבנים נכה רגלים עכ"ל וכל מה שנמצא אח"כ בגמרא מהפיכת שלחן שהתירו בגמ' שאמרו ההיא דאתאי לקמיה דרבי אמרה לו ערכתי לו השלחן והפכו ואמר מ"ש מבוניתא כך הוא פי' בודאי. וכתבתי זה לאפוקי מאותם המבטלים מהם המורא והבושת ומוציאים זרעם לבטלה שהם משמשים בנקב הטמא מקום הוצאת הרעי כי השימוש שם א"א להוליד והרי אמרו חגרים מפני מה הווין מפני שהופכין את שלחנם וכתב הרמב"ם ע"ה בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה שלא יוציא זרע לבטלה ואם השימוש שם הרי הוא לבטלה וכן נראה מדברי הראב"ד ע"ה בשער הקדושה שאין הכוונה בענין הפיכת השולחן האמור אלא פנים כנגד אחור וענינו לענין הולדה כדפי':
ומורי ע"ה מצאתי שכתב דרכים שיתקדש האדם ובכללם ביאר מקצת בקדושת התשמיש ונעתיק דבריו הנה ז"ל (סדר שיכול למשול על החיצוני) דרך ירכב האדם על החיצוני וכמה בחינות יש בו שצריך אליו ערמה להנצל ממנו עיקר שהכל תלוי בו הוא יסוד כל דבר ודבר ולא יהיה לו אחיזה כלל ועיקר כענין אומרו (ירמיה כב) הוי בונה ביתו בלא צדק וצדק היא המלכות והיינו מי שכל מעשיו לשם שמים סוד היחוד שם היינו מלכות שמים ת"ת והיות האדם מקדים ש"ש בכל מעשיו מיד הקליפה מסתלקת משם אמנם אם לא יהיו מעשיו לשם שמים מיד הרעה קופצות שם ומולכת על הדבר ההוא ולכך צריך האדם להיות מעשיו לשם שמים במחשבה שיישר מחשבתו בפועל ההוא לשם יחוד קונו כנודע ובדיבור יזכיר בפיו לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה ובמעשה שלא יהיה המעשה מקולקל כי לא תועיל המחשבה והדיבור אחר שהכלי מכוער לא ישרה ולזה בהיותו בונה בית יהיה מחשבתו לעבודת קונו ובדיבורו לשם שמים הקדוש ברוך הוא ושכינתיה וכמעשהו ואז צדק ילין בענין ההוא והרעה נבדלת משם. וזה עיקר גדול בהולדה ביחוד איש ואשתו שאין לך דבר שיקדים לילית הרשעת להמצא שם כי אם בפועל זה מפני שהוא בנין גדול להוליד ולד של קיימא בונה עולם או להוליד לבהלה בניו לשם לילית כדפי' בסבא בעשוקים או להוליד רשעים בני סמא"ל ולילית מחריבי עולם:
ולזה ענין זה קשה למאד וצריך ענינים גדולים והכנות לברוח ממנה. וההכנה הראשונה היא טהרת האדם מעונותיו כל מה שאפשר בתשובה לפני קונו. ההכנה השניה לשמור עצמו מהחטא (מהסייגים שגדרו חז"ל שלא יבא לידי עבירה עצמה) בהיותה נדה שאז היא (לילית) משותפת לאשתו ואם יחטא אחריה נדבק בו אח"כ בולדה. ההכנה הג' בטהרת האשה כדין וכשורה כנודע וקציצת צפרניה שהם עשרים שגדלו בנדתה שהם גורמים רעה לעולם וכן מקצת משערה. וכן נתבאר בפרשת אחרי מות בסופה וכן בזוהר (פרשת פנחס שלהי דף רכה) תגנזם בחצרה בחור ידוע ובבואה תשרפם מפני שאותו החלק הוא לחיצוני חלק טומאתו וצריך ביעור ואין ביעור אלא שרפה. ההכנה הד' יחודו עמה בקדושה ובכוונת הלב ובהצנע. ובזוהר בפרשת ויקרא מפרש לחש א' שיאמר בעת זווגו כדי להרחיק הרשעה הזאת ממנו וכבר פי' בר"מ סימן דרך קדוש שיקדש עצמו בשעת התשמיש ועיקר הכל שלא לאור הנר ובכסוי ושירחץ ידיו אחר חצות קודם הזווג כדי להעביר רוח הטומאה ועד"ז יתרחק האדם מכל הדברים הגורמים פגם לנפש כי בכולם יש לה מבוא (מקום ליכנס) ויתרחק מכל דברים המטונפים ומכל המקומות שהמזיקים מצויים שם כי כלם יגרמו לו רעה וכן מקום כניסיותם להתרחק מהזונה מד' אמותיה ושלא להסתכל במחשבתו בזנותם וכיוצא כי אלו הדברים גורמים רעה לאדם ומיד אשת זנונים רודפת אחריו להזנותו לאיסור במותר לו (שכשמשמש עם אשתו המותרת לו בא במחשבתו דברים אלו של איסור). וכיוצא מהדברים הרעים בזולת כמה דברים אחרים כגון מכל מיני כשופים וקסמים והסתכל בם כי האדם למקרה עמהם מפני שהם המזומנים לאדם כרגע וזו שמחתם לידבק בו ועל הכל יזהר מהיות מריבה וקטטה בתוך ביתו שזהו ההכנה העיקרית אשר לה כי מיד היא נמצאת שם וכאשר ידע שהוא נגד החתן העליון והיא נגד הכלה העליונה ובעשותו קטטה מבריח שלום מבין שניהם ומיד הרשעה נאחזת שם אין ספק שיראה האדם שהוא פגם גדול והמריבה בבית היולדת גורם סכנה לולד ומיד היא נמצאת שם והמריבה במקום השמחה כגון חתן וכלה ח"ו גורם רעה גדולה ונאחזת באותו הבית כענין (ירמיה כב) הוי בונה ביתו בלא צדק וכן יזהר מהדברים הנמאסים שהיא אוחזת בהם ומלאכלן במקומות המטונפים כי לא לחנם פי' (ויקרא יא) אל תשקצו את נפשותיכם זה השותה בקרנא דאומנא (בקרן שמוצצין בו הדם) כי כל אלו הדברים גורמים שיקוץ הנפש ברשעה הזאת שמשכנה בטינופים וכן יזהר שלא יהיה מלוכלך בידיו ומטונף בבגדיו וכבר הזהירו רז"ל בזה לת"ח ופי' הטעם (משלי ח) כל משנאי אהבו מות ודאי מות שהוא רע בלי ספק ולא יאכל במזדמן באקראי אם לא בכוונה בישיבה לכבוד קונו שגם היא מזדמנת ולא יברך בידים מסואבות ומזוהמות וכל כיוצא וכבר האריכו בזה חז"ל, כל אלו מצות לא תעשה:
ויש מצות עשה כגון ליזהר בהבדלה אחר שבירך (ר"ל שהבדיל במ"ש) להתפלל עד הבדלם ממנו שאז הם מתגברות וצריך להאריך בפסוקי שמירה כפי כחו. וכן בצאתו מפתח ביתו ומה גם בלילה ושמירת קונו בפתח והוא יוצא ונבדל ממנה והחיצוני לשמאלו יתפלל שם לקונו על היות שמירתו עמו בדרכו וזהו (תהלים פה) צדק לפניו יהלך דהיינו מדת צדק. וכן במעשיו כגון ברחיצת ידיו להגביר הימין על השמאל כדפירש בזוהר וכן כל פעם לא יגביר רגל שמאל על ימין ולא יד שמאל על יד ימין אלא להפך יד ימין על השמאל רגל ימין על השמאל לעולם בכוונה להכניע החיצונים. וכן בסעודותיו ובשמחותיו בחגיו ובמועדיו ובסוכתו לא יכנס ולא יתערב עמו. ויזמן עניים שהם משכן לקדושה כנודע וצדקתו יקדים לכל דבריו שאותה פרוטה מזדמנת הקדושה מיד ולא יוציא מפיו דבר נגד השטן ולא יזכירהו ולא יזרוק בכעס שהיא תקרובת לו וכיוצא ולא יקלל עצמו ולא יאמר יהיה לשטן או בשעה רעה וכיוצא כי הדיבור גורם רע גדול ולא יפחיד לקטן ויאמר חתול קחהו גמל קחהו כלב נשכהו וכיוצא שהוא נקרא כלב וחתול וכל שמות הרעים להרע עכ"ל:
נשאר עלינו לבאר הזמנים לקדושת הזווג להמשיך נשמות קדושות והזמן המיוחד הוא בחצות לילה או אחר חצות והיינו לשאר העם ולת"ח בליל שבת בחצות או אחר חצות וכבר העתקנו לשון הזוהר לעיל בפ"ז. ובענין מה שכתב מורי ע"ה שההכנה הראשונה לזווג הוא הטהר האדם מעונותיו כן ביאר הרשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית דף כד) והעתקנו לשונו לעיל בפ"ה שכמו אחר מה שאדם נמשך כך מושך נשמה לבנו ואם נמשך אחר הקדושה מושך נשמה קדושה ואם ח"ו נמשך אחר הטומאה כך מושך מסטרא אחרא נשמה טמאה. ולכן מלבד התשובה שצריך לעשות בשעת ההולדה צריך להקדים התשובה כדי שתזדמן לו אשה כשרה ויצא זרעו נקי בלי פסולת וכמו שביאר הזוהר (דף רכט) בפ' ויחי בפסוק המלאך הגואל אותי מכל רע ז"ל רבי חיייא פתח ואמר (משלי יט) בית והון נחלת אבות וכי נחלת אבות אינהו והא קב"ה יהיב כלא לבר נש וכיון (ג"ה אלא דכיון ותירוץ הוא לפי שמקשה וכי בית והון נחלת אבות והלא הקדוש ברוך הוא הוא הנותן וע"ז מתרץ כיון שהקב"ה נותן לאב בית וממון פעמים הוא מוריש אותו לבנו) דאחסין ביתא לבר נש וממונא זמנין דיחסין כוליה לבריה ויהא אחסנתא דאבות אבל מה' אשה משכלת בגין דאיתתא כד אחסין לה בר נש מעם קב"ה אחסין לה דהא לא יחסין לה קב"ה לבר נש אלא כד מכריזין עליה ברקיעא דקוב"ה מזווג זיווגין עד דלא ייתון עלמא וכד זכו בני נשא לפום עובדיהון הכי יהבין להון איתתא וכלא איתגליין קמי' דקב"ה ולפום עובדין דזכאין הכי מזווג זווגין ולזמנין דקא סליקו בטיקלין ואסטי (ג"ה בקליטי ואסטי ההוא ב"נ ופי' שהם עולים בקלפי להיות מזדווגים כא' ובהיות האדם ההוא משחית דרכו אזי עולה הזווג לאיש אחר והוא ע"ד שאז"ל שמא יקדימנו אחר יקדימנו ברחמים) ההוא בר נש אורחיה סליק זווגיה לאחר עד דיכשר עובדוי וכד יכשר עובדוי אז יתמטי זמנא איתדחי גבר מקמי גבר ואתי האי ונטיל מדיליה ודא קשי קמי קב"ה מכלא לדחייא בר נש מקמי גברא אחרא ובגין כך הקדוש ברוך הוא איהו יהיב איתתא לבר נש ומניה אתיין זווגין וע"ד (משלי יט) ומה' אשה משכלת בגין כך קב"ה יהיב כלא לבר נש ואי תימא אשה משכלת ולא אחרא ת"ח אף על גב דקב"ה אזמין נובאן לבר נש למיהב ליה והוא אסטי ארחוי מעם קב"ה לגבי סטר אוחרא מההיא סטר אוחרא דאיתדבק ביה ייתי ליה מאן דייתו כל קטרוגין וכל בישין ולא אתיין ליה מעם קב"ה אלא מההוא סטר בישא דאיתדבק ביה באינון עובדין דעבד ועל דא איתתא דלאו איהי משכלת קרי על דא שלמה המלך ע"ה (קהלת ז) ומוצא אני מר ממות את האשה בגין דבחובוי דבר נש הוא משך עליה באינון עובדין דעבד וכד קב"ה איתרעי ביה בב"נ בגין עובדוי דכשרין איהו אזמין ליה אינתו דאיהו משכלת ופריק ליה בפורקן מגו סטרא אחרא ועל דא אמר יעקב (בראשית מח) המלאך הגואל אותי מכל רע דלא איזדמנת לי איתתא דאיהי מגו סטרא אחרא ולא אירע פסול בזרעי דכלהו צדיקי ושלימי בשלימו בגין דאיתפרק מכל רע ויעקב לא איתדבק בההוא סטרא אחרא כלל ועל דא המלאל הגואל אותי מכל רע עכ"ל. הרי שלא יזכה אדם אל בת זוגו מסטרא דקדושה עד שייטיב מעשיו כענין יעקב שבשביל שלא נתדבק בסטרא דרע זכה אל בת זוגו ויצא זרעו נקי בלי פסולת שהאשה כמו הארץ ואם אין אדם זורע בארץ ראויה לא תוציא צמחים טובים ואם תהיה הארץ ראויה לזרוע תוציא צמחים כראוי ולכן צריך תשובה ותפלה כמ"ש (תהלים לב) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא זו אשה הרי שמלבד היותו חסיד צריך תפלה והטעם כי כשאין פוגע בבת זוגו צריך לחזור בגלגול עד יפגע בה ונמצא כל טרחו בהבל וכן מבואר בזוהר פ' משפטים ובתיקונים (דף כה) אמר חובא דא דערב בר נש טיפא בוכרא בנשג"ז דא גרים דנטיל אחר בת זוגיה ואיהו מדה לקבל מדה ובגין דא (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו דההוא בר דאיהו ערבוביא דנפיק כלאים מאיתתא דלא מניה איהו כנגדו ובגין דא זכה נעשה עזר בת זוגיה דאיהי עזר ליה באורייתא בפקודא בדחילו ברחימו עזר לו בעלמא דין ובעלמא דאתי ואם לאו אחרא דלאו איהי מניה איהי כנגדו לאובדא ליה מתרין עלמין וכל דא גרים ליה בגין דלא נטיר טפה קדמאה לבת זוגיה ועם כל דא אם חזר בתיובתא אתמר ושב ורפא לו ויהיב ליה בת זוגיה דאיתמר בה (משלי ג) רפאות תהי לשרך ואיהי דיוקנא דאורייתא דאיהי אסוותא ואיהי חיים הה"ד (שם ז) עץ חיים היא למחזיקים בה ואתתא איהי בדיוקנא הה"ד (קהלת ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת עכ"ל. ועוד בתיקון ט"ו (דף כו) ז"ל ורזא דמלה כל מאן דמזלזל בנהמא בפירורין דנהמא דאינון טפין בכזית עניות קא רדיף אבתריה אלא צריך לנטרא טפין דיליה דלא יזרוק לון באתר דלא אצטריך ובגין דא אוקמוה מארי מתני' אוקירו לנשייכו בגין דתתעתרו ואוקירו להו לנטרא טפה קדמאה דלא יעביד בה פסולת עכ"ל:
נשאר עלינו לבאר הזמנים המיוחדים לקדושת הזווג להמשיך נשמות קדושות. הזמן המיוחד הוא בחצות לילה לשאר העם או אחר חצות ולת"ח בליל שבת בחצות או אחר חצות וכבר העתקנו לשון הזוהר לעיל בפ"ז. ועוד אמרו במדרש הנעלם (וירא דף קיב) רב יוסף כד הוה נחית לבבל חמא אינון רווקים (פי' בנים פנויים בלי אשה) דהוו עיילי ביני נשייא שפיראן ולא חטאן אמר לון לא מסתפי אלין מיצה"ר אמרו לאו מקנדיטון (פי' משקה מעורב בדבש ופלפלין ר"ל שנולדו מתערובת קדושה אבותיהם היו מקדשין עצמם בשעת תשמיש ולפיכך לא היו חוששין לחטוא שאין היצר הרע יכול לשלוט בהם כ"כ) קדישא קא אתינא מקדושתא דקדושתא איתגזרנא דאר"י אמר רב צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש ונפקי מניה בני קדישין בני מעלי דלא מסתפו מיצר הרע שנאמר (יוקרא כ) והתקדשתם והייתם קדושים רבי חייא אמר מ"ד (יחזקאל כ) ואת שבתותי קדשו אלא אין עונתן של ת"ח אלא משבת לשבת ומזהר להו דהואיל דתשמיש המטה דמצוה הוא קדשו כלומר קדשו עצמכם בשבתותי בההוא תשמיש דמצוה עד כאן לשונו והחמירו בזוהר (דף מט) מי שאינו נוהג הקדושה הזו ואמר שהמזדווג באשתו קודם חצות מושך נפש מסטרא אחרא ועליו נאמר (משלי יט) גם בלא דעת נפש לא טוב וכן ואץ ברגלים חוטא ואמר מאן דאיהו אץ ודחי שעתא בלא רעותא קדישא חוטא ודאי בכלא. ואמר שעל זה נאמר (תהלים לב) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין ואמר במה איתפרשן בני נשא מסוס ופרד בקדושה דגרמייהו לאשתכחא שלימין ורשימין מכלא ואמר שעל זה צותה תורה והתקדשתם והייתם קדושים אי אינון מתרחקן אן היא קדושה דילהון ולזה צריך לגעור ביצרו ואם יבואו הרהורים יבטלם בדברי תורה שהיא התבלין ליצר הרע ויזכור לו יום המיתה ומכל מקום צריך להיות ערום (פי' חכם) ביראה שאם יראה שיתגבר עליו יצרו ויבא להוציא שכבת זרע לבעלה מוטב שיעבור על עשה (של והתקדשתם) ולא על לאו (של לא תנאף וכמו שדרשו רז"ל בין ביד וכו') שהוא נקרא רע וחייב מיתה ושאר העונשים שיתבארו במקומן:
עוד ביאר רשב"י ע"ה (זוהר פ' בראשית דף מט) הזמנים הראויים לזווג ז"ל פתח ר"ש ואמר (בראשית יג) וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי וילך למסעיו למסעו מבעי ליה מאי למסעיו אלא תרין מטלנין אינון חד דידיה וחד לשכנתא דהא כל בר נש בעי לאישתכחא דכר ונוקבא בגין לאיתתקפא מהימנותא וכדין שכינתא לא אתפרשא מניה לעלמין ואי תימא מאן דנפיק לאורחא דלא אשתכח דכר ונוקבא שכינתא אתפרשא מניה. ת"ח האי מאן דנפיק לאורחא וסדר צלותא קמי קב"ה בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה עד דלא יפוק בזמנא דאישתכח דכר ונוקבא כיון דסדר צלותיה ושבחיה ושכינתיה שריא עליה יפוק דהא שכינתא אזדווגת בהדיה בגין דישתכח דכר ונוקבא. דכר ונוקבא במתא דכר ונוקבא בחקלא הה"ד (תהלים פח) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו תא חזי כל זמנא דבר נש איתעכב באורחא בעי לנטרא עובדוי בגין דזווגא עילאה לא איתפרשא מניה וישתכח פגם בלא דכר ונוקבא במתא איצטריך כד נוקבא עמיה וכ"ש הכא דזווגא עילאה איתקשרת ביה ולא עוד אלא דהא זווגא נטיר ליה באורחיה ולא מתפרשא מניה עד דיתוב לביתיה בשעתא דעאל לביתיה בעי לחדתא לביתיה בגין דביתיה גרמא ליה ההוא זווגא עילאה כיון דאתא לגבה בעי לחדתא לה בגין תרין גוונין חד בגין חדוותא דההיא זווגא דחדוותא דמצוה היא חדוותא דשכינתא איהו ולא עוד אלא דאסגי שלום לתתא הה"ד (איוב ה) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא וכי לא אפקיד לאיתתיה חטא איהו הכי הוא ודאי בגין דגרע יקר זווגא עילאה דאיזדווגת ביה דביתהו גרמא ליה וחד דאי מתעברא אתתיה זווגא עילאה אריקת ביה נשמתא קדישא דהא ברית אקרי ברית דקב"ה ועל דא בעי לכוונא בחדוותא דא כמה דבעו בחדוותא דשבת דאינהו חכימין ועל דא וידעת כי שלום אהלך דא שכינתא אתיא עמך ושריא בביתך ועל דא ופקדת נוך ולא תחטא מאי ולא תחטא לשמשא קמי קב"ה חדוותא דמצוה כגוונא דא ת"ח דמיתפרשן מנשייהו כל אינון יומין דשבתא בגין לאיתעסקא באורייתא זווגא עילאה אזדווגא בהו ולא מתפרשא מינייהו בגין דמשתכחו דכר ונוקבא כיון דעאל שבת בעיין תלמידי חכמים לחדתא לדביתהו בגין יקר זווגא עילאה ולכוונה לבייהו ברעותא דמאריהון כמה דאיתמר כגוונא דא האי מאן דאתתיה ביומי מסאבו דילה ונטיר לה כדקא יאות כל אינון יומין זווגא עילאה איזדווג בהדיה וישתכח דכר ונוקבא בגין דאיתדכיאת אתתיה בעי לחדתא לה חדוותא דמצוה חדוה עילאה וכלהו טעמי דקא אמרן בחד דרגא סלקין סתמא דמלה כל אינון בני מהימנותא בעיין לכוונא לבא ורעותא בהאי:
ועוד בענין החבור של אדם לאשתו מה שחבר הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל דע כי בהיות אומת ישראל מיוחדת להקב"ה והבדילה בתורתו הקדושה מכל העכו"ם כאשר הוא יתב' מכל מה שזולתו כאומרו יתב' (ישעיה סג) עם זו יצרתי לי ואמר במקום אחר ה' אחד לג"ש וזה שאנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד ואחר כך אמר יצרתי לי כלומר הבדלתי לי להיות מיוחד לכבודי כאמרו (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וכבר ידעת כי העבדים הנהגתם כפי מה שהם רואים בהנהגת אדוניהם והוא יתברך שהוא אדוננו ואנחנו עבדיו הנה הוא קדוש שאין קדוש כמותו וצוה לנו להיותנו קדושים כאשר הוא קדוש ופי' רבותינו ז"ל בפסוק (דברים כח) והלכת בדרכיו מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש מה הוא חנון אף אתה היה חנון וא"כ נמצאו כל ישראל הנהגותיהם מיוסדת על יחוד השם הגדול יתברך לפיכך מתדמין אליו בכל מעשיהן והוא יתברך אמר (ויקרא כ) והתקדשתם והייתם קדושים ומאחר שכל מעשינו כדמיון מעשה השם יתברך נמצא שכ"ז שאנו עושין הטוב והישר שאנו מקדשין שמו הגדול כאמרו (דברים ד) ומי גוי גדול אשר לו חקים וגו' לפי שאנו מתדמים לבוראנו יתברך וכ"ז שלא נתנהג כשורה וכל מעשינו מקולקלים אנו מחללין בהם שם שמי' אחר שאנו מתדמים לו והנה מעשינו מכוערים ועל זה אמרו במסכת יומא בזמן שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו באמונה עליו הכתוב אומר (ישעיה מט) ויאמר לי עבדי אתה וגו' אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה מה בני אדם אומרים עליו ראיתם פלוני כמה מקולקלין דרכיו ומעשיו ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו) עם ה' אלה ומארצו יצאו ונמצא שם שמים מתחלל והטעם על כל זה שאמרנו כי מאחר שאנו מתדמין לו במעשינו הנה קדושת השם וחלולו תלוי במעשינו:
ואחר שהודענוך כל זה דע כי בהיות החומר של אדם וטבעו סבת היותו רע או טוב מצד תכונת המזג כפי הטפה שנתהווה ממנה ונמצא חיבורו סבת קדושת השם או חלולו כפי הבנים שיוליד צוה אותנו על זה והזהירנו ואמר כי נצטרך לקדש עצמנו בשעת תשמיש כאשר באה הקבלה בפסוק (ויקרא טו) והזרתם את בני ישראל ומפני שזו היא סבה להוליד אדם בנים צדיקים מקדשים שם שמים ואחר שהדבר כן תצטרך לדעת מה שאמרנו כי צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש וקדושה זו נחלקת לחמשה חלקים. הדרך הראשון במהות החבור. הדרך השני. בזמן החבור. הדרך השלישי במזון הראוי לחבור. הדרך הרביעי בכונת החבור. הדרך החמישי באיכות החבור. והנני נכנס לבאר הדברים בענין שיספיק לפי הכוונה כל אחד המיוחד לו:
הדרך הראשון - במהות החבור דע כי חבור זה הוא ענין קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובכוונה הנכונה ואל יחשוב אדם כי בחבור הראוי יש גנאי וכיעור ח"ו שהחבור הראוי נקרא ידיעה ולא לחנם נקרא כך (ש"א א) וידע אלקנה את חנה אשתו וגו' וזהו סוד טפת הזרע כשהיא נמשכת ממקום הדעה והבינה והוא המוח ודע שאלו לא היה בדבר קדושה גדולה לא היו קוראין אל החבור ידיעה והשי"ת ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור שאם יאמר שהחבור הוא דבר של גנאי הנה כלי המשגל הם כלי הגנות והרי השי"ת בראם במאמרו דכתיב (דברים לב) הוא עשך ויכוננך ואז"ל במסכת חולין שברא הקדוש ברוך הוא כונניות באדם ובמדרש קהלת אמרו אשר כבר עשוהו מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו ואם כלי המשגל גנאי היאך ברא הש"י דבר שיש בו משום חסרון או גנות חלילה אלא פעולותיו של הקדוש ברוך הוא תמימות שנאמר (שם לב) הצור תמים פעלו והש"י טהור עינים מראות ברע אין לפניו קלקול או גנאי והוא ברא איש ואשה וברא כל אבר ואבר שבהם והכינם על מתכונתם ולא ברא בהם דבר גנאי והעדות הברורה מה שאמר במעשה בראשית (בראשית ב) ויהיו שניהם ערומים וגו' כל זה קודם שחטאו לפי שהיו עסוקין במושכלות וכל כונתם לשמים ולא היו בעיניהם אלא כעינים ושאר אברי הגוף אמנם כשנטו אחר ההנאות הגופניות ולא נתכוונו לשם שמים אמר וידעו כי ערומים הם, ופי' כאשר הידים בעת שכותבין ס"ת בטהרה הם מכובדות ומשובחות וכשגונבות או עושות דבר מגונה הם מגונות כך הם כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו וכמו שיש בכל אבר ואבר מהאברים מהלל ושבח בעשות הטוב וגנאי בעשות הרע כך היה לאדם הראשון בכלי המשגל נמצא כי הקדוש ברוך הוא הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם על זה אמר שלמה המע"ה (קהלת ז) לבד ראה זה מצאתי אשר עשה וגו' כלומר אין בכל אברי האדם מצד הבריאה דבר קלקול או כיעור כי הכל בחכמה עליונית דבר מתוקן וטוב ונאה אבל האדם בהיות סכל מביא כיעור בדברים שאין בהם כיעור מתחלה והבן זה מאוד. והנה סוד הידיעה שאני רומז לך הוא סוד היות האדם כלול בסוד חכמה ותבונה ודעת כי האדם הוא סוד הדעת וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית וא"כ ענין החבור הוא ענין עילוי גדול כפי הראוי ואז"ל בשעה שאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה שרוי ביניהם סוד איש ואשה נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם וישאר אש ואש כדגרסינן בסוטה היה דורש ר"ע איש ואשה זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתם פי' כשהאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה ביניהם תמצא בשם האיש יו"ד ובשם האשה ה' הר"ז שמו של הקדוש ברוך הוא מצוי ביניהם אבל אם לא נתכוונו לחבור קדושה אלא למלאות תאותם ומתוך התאוה והחמוד נתחממו באש יו"ד של שם האיש וה' של שם האשה שהוא י"ה מסתלק מביניהם ונשאר אש ואש ואל זה הסוד נתכוונו ז"ל באמרם ג' שותפין יש בו באדם ואלו הן איש ואשה והקב"ה ואם היה הדבר גנאי היאך היו כוללים את השי"ת בדבר שהוא כך. והנה השי"ת אמר לאברהם בענין מולד יצחק (בראשית יז) וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן ובענין רבקה (שם כה) ויעתר יצחק לה' וגו' ובענין רחל ולאה (שם כ"ט) ויפתח את רחמה ובענין אלקנה וגו' והנה בכלל הברכות (שמות כג) לא תהיה משכלה ועקרה. ועוד גרסינן בתענית שלש מפתחות לא נמסרו ביד שליח וא' מהן ההריון שנאמר ויפתח את רחמה וגו' ואלו היה בדבר גנאי מה לו להקב"ה לעשותו בלי שליח ובב"ר (בראשית לח) ויט אליה אל הדרך בקש יהודה לעבור רמז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על התאוה ובא להודיע כי כוונת הש"י וחפצו היתה בחבור זה ולפיכך נולדו שניהם תאומים שניהם צדיקים שניהם טהורים כדוגמת שמש וירח פרץ וזרח. והבן כי כצורת סדרי עולם נולדו ואין בחבור שלהם גנאי כאשר אין גנאי בתיקון סדרי עולם כללם ופרטם ובענין רות נאמר (רות ד) ויתן ה' לה הריון וגו' ואלו היה בדבר גנות הרי כבר נאמר (חבקוק א') טהור עינים מראות ברע אלא כשיהיה החבור לשם שמים אין דבר קדוש ונקי למעלה הימנו ולפיכך נאמר בחבור הצדיקים (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' אבל ברשע הפריץ אותה הטפה כולה טמאה אין לשם חלק בה ועליה נאמר (תהלים נח) זורו רשעים מרחם אבל בחבור האדם אל אשתו כראוי פי' ז"ל שהיא כדמיון שמים וארץ שנאמר (זכריה יב) נאם ה' נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו ואומר (עמוס ט) ואגודתו על ארץ יסדה והם אגודה אחת לברוא אדם וזה נעשה אדם בצלמנו כלומר גם אני שותף בבריאת האדם והשותפות הזו כי מן האב והאם נמשכין כל סדרי הגוף והש"י זורק בו נשמה כאמרו (בראשית ב) ויפח באפיו נשמת חיים ואומרו (קהלת יב) וישוב העפר על הארץ כשהיה וגו':
ואחר שהודענוך על סוד הדרך האחד מן החבור נודיעך הדרך השני והוא הפך הראשון כי בזמן שאין אדם מתכוין לשם שמים הנה אותו הזרע הנמשך היא טפה סרוחה אין לשם חלק בה ונקרא משחית דרכו על הארץ והנה גופו כלו לבהלה וכאילו נוטע אשרה ומפטם עגלים לע"א בהיותו זרע מקולקל וטפה שנזרקה בסלון ממאיר ועליו נאמר (תהלים נח) זורו רשעים מרחם והנה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה ואמר והייתם לי קדושים וגו':
