ראה מעשה/סימן ח

סימן ח

'איש אמונות רב ברכות, ואץ להעשיר לא ינקה' (משלי כ"ח)

נראה לענ"ד לרמוז בפסוק זה על עניית אמן שהוא ענין גדול, וכמ"ש ז"ל בשבת דקי"ט ע"ב, וז"ל: אמר ר' יאושוע בן לוי, כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו, קורעין לו גזר דינו, שנא', 'בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה. אמ"ר יוחנן, אפי' יש בו שמץ של ע"ז מוחלין לו. ואמר ר"ל, כל העונה אמן בכל כחו, פותחין לו שערי ג"ע, שנאמר 'פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים', אל תקרי שומר אמונים, אלא שאומרין אמן. מאי אמן, אל מלך נאמן. עכ"ל: 

ובוא וראה מ"ש בזוה"ק פרשת וילך, דרפ"ה ע"א, וז"ל: 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו', מאי 'ובוזי יקלו', אמ"ר יאודה, דא הוא דלא ידע לאוקיר למאריה ולא אתכוין באמן, דתנן, גדול העונה אמן יותר מן המברך, והא אוקימנא קמיה דרבי שמעון דאמר, [אמן] משיך ברכאן ממבועא למלכא וממלכא למטרוניתא, וכד ישר' לתתא משמרין לאתבא אמן ולכוונה לבייהו כמה דאצטריך, כמה פתחין וברכאן פתחין ליה לעילא, כמה טבאן משתכחין לכולהו עלמין, כמה חדו בכולא, מאי אגר להו לישראל דגרמין האי, אגר להו בעלמא האי ובעלמא דאתי, תנא כל מאן דשמע ברכה מההוא דמברך ולא אתכוון באמן עליה נאמר ובוזי יקלו, תנא חייבין דגהינם כולהו סלקי במדורין ידיען, וכמה פתחין אית ליה לגהנם וכו', ואית בגיהנם מדורא בתראה תתאה לכולהו, וההוא איקרי שאול תחתית, שאול הוא חד, תחתית הוא מדורא תתאה, ובגין כך איקרי ארץ עיפתה תחתית, ואיקרי אבדון, ועל דא כתיב, שאול ואבדון, ותנא מאן דנחית לאבדון דאיקרי תחתית, לא סליק לעלמין, ותנא לההוא אתר נחתין הנהו גברי דמבזו לאתבא אמן, ועל אמן סגיאין דאתאבידו מניה דלא חשיב להו, דיינין ליה בגהינם, ונחתין ליה בההוא מדורא תתאה, ואי איהי קדיש שמא דקב"ה לכוונא באמן כדקא יאות, סליק דרגא בתר דרגא לאתענגא מההוא עלמא דאתי, דנגיד תדיר ולא פסיק, הה"ד 'אמונים נוצר ה, עכ"ל בקיצור. 

ורז"ל רמזו בתיבת אמן, ר"ת נ'יצול מ'מרור א'חרון, כי העונה אמן כראוי ניצול מגהינם התחתונה, יעו"ש.  וראיתי בס' אדני פז משם האר"י ז"ל, כי אמ"ן ר"ת א'ישה מ'יתה נ'חש, כי ג' צווחות הם, אשה בשעת לידה, אדם בשעת מיתה, נחש בשעה שפושט עורו, ע"כ, יעו"ש. 

ובס' סיפורי נפלאות כתב עמ"ש ז"ל, גדול העונה אמן יותר מן המברך, יען כי המברך בורא גוף למלאך, והעונה בורא נפש, ובזה פי' כוונה והוא באחד בשעת ברכה ומי ישיבנו, ר"ל מי ישיב אחריו אמן ? ונפשו אותה ויעש נפש ג"כ לגוף המלאך, יעו"ש: 

אלא מעתה נתנה ראש להבין כוונ"ה הנצב פתח השער, והוא בהקדים עוד מעשה נורא, הובא בס' שי למורא, סוף פרשת ויקהל, באחד חכם שלא לו בנים כ"א בת יחידה, והיתה חביבה עליו ביותר, פעם אחת הוא ישן בלילה, ובאו לו בחלום ואמרו לו, כי בתו מזלה שתזדווג עם אחד רוצח, ויחרד חרדה גדולה, ויקם מתוך שנתו פניו זועפים ביותר מפאת אותו חלום שראה, ומאותו היום ואילך כמה וכמה אנשים באו לו מן העיר ומאנשי עיירות אחרות כדי לשדך אותה הבת, ולא רצה להשיב להם דבר מפני חמת הפחד שנכנס בלבו מאותו חלום שראה.

