ראה מעשה/סימן י"ד

סימן יד

'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' (תהלים קמה, יד)

והנה על הפסוק זה דרשו רז"ל מדרש תמוה, וז"ל: טוב ה' לכל, יכול לכל, ת"ל ורחמיו על כל מעשיו, עכ"ל. והקושי מבואר, דמה הוסיף בעל המדרש על הפסוק ?

ונראה לפרשו, בהקדים מה שאמרז"ל במסכת אבות, 'הוא היה אומר, כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו'. וכוונתם נראה לפרש, בהקדים מה שאמרו במציעא דף פ"ה ע"א:

יסורין דרבי ע"י מעשה באו, וע"י מעשה הלכו. ע"י מעשה באו, מאי היא, ההיא עגל שהיו מוליכים אותו לשחיטה, החביא ראשו תחת כנפי כסותו של רבי, וקא בכי, אמ"ל זיל לכך נוצרת, אמרי ברקיעא, הואיל ואינו מרחם יבואו עליו יסורין. וע"י מעשה הלכו, יום אחד היתה מכבדת הבית שפחה של רבי, והיו שם בני החול, והיתה מכבדת אותם עם העפר, אמר לה רבינו הקדוש, שבקינהו, 'ורחמיו על כל מעשיו' כתיב, אמרי ברקיעא, הואיל והוא מרחם מרחמינן עליה. ע"כ.

אמור מעתה, זהו כוונת התנא 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו' כמו הנהו כרכשתא שהם בריתו יתברך, ורוחם שלהם היה להם נחת רוח מצדו, אזי 'רוח המקום נוחה הימנו' וילכו ממנו היסורין. 'וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו' כמו ההוא עגל, דלא ניחא ליה, אף שככה אזי 'רוח המקום נוחה הימנו' ובאו עליו יסורין וכאמור.

ומעתה יע"ן כוונת מדרש תמוה הנ"ל, וז"א, 'טוב ה' לכל', כל הטוב שברא הקב"ה בעולמו ברא אותם לכל העולם ליהנות ממנו, ולזה אמר המדרש 'יכול לכל', ר"ל יכול לכל הטובות נאמר זה, כמו אותו העגל שהוא מטובותיו יתברך, אף אם יברח לא חיישינן ליה כי לכך נוצר ? ת"ל 'ורחמיו על כל מעשיו', ר"ל, אם יהיה אופן כזה צריך לחמול עליו וכנז'. והוא נמי פשט הכתוב 'טוב ה' לכל' ועם כל זה 'ורחמיו על כל מעשיו', אם יהיה כמו אופן אותו העגל. וק"ל.

ובאופן אחר פירשו, בהקדים מ"ש הרב קול יעקב, כי מי שהוא עניו אינו חוזר בגלגול, ובזה פי' כוונ"ה 'ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב', והוא מוכן, וזהו הכוונה כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו ע"י ענותנותו אהוב למעלה ונחמד למטה, על ידי זה רוח ה' אשר בקרבו, נוחה הימנו, שאינה חוזרת בגלגול, וכל מי שאין הבריות נוחה הימנו, ע"י שהוא גאה שנוי ומשוקץ בעיני הבריות, זאת רוח המקום אשר בקרבו אינה נוחה הימנו, שחוזרת בגלגול פעם שלוש עם גבר, יעו"ע.

המוסר היוצא מזה, שצריך האדם לחשוב בלבו, כי היסורין באו עליו לא על חנם, וכמו שאמרנו לעיל יסורין שבאו על רבינו ע"י מעשה באו.

וכן כתב הרב מהרי"א ז"ל בספרו היקר מנורת המאור ח"ב דף ק"ה ע"ב, סי' רצ"ח, וז"ל:

כשיראה אדם שיסורין באים עליו יחשוב שבאים במקרה, כי מי שמאמין בכך, עונשו הוא מדה כנגד מדה, לעזבו למקרים בלי שמירה, כמו שאמרה תורה 'ואם תלכו עמי בקרי אף אני אלך עמכם בחמת קרי', ועונש זה הוא גדול, כי רבים הם המקרים המנשבים בעולם, והעזוב מלמעלה אין שמירתו כלום, כדכתיב 'אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר', ומה שאמרו אין דבר רע יורד מלמעלה, הוא בעבור שהחוטא אין צריך להזיקו מלמעלה, אלא להסיר מעליו המכסה והמסתור, ואז ניתן רשות למקרים וליסורין, וזה שאמרו אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, על כן אל יהרהר שום אדם על מדת בוראו בחושבו שבא עליו נזק שלא כדין, שכבר נאמר 'הצור תמים פעלו' וכו', וגרסינן בפרק חלק דף ק"א, אמר רבה בר חנה, כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמר להם חמה עזה יש בעולם וכו', אמרו לו למדתנו רבינו אין צדיק בארץ וכו'.

וג"כ בפ"ק דברכות דף ה', רב הונא הוה ליה ד' מאות דני (פי' חביות) חמרא, הוה חלא, עאל לגביה רבי יהודא אחוה דרב סלא חסידא, אמר ליה לעיין מר במילי, אמר להו ומי חשידנא בעינייכו, אמרו ליה ומי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, אמר אי איכא דשמע לימא לי, אמ"ל הכי שמיע לן, דלא יהיב מר שינשא [פי' זמורות] לאריסיה, אמ"ל, ומי קא שביק לי מידי מיניה [פי' וכי אינו גנב לי יותר מחלקו], אמ"ל, היינו דאמרו אינשי, בתר גנבא גניב טעמא טעים. אמר להו, קבילנא עלי דיהיבנא ליה. איכא דאמרי, הדר חלא והוה חמרא. ואיכא דאמרי, איקר חלא ואיזדבן בדמי חמרא.

לפיכך יאמין אדם אמונה קיימת שהבורא יתברך יודע כל נסתרות, והוא דיין אמת, ודן כל אדם כדרכיו וכפרי מעלליו, ולמי שהוא אדם גדול מקפידין בו יותר אפי' כחוט השערה, כמו שנאמר בקרובי אקדש, כדי שישאר שלם ונקי, וגובין ממנו מעט כדי שלא ימלא סאתו, ואם בא לו לאדם יסורין וחושב שלא חטא, ידקדק בדרכו וימצא טעם לדבר ויפשפש במעשיו וישוב בתשובה, כדגרסינן בפ"ק דברכות דף ה', אמר רבא, ואיתימא רב חסדא, אם רואה אדם שיסורין באים עליו, יפשפש במעשיו, שנאמר 'נחפשה דרכינו ונחקורה'. פשפש ומצא, יעשה תשובה, שנאמר 'ונשובה עד ה. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה, שנאמר 'אשרי הגבר אשר תיסרנו יה' וכו'. תלה ולא מצא, בידוע שיסורין של אהבה הם, שנא' 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'. תלה ומצא, בידוע שאין הם יסורין של אהבה.

נמצא שמי שהוא מחוייב בא לו עונשו, ולמי שאינו מחויב באים עליו יסורין לזכותו לעולם התמידי, כדגרסינן עלה, אמר רבה אמר רב סחורה אמר רב הונא, כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין, שנא' 'וה' חפץ דכאו החלי'. יכול אפילו לא קבלו עליו מאהבה, ת"ל 'אם תשים אשם נפשו, מה אשם לדעת אף יסורין לדעת'. ואם קבלם עליו מאהבה מה שכרו, 'יראה זרע יאריך ימים'. ולא עוד, אלא שתלמודו מתקיים בידו, שנאמר 'וחפץ ה' בידו יצלח'. פליגי בה רב יעקב בר אידי ורב אחא בר חנינא, חד אמר, כל יסורין שיש בהם ביטול תורה אינן יסורין של אהבה, שנאמר 'אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו'. ואידך אמר, כל יסורין שיש בהם ביטול תפלה אינן יסורין של אהבה, שנאמר 'ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתו וחסדו מאתי'. אמר להו רבי אבא בריה דרבי אחא בר אבא אמר רבי יוחנן, אלו ואלו יסורין של אהבה הן, שנאמר 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח' וכו', אלא מה ת"ל 'מתורתך תלמדנו', אל תקרי 'תלמדנו', אלא 'תלמידנו', דבר זה מתורתך [למדנו] קל וחומר משן ועין, ומה שן ועין שהוא אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהם לחירות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם לכ"ש. והיינו דאמר ריש לקיש, נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין, נאמרה ברית במלח שנאמר 'ולא תשבית מלח ברית אלקיך', ונאמר ביסורין, שנאמר 'אלה דברי הברית', מה ברית האמורה במלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמורה ביסורין, יסורין ממרקין גופו של אדם. ועל ידי היסורין שב האדם ונשאר מרוצה יותר לפני המקום.

