ראה מעשה/סימן י
סימן יו"ד
'חנני אלקים כחסדך כרוב רחמך מחה פשעי' (תהלים כ"?)
עריכהוהנה הדקדוק מפורש יוצא, דלמה אמר דוד המלך ע"ה 'חנני אלקים כחסדך', הלא שם אלקים דין, ואיך יבוא לו החסד והחנינה מסטרא דדינא.
ואולם, נראה לומר, בהקדים מ"ש הרב חיד"א ז"ל בספר יוסף תהלות על תהלים כ"ג, משם הרב מהר"י פייאמנטה ז"ל, דבמזמור י"ד כתיב, 'ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו', ובמזמור כ"ג כתיב, 'ישועות ישראל בשוב אלקים שבות עמו', והכוונה, דכשהישועה בשם ה', מדת רחמים, אזי היא ישועה אחת, וכשהיא ישועה משם אלקים, שהוא מדת הדין, הם שתים, אחת הישועה עצמה, והב' שהיא ישועה גם מצד הדין, ואין מדת הדין מקטרגת, והיינו דכתיב ישועות ישראל, ישועה שלימה שאין אחריה קטרוג 'בשוב אלקים שבות עמו', יעו"ש.
וא"כ, גם בדידן הכא נמי נימא הכי, והיינו טעמא שאול שאל דהע"ה 'חנני אלקים כחסדך', שיבוא לי החסד והחנינה מצד הדין, שתסכים מדת הדין על אותם חסדים, ויהיו חסדים גמורים בלתי קטרוג כלל, ואזי רחמיך מרובים. וזהו שאמר כרוב רחמך מחה פשעי, וק"ל.
או נאמר, בהקדים מ"ש בפרשת ואתחנן, על פסוק 'ה' אלקים אתה החילות להראות את עבדך', והנה שם כתוב אדני הוי"ה, שם הראשון באל"ף דלית, ושם הב' בהויה, והיא נקודה בניקוד אלקי'ם, ולכן קורין כניקודה אלקים, וזה יהיה כוונת רש"י שם, וז"ל, אדני הוי"ה, רחום בדין, עכ"ל. ר"ל, דשם אלקים שהוא דין, כתוב כשם הויה שהוא רחמים, כי בשם אחד כלול בו דין ורחמים.
ואולם הרמב"ן ז"ל הבין כוונת רש"י באופן אחר, והרבה להשיב על דבריו, יעו"ש בפירושו על התורה. באופן, כפי האמור, 'אם יהיה אלקים' כתוב בהוי"ה, הוא רחמים בדין.
וזהו כוונת דהע"ה באומרו 'חנני אלקים כחסדך', שיהיה רחום בדין, שיעשה עמו חסד ורחמים גם מסטרא דדינא, וק"ל:
או נאמר, במה שכתבתי בסה"ק יסוד מערבי על פסוק הנז' עצמו, כי תיבת 'כחסדך', היא העולה בגימטריא יב"ק, שהוא גימטריא הוי"ה אלקים, הוא שיתוף מדה"ד למדה"ר, וכמ"ש רז"ל ורש"י ז"ל, על פסוק 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים', יעו"ע.
ולכן אמר 'חנני אלקים', לא שם אלקים לבדו שהוא סטרא דדינא, אלא בשיתוף הוי"ה עמו, שהמה יעלו בגימטריא 'כחסדך', שהוא יב"ק, וק"ל:
או נאמר, תיבת 'כחסדך' שם רמז והן מספר, על שם אכדטם, שהוא גימטריא חסד, והוא נקרא 'פני אלקים', כי חסד נימטריא ע"ב, ועם שלש אותיות יעלה בחשבון שם הקדוש הנזכר עם הכולל.
והנה, שם הקדוש הנזכר, אותיותיו הם אותיות הקודמות לשם אלקים וכו', ומתמתקים הדינים והגבורות, וכמ"ש המקובלים ז"ל, עיין בספר באר מים חיים על התורה, ובספר מאור ושמש בענין ל"ג לעומר, והארכתי במקום אחר בס"ד.