השער השני - בזמן החבור הנה הש"י אמר בתורה (שמות כא) שארה כסותה ועונתה לא יגרע ועונה האמורה בתורה מפורשת בגמרא כי העונות משתנות כפי סדר כל בני אדם ועכשיו נניח לדבר בעונת שאר בני אדם ונדבר בעונת ת"ח הראוי שהוא מלילי שבת ללילי שבת וע"ז נאמר (תהלים א) אשר פריו יתן בעתו גו' זו היא עונת ת"ח ודע זרע האדם הוא חיי גופו ומאור זהרו כי היא הדם המובחר והזך אשר בגוף שאילו לא היה כן לא היתה צורת אדם בו אז הנה הזרע הוא מחלקי הגוף ויש לו חלק מכל אבר ואבר כי בידוע שלא יולד אזן מעין ולא עין מאזן רק כל אבר נמשך מטבע אבר דומה לו כמו שלא יצמח מזרע החטה פולין ועדשים לא מזרע אדם חמור או שור או שה וכל אבר ואבר וכל צורה וצורה יש לו טבע מיוחד וכח ידוע שממנו נולד ואין לחוש לסומא שמוליד פקח כי כח האבר מצוי בטבע הכללי שבגוף וא"כ הזרע הוא חלק מכל אבר ואבר מאברי הגוף ולכן אין ראוי לאדם להיות מצוי אצל אשתו כתרנגול כי אז היה כחו תשש ומאור עיניו מתמעט וכל חלקי איבריו הולכים ודלים אבל בהיות החבור בעונה הידועה שהיא מליל שבת לליל שבת שהוא סוד החזרת הגלגלים פנים ואחור בשבעת ימי השבוע אז יוכל להשפיע כח בזולתו והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלש עליו חולשה נראית לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו ולפיכך אמר אשר פריו יתן בעתו והיינו מליל שבת לליל שבת וסמיך ליה ועלהו לא יבול כלומר והיה החבור לשם שמים ויבא לידי גמר מעשה וטעם היותו מליל שבת לליל שבת לפי שהשבת הוא יסוד עולם והוא דוגמת עולם הנפשות מטעם שבת לה' וכוונו ת"ח מליל שבת לליל שבת להוליד צורה הראויה לעבודת הבורא יתברך בעלת נשמה שכלית עליונה וטהורה כאמרו (שמות לא) וביום השביעי שבת וינפש והנה זאת הכונה בעונת ת"ח והבן מאד כי לא שמו עונתן בימי הגופנים דהיינו ששת ימי המעשה כי אם ביום שכלו שבת ועולם הנפשות:
ואחר אשר עוררנוך על זה נחזור למה שהיתה כוונתנו לסדרו כי זמן החבור נחלק לג' חלקים החלק הא' עונה בימים השני זמן עונה מצד המזון הג' זמן עונה מצד השעות אמנם החלק הא' כבר בארנוהו בפרק זה והחלק השני מן הג' חלקים שהוא זמן העונה מצד המזון תצטרך לדעת בעז"ה:
ודע כי המזון שאדם נזון בו צריך שלשה מיני שנויים ולמדרגה הד' נהפך לזרע או לדם לכן מפרנס את הגוף ואילו ישמש האדם מטתו סמוך לאכילה הנה באותו זמן טבע הגוף רותח והדם מעורב ואינו זך וצלול והנה אותה הטפה הנמשכת מעליו עכורה ומלוכלכת סרוחה ומטונפת אינה נקיה ולא טהורה ונמצא הולד מאותה טפה מיסוד עכור ומטונף עליה נאמר (תהלים ז) הרה עמל וילד שקר ואומר (שם נח) זורו רשעים מרחם לפי שמטבע מזג הטפה שאינה זכה מחייב להיות הנוצר ממנה משוקץ ומטונף לפיכך צריך האדם לכוין שעת החבור בשעה שנפשו מיושבת עליו ושקט טבע הגוף מרתיחת המזון שאכל ונזדקק הדם וירדו הגשמים למקומם הטבעי ואז יסודות גוף האדם מסודרות בסדר נכון שהוא שמור לחצי הלילה האחרון וע"ז אז"ל במסכת ברכות אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום וכו' ואר"י הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים שנאמר (שם יז) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים וגו' רב נחמן בר יצחק אמר אף אשתו אינה מפלת נפלים כתיב הכא תמלא בטנם וכתיב התם (בראשית כה) וימלאו ימיה ללדת וגו' וצריך אני לעוררך על המדה הזו ידוע שאין פתי או סכל בעולם סובר כי מפני נתינת המטה בין צפון לדרום זוכה אדם להיות לו בנים זכרים ושלא תהא אשתו מפלת נפלים כ"ש שיאמרו עמודי עולם אנשים חכמים ונבונים כאלו הדברים אמנם כי הם דברו הדברים נרמזים כמנהגם הטוב בכל מקום והנני מבאר. ידוע כי הקור החזק הוא לפאת צפון והחום החזק לפאת דרום וחכמי האמת יודעים כי הרחקת האדם אל הקצוות אינו מדין הטוב והישר אבל המדות הבינוניות הם המובחרות ועל זה אמר שלמה ע"ה (קהלת ז) אל תהי צדיק הרבה ועל תרשע הרבה ואל תהי סכל ולפי שצפון ודרום הם שני הפכים לחום ולקור הסתירו דבריהם ורמזום ואמרו כי המשמש מטתו בהיות מזג גופו ממוצע בין החום ובין הקור ואז יוכלו טבעיו לנוח ולא יזריע מהרה אבל יוכל לבעול וימתין ואז האשה מקדמת להזריע תחלה ונמצא זרע האשה כדמיון חומר וכי יבא אחר כך זרע האיש נמצא כדמיון היוצר שמצייר צורה בחומר וזהו סוד שארז"ל בשכר שמשהין הצדיקים על בטן האשה הויין להו בנים זכרים שנאמר (תהלים קכז) הנה נחלת ה' בנים וגו' ובהיותך מבין כל זה תבין סוד הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים נמצא זה בחצי הלילה שכבר שקט הגוף מרתיחת טבע המזון שאכל ומזג הגוף צח. ומה שאמר בין צפון לדרום בין הקור לחום ידוע כי כל איש שנולד מטפה קרה יהיה לעולם פתי וסכל ומי שנולד מטפה חמה יהיה בעל חמה וכעס אבל הנולד מטפה ממוצעת בין החום והקור יהיה לעולם חכם יקר רוח איש תבונה ויהיה בדעותיו מעורב עם הבריות ועל זה נאמר (שמואל א' א') ונתתה לאמתך זרע אנשים. ומה שדרשו ז"ל בגמרא ברכות לא אוכם (שחור) ולא חוור לא טפש ולא ארוך ולא גוץ (קצר) כי כל המדות הוות באדם בהיות מזגו בין קור לחום שזהו סוד בין צפון לדרום וזהו סוד בנים זכרים שאמרנו. אבל מה שאמרו אין אשתו מפלת נפלים יש בענין זה עיקר גמור והנני פותח לך שערי אורה בזה כבר ידעת מה שאז"ל (יומא פ' יוה"כ) בענין ההיא עוברה שהריחה וכו' לחישו לה ולחיש שזהו בין צפון לדרום קרא עליה (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן גו' וההיא עוברה דלחישו לה ולא לחיש שזה נוטה לפאת דרום קרא עליה (תהלים נח) זורו רשעים מרחם וידוע כי סבת המפלת נפלים הוא בהתעורר הרחם לאחד הקצוות אם לרעב אם לתאוה מפלת אם לחום אם לקור כי בהיות הרחם ממוצע לעולם לא תפיל כאשר הפלס בעין משפט שלא יטו המאזנים לאחת הצדדין ואם כן הלחישו לה ולא לחיש נוטה מן הקצה האמצעי והוא קרוב להיותו נפל אם לא יאכילהו מדבר שהריח ואם תאמר הנה גם עם הצדיק הריחה אף על פי שהריחה הנה חזרה לפלס האמצעי א"כ בין והתבונן בזמן שראוי לו לאדם לשמש ותזכה לבנים ראוים להוראה והנה כללנו בדרך הזה ג' זמנים לעונה מצד הימים ומצד המזון ומצד השעות:
השער השלישי - בזמן הראוי לחבור