גם מענין הגלגול כתבו חכמי המוסר, שיש נפשות החוטאות אשר יעבור עליהם את קובעת כוס התרעלה להתגלגל ולבא כמה פעמים, שהוא מר מאוד אל הנשמה יותר מדינה של גהינם, וכתב הרב החסיד בעל ראשית חכמה ז"ל, שהוא משל לאדם שהלך בסחורה מהלך שנתיים או שלש שנים למקום פ', כסבור שירויח באותה הסחורה שם, ובהגיעו שמה אמ"ל, כל יגיעך היה לריק ובטלה, כי הסחורה הזאת אשר בידך אינו שוה כלום במקום הזה. וחזר העני בפחי נפש לאחור. כמה צער יגיע לאדם הזה על מיעוט חכמתו ותכונתו, שלא חקר ולא דרש מה היא הסחורה הניאותה למקום ההוא שבה ירויח. והנמשל מובן מאליו.

ובפרט כאשר יתן האדם אל לבו, כי רוב הנשמות שבדורות אלה האחרונים מגולגלות ובאות לתקן עתה מה שלא תיקנו בתחילה, שאם יסתלק מן העולם ולא יתקן מה שצריך, נמצא כל טרחתו ויגיעו בעוה"ז להבל, וצריך לחזור שלישים ורבעים עד שיתקן, וענשו גדול על שלא תקן, כמ"ש בזהר פנחס:

אמר ר"ש, האי ב"נ דנטיל גלגולא ונשמתא ולא זכי דיתקן ליה, כאלו משקר בקושטא דמלכא, ואנא קרינא עליה האי קרא 'או מצא אבידה וכיחש בה', טב ליה דלא אתברי.

והנה יש מי שמתגלגל לתקן ולהשלים איזה מצות שחסר ממנו וזה הוא רחוק מלחטוא. והמגולגלים לזכות אחרים להיישיר את בני האדם, אלו מובטחים שלא יחטאו כלל ועיקר. אך מי שמתגלגל לפי שחטא ופגם וגרם לשרות עליו הסט"א, ואז מתגלגל לתקן את הפגם ההוא, זהו קרוב לחטוא.

וגם אמרו המקובלים, שיש הבחנה לבחון ולדעת האדם על איזה עבירה נתגלגל, כשממשמש במעשיו על איזה עבירה חשקו יותר מכל שאר העבירות, ובידוע הוא שהיה קודם זה הפעם ג"כ בעולם הזה, והיה מחזק בעצמו היצה"ר לאותה עבירה שנתגלגל לתקן אותו החטא, ואותו כח הטומאה שנתחזקה בקרבו קנתה שביתה אצלו ועדיין מלפפתו ומבקשת לימודו הראשון, וזה פירוש העושה עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, כי אין לו מנוחה מגירוי היצה"ר. וכן לענין הטובה אמרו, אבוך במאי הוה זהיר טפי, כנודע.

והמתגלגל בסיבת עבירה, מתגלגל רק ג"פ, זולת פעם הראשון, כמ"ש הן 'כל אלה יפעל פעמיים שלש עם גבר', פי' עם פעם הראשון שנקרא גבר, ואם מתגלגל ג"פ ולא התחיל לתקן מעשיו, אין לו תקנה, ואין מתגלגל יותר, ועליו נאמר 'ונכרתה הנפש ההיא'.

