ראה מעשה/סימן ט

סימן ט

'ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עדנה' (קהלת ד')

נראה לפרש פסוק זה, ונקדים תחילה מ"ש בו חז"ל במסכת שבת דף למ"ד ע"א, ת"ר, כשחטאו ישראל במדבר, עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר 'זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך', מיד נענה, ר"א אמר, מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, ספק מקיימים אותה ספק אין מקיימים אותה, ואם תמצא לומר מקיימים אותה, דוקא בחייו, אבל במותו אין מקיימין אותה, ואילו מרע"ה גזר כמה גזירות, ותקן כמה תקנות, וקיימות הם לעד ולעולמי עולמים, ולא יפה אמר שלמה, 'ושבח אני את המתים' וכו'.

ד"א, כשבנה שלמה את בית המקדש, בקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה, אמר שלמה כ"ד רננות ולא נענה, כיון שאמר 'ה' אלקים אל תשב פני משיחך, זכרה לדוד עבדך', מיד נענה, באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדרה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון, ולא יפה אמר שלמה 'ושבח אני את המתים שכבר מתו'!

ועיין בזה"ק סדר וישב וסדר אחרי מות ובסדר חוקת מה שכתב בזה, יעו"ש.

ובספר שי למורא פ' ויקהל, וז"ל: מעשה שהיה מקרוב לפני קבורת התנא הקדוש רבי יוחנן הסנדלר ע"ה, שהיה קבורתו בשדה אחד של אחד גוי, וסמוך לקבורתו היה שם מערה אחת, וזה הגוי הערבי הנז' בעל השדה, תמיד רועה צאנו ביום, ומכניסם באותה מערה בלילה, ומניח המשרת שלו לישן עמהם, יום אחד בא בעל הצאן לראות את צאנו בבוקר השכם כמנהגו, ומצא כל הצאן עומדים חוץ למערה, ויחפש על המשרת ולא מצא אותו שם, ויקצוף הערבי הנז' מאד. וביני ביני, בא המשרת, ומצא דרונו צר וזעף מאד, ויתמה אותו המשרת, כי לא ידע על מה הוא כועס. הוא בתוך הבהלה הזאת, ואדונו כעס עליו ביותר, והכה אותו מכת מרדות, ואמר לו אדונו, על מי בטחת אשר הלכת והנחת הצאן לבדיהם, ואם היה נגנב כבש אחד מהם לא היה מחתך בשרו אברים אברים?

אח"כ פתח המשרת את פיהו בשפה רפה ובכובד ראש, ואמ"ל, אני מתפלא עליך אדוני כיצד תוציא מפיך דברים כאלה, האם אוכל אני לעזוב צאנך אפי' רגע, אבל הואיל והם במערה הסמוכה לקבר הצדיק אזי ברור לי שהצדיק הקבור פה הוא יעשה דעתו וישמרם. ויהי כאשר שמע אדונו כדברים האלה, הוסיף כעס על כעסו הראשון, ויוסף להכותו ולא הניח שום דבר של בזיון בכבוד הצדיק, קללות ובזיונות וחירופים על הצדיקים. הוא בתוך הדברים הנז', והוא נאלם, ונהפכו פניו לאחור ולא לפנים, וכל הרואה מברך עליו ברוך משנה הבריות, ונפל על פניו לארץ ולא יוסיף קום. וכאשר ראה המשרת אותו הפלא והאות והמופת הנעשה לאדונו, נשאר מבוהל ואחזתו רעדה, ותכף רץ לכפר שהיה קרוב לפניו, וספר להם את כל הקורות לאדונו, וכאשר שמעו באותו המקרה, באו במרוצה אנשים הרבה לראות האות והפלא והמקרה אשר קרה לערבי, ואף הם כאשר ראו אותו כך, נבהלו נחפזו כיצד נעשה לו כך, בפתע פתאום, ונשארו לנענע בו, והוא כמו עץ יבש ואינו יכול לדבר. באותו שעה שאלו למשרת, וסיפר להם דברי ריבות אשר רבו מתחילה ועד סוף, ואותם אנשים כולם פה אחד ושפה אחד לכולם, ענו ואמרו אדני הצדיק והוא הרשע, עונו ישא האיש ההוא, למה יקלל הצדיק ויבזהו בזיון וקצף. ועכשיו התיקון הוא, לטבוח טבח אחד צאן קרבן לכבוד הצדיק, אפשר ימחול על כבודו. ותיכף הלכו במהרה, והביאו אחד צאן ושחטו אותו לשם קרבן לכבוד הצדיק הקבור שם, ויישע הצדיק אל הבל ואל מנחתו ונתרפא אותו הערבי. ואולם קם על רגליו, ונשאר מום בו בפניו יענה. וכאשר ראה אותו הערבי עצמו שנתרפא, קבל על עצמו בתורת נדר, כי מאותו יום ואילך יכבד לאותו הצדיק כבוד גדול, ועשה שם על קברו עששית אחת להעלות נר תמיד על אותו צדיק, וקבל על עצמו ונשאר על נדרו תמיד.