אמור מעתה, זהו אשר שאול שאל האיש אדונינו דהע"ה, 'חנני אלקים כחסדך', ר"ל חסד הבא מצד שם אלקים, וכמ"ש המקובלים על פסוק 'אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו' וכו', יע"ע, ואין כאן מקום להאריך בזה. גם ברוב' רחמיך' מחה' פשעי', ס"ת בכיי"ה, שם רמז שהשכינה מוחה את הפשע הרומז לזרע לבטלה ולפגם הברית, וכמ"ש הרב נועם אלימלך על פסוק 'כי יצאו אנשים יחדיו איש ואחיו', היינו מיכאל וס"מ נחלקים על עון ישראל בשעת הדין, 'וקרבה אשת האחד', שהיא לילית, 'להציל את אישה' ס"מ, 'מיד מכהו', מיכאל, 'ושלחה ידה והחזיקה במבושיו' הוא ענין פגם הברית, לקטרג עליו בפגם הנז', והתורה נתנה לנו עצה טובה, 'וקצותה את כפה', ע"י הבכיה נתקן פגם הברית, וזהו 'לא תחוס עיניך', ר"ל בכה תבכה ולא תחוס על עיניך, יעו"ש. וזהו 'כרוב רחמיך מחה פשעי', כי חטא פגם הברית הוא קשה כנודע.
ובוא וראה מעשה שהיה, המובא בס' קב הישר, והבאתי בספרי הקטן יסוד מערבי דף ל"ב, וז"ל:
מעשה שנעשה בימינו, בשנת תמ"א ותמ"ב לאלף השישי, וז"ל: תדע, כי מחלת וכת דילה, נראים לאדם אף בהקיץ כדמות אשה יפה, ומראה לו פנים שוחקות, ושוחקת עמו, ומולדת בנים ממנו, הנקראים בנים זרים משחיתים, ולבסוף היא הורגת אותו וכל זרעו וכל בני משפחתו, כאשר שמענו מעשה שהיה בבית אחד של אבנים עומד ברחוב העיר הגדולה בק"ק פוזנא, אשר המרתף היה בתוך הבית סגור ומסוגר, ולא היה יכול לילך שום אדם לתוך המרתף, ויהי היום, הלך שם בחור אחד לתוך המרתף, וכמו רביע שעה, מצאוהו אנשי הבית להבחור הנז', שוכב על מפתן המרתף מת, ולא ידעו מה היא סיבתו. ולאחר שתי שנים באו החיצונים לתוך המקום אשר מבשלים שם אנשי הבית מזמנים מזון כדי לבשל על קדירה, והיו מוצאים בקדרות בתוך המאכל עפר ואפר, עד שלא היו ראוים לאכילה, ואח"כ יד החיצונים מתגבר והולך, עד שבאו ג"כ לתוך הדירה שהיו דרים שם הבני אדם, והיו לוקחים הכלים והמנורות שהיו בחדר לנוי, והיו זורקים אותם על הארץ, ולא היו מזיקים שום אדם כלל, רק היו מבלבלים האנשים הדרים שם. ואח"ך היו באים החיצונים עד לתוך הבית, עד שנכנסה אימה יתירה בלב האנשים הדרים שם, ובעל כרחם שלא בטובתם הוכרחו לצאת משם ולעזוב דירתם משם, והיתה יללה גדולה בק"ק פוזנא. ויתיעצו הקהל להתווכח מה לעשות, [ו]נעשו פעולות ע"י הגלחים ולא יכולו לגרש את החיצונים, ואח"כ שלחו שליח מיוחד אחר הבעל שם טוב המפורסם בדורו כמהר"ר יואל ז"ל בעל שם מק"ק זאמושט יע"א, והנה תיכף אשר בא הרב יואל ז"ל להשביעם בשמות הקודש להודיע לו מאיזה סיבה הם באו לבית זה שהוא בית דירה לבני אדם, והחיצונים אין להם רשות לדור עם בני אדם בישוב אלא במדבר או במקום הטנוף, והשיבו לו החיצונים, שהבית הזה שייך להם לחלוטין עפ"י דין ודברים שיש להם עפ"י הדת של התורה, ונתרצו החיצונים שיבואו לפני בית דין הצדק שבק"ק פוזנא יע"א, ואחר יום או יומים היו הדיינים שבעיר הנזכרת יושבים עם הרב יואל בעל שם טוב ז"ל בבית דין, והם היו שומעים קול החיצונים, אבל הדיינים לא ראו שום תמונה אלא קול דברים הם שומעים ותמונה אינם רואים זולתי קול, אר מהם יצא לטעון טעון, שהיה איש אחר צורף ושמו פלוני, והיה דר בבית הזה, והבית הזה שייך לו משנים קדמוניות, והיה האיש הנז' עם