ויש מגולגלים שמתגלגלים בבהמות ועופות טהורות, ויש בבהמות טמאות. וכתב הרב זלה"ה, כשתראה בני אדם עזים, אז תדע שקודם זה הגלגול היו בגלגול בהמה חיה ועוף טמא שאין להם בושה, והם הולכים אחר לימודם. ואמרו המקובלים, שאף על פי שכשמתגלגל אדם בצורת אדם אינו יודע מגלגולו הראשון, אמנם אם מתגלגל בבהמה חיה ועוף, הוא יודע מגלגולו הראשון, ומצטער איך ירד מצורת אדם לצורת בהמה. ולהבלתי יאמין לזה, רצה הקב"ה להראות לכל העולם דוגמת גלגול מאדם אל בהמה בענין נבוכדנצר הרשע, שבחיים חיותו הורידו מכסאו והשליכו לשדה והוא הלך על ארבע כבהמה, ונדמה לכל הבהמות צורת בהמה, יען שלח ידו ולשונו נגד אל עליון.

כן המגולגלים בדומם וצומח, כולם מרגישים רוגז העונש. ובימי הרב זלה"ה, הראה בחכמתו הנפלאה אותנו את כל אלה, וחרפת אדם ובזוי עם המכעיסים את ה' ולא שבו אל ה'. ויום אחד אמר הרב לתלמידיו, מכירים אתם לפלוני המקבץ, אמרו ימח שמו וזכרו. אמ"ל, הביאו לי מצורה אחת. ויביאו לו. ונתנה הרב במקום ההוא, ותכף נפל לתוכה עכבר אחד. ודבר הרב עם העכבר בפני כולם, ויאמר אליו מה חשבת כשהיית כה, ויתחנן לו שיתפלל אל ה' ויצילהו מצרת הגלגולים ההם ויכניסוהו לגהינם. וא"ל הרב, צא מכאן כי אינך ראוי ליכנס לגהינם פתח המצודה. ויצא. והמה ראו כן תמהו.

וגם בימיו היה מעשה בבית איש אחד, שהיה להוט כלב אחד אחר הבית ההוא מאד, ותמיד היה מסכן את הבית. והכלב היה כלב שחור וצורתו מבעתת ומפחדת לבות האדם, כי היו פניו כפני מזיק. והיה האיש ההוא מגרש את הכלב ההוא במקלות, והיה הכלב חוזר ובא. ותמיד כל בקר ובקר היה מוצאו לכלב עומד אצל הפתח, והיה ממתין עד שיפתחו הדלת, והיה רוצה להשמיט עצמו אל תוך הבית, ויגרשהו האיש חוצה, וצוה לסגור הדלת אחריו, ואעפ"י כן חזר הכלב והיה ממתין בדלת עד שיהא פתוח. עד כי יום אחד לא זכר האיש ההוא וישכחהו, ולא סגר הדלת אחריו, ובא הכלב אל תוך הבית, וקפץ מחדר אל חדר עד הגיעו אל המקום שמטתה של אשת האיש ההוא שוכבת עדיין, ומצאה ישנה, וקפץ הכלב אל המטה ונשך בה נישוכים ומכה טריה ופצעים, ושוב ברח. והאשה ההיא צעקה צעקה גדולה ומרה, ותהום כל העיר לקול הצעקה. ובאותה שעה גילה הרב סוד הדבר, כי סיבת הדבר היה, כי האשה הזאת שכבה עם השכן שלה שכבר מת, וזה הכלב נתגלגלה בו נשמתו, ועל כי האשה הזאת גרמה לו בחלק שפתיה לשכב אצלה להיות עמה דרך אישות, על כן בא הכלב לעשות בה נקמה. ואח"כ היו משביעין את האשה שתגיד האמת, והודת ולא בוש ככל דברי הרב אשר דבר.

ובפרט המעשה שהיה קרוב לזמנינו, אשר ספרו לנו אבותינו שבקשטילייא. היה מזומן לאחד גוי, שור לצחוק, כמו שהיו רגילים להכות בו ולענותו ביום ההוא. ובלילה ההוא בא לאדם אחד ירא אלקים בחלומו, וראה את אביו, ואמר לו, ראה בני שבעונותי הרבים גלגלו אותי אחרי מותי בשור, והוא השור המזומן למחר לעינויים קשים ומרים בשחוק העם, ולכן בני, פדני והצילני, שאנכי אברח דרך מקום פלוני טרם יהרגוני וישרפוני, ואתה תפדני, ואל תחוס על ממונך, ותשחוט השור, והאכילני לעניי תורה, כך הודיעוני מן השמים, ובכן תחזיר נפשי מגלגול בהמה לגלגול אדם, ואזכה לעבוד את ה'.