יום אחד הלך אותו ערבי לראות העששית אם עדיין דלוק הנר על קבר הצדיק, ומצא הנר כבוי והשמן אשר בתוכה לחכו אותו חיות השדה, ותכף רץ לאהלו והביא שמן אחר והדליקו, ויהי למחר הלך ג"כ להשקיף על הכוס הנז', ומצא כבוי והוא ריקם משמן זית, ונשאר הלוך ושוב ג' או ד' ימים, והיה מוצא אותו הנר כבוי ושמן אין, אזי פתח פיו אותו ערבי והיה מדבר ואומר, אדוני הצדיק אם אתה צדיק למה לא תשמור השמן זית שאני מביא לך מן החיות אשר ישתו אותו ואינם חשים לכבודך. ואח"כ חזר לאהלו והביא שמן אחר, ומלא את הכוס והדליקו לכבוד הצדיק כמנהגו וחזר לאהלו. ויקם בחצי הלילה מתוך שנתו, והלך לראות את הנר, ומצא שם החיה נשארה כמו עץ יבש, ועומדת לפני פתח המערה ולא יכלה לצאת ולבוא ולא להתנועע, יען היא פתחה פיה לשתות השמן כמנהגה, והיא נשארה כמו עץ. באותה שעה, תפס אותה הערבי והרג אותה. ומאותו יום ואילך הוסיף אותו ערבי אומץ וכח באמת ואמונה תוך מורשי לבבו, כי אותו הצדיק הוא איש האלקים, וכל חפץ יקר בעיניו אשר מתפחד עליו מן הגנבים, היה מניח אותו שם במערה של אותו צדיק:

ויהי היום, ואותו הערבי קצר את קצירו מעלה עשן מן השדה שלו, והניח אותו במערה הנז', וחילה פני הצדיק הקבור שם שישמרנו מן הגנבים שלא יגנבוהו, ויהי בחצי הלילה באו ג' גנבים כדי לגנוב אותו מעלה עשן, ולקחו אותו והניחו אותו בשקים שלהם, הם יצאו עד פתח המערה, ולא יכלו לצאת עוד לפני הפתח, ונשארו כמו עץ יבש, ולא יכלו לנוע רגליהם מן הארץ, והבינו כי הצדיק הקבור שם הוא שעשה להם כך, ושנים מהם הריקו איש שקיהם שם והלכו, אבל הג', אחר שהריק את שקו מן המעלה עשן אשר בו, אפי"ה עודנו עומד כאשר בתחילה, ולא יכול לנוע את רגליו מפני חמת שנדבק בו מעט מזעיר מעלה עשן בלתי ידיעתו, ולא ידע מה לעשות כדי ללכת, ונשאר כך עד הבוקר והיה כעץ, בבקר השכם בא הערבי בעל אותו עשן, והוא מצא אותו אדם עודנו עומד ואינו יכול לנוע, כאשר ראה שבא אותו הערבי, התחיל לבכות לפני אותו ערבי, וסיפר לו מה שאירע להם לשלשתם, ושנים מהם הריקו את שקיהם ויצאו והלכו, והוא אעפ"י שהריק שקו לא הועיל כלום, ונשאר אותו ערבי צוחק עליו, ואח"ך אמר לו שמא לא הריק את השק שלו בטוב, ואפשר נשאר בו איזה דבר. ויחפש באותו השק ומצא שם מעט מזער והחזירו למקומם הראשון, אזי יצוא יצא מכבלי העיגון, ומאותו יום ואילך הוסיף אותו ערבי חביבות יתירה, והיה מכבדו כבוד גדול, וכאשר היו בני ישראל רוצים להשתטח על קברו של אותו צדיק היה מניחם ליכנס ולבקש רחמים מלפניו כנהוג, וזו ראיה אשר צדיקים במיתתם היו קרוים חיים, עכ"ל.