דע כי כפי מזון כל אדם יהיה הגוף הניזון ובדרך המחקר ידוע כי החיה שהמור נמשך ממנה מאכלה אלסנבל (מין עשב שיש לו ריח טוב) והנה הש"י שכל דרכיו משפט צוה לשחוט בהמות למאכלות ומה לו לזה והלא טוב להיותנו במיני פירות נזונים ומגדים ומה לו להפקיר דם בהמות וחיות ולצערם צער גדול דע כי אלו הם מוסדות עולם שהש"י מטיב לכל בריה והוא מרחם על בריותיו ועל זה נאמר (תהלים קמה) טוב י"י לכל. היודע פסוק זה ידע כי שחיטת ב"ח ואכילתן על ידי בני אדם לטובת ב"ח היא וחמלה ורחמים עליהם והנני מבאר. ידוע כי כל מזון שאדם אוכל הוא הולך באסטומכא ומשם יורד למעים העליונים ומשם הכבד מוצץ הטוב והמובחר והשמן והזך והנקי שבאותו מזון והשאר דוחה אותו למעים האחרונים ויוצא דרך הרעי ואותו הדבר שהכבד מוצץ חוזר ומבשלו וחוזר בכל אבר ממין האבר בבישול שלישי וחוזר בבשר בשר ובשומן שומן ובגידים גידים ובעצמות עצמות כי ממנו הגוף נזון ואם כן נמצאת בהמה זו שנשחטה לטובתה נשחטה שעלתה ממדרגת גוף בהמה למדרגת גוף אדם וזהו דרך ד' הרכבות עולם התחתון שהן מקורות וצמחים וב"ח במדברים כי המקורות שואבין וניזונין מד' יסודות והצמחים ניזונים מד' יסודות ומן המקורות וב"ח שאינן מדברים נזונים מן הצמחים והמקורות ומד' יסודות והחי המדבר משתמש מן החיים שאינן מדברים ומן הצמחים ומן המקורות ומד' יסודות וכן כל דבר הולך מעלוי לעלוי עד שהגלגל חוזר פנים ואחור ועל זה נאמר טוב י"י לכל מן היסודות עולה למדרגה למעלה מהן והן המקורות והמקורות עולות למדרגה למעלה מהן והם הצמחים הצומחים ומן הצמחים עולין למעלה מהן והם ב"ח שאינם מדברים שמתנועעים וצומחים והם מורכבים מד' יסודות ומב"ח שאין מדברים עולים למעלה גדולה מהם והם החיים המדברים שיש בהם כח דיבור וכח תנועה וכח צמיחה וכח הרכבה מד' יסודות אם כן נמצאו כל הדברים נעשין מזון לזולתם כדי לעלותם לעילוי גדול על מדרגתם. ואחר הקדמה זו דע שבהיות הדם מזון הגוף ומזכך לגוף והדם הוא כפי טבע המזון שנעשה ממנו עב ועכור ואם המזון הוא נקי זך וטהור יהיה הדם כמותו ולפיכך הבדילנו יתברך בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות שאסר אותם עלינו קצתם מטמטמין את הלב כחלב ודם וקצתם שמעזין את הפנים כחיות ועופות ובהמות הדורסין וקצתם שסוגרין דלתי התבונה והחכמה כארנבת ושפן וחזיר ודומיהם וקצתן שמולידין כמה מיני חלאים קשים ורעים כשרצי הארץ והמים סוף דבר על כלם אמר (ויקרא יא) אל תשקצו את נפשותיכם הרי הודיע כי כל אלו הדברים נתעבים ונמאסים ועושין דם רע מוכן לכמה פורעניות והנה אם כן כשאמר שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש הנה גם המזון כלול בקדוש הזה כי ראוי לאדם לאכול מזונות ראוים והגונים ממוצעים בין הקור והחום ויהיו מן הדברים המולידים דם נקי וזך וטהור מאחר שאותו הדם עתיד להיות נהפך ליופי הזרע והוא עתיד להיות יסוד ובנין לולד הנולד מאותו חבור כי אלו היה המזון רע ועכור ועב תהיה גם הטפה עבה מטונפת ועכורה ואם כן נמצא המזון להויית האדם הכנה להיות חכם או פתי או צדיק או רשע והנני מוסר בידך מפתח גדול דע כי בהיות הדבר כמו שאנו אומרים סמך השם יתברך בתורתו הקדושה פרשת אשה כי תזריע למאכלות אסורות ואמר (ויקרא יא) ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור וגו' וסמיך ליה אשה כי תזריע וסמך מצד אחר פרשת נגעים. ואלו הג' פרשיות לסודות נפלאים ופרשה כי תזריע באמצע להודיע שאם יבדל אדם מן המאכלות הרעים הויין לו בנים הגונים קדושים וטהורים ואם לאו הרי נגעים מתחדשים עליהם מצד טפת הזרע שהיתה מאותן מאכלות המשוקצות ועל ידי כן בא להודיעך כי צריך האדם לקדש עצמו גם במאכלות הגונות סמוך לתשמיש כדי שיהיה הזרע נקי וטהור ובינוני בין צפון לדרום כמו שאמרנו. והנה הודענוך כי כפי המזון יהיה הדם הנולד וכפי הדם יהיה הזרע וכפי הזרע יהיה הולד הנולד ממנו. וכבר ידעת מה שאמרנו שלא יולד מן הסוס נשר ולא מן החטה עדשים וכן נאמר כי לא יולד מן הזרע העכור והרע כי אם דם משוקץ ונתעב כאמרו (תהלים נח) זורו רשעים מרחם. והנה הודענוך בדרך הזה דרך המזון הראוי וראוי לנו לומר לך כי מן המזון הראוי אין צריך לקחת כדי מלוי הגוף רק דבר בינוני שיוכל הטבע לטחון אותו וימהר להתהפך לדם נקי וטהור כי בהיות המאכל מתרבה באסטומכא אף על פי שיהיה מן הדברים ההגונים הנה רבויו יהיה גורם שלא יהיה נטחן ויפסד באצטומכא ויהיה חוזר רע ומטונף יותר ממה שהיה מן הדברים הגסים והרעים ולפיכך ראוי להזהר גם בשיעור המזון כאשר יזהר בגוף המזון ממש הנה שמור זה העיקר הגדול שהוא ערוך מצד המזון לצד החבור:
השער הרביעי - בכוונת החבור מה שאז"ל סוד גדול קשה הרהור עבירה מעבירה והנני מאיר עיניך בדברים שהם כבשונו של עולם והם נסתרים בכמה חדרים פנימים דע שהשם יתברך אל דעות התקין פעולותיו בחכמה תמימה ונתן כל טבע מטבעי העולם מיוחד פועל הדבר שניתן לו במשמרת מבלי שינוי רק בדרך נס והנה נתן כח בדמיון האדם להוליד כיוצא בדבר שהוא מדמה ודבר זה נדעהו גם מצד הטבע. והנה בהתחבר האדם אל אשתו אם דמיונו ומחשבותיו עסוקים בחכמה ובינה ומדות טובות והגונות הנה אותו הדמיון אשר במחשבותיו יש לו כח לצייר הצורה בטיפת הזרע כמו שהיה מדמה בשעת החבור בלי ספק וזהו סוד (בראשית ל) ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו' ואמר ויחמו הצאן אל המקלות וגו' ורבותינו ז"ל אמרו בברכות (פ"ג) רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה אמר כי סלקן ואתיין בנות ישראל מנהרא לסתכלן בי כי היכי דלהוו להו זרעא שפירי כוותי. התבונן המראה הזה כי זה החסיד הודיע כי בהיות האשה מחשבת ביפיו בעלותה מן הטבילה ומתחברת לבעלה תחבר צורת הולד כפי הדמיון שהיא תדמה ואם כן נמצא הדמיון סבה גדולה וההרהור והמחשבה גורמין להיות הולד ומדותיו כאשר ביארנו הנה שההרהור והמחשבה גורמין להיות הולד צדיק או רשע כאשר יגרום המזון וצריך כל אדם לנקות מחשבותיו והרהוריו ולזכותם