ומעשים כאלה רבות, כי שאל נא לימים ראשונים. וכמה ענינים של רוחות ראה ראינו בזמנינו, שנכנסו בגופות בני אדם, ומגידים בעונשם שעברו מיום מותם עד שנכנסו בגופי בני אדם, כי תסמר שער בני אדם משמוע. והכל כאשר לכל, מהעונשים הנזכרים בתלמוד ובזוהר ובמדרשים, ממשפט העונשים המוכנים לנפש החוטאת, ומבקשים מן החיים שיבקשו להם אופני מנוחה על ידי תפלה ותורה וצדקה בעבורם, אולי מחץ מכתם ירפא. ע"כ:

וראיתי להעתיק לך פה מ"ש בקיצור של"ה, וז"ל: יש רשעים שמתגלגלים בדומם, ויש בצומח. ואם נאכל אותו הצומח ע"י אדם כשר ומברך עליו, יוכל לתקן אותו המגולגל. יש מתגלגל בחי, דהיינו בבהמות טהורים ועופות טהורים. ואם אותו הנפש או אותו הרוח ראוי לתיקון, מזמין הקב"ה בזמן שהיה בית המקדש קיים, שיבוא לידי מביאי קרבן, והיה מתוקן ע"י כן. ובזמן החורבן, אם נשחט הבקר או העוף בסכין בדוק ושחיטה כשרה, ונאכל ע"י אדם צדיק וכשר, יוכל גם כן לתקן. ואם ח"ו אינו ראוי לתיקון, נעשה נבילה בסכין פגומה, או נתנבלה, או נמצא טריפה. וזה נעשה ע"י הממונים על הנפש המגולגל. ויש מתגלגלים בבהמות טמאות וחיות טמאות ועופות טמאות, ויש מתגלגלים בכלב שחור ממש אין לו תיקון. ויש מתגלגלים בעכו"ם. ועל אלו נאמר 'ונכרתה הנפש ההיא מעמיה', דהיינו שאינו מתגלגל בבר ישראל. ואחר כל הגלגולים הנ"ל יגולגל בישראל. אם יתחיל לתקן מעשיו, יגולגל כמה וכמה פעמים עד שיתוקן. זהו סוד מיתות ויסורים שסובלים הקטנים. ואם ח"ו אינו מתחיל לתקן, אז יגולגל ג"פ בישראל ולא יותר. ואח"כ בא לגהינם, ושם ענוש יענש, עד שיסבול כל עונשו. זהו אצל הרשעים.

אבל בצדיקים, בחר הקב"ה גלגול יותר מגיהנם, כיון שהם מתקנים מעשיהם, אפילו אם הוא כמה שנים בג"ע, אם רוצה הקב"ה להעלותו מדרגה אחר מדרגה, מדקדקים עליו כחוט השערה, ומוכרח עוד לבוא בגלגול בעוה"ז. ואין להאריך בזה יותר.

ודע מה שכתוב בספר הגלגול דף ל"ה, וז"ל: דע, האדם שהוא פרנס ומתגאה על הצבור, מתגלגל בדבורה. וכל המרבה דברים שלא כהוגן מתגלגל בדבורה. השופך דם מתגלגל במים, וסימניך 'על הארץ תשפכנו כמים'. ודוקא במקום קילוח. ושם הוא צערו, שמקלחים המים עליו, ומתגלגל ואין לו מנוחה. וגם כל מי שענשו בחנק, נענש במים ונחנק שם בכל עת. מי שלא נטל ידיו ואכל, גם כן מתגלגל במים, וזהו סוד 'עבר על נפשנו המים הזדונים שלא נ'תננו ט'רף ל'שניהם', ר"ת נט"ל, ר"ל, תיבת 'שלא' עם ר"ת 'נתננו טרף לשינהם' - 'שלא נטל', כלומר מי הם העוברים עליהם המים הזדונים, מי שלא נטל.