יום אחד הוא יושב בעליתו משגיח מן החלונות, וראה אחר ילד בחור רץ מגג לגג כדי שישמע קדיש וקדושה ויענה אמן יהא שמיה רבא, באותה שעה נכנסה אהבת הילד הנז' בלב אותו חכם אבי הבת הנז', ואמר בלבו, זהו הראוי לי ליתן לו בתי לאשה, כי בודאי אבותיו גידלו אותו בדרך ארץ וביראת שמים, הואיל והוא רץ במקום דאיכא חשש סכנה כדי לשמוע קדיש וקדושה, ואיני מזווג בתי כ"א עמו. פתח פיו אותו חכם ואמ"ל, שמע בני איעצך והיה אלקים עמך, כי אהבתך נכנסה בתוך מורשי לבבי, ויש לי בת יחידה, ומכמה עיירות נתקבצו ובאו לי כמה בחורים לשדך אותה להם ולא נתרצתי להם בשום אופן, ואך זה היום שראיתי אותך ירא שמים בתכלית, אם תרצה להתחתן עמי כל מחסורך עלי, וכל ממוני הוא לך ולאשתך, כי לא יש לי כי אם זאת הבת היחידה. ויען אותו הילד ויאמר לו, אדוני כל אשר תאמר אלי אעשה, ותכף עשו שטר שידוכין ביניהם, והיה אותו חכם קונה נדוניא וכלי כסף וזהב כאשר נאה ויאה לבתו, ויבן להם עליה גדולה בנין מלכים בית חתנות לבתו, ועשה לו בגדים נאים מכל מין ומין, ועשה חופה גדולה אשר כל בני העיר נקבצו ובאו מזומנים לשבע ברכות, ואחר שבע ברכות הלכו לסעודת חתן וכלה והלכו איש לביתו.

ונכנס החתן לחדרו, ויאמר החתן בלבו, איך אני איש עני מזדווג עם בת עשירה כזאת אשר היא תשאר תמיד מושלת בי ולא אוכל להרים ראש עמה, נשבע בכך וכך שאינו נכנס למטה עמה עד שאהיה עשיר כמוה, ותכף יצא מן הבית בלתי רשות אדם ולא ראהו שום נברא, ואחר שיצא לשוק חשב בדעתו באיזה אופן ירויח המעות בין בהיתר בין באיסור ויהיה עשיר, ויהי בדרך הלוכו בית הכנסת אחת והוא שומע קול הקריאה למוד התורה, אזי הטה אזנו בחורין ובסדקין של בהכנ"ס, וראה שם אחד חכם זקן אורח לומד לבדו בבהכ"נ והוא גר מארץ רחוקה עובר משם ללכת לארץ ישראל, ודפק עליו הפתח ויקום אותו חכם לפני הפתח, ויאמר מי הוא זה הדופק על הפתח, ויען ויאמר לו אדוני אני אורח כמותך עתה באתי ולא מצאתי היכן אישן למען ה' ברוך הוא, פתח לי הפתח ואישן עמך ואלמוד ג"כ עמך, אזי אותו חכם הזקן שמח שמחה גדולה שלא נשאר יחידי בלילה, ופתח לו הפתח בשמחה גדולה, ודרש בשלומו, וישבו ללמוד שניהם, ושוב אותו חכם הזקן אנסתו שינה וישן, ויקום אותו החכם וישחוט אותו, ואח"ך שבר התיבה שהיתה לו, ולקח לו כל הממון אשר הביא עמו כדי לעלות לא"י, ופתח פתח בהכ"נ, והלך אצל כלתו שש ושמח.

באותו הלילה, אבי הכלה היה ישן ובאו לו בחלום הלילה ואמ"ל, הלא זה הדבר אשר דברנו אליך, כי בתך תזדווג עם אחד רוצח, יען כי בזה הלילה עצמה יצא מביתו והלך לאחד בית הכנסת ומצא שם אחד חכם זקן ושחט אותו, ולקח לו כל ממונו, ואח"ך חזר לישן עם כלתו.  בבוקר השכם קם החתן והלך לנשק ידי חמיו כדת מה לעשות וכעס עליו חמיו וגרשו מפניו, ואמ"ל לך לך רשע מפני לא תקרב בארבע אמות שלי, ואותו החתן היה בוכה ומתחנן ואומר לו מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ובמקום שתשמח בי ותתן לי מתנה כנהוג אתה מגרשני מפניך, מה חטאתי. והפציר בו מאוד עד שסיפר לו המעשה אשר עשה בלילה מראש ועד סוף. אזי החתן שמע אותן דברים, נפל על רגלי חמיו בכה והתחנן לו כדי שלא יפרסם הדבר, ונשבע לו חמיו שלא יפרסם ובתנאי ועל מנת שילך וישכב באותו לילה על קבר אותו החכם אשר שחט ובבוקר יבוא ויגיד לו מה שמועה שמע ממקום קבורתו, ואם לא ילך וישכב כאמור אזי יפרסם אותו ולא יראה פניו עוד. והחתן ענה הריני מוכן ומזומן לקיים גזירתך, וכל אשר תאמר אלי אעשה.