שידה, ולפעמים היה מוכרח לצאת מבהכנ"ס מתוך התפלה לעשות רצון השידה ולהוליד ממנה, ופעם אחד היה האיש הנז' מסדר סדרו בליל הפסח לילה הראשונה כסדר היאודים בכל תפוצות ישראל, ובתוך הסעודה הלך האיש הנז' לבית הכסא, וראתה אשתו חור אחד בבית הכסא, ובתוכו היה שם כלים של כסף וזהב ושלחן מלא כל טוב, ומטה מוצעת מכל מיני יופי, ובתוך המטה היתה שם אשה ערומה יפה עד מאוד, והאיש הנז' היה מחבק ומנשק אותה ושוכב עמה במטה. ואשתו היאודית מרוב הפחד, לא היתה יכולה לסבול, והלכה לביתה בצער גדול. ואח"ך כמו רביע שעה בא בעלה האיש הנז' לבית. ואשתו היאודית לא דברה אתו מאומה, עד כעת מחר הלכה האשה הנז' וסיפרה כל המאורע הנז' להרב הגדול הגאון כמהר"ר שעפטל ז"ל, ושלח אחריו הרב הנז', והודה האיש הנז' שיש לו אשה אחרת מהחיצונים, ואזי כתב לו הרב קמיע אחד בשמות הקודש, עד שעזב האיש הנז' את השידה. וקודם מותו באה לפניו השידה הנז' ובכתה לפניו איך יניח אותה ואת בניה, ואח"כ ישבה לפניו בפנים שוחקות וחבקה ונשקה אותו, עד שנתרצה ליתן לה חלק בנחלה שלו, ונתן לה המרתף אשר יש עמה בבית זה. ואחר זמן נשתרבבו המלחמות במדינת פולין, ומת האיש הנז' במלחמה, הוא וזרעו וכל משפחתו ויורשיו, ועתה אין לו שום יורש, ואנחנו החיצונים הם יורשים, ולנו יש חלק ונחלה בבית אבינו, עד כאן הטענה שלהם. והשיבו האנשים הדרים בבית, אנחנו בכסף מלא קנינו הבית הנז' מאת האיש הצורף ומיד באי כחו, ואתם אינכם נקראים זרע בני אדם. ועוד, שאמכם השידה היתה כופה לאותו האיש להיות עמה בעל כרחו, ויצא פסק דין שאין לחיצונים שום דין ודברים ולא שום חלק בבית, כי עיקר דירתם במדבר ולא בישוב. ואחר הפס"ד השביע הרב יואל את החיצונים, עד שהוכרחו לצאת מן המרתף ומן הבית, והלכו ליערות.
הרי לך ראיה ברורה שעון זה גורם לאדם לידבק בחיצונים, ואזי נעקר מן העולם הוא וזרעו ומשפחתו, רח"ל, עכ"ל.
וכל זה גורם הסתכלות בפני נשים האסורות, וכמש"ל בס' הנז"ל פ' ט', שהביא מעשה שהיה בימי האר"י ז"ל בצפת ת"ו, היה בחור אחד בן אחותו של רבי יאושוע רופא ז"ל, והוא בן ח"י שנים, היה לומד בישיבה, פעם אחת הסתכל בו האר"י ז"ל ואמר לאביו, בנך יש בו רוח אחד, ראה להמציא לו מזור ותרופה, ואל תחוס על הממון, והשיב אבי הבחור ח"ו שיהיה בו רוח, כי זה שנתיים לבו כואב ולפעמים חלש, אזי רבי יאושוע הרופא עושה רפיאות ומתרפא לפי שעה, ואח"כ חזר, ואמ"ל רב האר"י ז"ל, תראה שכדברי כן הוא. לא היו ימים מועטים ער שנתגלה הרוח והתחיל לבצבץ בהבחור, ובאו והודיעו לרבינו האר"י ז"ל, ושאל אותו האר"י ז"ל באיזה אופן בא הרוח להבחור, והשיב לו הענין כך הוא, כשהייתי ברומי, הייתי דר עם אחד עני שהיה מתפרנס מהצדקה ולא היה בביתו שום לחם ומזון, ובקש העני ממני שאתן לו לחם, ולא הייתי רוצה ליתן לו, ומת העני הנ"ל לנגד עיני מחמת הרעבון. ולכן היו ב"ד של מעלה גוזרין שימות הוא כמו שהמית את העני, וכן היה שלא היו ימים מועטים, ובאו עלי גזלנים והרגו אותי. ואחר ההריגה, באתי אל הבחור הזה, וגזר עליו האר"י ז"ל שיצא מהבחור בלי שום היזק ח"ו. והשיב הרוח, אם תרצה שאצא מהבחור, אעשה תנאי עמך, והוא כי אחר צאתי מכאן, שלא יראה זה פני נקיבה משך ג' ימים, ואם יעבור התנאי אהרגנו, ויצא הרוח.