גם כיון לומר ברוך ה' שלא עבר עלינו המים הזדונים, וזהו שלא נתננו טרף לשניהם, והטעם שיהיה מי שלא נטל דינו כרוצח, כי כמו הרוח ממעט הדמות ושפך דמו ודם זרעו, כך זה שלא נטל גורם שיתמעט השפע ממקור המזון, ועי"ז יש כמה עניים שנשפך דמן כמים, ויש גורמים רעב לעולם, שעי"ז מתים כמה וכמה ברעב. וגם מי שאינו נזהר בברכת הנהנים, נידון בעונש זה ומטעם הנ"ל, כידוע ליודעי חן.

הבא על הבהמות דינו בעטלף. על חיה ועוף דינו בעורב. על אשת רעהו, דינו בחמור. וגם יתגלגל ברחיים שטוחנין על ידי המים, ושם נידונים האיש והאשה. על חמותו ועל אשת אביו, דינו כגמל. על אשת אחיו, דינו בפרד זכר. ועל כלתו, בפרד נקבה. הבא על הזכר, דינו בשפן ובארנבת. על הארמית, דינו בדוכיפת. על הנדה, דינו בקדשה ישראלית ובאשה עובדת ככבים ומזלות שמשמשין מטותיהם נדות. הבודה שמות מלבו, דינו בחתול. מי שנהג אכזריות עם העניים בעניין מסים וארנוניות, דינו בעורב אכזרי. מי שמוסר ממון של ישראל ביד נכרי, דינו בכלב נובח. על אחותו, יתגלגל בחסידה וחברותיה יהרגוה. הבא על אמו, דינו באתון. השוחט בסכין פגומה, דינו מת במגפה, ומתגלגל בכלב שגזל אותו. וגם המאכיל נבילות וטריפות בישראל, יש מתגלגלים בכלב, ויש מתגלגלים בעלי האילן, והרוח בא ומתגלגל, ויש לו צער גדול. המשמש מטתו לאור הנר, מתגלגל בשעיר עזים. והאוכל טריפות והשותה יין נסך, מתגלגל בעכו"ם המטמאים גופם במאכלות אסורות. והעובר על בל תשחית, מתגלגל ג"כ בעכו"ם, ואח"ך בא לבאר שחת רחמנא ליצלן. ויש עוד כמה וכמה גלגולין ואין להאריך עוד.

ודע שאין מעין ובור ומקוה מים שאין שם כמה וכמה גלגולים, לכן אין להאדם להניח פיו על הסילון לשתות, רק בידו, כי לפעמים ע"י איזה חטא בא לאדם איזה מקרה רע ואז מתעבר בו איזה נפש רשע ומסייעו להחטיא, כי יש כמה וכמה בני אדם שעובר עליהם כמה וכמה מאורעות ושעות רעות וחוטאים חטא גדול מאוד, ונמשך מהנזכר, אך אם הבאר המים בבית, אין חשש. מ"מ, טוב לשפוך מעט מים קודם שישתה. וגם לא יאכל שום פרי בלא ברכה, כי יש כמה וכמה מגולגלים בפירות ומסייעם להחטיאו.

ויש שדנין אותם בכף הקלע רח"ל, ואין שום אחד מהמגולגלים שאין עמו כ"ד ממלאכי חבלה שדנים אותו בכל עת, ומענישין אותו בעונש כפי הדין הראוי לו. עכ"ל.

וידוע מהמעשה שהובא בעמק המלך מהרוח שבא באשה בצפת"ו, והרב מהר"ר חיים קליפר"י, השביע אותו בהשבעות, וסיפר הרוח שהיה הולך מדחי אל דחי זה ע"ה שנים, ולא היה לו מנוחה, מהר לגבעה ומגבעה להר, ופעם אחת בא להאילה האחת, ושם היה לו צער גדול עד מאוד, כי נפש האדם ונפש הבהמה אינם שוים זו לזו, שזו הולכת בקומה זקופה, וזו כפופה ורבוצה. וגם נפש הבהמה מלאה זוהמה ומאוסה וריחה רע. ושאלו לו, והלא אמרו רז"ל משפט רשעים בגהינם י"ב חדש. והשיב, שאין אתם מבינים הגמרא, אחר שיסבלו כל העונשים החמורים וקשים ומרים, אז מכניסים אותם לגהינם לטהר כל הכתמים והפגימות שבנשמתו ובנפשו ורוחו ולשרוף כל המקטרגי' שנבראו מחטאו.