וכן עשה, הלך באותו לילה וישכב וירדם למעלה מאותו קבר של אותו זקן כאשר צווהו מר חמיו, ויהי בחצי הלילה הוא בתוך שנתו, והוא שומע קול קורא מתוך הקבר וצועק בקולי קולות ואומר, רבש"ע תעשה לי משפט עם זה האדם אשר הרגני, ויצאה בת קול מן השמים ואמ"ל, יהי לבך בטוח שנעשה משפט, ויהי בבקר ויקם החתן, ויבא ויספר לחמיו את כל הדברים אשר שמע מקבר ההרוג, והתשובה אשר השיבתו בת קול מן השמים, וגזר עליו מר חמיו שצריך לילך גם בלילה השנית וישכב על אותו הקבר וכאשר ישמע בת קול שתשיב ותאמר נעשה משפטך, תכף הוא ישיב אמריה ויאמר אימתי? ומה שתשיב הבת קול יבא ויגיד לו. וכן היה, חזר בלילה השנית וישן על קבר של אותו הרוג, ובחצי הלילה שמע קול מן הקבר צועק שיעשו משפטו, והשיבה בת קול ואמרה אנו מזומנים לעשות משפטך, אז הרוצח פתח פיו ואמר מתי יהיה המשפט, יצאה בת קול ואמרה בלילה של תשלום הארבעים שנה, ויקם בבקר ויבא אצל חמיו ויספר לו את כל אשר שמע מראש ועד סוף, ומר חמיו שמר את הדבר, וכתב בספר את כל הדברים האלה, וכתב הזמן אשר נהרג אותו חכם הזקן והארבעים שנה של בת קול.

ואזי אותו החתן הרוצח עשה משא ומתן באותן המעות, ונעשה עשיר גדול, ונולדו לו בנים ובנות הרבה, ועשה להם נישואין, ונולדו להם בנים ובנות, ובנה להם בתים ועליות לכולם לחופתם, ובחופה שלהם לילה אחת היתה חמותו שם בחופה, והחכם חתנו היה יושב בביתו ולומד, והיה צריך לפתוח ספר אחד אשר בו היה רשום כל הסיפור והמעשה של חתנו הנז' כדי שילמוד בו איזה ענין, הוא פתח הספר הנז' ומצא באותו דף אשר נפתח נגדו, מצא מזכרת של אותו ענין, והיה חושב מאותו זמן עד אותה הלילה, ומצא חשבון מסוים ומכוון ארבעים שנה שנגמרה באותו הלילה עצמה תכף שלח אחר אשתו שתבוא לביתה, ולא רצתה, ואמ"ל שהיא טרודה בחופה של בני בניה, וחזר חלה השליח פעם אחרת, ואמ"ל כי בעלה חולה הוא ונוטה למות ורוצה לצוות עליה לכן צריכה שתבוא ותשב לפניו כמו חצי שעה ואח"ך תחזור לחופת נכדיה, היא שמעה הדברים האלה, תכף היא באה אצלו כאשר נכנסה לביתו, רץ וסגר הדלת בעדה ואמר לה בשבועה חמורה שלא תצאי מפתח הבית עד אור הבוקר, ונשארה בוכה ומבכה על אשר לא הניחה ללכת.

ובבקר תכף קמה ונצבה ופתחה הדלת והלכה לראות בית החופה, ותכף חזרה אצל בעלה ופניה ירוקין, אמר לה בעלה ספרי לי מה יש ליך, ענתה ואמרה לא מצאתי לא ביתי ולא חתני ולא ילדיהם בעולם, ואפי' החצר בעצמה טבעה וטבעו בארץ שעריה הם וכל אשר להם ירדו חיים שאולה, באותה שעה אמר לה בעלה, אך עשיתי עמך טובה שלא הנחתי אותך לצאת מפתח ביתך החוצה, ולולי היית שם גם את היית יורדת שאול תחתית, ה' יצילנו, עכ"ל:

אלא מעתה זהו כוונת הנצב פתח השער, וז"א 'איש אמונות', שעונה אמנים, 'רב ברכות', וכמ"ש בזוה"ק הנז', ואמן משיך ברכאן ממבועא למלכא, וממלכא למטרוניתא, וכמה פתחין דברכאן פתחין ליה לעילא, וכמה טבאן משתכחין בכולהו עלמין, וזהו 'רב ברכות'. וכן תמצא אי"ש ר"ת א'מן י'הא ש'מיה רבא. 'ברכות', הוא רומז לתיבת 'רבה מברך', וכן 'רב ברכות' מושך שפע וברכה רבה בכל העולמות. וכ"ת, והרי מצינו מעשה שהיה באותו חתן שהיה שומר אמנים, וסופו נבלעו הם ובניהם חיים שאולה? לזה אמר 'ואץ להעשיר לא ינקה', ר"ל דשאני אותו חתן משום שהיה אץ להעשיר, ורצח נפש אותו חכם בעבור העושר, לכן לא ינקה, אבל אם יהיה שומר אמונים ביושר ובכושר אדרבה 'אמונים נוצר ה, וק"ל: 