ומעתה ז"א 'ושבח אני את המתים שכבר מתו', וזה השבח אני שומע אותו מן החיים, וכמו ששמענו זה המעשה של אותו ערבי מענין הצאן וגם מענין מעלה עשן, ובזה אנחנו יודעים אשר הצדיקים הם חיים עד הנה, ונשמתם בגנזי מרומים בגן עדנה, ודו"ק:

אי נמי, יש לרמוז באופן אחר, והוא בהקדים משרז"ל במס' כתובות דף ע"ז, מעשה דרבי יאושוע בן לוי, שנכנס לגן עדן בחיים, והובא באורך בספר כל בו ובספר שיבולי הלקט. ולעת עתה נדפס מחדש עם מדרש תמורה ומס' כלים, וז"ל:

ריב"ל צדיק גמור היה, וכשהגיע זמנו ליפטר מן העולם, אמר הקב"ה למלאך המות, עשה לו כל צרכו כל מה שיבקש ממך, הלך אצלו ואמר לו, הגיע זמנך ליפטר מן העולם, וכל דבר שאתה מבקש ממני אעשה לך. כששמע רבי יאושוע כך, אמ"ל, מבקש אני ממך שתראני מקומי בגן עדן. אמר לו לך עמי ואראהו לך, אמר לו [תן לי] חרב שלך שלא תבהילני בו, מיד נתן לו החרב, והלכו שניהם עד שבאו אצל חומת גן עדן, וחוץ לחומה לקח מלאך המות את ר"י והגביהו והניחו על חומת גן עדן. אמר לו ראה מקומך בגן עדן. קפץ ריב"ל מן החומה ונפל לגן עדן, ואחז מלאך המות בכנף מעילו, ואמ"ל צא משם, נשבע רבי יאושוע שאינו יוצא משם, ולא היה רשות למלאך המות ליכנס לשם. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, ראה מה עשה בן לוי בזרוע, נטל חלקו בגן עדן, אמ"ל הקב"ה, צאו ובדקו אם נשבע קודם לכן והיה מפר על שבועתו, אף עתה הוא יפר, ובדקו ומצאו ואמרו, מימיו לא עבר שבועתו. אמר להם הקב"ה, אם כן לא יצא משם. כיון שראה מלאך המות שאינו יכול להוציאו, אמ"ל תן לי החרב, ולא היה רוצה ריב"ל ליתנה לו, עד שיצתה בת קול ואמרה תן לו הסכין שצריכה לבריות, אמר לו רבי יאושוע השבע לי שלא תראה אותו לבריות בשעה שאתה נוטל נשמתו של אדם, שבתחלה בכל מקום שהיה מוצא שוחטו בפני הכל כבהמה, ואפי' תינוק בחיק אמו, ובאותה שעה נשבע לו ונתנה לו, התחיל אליאו מכריז ואומר פנו מקום לבר ליואי, הלך ומצאו לרשב"י שהיה יושב ע"ג קינובין של צדיקים, אמ"ל אתה בר ליואי, אמ"ל אין, אמ"ל ראית הקשת בימיך, אמ"ל אין, אמר לו, א"כ אין אתה בר ליואי, ואין הדבר כן, שלא נראית הקשת בימיו, ולמה אמר כן, כדי שלא יחזיק טובה לעצמו, ולמה שאלו בקשת, מפני שהוא אות ברית בין הקב"ה ובין הארץ, וכ"ז שנראית הקשת, הקב"ה מרחם על עולמו, וכל זמן שיש צדיק בעולם, אין העולם צריך רחמים, שבשביל הצדיק העולם עומד, שנא' 'וצדיק יסוד עולם', לפיכך שאלו על הקשת.