וכל הנ"ל הוא בשלא עשה תשובה בעולם הזה, אבל אם עשה תשובה בעה"ז, ארז"ל, תשובה ומעשים טובים כתרים בפני הפורענות.

הרמב"ם הלכות תשובה

א) כל המצות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר 'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו', זה וידוי דברים.

(ב) וידוי זה מצות עשה. כיצד מתודין, אומר, אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח.

(ג) בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות, אפי' רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו. ועצומו של יוה"ך מכפר לשבים, שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם:

(ד) אעפ"י שהתשובה מכפרת על הכל, ועצומו של יוה"ך מכפר, יש עבירות שהם מתכפרים לשעתם, ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאח"ז. כיצד, עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו, ובאלו נאמר 'שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם'. עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת ב"ד ועשה תשובה, תשובה תולה ויוה"ך מכפר, ובאלו נאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם'. עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה, תשובה ויוה"ך תולין, ויסורין הבאים עליו גומרים לו הכפרה, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין, ובאלו נאמר 'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם'. במה דברים אמורים, בשלא חלל את ה' בשעה שעבר, אבל המחלל את ה', אעפ"י שעשה תשובה והגיע יוה"ך והוא עומד בתשובה, ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה ויוה"ך ויסורין שלשתם תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה להם עד ימותון'. שם פרק א'.

[ה] איזו היא תשובה גמורה, זה שבא בידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד, הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתיחד עמה, והוא עומד באהבתו בה, ובכת גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זה בעל תשובה גמורה, הוא ששלמה אמר, 'וזכור את בוראך בימי בחרותיך'. ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אעפ"י שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו, ובעל תשובה הוא. אפי' עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עונותיו נמחלים, שנאמר 'עד אשר לא תחשך השמש והאיר והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם' שהוא יום המיתה. מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו עון.

[ו] מה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר 'יעזוב רשע דרכו' וכו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר 'כי אחרי שובי נחמתי', ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו' וכו' [הכי קאמר, יקח לעד השי"ת עליו שלא ישוב לחטוא עוד וכו', כלומר שתחילת הפסוק היא 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה, ומה תאמרו, 'לא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו', שהיא ע"ז, הרי פשטיה דקרא שלוקח להשי"ת לעד עליו שלא ישוב עוד לאותו עון, כסף משנה שם פ"ב]

[ז] כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר 'ומודה ועוזב ירוחם'.

[ח] מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מהדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר, אני אחר ואינו אותו האיש שעשה אותם המעשים, ומשנה מעשיו כולם לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון, מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו שפל רוח.

[ט] אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת ימים שבין ר"ה ויוה"ך היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר 'דרשו ה' בהמצאו'. במה דברים אמורים, ביחיד, אבל צבור, כל זמן שעושין תשובה וצועקים בלב שלם הם נענים, שנאמר כה' אלקינו בכל קראינו אליו.

[יוד] יוה"ך היא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה סליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביוה"ך.

[יא] אין התשובה ולא יוה"ך מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור, או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהם, אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו או המקלל את חבירו או גוזלו וכיוצא בהם, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, ואעפ"י שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפי' לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לפייסו עד שימחול לו. ואם לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מרעיו ופוגעין בו ומבקשים ממנו. לא נתרצה להם, מביא לו שנייה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא. ואם היה רבו, הולך ובא אפי' אלף פעמים עד שימחול לו.

[יב] אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפצה, ואפי' הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור, וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העכו"ם ערלי לב אינם כן, אלא עברתם שמורה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, 'והגבעונים לא מבני ישראל המה'.

[יג] החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו, ויאמר בפניהם 'חטאתי לה' אלקי ישראל ולפלוני זה, שכך וכך עשיתי לו'. ואם היה חייב לו ממון, יחזירו ליורשין, לא היה יודע ליורשיו, יניחנו בבית דין ויתודה. שם פרק שני

[יד] כ"ד דברים מעכבים את התשובה, ארבעה מהן עון גדול, והעושה אחת מהן אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הן, א', המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה. ב, והמטה את חבירו מדרך טינה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח. ג', הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו, הואיל ובנו ברשותו, אילו מיחה בו היה פורש, ונמצא כמחטיאו. ובכלל עון זה כל שאפשר בידו למחות באחרים בין יחיד בין רבים ולא מוחה אלא מניחם בכשלונם. ד', והאומר אחטא ואשוב. ובכלל זה האומר אחטא ויוה"כ מכפר.