אי נמי, יש לרמוז תחילת הפסוק הנז' 'איש אמונות רב ברכות', בהקדים מעשה שהובא בספר זוה"ק פרשת תרומה, והובא בספר קב הישר מ"ה, וז"ל: ר"ח ורבי אבא שרו בגו אושפיזיהו, קמו בפלגות לילה למלעי באוריתא, והוי ברתא דאושפיזא קסת ואנהרת לון שרגא, ואינהו הוו עסקי באוריתא, אדהכי אשגח ר"א אבתרהא וחמי דהוות בתו של ב"ה מנהרא לון, ואמר 'כי נר מצוה ותורה אור', האשה מצווה על נר של שבת ולא האיש, והטעם כי האשה נגד השכינה, 'ותורה אור' פי' התורה שלומד הבעל, שהאיש מצווה על התורה ללמוד, נותן אור והארה גדלה כאותה המצוה של נר שבת שהאשה מדלקת, נמצא שניהם מאירים באור תורה ואור שבת, אשרי הנשים שזוכין לבעלי תורה. שמעת האי בתולתא הוית בכיא, אדהכי קם אבוה דבתולה, וחמא דברתיה בכיא, ושאל לה על מה ועל מה בכית, ולא ענתה מאומה מחמת מרירות הלב, והתחיל אביה לבכות, אמר ר' אבא מבכייתה נראה שחתנו הוא עם הארץ ואינו בעל תורה, אמ"ל ודאי הכי הוא, ובגין דחמינא ליה יומא דדליג מאיגרא חדא למשמע קרי"ש בהדי ציבורא סליק ברעותי למיהב ליה ברתי, ותיכף דנפקי ציבורא מבי כנשתא יהבנא ליה ברתי, דאמינא בדילוג דא למשמע קדיש מוכרח להיות גברא רבה באוריתא, ויקרא ק"ש וברכת המזון, אמר ליה רבי אבא איעבר ליה באחרא [ר"ל שיראה שיתן גט וישיא בתו אח"כ לת"ח], ובתוך דבריו חזר ואמר, או דילמא ברא יוליד דליהוי גברא רבא, אדהכי קם החתן ודלג עלייהו, ויתיב לקמייהו, אמר החתן, ר' אבא אסתכל כי אמיר אבא? אנא חמינא בהאי רבייא דנהורא רבא יפוק מיניה לעלמא, פתח ואמר האי רבייא, רבותי, אימא חד מילא, פתח ואמר, צעיר אנכי לימים ואתם ישישים, ע"כ זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם, האי קרא אתערו ביה עמודי עולם, אבל אליקו? דכתיב ביה ממשפחת רם, וכתיב ביה בן ברכאל הבוזי, הנקרא כן בשביל שמבזה עצמו למאן דגדול מניה, ? צעיר אנכי לימים, אף אני מקטין עצמי לגבי בר נש דאית ליה יומין סגיאין, וע"כ בגין דאנא רביא ובמקום הזה יש בישישים בחכמה, עלה בדעתי דלא למללא עד יומא דא, והשתא דאתון הכא, אית שעתא למפתח פומא, והתחיל לדרוש בזה הפסוק 'כי נר מצוה ותורה אור', וגלה להם סודות התורה עפ"י הסוד, ואח"כ פתח ואמר, כי אני מבבל, ובריה דרב ספרא אנא, ולא זכינא לאשתמודע עם אבא, וטרידנא להכא, ודחילנא עד הכא למימר מילין דאוריתא דיתבי אתרא דא אריותא בתורה, ושונא עלי דלא אימא מילי דאורייתא תרין ירחין, ויומא דא אשתלימו תרין ירחין, זכאה חולקי דאתערתון הכא, ארים קליה ר' יוסי ובני חמו כולה ונשקוהו, אמ"ר יוסי אלמלא לא באתי הכינא למישמע מילין דעתיק יומין מפיק מפומך מאי דלא זכינא למשמע עד השתא די יתבו כולהו, אמר החתן רבותי מרחמינא צערא דחמוי וצער דברתיה אשתי דהוו מצערי בנפשייהו דלא ידענא ברכת המזון וק"ש, אמינא דלא אתחברי באשתי עד שאגלה לכם סוד ברכת המזון בסודות גדולות ונפלאים, חדו כולהו, ר' יוסי ורבי חייא וחמיו והכלה קמו ונשקוהו, אמ"ר יוסי ודאי הילולא דקב"ה אתרעי ביה, נפלו להכלה וברכו לה בכמה ברכאן, אמרו לאביה דיתקן בית מיוחר לעשות בו חתונה, אמר ר' יוסי לא נפקינן מהכא עד דיתעביד הילולא, ואתכנשו כל אנשי מתא לההוא חדוה, וקראו להכלה, וחדו כולהון במילין דאורייתא ובסעודת הנשואין, פתח איהו על פתורא וביאר ענין שבע ברכות בסודות נפלאים וחידושים הרבה וחדו כולהו, וכל בני מתא קבלו עליהם את החתן להיות להם רב ומו"ץ, ואחר החתונה קמו רבי יוסי ורבי אבא ור"ח וכרכן? וברכו ליה ואזלי לאורחייהו, עכ"ל:

מעתה מפורש יוצא רישא דקרא הנז', 'איש אמונות', שהוא זהיר בעניית אמנים, כהתתן הנז', אזי זוכה להיות 'רב' כהחתן הנז' שזכה להיות רב ומורה צדק, וגם זוכה לכמה ברכות שברכו אותו ר' יוסי ורבי אבא ור"ח, כגו' זהו 'רב ברכות', וק"ל.  