הלך מלאך המות אצל רבן גמליאל, אמ"ל כך וכך עשה לי ריב"ל, אמ"ל ר"ג, יפה עשה לך, אלא בא ואשלחך אליו ואמור לו, בבקשה ממך שתחפש בגן עדן כולו וגיהנם ואוצרותיהם, וכתוב אותם ותשלח לי, אם יש עו"ג בגהינם, הלך מלאך המות ואמר לו לר"י מה שאמר לו ר"ג, והשיב לו כך אעשה, הלך ריב"ל וחפש בג"ע כלו, ומצא בה שבעה בתים בגן עדן, בכל בית ובית י"ב ריבוא מילין באורך וברוחב, י"ב ריבוא מילין שיעור ארכן ברחבן.

הבית הראשון כנגד פתח הראשון בג"ע, שוכנים בו גרים שבישראל שנתגיירו מאליהם ולא בחוזק, והקירות שלו בנויות מזכוכית, וקורותם מארזים, וכשבאתי למודדה, עמדו כל הגרים. ענה עובדיה הצדיק שהוא ממונה עליהם ואמר להם, מנין זכותכם שישב זה עמכם, מיד הניחוני למודדה.

הבית השנית כנגד פתח השנית שבגן עדן, והיא בנויה מכסף, וקורותיה מארזים, ויושבים בה בעלי תשובה, ומנשה בן חזקיהו ממונה עליהם.

הבית השלישי, כנגד פתח הג' שבגן עדן, והיא בנויה מכסף זהב, ויושבים בה אברהם יצחק ויעקב וכל ישראל שיצאו מארץ מצרים, וכל דור המדבר, וכל בני דוד המלך חוץ מאבשלום, ושם דוד ושלמה, וכלאב בן דוד חי הוא שם, ושם כל מלכי בית יאודה, חוץ ממנשה בן חזקיהו שהוא ממונה על בעלי תשובה, ומשה ואהרן הם ממונים עליהם, ושם כל כלי זהב וכלי כסף הנחמדים וטובות, וחופות במטות וכסאות במנורות של זהב ושל אבנים טובות ומרגליות, ואמרתי למי אלה מזומנות, ענה דוד ואמר לי כל אלו השוכנים בעולם שבאת ממנו, ואמרתי לו שמא יש מא"ה ואפי' מבני עשו אחי, אמר לי לא, וכל טובה שעושים הקב"ה משלם להם שכרם בחייהם באותו העולם, ובסוף יורשים גהינם, אבל ישראל, כל רשע שבהם לוקה בעולמו בחייו, וזוכה לעולם הבא, שנאמר ומשלם וכו'.

והבית הרביעי כנגד פתח הרביעי בג"ע, והוא בנוי ויפה כחדר הראשון, וקורותיו מעצי זית, ובו צדיקים גמורים ונאמנים, ולמה מעצי זית, על שם שהיו ימיהם מרורים כזית.

הבית החמישי, הוא בנוי מכסף וזהב ומפז ומכתם וזכוכית ובדולח ונהר גיחון מושך אל תוכו, וקירותיו זהב, והפרח מעולה מכל ריח לבנון, הפרשת מטות כסף וזהב ובשמים תכלת וארגמן מאריגת חיה ותולעת שני ועזים, מאריגת מלאכים, ושוכנים בו משיח ב"ד, ואליאו ז"ל, ואפריון מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן, ובתוך אפריון משיח שוכן, שהוא אהבת ירושלם של תוכו רצוף אהבה, ואליאו ז"ל נוטל את ראשו של משיח, ומניח בחיקו ואומר לו, החרש כי הקץ קרוב, ואבות העולם והשבטים כלם ומשה ואהרן דוד ושלמה וכל מלך ומלך מישראל ומבית דוד, כל שני וחמישי וכל שבת ויו"ט, באים אליו ובוכים עמו, ומחזיקים אותו ואומרים לו דום והשען בבוראך, כי הקץ קרוב, ואף קרח ועדתו ודתן ואבירם ואבשלום באים אליו כל יום רביעי, ושואלין אותו עד מתי קץ הפלאות, ומתי תשוב תחיינו, ומתהומות הארץ תשוב תעלינו, והוא אומר להם לכו אצל אבותיכם ושאלו להם, וכשהם שומעים כן, מתביישים ואינם שואלים האבות. וכשבאתי אצל משיח, שאל אותי ואמר לי, מה עושין ישראל בעולם שבאת משם, אמרתי לו הם מחכים אותך בכל יום, מיד הרים קולו בבכי.