וצוה האר"י ז"ל לעשות שמירה אל הבחור שיהיה יושב בבית המדרש ולא יניחו אותו לצאת מבהמ"ד, ולא תבוא שום אשה לבית המדרש, כי הרוח אורב על התנאי שעשה. ובתוך כך בא גדול הדור מהר"ר חיים ויטאל ז"ל לבהמ"ד להכין צרכי מצוה שעשה הר"ח, והניח במקומו בן דודו ר' יאושוע הנ"ל, והלך ר' יאושוע להתעסק במצוה אחרת והניח להבחור יחידי בבית המדרש, ובתוך כך באה אמו של הבחור ודודתו לבית המדרש לראותו, וכשהיו רואים אותו באותה שעה בא הרוח וחזר להבחור ונכנס בו וחנקו, ומפני היראה שלא יאמרו שהישראלים הרגו אותו, עשה האר"י ז"ל קפיצות הדרך על שני קנים והלך עם תלמידיו לטבריא ברגע אחד, וזה היה בין השמשות, ובטבריא התפלל האר"י ז"ל להסגיר פיהם של משטינים, וכן היה, ואח"כ חזר לצפת ת"ו. על כן יראה האדם גודל העונש המסתכל בנשים זרות, עכ"ל:
והביטה וראה הדא מרגניתא טבא, שכתב הרב בני יששכר בספרו הבהיר דרך פקודיך, במצות לא תנאף, וז"ל:
תדע לך ידידי, שרבים מהמון העם חושבים כי זה רק מילי דחסידותא, ואינם נזהרים מהסתכלות בנשים. תדע לך ידידי, שזה איסור גמור מדאורייתא, והמקילים, אוי לנפשם, כי גמלו להם רעה, והנה מקרא מלא דבר הכתוב 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', ואמרו ז"ל בגמ', מאי דכתיב 'טוב מראה עינים מהלך נפש', טוב מראה עינים באשה מגופו של מעשה. ופירש רש"י ז"ל, 'טוב', כנגד היצה"ר, היינו שיותר טוב בעיני הצה"ר להחטיאו במראה עינים יותר מאותו מעשה.
ראה ידידי עד היכן הדברים מגיעים, וכל ההמון אינם חושבים זה לאיסור רק למילי דחסידי, וחלילה חלילה לשמוע דבריהם, ואפי' הבן אדם היודע בעצמו שלא יתבטל ע"י הסתכלות, כי בין כך ובין כך עובר על ד"ת ועל דברי חז"ל בזה, ומכ"ש אם יתפעל ח"ו, בזה גדול עונו מנשוא, והמשכיל על דבר ישים כל זה נגד עיניו, וידע שזה איסור גמור בלי שום היתר, ואפי' בפני פנויה אסור להסתכל, רק אם צריך ליקח אשה ומסתכל בה אם תשא חן בעיניו שישאנה או להשיאה לבנו או באופן המצטרך לשם שמים.