וראיתי לכתוב כאן מה שרמזתי בסה"ק פרש"ת רא"ה, על פסוק 'ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים, אנשי אמת שונאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות'.  

והוא, בהקדים מעשה שהובא בספרי בעלי המוסר, שאירע בזמן הגאון ר' מרדכי יפה בעל הלבוש ז"ל, וכך היה המעשה, כי הגאון הנז' היה אב"ד בעיר קטנה, וה' הגדיל כסאו למעלה, ובאו שלוחים מק"ק פוזנא להיות עליהם אב"ד וריש מתא והביאו שטר כנהוג, והשיב הגאון לשלוחים, אקבל שטר רבנות מכם, ואולם אין אני יכול לנסוע עמכם תכף עד שאלך תחילה למדינת איטלייא לחכמי ספרד ללמוד מהם חכמת עיבור החדש והמולדות, ותיכף נסע הגאון הנז' אצל כמהר"י אבוהב ספרדי ז"ל, כמו ג' חדשים, ישב ולמד ממנו כל החכמה הזאת באר היטב, כאשר עיני הקורא תחינה בלבוש או"ח הלכות ר"ח. ויהי מקץ הימים, ויקר מקרהו, שהיה תינוק בן חמש שנים בנו של הרב כמהרי"א הנז', רצה לאכול פרי אחד, ובירך עליו בפה"א בקול רם, וענו כל בני הבית אמן, והגאון הנז' לא ענה אמן, ולא ח"ו במזיד, אלא שלא במתכוין כמו רוב העולם שאינם נזהרים בזה בעונות הרבים, והרב כמהרי"א הנז' כאשר ראהו שלא ענה אמן, כעס עליו כעס גדול ויגער בו בנזיפה, ונידה אותו, והגאון הנז' קבל עליו נזיפה ג' ימים, כדין נדוי הרב לתלמידיו ג' ימים, ואח"כ בא הגאון לפייס את רבו כדי למחול לו, ולא רצה למחול לו, ואמ"ל הגאון מה פשעי ומה חטאתי, ולמה חרון אף הגדול הזה, והשיב לו כי אהבת עולם אהבתיך יותר מבני, אבל תדע נאמנה שהיית חייב מיתה בשביל שלא ענית אמן על ברכת התינוק, אכן אני מוחל לך על תנאי זה, שבמקום אשר תדרוך כף רגלך תדרוש ברבים ותודיע להם החטא הגדול הזה של מי שאינו עונה אמן על כל ברכה אשר ישמע מישראל, וגם תצוה לבניך ולבני בניך עד סוף כל הדורות, שיספרו את מעשה הנורא מה שאספר לך, וכך היה:

המעשה, שבמדינות אספניא היו ק"ק קודם גזירת הגירוש, והיתה שם עיר גדולה בישראל, והיה בה מלך אחד, והיה רוצה לגרשם כמה פעמים, והיה שם אב"ד חסיד, ועשיר גדול, והיה נושא חן בעיני המלך, ובכל עת שהיה דעתו לגרש היאודים, היה החסיד הנז' מפר עצתו, ויהי היום ויכעס המלך על היאודים, וצוה לגרשם, ובאו כל הקהל להחסיד הנז' שילך למלך להליץ בעדם ולבטל הגזרה כפעם בפעם, והשיב להם שילך עמהם רק עד שיתפלל מנחה תחילה, ויפצרו בו מאוד, ואמ"ל זו ג"כ מצוה רבה להצלת ישראל, ועתה הוא עת רצון, ואח"כ התפלל מנחה, ויעש כן החסיד הנז', וילך עמהם לחצר המלך, ויהי כאשר ראה אותו המלך, נשא חן בעיניו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו המלך להחסיד הנז', וישפוט החסיד בדעתו שבודאי יבטל הגרוש, והיה מספר דברים אחרים עם המלך, ובתוך כך בא כומר א' ממרחקים ממדינות המלך ויפול על רגלי המלך, ויברך למלך ברכה ארוכה וחשובה בלשון לע"ז, והחסיד הנז' לא הבין דבריו, וכשראה החסיד שיעבור זמן המנחה הלך לקרן זוית אחת להתפלל, ובתוך תפלת החסיד קם הכומר הנז' וצוה לכל העומדים שם לענות אמן על הברכה כדי שתתקיים ברכתו, ויענו כולם אמן, והחסיד הנז' לא הבין לשונם, ולא ענה עמהם אמן, שלא רצה להפסיק בתפלה, ושאל אותם הכומר אם ענו כולם אמן, והשיבו כן, ושאל אם ענה היאודי, השיבו לא, בעבור שמתפלל שם. ויהי כאשר שמע הכומר שלא ענה היאוד"י על ברכתו, לא תתקיים הברכה, ובאותה שעה קצף המלך מאד ויהפך לאפור, ויצו את עבדיו להרוג את החסיד ולנתחו לנתחים, ויעשו כן, וישימו הנתחים בתוך שמלה, וישאום לביתו, ואח"כ גירש המלך את כל היאודים.