הששי, יושבים בו מתים בדרך מצוה.

הבית השביעי, יושבים בו מיני חולאים בשביל עונותיהם של ישראל.

ועוד אמר ריב"ל, בקשתי למדוד בגהנם ולראות אותו ולא נתנו לי רשות, משום שצדיקים לא יראו גיהנם. ושלחתי לאותו מלאך ששמו קומם, שיכתוב לי גיהנם כולו, ולא היה יכול, שבאותה שעה המיתו ר' ישמעאל כהן גדול ורשב"ג ועשרה צדיקים, ובאה שמועה, ולא יכולתי ללכת עם אותו מלאך לגיהנם.

יום אחד עמדתי ולמדתי עם קנור המלאך והלך עמי האור, עד שבאתי לשערי גיהנם, והם פתוחים, והרשעים שהיו שם ראו את האור ושמחו ואמרו זה לזה, האור הזה שיוציאנו מכאן, וראיתי בתים ארכן עשרה מילין על ה' מילין פתוחות גבים גבים של אש, ועומדים ואוכלין את הרשעים, ואחר שאוכלין אותם, עומדים מאש על רגליהם ונופלים באש ונשרפים, ובאותו הבית יש עשרה אומות מעו"ג, ואבשלום בן דוד ממונה עליהם, ואומרים אומה לאומה, אם אנחנו חטאנו מפני שלא קבלנו את התורה, אתם מה חטאתם? משיבים להם, אף אנו כמותכם. אומרים לאבשלום אתה ואבותיך שקבלתם את התורה למה? אומר להם, על אשר לא שמעתי לקול אבי. ומלאכים עומדין מכאן במקלות שלהם, ומנטלין אותם על האש, והם נשרפים כולם. ואח"ך רצים לאבשלום, ורוצים להכותו ולשרפו באש, בת קול אומרת להם אל תכו ואל תשרפו אותו, שהוא מזרע ישראל, שאמר לפני נעשה ונשמע, והוא בן דוד עבדי, ומניחין אותו על כסאו ומושיבין אותו בכבוד המלך, ולאחר כן מוציאים את הרשעים מן האש כאלו לא נשרפו ולא נגעה בהם אש כלל, וחוזרים ושורפים אותם, וכן עושים להם ז' פעמים, ד' ביום וג' בלילה, ואבשלום ניצול מכל אלה מפני שהוא בן דוד.

אמר רבי יאושוע כשראיתי כל אלה, חזרתי לגן עדן וכתבתי כל הדברים, ושלחתי אותם לר"ג ולזקני ישראל, והודעתים כל מה שראיתי בגן עדן ובגהנם.

המקום ברחמיו יצילנו מדינה של גהנם, ויתן לנו חלק לעולם הבא, עם הצדיקים והחסידים אמן. עכ"ל.

ומעתה זהו אומרו 'ושבח אני את המתים שכבר מתו' שזכו לשכר גדול בג"ע, וכי תימא, מי זה אמר שהוא ראה ויספרה ויאמר לאדם, ר"ל מי זה שהלך ובא ואמר לנו שכך היה להם, או שלח לנו אגרת שלכך זכו לכל השכר והמעלות? לזה אמר, 'מן החיים אשר הם חיים עדנה', שהוא רבי יאושוע בן לוי, שהלך בחיים חיותו לגן עדן, והודיע לר"ג, ועדיין חי עד הנה והוא בגן עדן, ולכן כתובה תיבת 'עד הנה', 'עדנה', לשון גן עדן, וק"ל.