בשעת תשמיש ולא יהיה מחשב בדבר עבירה וזמה רק בדברים הקדושים ויהא מחשב בצדיקים הטהורים אנשי מדע והשכל וחכמה כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירהו בצורתן בשעת תשמיש וכן מחשבת אשתו שיהיה משמחה בדברים המשמחים את הלב כדי שתהיה גם היא מסכמת למחשבות זכות וטהורות ויהיו שניהם אחדים בדבר המצוה כי אז תתקשר מחשבתם לאחד ותהיה השכינה שרויה ביניהם ויולידו בן כפי הצורה הטהורה שציירו ואל תתמה על דבר זה כי טבע פשוט הוא בעיני חכמי המחקר כי כפי המחשבה וההרהור שיעבור על לב האדם ואשתו בשעת חיבורם יהיה הולד מוכן ומצוייר אם טוב ואם רע וכבר הביאו מההיא מטרוניתא שילדה בן שחור והיתה היא והמלך לבנים יפים עד מאד וחשב המלך להרגה עד שבא חכם אחד וא"ל שמא הרהרה בשעת תשמיש באדם שחור ובדקו ומצאו צורות שחורות במשכיות אותו החדר ששמשה בו ואמרה כי היתה מסתכלת באותן הצורות ומהרהרת בהן בשעת החבור וזהו כענין המקלות ואל תתמה כי גדול מזה נודע בטבע כי אדם שנשכו כלב שוטה וחלה חולי הידוע לאותה הנשיכה הנה מאותו הדמיון שהוא מדמה ברעיוניו לא יוכלו להקריב לפניו מים כי מיד ידמה לו שיש בהם כלבים שוטים וגם בשתן שלו יראה דמיון כלבים רעים עד מאד כפי רוב ההרהור והתמהון מצייר בשתן הרהוריו ותמהוניו והבן זה עד מאוד וראה עד היכן כח המצייר וההרהור בשעת תשמיש. סוף דבר אדם מהרהר בדברים טובים וטהורים הנה אותו ההרהור הטוב חל על טפת הזרע ויהיה הולד מצוייר כצורת אותו הרהור ועתיד להיות צדיק גמור ועליו נאמר (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן וגו' ובאמת כי קודם הצורה שלו יהיה ההרהור הטוב מוכן לציירו ואז השכינה משתתפת עם המחשבה הטהורה כאמרם ז"ל מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ואם אדם מחשב בדבר עבירה וכיעור הנה הולד מיוסד על יסוד רשע וכעור ועתיד להיות רשע מטונף ועליו נאמר (תהלים נח) זורו רשעים מרחם ואני צריך לעוררך על יסוד גדול בא בתורה ובדברי רבותינו ז"ל אלהים מושיב יחידים ביתה ואז"ל כל הנושא אשה לשם יופי חדש נכנס וחדש יוצא וחרב אוכלתו שנאמר (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו הסוד הגדול בזה כי בהיותו נושא אשה לשם יופי הרי חבורו אינו לשם שמים כי אמנם הוא מהרהר בצורתה בדרך הגופניות ואינו מחשב במחשבה טהורה עליונה והנה הבן הנולד מאותו הרהור הוא בן נכרי וזר ועליו נאמר כי בנים זרי' ילדו ואין לשם חלק בו נמצאו בוגדים ושכינה מסתלקת מביניהם ובאתי לעוררך עיקר גדול דע כי לכך נסמכה פ' בן סורר ומורר ופרשת תלוי לפרשת יפת תואר כי מאשה לקוחה בשביה לא יצא אדם צדיק מאחר שאין הכוונה רק ליופי וזמה יצאו ממנה בנים סוררים ומורדים ראויים לארבע מיתות ב"ד:
ודע כי לא לחנם אירע לדוד ענין תמר ואבשלום כי שניהם בני יפת תואר היו כי כל זה גורם ההרהור כיוצא באותה הצורה ואם כן בין במה שעוררנוך בפרק זה בענין כוונת החבור והמחשבה וההרהור ואני רוצה לעוררך על עיקר גדול ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה היאך היא פועלת הצורה בדבר שהיא נתקבלה ממנו הנה רבותינו ז"ל אמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה ובמקום אחר אמרו מחשבה רעה אין הקדוש ב"ה מצרפה למעשה חוץ מע"א שנאמר (יחזקאל יד) למען תפוש את בית ישראל בלבם והנני מאיר עיניך בדברים באו סתומים בגמרא הנה אז"ל בן עזאי היה יושב ושונה והיתה האש מלהטת סביבותיו ורבי אלעזר יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה רבינו ע"ה ותצטרך לדעת כי כל אלו הדברים כוונה אחת להם והנני מבאר. כי מעין המים בהיותו נמשך ממקום גבוה למקום נמוך יש כח להעלות אותם המים אל מקום אחר גבוה כנגד גובה המים שיוצאין ממנו וכן ידוע לבע"ה כי מחשבת האדם הוא ממקור הנפש השכלית שנמשכה מן העליונים ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה ובהגיע אל המקור אז היא נדבקה בסוד העליון שמשם נמשכת ונעשית היא והוא דבר אחד וכשהמחשבה חוזרת להמשך ממעלה למטה נעשה הכל כדמיון קו אחד ואותו האור העליון נמשך למטה ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם וכן היו חסידים הראשונים מדבקין מחשבתן בעליונים ומושכין האור העליון למטה ומתוך כך היו הדברים מתוספין ומתרבין כפי כח המחשבה וזהו סוד השמן של אלישע עליו השלום וכד הקמח וצפחת השמן של אליהו ואחר שהדבר כן הוצרכו רבותינו ז"ל לומר כי בהתחבר האדם לאשתו ומחשבתו נדבקת בעליונים הרי אותה המחשבה מושכת אור עליון למטה והוא שורה על אותה טפה שהוא מתכוין עליה ומהרהר בה כענין הצפחת ונמצאת אותה טפה נקשרת לעולם באור הבהיר וזהו סוד בטרם אצרך בבטן וגו' מפני שכבר נקשר האור הבהיר בטפת אותו צדיק בעת החבור לפי שהמחשבה נקשרת בעליונים ומשכה האור הבהיר והבן זה עד מאד ותבין ממנו סוד גדול בענין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ושם נאמר כי בעת שהיו עוסקים במאכל ובמשתה ובמשגל ובשאר עסקי הגוף מה תהא עליה והיתה התשובה כי גם בכל עסקי הגוף כל כוונתם היתה לשם שמים ולא היתה מחשבתם נפרדת מן האור העליון אפילו רגע אחד ומתוך כך זכה יעקב להוליד י"ב שבטים כלם צדיקים גמורים ותמימים היו וראויין להיות כדמיון סדרי עולם נושאי כלי ה' לפי שלא היתה מחשבתם נפרדת מהאור העליון אפילו בשעת החבור ולכן אמר שלמה ע"ה (משלי ג) בכל דרכיך דעהו וידיעה זו היא חבור הנפש השכלית ודבוקה באור העליון ולא נקרא שיודע דבר פלוני עד שידבק השכל במושכל. ואחר שהודענוך זה התבונן בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה כי בהיות אדם מחשב בדברי רשע וטנוף מחשבתו נדבקת בטנופה בעליוני' והרי נפשו מחוייבת לשמים שהרי היא מטמאה במגע אבל אלו עשה עבירה למטה ולא נגע משפטם לשמים יקל מעליו יותר מהרהור הרע והוא קרוב לקצץ בנטיעות ומכאן תבין סוד הרהורי עבירה קשים מעבירה. מהרהר עבירה בשעת תשמיש