ומדי דברי בזה, זכור אזכרנו לטובה, שסיפר לי החסיד הקדוש הרב המפורסם בקדושה כבוד מהר"ם זלה"ה, סופר סת"ם מפשעווארסקי, במעשה שאירע לו בהיותו בדרך נחהו ה', ובבואו למלון התאספו אליו רבים מאותן אשר קרבת אלקים יחפצון, ואירע שנסע אחד דרך העיר הזאת מעירו ק"ק בראד ובא אליו בתוך המקהלות, ואמ"ל שאלה אחת אני שואל אם תשיבני על נכון מה טוב, ואם לאו, הרי אתם כולכם מן כת הרמאים, והוסיף לדבר עתק, ותוכן השאלה היה, אמ"ל בזה הלשון, היות ששבת בקהלתינו הרב הקדוש המפורסם מהר"ם הראשון זצוק"ל, התקבצו אליו אנשים המתחסדים והרעישו עולם ומלואו כדרכם, ובזמן סעודה שלישית אמרתי אלך נא אל כת המשתגעים עם רבם המובהק להם, ואראה בפחזותם מה מנהגם, והנה בבואי אל מקום הוועד אשר שם היה הקיבוץ, אזי אמר הרב המובהק הנ"ל, הנה נואף בא אל הבית, ואני יודע בעצמי שלא הייתי נואף מעולם, והאריך לדבר דבר עתק.
והנה אמר הרב הקדוש הנ"ל אשר סיפר לי המאורע הנז', שהתפלל אז אל ה' יראהו נפלאות לתרץ להם תירוץ מורה להם דרכו, והיתה מונחת גמרא על שולחנו, ובקש מהשי"ת שיראהו התירוץ הנכון בתוך דברי חז"ל, ופתח הגמרא והנה מאמר ז"ל הנזכר, מאי דכתיב 'טוב מראה עינים' וכו' כתובה לפניו, אז שמח לבו והראה להנגיד הנ"ל, ואמ"ל הנך רואה, דברי חז"ל נזדמנו לי בעת הצורך לתרץ לך, כי בהיותך הולך מבלי דעת והיית משוטט בעיניך במקהלות, והנשים יושבים אנה ואנה ביום המנוחה, והיית נהנה, וראה ברוח קדשו קליפת הניאוף אצלך, כי טוב מראה עינים וכו', וגם סיפר לו סמוכות לדבריו בתורתינו הקדושה [בראשית ל"ח] 'וישאל את אנשי מקמה לאמר', היינו אנשי המקום ב"ה יתב"ש, 'איה הקדשה', ר"ל, היכן היא הזונה שאתה אומר שזניתי, ואני יודע בעצמי שלא זניתי מעולם, התירוץ הוא 'בעינים על הדרך', ר"ל איכות הזונה הוא ע"י עיניך כשהיית הולך בדרך ונהנית במראה עינים, והאריך הצדיק בזה. ובכאן הראתיך דוגמא, ואתה תשכיל ותבין, עכ"ל הטהור השייך לענינינו. ועיין מ"ש בזה בסה"ק יסוד מערבי דף ל"ג סוף ע"ב, ושם בסוף הספר דף ע' ע"ב, ובדף י"ז ע"א פירתי כוונת הפס' באופן אחר, לך נא ראה.
המוסר היוצא מזה, הביטה וראה בספר שבט סופר פרק מ"ב, וז"ל: יש רעה חולה גדולה, שבשבתות וימים טובים שלא נתנו לישראל כ"א לעסוק בתורה ולקדש נפשם, ויהי לעת ערב, והנה בהלה, מקצת אנשים אחר שמתפללים מנחה חטופה, יושבים בפתח חצריהם, אחד מזה ואחד מזה ואחד בתוך, ומתחילים להכאיב הנשמה יתירה קודם לכתה, בדרך שחוק וחלקלקות ובדברי ביטול בכל מה שאפשר, ולא זו בלבד אלא שכל העובר ביניהם צדיק הולך בתמו, מרבים לדבר עליו ומטילים מום בקדשים, כי ברוב דברים לא יחדל פשע, ועוברים על לשון הרע, ואם אשה היא העוברת, לא יחסר ההסתכלות בה, ועוברים על מה שאמרז"ל דאסור להסתכל באשה, וקרוב הדבר שבאים לידי הרהור ורואים קרי בלילה. ואם אשה רעה היא העוברת, אפשר תתן נפשה לחשוק אחד מהם, ותבוא למאוס בבעלה, והקולר תלוי על צוארם. וכמה רעות נולדות מישיבות אלו, מלבד הבטלה, עד שמביאים הנשמה יתירה שבורחת מהם, ונשבעת שלא לשוב להם עוד בשבת אחרת אם כה יעשו, כי במקום אשר היה ראוי ללוותה בעסק התורה ובדברי יאידו'ת, ומוסר לנפש, בשמחה של מצוה בסעודה שלישית במאכלים ערבים ומשקים מתוקים לשם קב"ה ושכינתיה, לקיים 'וקראת לשבת עונג', כדי שתלך במ"ש בשמחה לספר ולהעיד עליהם למעלה מענין שמירת השבת, מלווין אותה במאכלים המרים, מדברי בטלה והיתול ושחוק, אוי למי שעושה כן, ואוי למי שיכול למחות ואינו מוחה, ומעיד אני עלי שמים וארץ שכל פתח שהורגלו בה הישיבה של שבת אחר המנחה, חורבה ושממה נפל בה, ובאו בעליהם לידי עניות, ולא השאירו לעולליהם כלום, ואני ברבים דרשתי על זה במראה עינים, והאריך הצדיק בזה.