[יד] ומהם חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהם, ואלו הן: א', הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה ולא יהיה עמהם ואינו זוכה עמהם בזכות שעושים. ב', והחולק על דברי חכמים, לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהם ואינו יודע דרכי התשובה. ג', והמלעיג על המצות, שכיון שנתבזו בעיניו אינו רודף אחריהם, ואינו עושה אותם ואם לא יעשה במה יזכה. ד', והמבזה רבותיו, שדבר זה גורם לו לדחפו ולטורדו כגחזי. ובזמן שנטרד, לא ימצא מלמד ומורה לו דרך האמת. ה', והשונא את התוכחות, שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה, וזה ששונא את התוכחות אינו בא למוכיח, ולא שומע דבריו, לפיכך יעמיד בחטאתיו שהם בעיניו טובים.

[טו] ומהם חמשה דברים העושה אותם אין אומרים לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהן עונות שבין אדם לחבירו, ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזור לו או ישאל ממנו למחול לו, ואלו הן: (א) המקלל את הרבים ולא קלל אדם ידוע כדי שישאל ממנו מחילה. (ב) והחולק עם גנב, לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, אלא הגנב גונב לרבים ומביא לו, והוא לוקח. ועוד שהוא מחזיק ביד הגנב ומחטיאו. (ג) והמוצא אבידה ואינו מכריז עליה עד שיחזירה לבעליה, לאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר. (ד) והאוכל שור עניים ויתומים ואלמנות, אלו בני אדם אומללים הם, ואינם ידועים ומפורסמים, וגולים מעיר לעיר ואין להם מכיר כדי שידע שור זה של מי הוא ויחזירנו לו, [והראב"ד גריס 'שוד עניים', והיינו נכסי יתומים]. (ה) והמקבל שוחד להטות דין, אינו יודע עד היכן הגיע הטייה זו וכמה היא כחה כדי שיחזיר שהדבר יש לו רגלים, ועוד שהוא מחזיק ביד זה ומחטיאו.

[טו] ומהן חמשה דברים העושה אותם אין חזקתו לשוב מהם, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם ונמצא חוטא, והוא ידמה שאין זה חטא. ואלו הן: (א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, שזה אבק גזל הוא, והוא מדמה שלא חטא, ויאמר כלום אכלתי אלא ברשותו. (ב) המשתמש בעבוטו של עני, שהעבוט של עני אינו אלא כגון קרדום ומחרישה, ויאמר בלבו אינם חסרים, והרי לא גזלתי אותו. (ג) המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. (ד) המתכבד בקלון חבירו, ואומר בלבו שאינו חטא, לפי שאין חבירו עומד שם, ולא הגיע לו בושת ולא ביישו, אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חבירו או חכמתו כדי שיראה מכללו שהוא מכובד וחבירו בזוי. (ה) והחושד בכשרים אומר בלבו שאינו חוטא, לפי שהוא אומר מה עשיתי לו, וכי יש שם אלא חסד, שמא עשה או לא עשה, והוא אינו יודע שזה עון, שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירה.

[טוב] ומהן חמשה דברים העושה אותם ימשך אחריהם תמיד וקשים הם לפרוש מהם לפיכך צריך האדם להזהר מהם שמא ידבק בהם, כולם דעות רעות עד מאד, ואלו הן: רכילות, ולה"ר, ובעל חימה, ובעל מחשבה רעה, והמתחבר לרשע, מפני שהוא לומד ממעשיו והם נרשמים בלבו. הוא שאמר שלמה 'ורועה כסילים ירוע', וכבר ביארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהם תמיד, וקל וחומר לבעל תשובה.

[חי] כל אלו הדברים וכיוצא בהם, אע"פ שמעכבים את התשובה, אין מונעים אותה, אלא אם עשה אדם תשובה מהם, הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעוה"ב. הרמב"ם שם פרק ד', יעו"ש.