ועיין בדרשותי בסה"ק יפת מראה שפירשתי הפסוק הנז' בשני אופנים, לך נא ראה:

המוסר היוצא מזה, שיאמין האדם באמונה שלימה שהקב"ה מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים לעת"ל:

וגם מזה יוסיף לקח, שלא ישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב, ואם קפץ ונשבע בשוגג או במזיד, יזהר לקיים שבועתו, ולא יחל דברו, וכמו ריב"ל ע"ה, כנז"ל.

והשבועות חמורות מאד, כמ"ש רז"ל במס' שבועות דף ט"ל, תנו רבנן, שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה [בכל לשון שמבין בו], אומרים לו, הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה 'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא', כל עבירות שבתורה נאמר בהם 'ונקה', וכאן 'לא ינקה', וכל העבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן נפרעים ממנו וממשפחתו, שנאמר 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך', ואין בשרו אלא קרובו, שנא' 'ומבשרך לא תתעלם'. וכל העבירות שבתורה, נפרעים ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם, שנאמר 'אלה וכחש', וכתיב עליו 'על כן תאבל הארץ'. וכל העבירות שבתורה, אם יש לו זכות תולין שנים או שלשה דורות, וכאן נפרעים ממנו לאלתר, שנאמר 'הוצאתיה נאום ה' צבאות', 'הוצאתיה' לאלתר, 'ובאה אל בית הגנב' זה שגונב דעת חבירו שאין לו ממון אצלו וטוענו ומשביעו, 'ואל בית הנשבע בשמי לשקר' כמשמעו, 'ולנה בתוך ביתו, וכלתו ואת עציו ואת אבניו' וכו', הא למדת דברים שאין אש ומים מכלה, אותן שבועה מכלה אותן. אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד. ואם אמר הריני נשבע, העומדים שם אומרים לזה, סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה.

וכשמשביעין אותו, אומרים לו, הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך, אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד, וכן מצינו במשה, כשהשביע את ישראל אמר להם, דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעתי ועל דעת המקום, שנא' 'ולא אתכם לבדכם' וכו', ואמרי' שם עלה, בשלמא האי דקא משתבע איכא איסורא, אלא האי דקא משבע ליה אמאי, לכדתניא, רבי שמעון ברבי טרפון אומר, 'שבועת ה' תהיה בין שניהם', מלמד שחלה על שניהם. על דעתנו ועל דעת ב"ד למה לי, משום קניא דרבא. וזה שאמרו שהשבועה חלה על שניהם לפי שהלוהו שלא בעדים וסבב לו השבועה, גדגרסי' בסוף פרק איזהו נשך דף ע"ה, אמר רבי יאוד"א אמר שמואל, כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים, עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, הא למדת כמה חומר השבועות בעונות הרבים, האדם אשר לו רגל על לשונו על דבר של מה בכך קופץ ונשבע, ואם רואה שאין חבירו מאמינו אזי חוזר ונשבע שבועה אחרת, ונעשו שבועות שתיים שהן ארבע, על אלה לא יתאפק ה' ח"ו, ובפרט על השבועה שנייה שהיא שבועת שוא, הואיל ויודע שחבירו אינו מאמינו מה לי בשבועה אחת או בשתיים או במאה.

והי לך מה שכתב מרן ב"י ז"ל ביו"ד סי' רל"ז, וז"ל:

[א] מה היא שבועת בטוי ומה היא שבועת שוא, נפש כי תשבע לבטא בשפתיים, היינו שנשבע בין על דבר שעבר, כגון שנשבע שאכל ולא אכל או שלא אכל ואכל, בין על דבר שהוא על להבא, כגון שאוכל ואינו אוכל או שלא אוכל ואוכל, וכן כל דבר שאפי' אין בו הרעה ולא הטבה, כגון שזרקתי לים ולא זרקתי, או שאזרוק ולא אזרוק. ואפי' בדבר שאין בו ממש, כגון שישנתי ולא ישנתי, או שאישן ולא אישן. ואפי' בדבר שאינו יכול לעשותו אלא ע"י אחרים, כגון שנתתי לפלוני או שלא נתתי, או שאתן לפלוני או שלא אתן. ואפי' נשבע על אחרים, כגון שזרק פלוני צרור לים, או שלא זרק. כל אלו שבועות בטוי הן, ואם שקר בשבועתו חייב קרבן.