ובכאן הראתיך, דוגמא ואתה תשכיל ועשה רושם לשעה, וצריך כל חכם שדבריו נשמעים לשקוד על הדבר הרע הזה לבטלו, ושכרו כפול ומכופל מן השמים, כי לכל העם בשגגה, בראותם שאין מוחה בידם, וכדי למנוע החולי הזה שימנעו ישיבה, צריך להודיע להם הרעה המגיע להם מישיבה זו, שגורמים מיתה לעצמם, שאפשר עוברת אשה ביניהם בתחי' נידתה והרג נופל בהם, כדאמז"ל. ומלבד העונש המעותד להם בעולם הבא בעוברם על דברי חכמים שלא יעבור איש בין שתי נשים, ולא אשה בין שני אנשים, עכ"ל.
וכתב הרב ח"י בחלק ראשון פרק ט"ו, ז"ל: אסור לקבוע סעודה בשעה שהחכם דורש, ואמרו בפרק השולח, אמר רבה, בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון, דמפקי עבדיהו לחירותא, ודסיירו נכסיהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא. וכתב הרוקח, שאין להניח הדרשה בשביל סעודה שלישית, שמתו בניו של ר"מ מאותו עון. הנה מבואר כמה צורך נמצא לשמוע אל הדורש.
ואחר המנחה זמן סעודה שלישית,, ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית, והכי משמע מדברי הזוה"ק בפ' יתרו דף פ"ט, ולכן אף אם נמשכה סעודת שחרית עד שהגיע זמן המנחה, יפסיק הסעודה ויתפלל תחילה, ושוב אחר התפי' מיד יסעוד סעודה שלישית.
וצריך ליזהר מאד בסעודה שלישית, לפי שהיא מועלת להנצל ממלחמת גוג ומגוג. וצא ולמד מה נאמר שם, 'ויצא חצי העיר בגולה', והם אותם שלא קיימו סעודה שלישית. 'והנשים תשכבנה', בעבור שמתרשלות מלקיים סעודה שלישית, ונחתם דינם של העושים אחד האנשים ואחד הנשים, אשר כולם שוים בשיעוריהן בחיוב זה. וכן אמרו על החכם החסיד כמהר"ר חיים הכהן, שהיה מגזים בדברים אלו לנשים, והיה קורא הפסוק בצורתו לפניהם לאמר, כי סגולת מצוה זו להנצל ממלחמת גוג ומגוג, ואם לאו מרה תהיה באחרונה 'ויצא חצי העיר בגולה וכו' והנשים תשכבנה' רח"ל, ועל כן אשרי אנוש יעשה זאת להיות זהיר מאד לאשר אותה ולקיימה אפי' הוא שבע, והחכם עיניו בראשו, שלא ימלא בטנו בסעודת שחרית כדי ליתן מקום לסעודה שלישית. ולכן כל בעל נפש יהא זהיר ברוחו שלא לבטל אחת מהנה, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, קיץ וחורף כולם שוים לטובה. ובימות הגשמים צריך להיות זהיר יותר בסעודה זה, כדי לקבל שכר על קיומה בקיץ, אך אם לא יקיימנה בחורף נודע הדבר כי מה שסועד בקיץ סעודה שלישית אינו רק להיותו רעב, כמו שביארנו למעלה בשם מורי ז"ל, ע"כ.
ובדרשותי הארכתי בזה על פסוק 'יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו'. בהקדים מ"ש רז"ל 'ויאמר משה אכלהו היום', תלתא היום כתיבי, כנגד שלש סעודות, יעו"ש.