והיה שם אחד חסיד חבירו של הרב החסיד הנז', והיה מתרעם על מדותיו של הקב"ה, וישפוט בדעתו שמא החסיד עשה איזה עבירה בצנעא, כי קוב"ה לא עביד דינא בלא דינא, והיה אותו החסיד בוכה ומתפלל ומתענה להודיעוהו מן השמים על איזה חטא נהרג אותו חסיד במיתה משונה, ויתבודד החסיד בחדר אחד, יושב ומשתומם על החסיד הנהרג, ובא אליו החסיד הנהרג בעצם היום בחדר אשר הוא יושב, ויחרד החסיד הנז' חרדה גדולה, ואמ"ל החסיד החי, יודע אני שחסיד גדול היית, לכן תודיעני על מה עשה לך הקב"ה כך, ומה חרי האף הגדול הזה, והשיבו החסיד הנהרג, אני אומר לך באמת, מימי לא עשיתי שום עבירה, רק הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ורוב העולם אינן נזהרין בזה החטא בעה"ר, שפעם אחת עשה בני המוציא, ובירך 'המוציא לחם מן הארץ', ולא עניתי אחריו אמן, והקב"ה האריך אפו עד זמן שהייתי עומד לפני המלך בשו"ד, שלא עניתי אמן אחר ברכת המלך, באותה שעה דנו אותי על עניית אמן של בני, לכן אתה חבירי תספר באזני בנך ובן בנך ולכל באי עולם את כל מעשה הנז', ותזהירם על עניית אמן, ופרח לו החסיד מלפניו. ואחר שסיפר החכם אבוהב ז"ל את המעשה הזה להגאון רבי מרדכי יפה הנז', אמ"ל, אל תתרעם עלי שנדית אותך, יען עשיתי זאת למען תהיה הבושה ההיא כפרה על עוניך, ואני מוחל לך, אבל בתנאי שתדרוש ברבים ותזהירם על עניית אמן, עכ"ל.  

ובזה יבואו על נכון המשך הפסוקים בתהלים מזמור פ"ג, 'אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל כי הנה אויביך יהמיון וכו', על עמך יערימו סוד' וכו', ר"ל הודיעם לאויבים שלא יאמרו וזרועם עשתה זאת כמעשה הנ"ל, כי אם הסיבה היא שלא ענה אמן על הברכה וכנז', ולכן גמר אומר מלא' פניהם' קלון', ס"ת אמן, שעניית אמן היא גרמה, ומגלגלין חובה ע"י חייב, וק"ל:

ומעתה נחזור לראש דברינו. יתרו היה גר, וכתבו התוס' משם ר' אברהם הגר, כי קשים גרים לישראל כספחת, מפני שהם מדקדקים במצות, יעו"ע, ולכן יתרו שהיה גר ומדקדק במצות, צוה למרע"ה שיעמידו אנשי חיל להזהיר את העם על עניית אמן, וזהו שרי א'לפים שרי מ'אות, ר"ת א"מ, שרי חמשים היא נו"ן של אמן, ולאו דוקא עניית אמן של ברכת הפירות וכיוצא, אלא גם שרי עשרות, דהיינו אמן דקדישים וברכות התפלה ג"כ יזהירום עליהם שיענו אותם, ולכן תמצא כתוב 'ושרי עשרות' בוא"ו, ולא שרי המאות והחמשים, וכמ"ש בס' דברים, ודוק כי נכון. ועיין בדרשותי שפי' באופן אחר, ובס' פתוחי חותם להרב החסיד כמהר"י אביחצירא ז"ל, שפי' ב' אופנים, יעו"ש:

המורם מהאמור, שצריך האדם ליזהר וליקח מוסר בענין עניית אמנים וכאמור.  

ובוא וראה מ"ש הרב מנורת המאור ח"א פרק כ"א, משמא דגמרא דנזיר דס"ו, תניא, רבי יוסי אומר, גדול העונה אמן יותר מן המברך. ואיתא במדרש רבה על פסוק 'והיה אם שמוע תשמעו', הלכה, ישראל שהיה עובר לפני התיבה, מהו שיענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף, והשיב, אם היה יכול שלא תטרף דעתו, יענה, שאין גדול לפני הקב"ה יותר מאמן שישראל עונים. אמ"ר יאודה בר סימון, אמן זה יש בו שלשה אספילאות [דקדוקים ופירושים], שבועה, קבלה, אמונה, שבועה 'והשביע הכהן את האשה וכו' ואמרה האשה אמן אמן', קבלה מנין, דכתיב 'ואמר כל העם אמן', אמונה מניין, דכתיב 'ויען בניהו בן יאוידע את המלך, ויאמר אמן כן יאמר ה. אמ"ר יודן, כל העונה אמן בעוה"ז, זוכה לענות אמן לעת"ל, ע"כ.  