[ב] נשבע שראה גמל פורח באויר, הרי זה שבועת שוא, אפי' באומר שראה לעוף גדול פורח והוא מכנהו גמל [שאנחנו הולכים אחר לשון בני אדם, ואין קורין לעוף גמל, ובטלה דעתו אצל כל אדם, ש"ך].

[ג] אמר שבועה שלא אוכל מצה, אסור לאכול מצה בליל פסח, דחיילא עליו שבועתו, מפני שכלל כל מצה אפי' שאינה של מצוה. שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח, לוקה ואוכל מצה בליל פסח [דאין שבועה חלה על שבועה שכבר מושבע ועומד מהר סיני]. וכן אם אמר שבועה שלא אשב בצל, אסור לישב בצל סוכה. שבועה שלא אשב בצל הסוכה [של מצוה, של"ה] לוקה ויושב בצל סוכה.

[ד] שנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר אחד מהם על השבועה, השני פטור ואינו צריך התרה, ולפיכך איש ואשה שנשתדכו זה לזה וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע, מי שיעכב והעביר המועד, אסור לינשא לאחר, והלה מותר ואינו צריך התרה. גם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו.

[ה] האומר אני נשבע שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו, הרי זו שבועה, אעפ"י שלא הזכיר לא שם ולא כנוי [ואין חילוק אם הוציא השבועה בלשון קודש או בכל לשון שיאמרנה], שם סימן רל"ז.

[ו] השביעו אחר ואמר לו אני משביעך שתעשה דבר או שלא תעשה, וענה אמן, או דבר שנשמע ממנו שמקבל שבועתו, כגון שאמר הן, או קבלתי דבריך, הוי כאילו נשבע בעצמו, ואפי' השביעו עכו"ם או קטן.

[ז] האומר פעמיים על דבר אחד אעשנו או לא אעשנו, הוי שבועה, והוא שיתכוין לשם שבועה. במה דברים אמורים, שאמרם זה אחר זה בלא הפסק, אבל אם מבקשים אותו עליו והוא אמר לא אעשנו, ובקשהו עוד ואמר לא אעשנו, לא הוי שבועה.

[ח] הנשבע בעשרת הדברות, שבועה גמורה היא.

[ט] ימין שבועה וכן שמאל, דכתיב נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו, והוא שיכוין ג"כ לימין ושמאל שאמר הקב"ה, כלומר שכוונתו לישבע בימין ושמאל של הקב"ה, ואז הוי שבועה אעפ"י שלא הזכיר לא שם ולא כינוי. ודלא כדעת הב"ח. ש"ך, שם סי' רל"ז סעיף ח'..

[יא] שבועה שלא אוכל סתם, אסור בכל שהוא, אבל אינו חייב אלא על כזית. ואם פירש כל שהוא, או שאמר שלא אטעום, חייב בכל שהוא. סי' רל"ח.

[יב] נשבע שלא לאכול, אסור אף לשתות, ושתייה בכלל אכילה היא, אבל אם נשבע שלא לשתות מותר לאכול.

[יג] הרי שאכל באותו היום, ואמר, שבועה שלא אכלתי היום, שבועה שלא אכלתי היום, יש כאן עונש שתי שבועות לשקר.

[יד] מתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה, אפי' בשבועות, לפיכך אם נשבע ליתן שום מתנה, יכול ליתנה כך על מנת להחזיר [וכתב הש"ך, דווקא לעשיר, אבל לעני צריך ליתן במתנה גמורה].

[טו] דין השבועה כדין הנדר לכל דבר, ותקיעת כף דינה כדין שאר שבועות, ויש לה התרה במקום שמתירים השבועה. והני מילי כשהיא בדרך שבועה, אבל כשהיא כדרך הסוחרים שתוקעים כפם זה לזה לקיים המקח, אין לה דין שבועה כלל. שם סי' רל"ט סעיף ב'.

[טז] שבועה חלה על דבר שאין בו ממש, כגון שנשבע שלא ישן או לא ידבר. שם סי' רל"ט סעיף ג':