ואיתא בזוהר הק', דאותם שלש סעודות הם הגורמים הרקת השפע לששה ימים, ואם מבטל אחת מהנה, פוסקין לו שפע שני ימים. ובזה פירשו המפרשים כוונת בן סירא באומרו 'אם תעזבני יום [דהיינו סעודה אחת שנקראת 'יום'], יומיים אעזבך', שלא יריק להם שפע שני ימים, והנה נודע שצריך האדם בכל סעודה לכוין לשם שמים לקיים מצות בוראו, ונסיון לזה שהוא מכוין לשם מצוה, היא סעודה שלישית, שמקיים קיץ וחורף, הגם שהוא שבע, אזי הקב"ה קובע לו שכר גם על אותן שתי סעודות שהיה אוכל לתיאבון, ומשפיע לו שפע רב בכל שיתא יומין כאמור.
ומעתה מפורש יוצא כוונת הושע הנביא 'יחיינו מיומיים', ר"ל שהקב"ה משפיע לנו שפע וברכה לחיותינו חיים של ברכה מכח שתי סעודות הראשונות, הגם שאכלם לתיאבון, הואיל וכוונתו לשם מצוה, ורחמנא ליבא בעי, ואימתי יהיה זה לנו, היינו אם 'ביום השלישי יקימנו', שנקיים גם ביום השלישי, דהיינו סעודה שלישית, וזה הוכיח על הראשונות, אבל אם אינו מקיים מצות סעודה שלישית, אכן נודע שהוא לצבות בטן דוקא, לכן אנחנו נקיים שלשתן, אזי נחיה לפניו בשפע רב כל אינון שיתא יומין דשבתא, וכנז"ל, וק"ל.
ועל פי זה פירשתי זה גם כן, רמז נאה בכוונת חידת שמשון שאמר 'מהאוכל יצא מאכל', ר"ל מהאוכל שלשה סעודות, יצא מאכל כל שיתא יומין, 'ומעז יצא מתוק', שם רמז גם כן למ"ש הארי ז"ל, כי סעודה ראשונה היא של מטרוניתא, והשנייה של עתיק יומין, והשלישית היא של זעיר אנפין, וכמו שתמצא כן בנוסח אתקינו סעודתא של שלש סעודות לך נא ראה.
גם ידוע שהמאכל של שבת ריחו נודף ומתוק מדבש, כי תבלין יש לנו ושבת שמה, כמ"ש ז"ל. ולכן יבא על נכון הרמז הרומז 'מעז יוצא מתוק', מע"ז ר"ת מ'לכות ע'תיקא ק'דישא ז'עיר אנפין, ר"ל, מהשלשה סעודות הרומזים לשלשה אלה, 'יצא מתוק'. וזהו שאמר שמשון, 'מה מתוק מדבש, ומע"ז מאר"י', והכוונה 'מע"ז', היא עפ"י האר"י ז"ל, והוא נכון לדעתי, הגם שאין לי עסק בנסתרות.
ומעתה קם דינא מ"ש מרן הקדוש ז"ל בש"ע או"ח סי' רצ"א, וז"ל:
עריכה(א) יהי זהיר מאד לקיים מצות סעודה שלישית, ואף אם הוא שבע, יכול לקיים אותה בכביצה ויותר מעט. ואם אי אפשר לו כלל לאכול, אינו חייב לצער את עצמו, והחכם עיניו בראשו, שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר כדי ליתן מקום לסעודה שלישית.
(ב) זמנה משהגיע זמן המנחה, דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם לכן, לא קיים מצות סעודה שלישית.
(ג) אם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה, יפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון, וימתין מעט ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא, ויסעוד. ונכון הדבר, שאם לא היה עושה כן, מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה, לא היה יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה.
(ד) אין צריך לקדש בסעודה שלישית, אלא צריך לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשה מיני דגן, ויש אומרים דאפי' בפירות יכול לעשותה, וסברא הראשונה עיקר, שצריך לעשותה בפת, אלא אם כן הוא שבע ביותר [או במקום שאי אפשר לו לאכול פת, כגון בערב פסח שחל להיות בשבת, שאסור לו לאכול פת לאחר המנחה, כדלקמן בהלכות פסח].
(ה) נשים חייבות בסעודה שלישית.