ובוא וראה מ"ש הרב ח"י בסוף פרק נ' דיוה"ך, שהוכיח במישור במתק ודין עדיו, וז"ל, יהיה זריז ונשכר לענות אמן ביום הזה בכל כחו ובכל כוונתו יותר מן כל שאר ימים, כי סגולתו רבה לכפרת העונות והפשעים, אשר חכמים הגידו, כל העונה אמן אפי' היה בו שמץ מינות מוחלין לו עונותיו, ואף כי סודו גדול לבקי בכתבי הרב ז"ל, על כל פנים ישתדל כל אדם לכוין כונתו הפשוטה, כי אמן גי' צ"א, כמספר שמות הוי"ה ואדנו"ת בשילוב, והקדים אדנות תחילה והוי"ה בסוף כנודע טעמו לבאים בסוד ה', וכן יהא שמיה רבא סודו נפלא ועצום מאד, ובמדרש כונן? כתוב כל המבטל קרס? וברוך ואמן יהא שמיה רבא, גורם למעט את העפרה?, וחייב נדוי, עד שישוב ויביא קרבן לפני הצדיקים לעת"ל, אוי לאזנים שכך שומעות כמה ברכות וקדישים והוא כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, כמו פתן חרש יאטם אזנו, ובזה כבוד המקום ברוך הוא, ומאנה הנחם נפשי על כמה בוערים בעם אשר תבקע הארץ לקולם לענות אמן כשהשליח צבור אומר בימים האלה 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם' וכו', 'היום תאמצנו', וכן בסליחות 'תענו ותעתרו' וכו', 'שערי חיים' וכו', ומזרזים את בניהם הקטנים עם הגדולים לענות אמן בקול רם ובכל כחם לא ייעפו ולא יגעו, וכשמעם קדיש וברכות, אין קול ואין עונה, ועשו את הטפל עיקר ואת העיקר טפל, הא למה זה דומה, לקהל גדול שהיו מברכים למלך בשר ודם בצאתם לקראתו, ועונים כל העם בקול גדול אמן, ואחד מהעבדים העומדים לפניו, עמד ולא ענה אמן, וכשבקשו לומר יתן בלבו ובלב כל יועציו לעשות טובה עמנו, התחיל לשמוח, ועונה אמן בקול רם, היש מבזה כבוד המלך גדול מזה, כי כל ברכות המלך נמבזות המה בעיניו ולא פנה אליהם, כי אם לנגוע אל עצמו ואל בשרו, ותחת זאת לא יתאפק המלך ובחרונו יבהלהו לאמר אל תוסף ראות פני, ואם למלך בשר ודם כך, ק"ו ובן בנו של ק"ו מה יעשו ליום פקודה קצת מבני עמנו בוערים בעם המקילים בעניית אמן וברוך שמו בקדיש ובברכות, ומרבים דברים בעת אמירת אמן וברכו וקדיש, ברכות כאלו היו ברחובות קריה, ואל הנוגע לחיי הבלם ירימו קול ולא יעפו לענות אמן על המחיה ועל הכלכלה, ועליהם נאמר 'ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל', 'בי' דייקא, וכן הוא בן יכבד אב ועבד אדוניו, ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי, והוא עון פלילי, שמדרך העבד השומע שמברכים את רבו, חייב הוא מדרך השכל שיענה אמן, וכ"ש המברך את ה' יתברך אשר בידו נפש כל חי שיתחייב השומע לענות אמן, וכ"ש שהוא יתברך קובע לו מצוה בדבר זה, ומצוהו שיברכהו, כמו שכתב 'וברכת את ה' אלקיך', וכמו שאמר 'ישמעאל בני ברכני', וכמו שהוא יתברך חפץ בברכה, הוא הדין בעניית אמן שהוא קיום הברכה, וסוף הכבוד לבא אליו ג"כ, כמ"ש 'פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים', ע"כ.  ועיי' בשל"ה הק' שהאריך למעניתו בזה, ובכלל דבריו דברינו, לך נא ראה.

ולאהבת הקיצור, אשובה לעיקר הדין הלזה, הוא מסודר בס' קשר גודל סי' ט', וז"ל:

(א) יזהר מאוד לענות אמן ובכוונה, כי אין קץ לעונש מבזה עניית אמן ומאבד ענייתו. זה"ק והאר"י ז"ל.  

(ב) לא יענה אמן חטופה, דהיינו כאלו היא נקודה בחטף. וכן לא יחטוף לענות קודם שיסיים המברך, ש"ע סי' קנ"ד.  

(ג) לא יענה אמן קטופה, שאינה נכרת הנו"ן שם.  

(ד) לא יאמר אמאין או אמני ואין הנון דגושה ולא רפויה, הרמר"ל? ז"ל. 

(ה) לא יענה אמן יתומה, שאינו שומע הברכה, ואפי' יודע באיזו ברכה עומד, ואפי' אין מחוייב, גם הברכה היא להוציא הרבים ידי חובתם. אבל ברכת התורה וברכת הנהנין, אם יודע הברכה שהוא מברך יכול לענות אמן, ג"ח סי' קנ"ד.  

(ו) אם בעוד שהוא מתפלל סיים ש"ץ ברכה, וקודם שכלתה אמן מפי רוב הצבור סיים תפלתו, עונה עמהם אמן. 

(ז) העונה אמן, לא יגביה קולו יותר מהמברך. שם.  

(ח) לא יענה אמן קצרה ולא ארוכה יותר מדאי. שם.  

(ט) בברכת השבח כגון ברוך שאמר וישתבח ושלשה ראשנות, כוונת אמן, אמת הדבר, ובאמצעיות וכיוצא, כוונת אמן אמת הוא וכך יהיה. שם ואחרונים, והשל"ה באורך.  

(יו"ד) יענה אמן יהא שמיה רבא בקול בכוונה וכח, סי' ג'. מהש"ס וזוה"ק.  

(יא) מי שנזדמן לו לענות אמן על שני דברים, יאמר אמן ואמן. הלק"ט ח"א סי' פ"ה.  

(י"ב) אין עונין אמן כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש, אלא אומרים עם הש"ץ מלה במלה כל ברכה ותחימתה, ואין להם לענות אמן, ב' סי' נ"ט.  

(י"ג) ומזה תבין שאין לענות אמן אחר יוצר המאורות נמי לדידן, ברכ"י סי' ס"א, ובית דוד סי' נ"ט.  

(יד) לקדיש וקדושה וברכו ותיבת מודים, מפסיק אפי' באמצע פסוק שבק"ש, סי' פ"ו.  

(טו) אבל לא יפסיק לברך ברכת רעמים, מחבר.  

(טז) ולא יפסיק לענות על שום אמן דברכות. כן דעת מרן.

(טוב) אין להפסיק בין י"ח ליהיו לרצון, אבל בין יהיו לרצון לשאר תחנונים פוסק לקדיש וקרושה וברכו ולאמן לשאר ברכות. ט"ז, וכן נ"ל, ודלא כחולק על זה.  

(חי). אם נזדמן לו לענות איש"ר ומודים או קדושה, ואם יענה זה יבטל זה, יענה איש"ר עדיף, שו"ת שי למורא סי' ט'.  

(יט) אם התחיל לענות קדושה, לא יפסיק מפני איש"ר, פר"ח.  

(כ) כשאומר הש"ץ ברכנו בברכה המשולשת, אין לענות אמן, אלא כן יה"ר, ואין למחות בעונים אמן, סי' קכ"ח ומחנ"ר.  

(אך) אין לענות אמן אחר ברכותיו, אלא אחר שני ברכות או יותר שהם סוף ברכות, כשפוסק יאמר אמן אפי' אחר ברכת עצמו, כגון אחר יהללוך ואחר ישתבח, והוא הדין אחר ברכת ההפטרה, סי' רס"ג וברכ"י [אמ"ה, ראיה ראיתי בספרים, שיענה על ארבע ברכות שסימנם חמש"ה,  ח'י העולמים אמן, מ'הולל בתשבחות אמן, ש'ומר את עמו ישראל לעד אמן, ה'לל, ובזה פירשו כוונ"ה 'שמחה לאיש במענה פיו', ר"ל על ארבע ברכות שסימנם שמח"ה, יענה בפיו אמן, ע"כ.  

(בך) אם היו עשרה במקום אחד, ואומר קדיש וקדושה, אפי' מי שאינו עמהם יכול לענות וצריך שלא יהיה מפסיק טנוף או עכו"ם, סי' נ"ה, ובית דוד.  

(כג) השומע אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות, אף שלא שמע כולה, אף שאינו חייב באותה ברכה, חייב לענות אמן. סי' ר"ט.  

(כד) אין לענות אמן על ברכת אפקורוס, או גוי, או תינוק כשלומד הברכה לפני רבו, או ישראל המשנה ממטבע של חז"ל. שם, ודלא כמי שמקל.  

(כה) יש לענות אמן בין ברכת אשר קדשנו על דברי תורה לוהערב וכמש"ל.  

(כו) אין לענות אמן בברכה ראשונה והפטרה בין אשר בחר וכו' ובין הבוחר בתורה וכו', רק בתשלום הברכה, והכל ברכה אחת. מהריט"ץ.

(זך) כששנים ושלשה אומרים קדיש יחד, ואחד מקדים, יענה אמן על הראשון ויעלה לכולם. ואם יש הפסק יענה על כל אחד. הלק"ט ח"ב סי' מ"ח.  

(כה) כשמתפללים בעזרה בשנים או בשלשה מקומות ואינם שוים, וא"א לענות לכל קדיש, יענה על קדיש ראשון. ברכ"י סי' נ"ו.  

(כט) ש"ץ שסיים מגן אברהם ותכף התחיל אתה גבור, לא יענו אמן. ברכ"י קכ"ו. ועונש ביטול אמן או הוא על השליח צבור. הרמר"ל?.