אותה המחשבה המטונפת חלה על הטפה ומיסדה ממנה יסוד רשע עול וטנוף ונקראת זרה ומכאן תבין מעשה של אותו חסיד שהיה יושב בשערי טבילה כדי שתהיין מחשבתן והרהורם נדבקת בצורתו וצורתו נקשרת בעליונים. ועוד נודיע לך ענין אחר בענין המחשבה אף על פי שאינו מכוונת החבור עם כל זה הוא מועיל לו ולזולתו והוא כי בהיות החסידים הקדושים מדביקי' מחשבתם בעליונים כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב ואם רע והוא שאמר נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות וכתוב בתענית בההיא ברייתא תובי לעפרך וכן היה ומה שאמר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עיני ומהענין הזה סוד התפלה והקרבנות שהיא סוד דבוק בעליונים ומהענין הזה היה כח אותו ארור בלעם הרשע שהיו אומרים עליו את אשר תברך וגו' ולפיכך היה רוצה לעיין בישראל עיון שלם כדי שיוכל להדביק מחשבתו בעליונים וימשיך עליהם מחשבה רעה ולפיכך אמר (במדבר כד) וישא בלעם את עיניו וגו'. ולפיכך הוצרך לדקדק (שם כב) לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם וגו' כי הרשע היה צריך לעיין במה שכוונתו עליו לטוב או לרע והיה מדביק מחשבתו למעלה מושך כח עליון למי שהיה מתכוין ומעיין בו וזהו ענין (שם כד) מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים ולפיכך נתכוין הרשע לבנות המזבחות שבעה ופר ואיל בכל אחד כדי להכניס אליו כל הכחות ולקרבם אל מחשבתו כדי לקיים חפצו ורצונו הרע בכל אשר יתאוה ולזה אמר (במדבר כג) ויקחהו שדה צופים שהיה הרשע צופה בהם כדי להמשיך עליהם מחשבתו הרעה אבל הקדוש ב"ה שיודע כל המחשבות ידע מחשבתו הרעה ולא הניחה לרצונו של בלעם הרשע והבן זה מאד ותדע עד היכן מגיע כח המחשבה. ואחר שהודענוך סודות אלו הסתומים יש לנו להודיעך סוד הדרך הסמוך לזה כפי הראוי בעז"ה:
השער החמישי - באיכות החבור ידוע כי כל איש חסיד וצנוע כשהוא מדבר אינו מדבר כי אם בלשון רכה ושפה רפה ובנחת רוח ואינו מדבר גדולות וכשהוא מהלך ילך בקומה כפופה וראשו נמוך וכן בכל מנהגיו והרשע בכל דרכו בהפך מזה ואתה יש לך לעיין כי מאחר שהדברים שאין להם גנות אבר (כמו הפה וידים ורגלים) אצל בני אדם כל שכן גנות אבר וגנות מעשה ועל כל זמן שהאדם מתחבר לאשה אל יהא בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים ואל תקל ראשך כנגד האשה ואל תרבה בשיחה בטלה עמה. ולפיכך יש לך להכניסה תחלה בדברים שמושכין את לבה ומיישבין דעתה ומשמחין אותה כדי שתקשר דעתה בדעתך וכוונתה בכוונתך תאמר לה דברים קצתם מכניסין אותה בדברי חשק ואהבה ורצון וקצתם מושכין אותה ליראת שמים וחסידות וצניעות ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצנועות היאך יצאו מהם בנים הגונים וכשרים ראויים בעלי תורה ויראה והוראה כמעשה קמחית שזכתה לז' בנים שכולם שמשו בכהונה גדולה ושאלוה חכמינו ז"ל במה זכתה ואמרה להם אפילו קורות ביתי לא ראו שער ראשי מימי וכל זה השיגה לשכר צניעותה וחסידותה ויושר מעשיה. ויספר עמה באמצע הלילה או סמוך לשליש האחרון דתניא בברכות משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה סוף דבר כשתהיה בודק בעצמך ותראה שאתה ראוי לשמש עמה שתהיה בודק דעת אשתך ותסכים לדעתך וכשתהיה מתחבר אל תמהר לעורר בה התאוה כדי שתתיישב דעתה. ומכל הדברים שהודענוך בדברים הקדומים ובדרך הזה יש לך להקיש כמה דברים שלא זכרנו מן הדברים שזכרנו והוי כולל כל הדברים כלם ומדעתך תבין דרך ההנהגה שהאדם ראוי להתנהג בה בשעת תשמיש יותר מכל צניעות שאתה צנוע על כל מזגיך במאכל ובמשתה ובדרך ארץ. כי כפי הצניעות ומחשבה שאתה נוהג בשעת החבור כך תחול הצורה על טפת הזרע. וזה סוד (בראשית כה) ואלה תולדות יצחק בן אברהם וגו' כלומר אחר שאמר ליה הקדוש ברוך הוא שרה אשתך יולדת לך בן נתכוין אברהם בשעת החבור כוונה יתרה על כל מדותיו הטובות בהיותו מדבק מחשבתו בעליונים ומתכוין להוליד בן שיהיה ראוי למה שאמר לו הקדוש ב"ה וזהו סוד אברהם הוליד את יצחק נתכוין להוליד בן שיהיה צדיק גמור כמותו וזהו סוד אברהם הוליד אז"ל צדיק בן צדיק והגיע כח צדקו עד שהעיד הקדוש ב"ה שאין בו מום לא בפנים ולא בחוץ וזהו סוד ויעלהו שם לעולה וכבר ידעת שלא היה ראוי שיהיה מום בדבר הקרב על גבי המזבח. הבן המראה הגדול הזה. וכבר ידעת כי העולה היא ק"ק והוא באה על הרהור הלב וחטאות המורגשות ולפיכך צריכה הפשט ונתוח ונקרא יצחק עולה תמימה וכל זה גרם אותו אברהם בשעת החבור שנתכוון לשם שמים ממש. וכן הדבר נוהג בשאר החסידים אנשי לבב כי בהתכוונם לשם מצוה להדביק מחשבתם בעליונים בשעת החבור אז יולידו בנים ראויים לקדושה ולטהרה ולחסידות. ולפיכך הוצרכה מגילת רות לכתוב (רות ד) ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון וכאשר פרץ צדיק גמור נתכוין גם הוא להוליד בן צדיק כמותו וזהו סוד פרץ הוליד את חצרון וכן עד ישי הוליד את דוד צדיק בן צדיק להודיע כי לא על חנם בחר הקדוש ב"ה בדוד עבדו. כי שלשלת עשרה צדיקים גמורים זה למעלה מזה כדמיון עשרה סדרי עולם בסוד יו"ד כי מפרץ ועד דוד י' מעלות צדיק בן צדיק. ועתה התבונן סוד מה שכללנו בדברים אלו וכשתהיה נוהג בהם כמו שהודענוך אני ערב לך שתוליד בן צדיק וחסיד מקדש ש"ש ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל וכל מי שאינו נושא אשה הגונה ואינו מוליד בנים חשוב כמת וכל מי שמוליד בנים הגונים אף על פי שמת הרי הוא כחי כדגרסינן בבבא בתרא דרש רבי יצחק בר חמא מאי דכתיב (מלכים א יא) כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא מפני מה נאמרה בדוד שכיבה וביואב נאמרה מיתה דוד שהניח בן נאמר בו שכיבה יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה ולא הניח יואב בן והא כתיב ומבני יואב עובדיהו בן יחיאל אלא דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה. ובזה נכלל הפרק הזה: