ראה מעשה/סימן ז
סימן ז
'לב טהור ברא אלקים ורוח נכון חדש בקרבי' (תהלים כ"?)
עריכהיובן לענ"ד, בהקדים ההוא עובדא שהובא בסדר הדורות, אות י"ד: מעשה ברבי מאיר שהיה רגיל שלא לצאת מבית הכנסת עד ארבעה שעות וכו', הלוא הוא כתוב לעיל בפרק ב' באורך וברוחב קחנו משם:
והנה כתבתי במקום אחר, כי אותיות ל"ב טהו"ר, גי' לטברי"א, גם טהור' ברא' לי' אלקים', ס"ת אותיות מאי"ר, להגיד כי ישר, כי ר"מ בעל הנס זיע"א הוא בטבריא, כמו יקר סהדותא דרבינו האר"י זיע"א בשער הגלגולים לך נא ראה.
גם ר"ת פסוק זה ל'ב ט'הור ב'רא ל'י א'לקים, אותיות לטבל"א, וגם רוח' נכון' חדש', ס"ת נח"ש, כי ע"י ישיבת הטבלא הוא השולחן אשר ישב עליו ר"מ לסעוד ולקח ממנו פת לחם, עי"ז ניצול רבי יאודה הענתותי מהנחש שבא להורגו, וע"י רבי מאיר בעל הנס ניצול הוא וכל אנשי ביתו, כאשר תראה בגופא דעובדא היכי הוה, שא נא עיניך וראה.
אי נמי באופן אחר, בהקדים מעשה שהובא בש"ס דשבת, ובס' שי למורא בפרשת תרומה, וז"ל: שמואל ואבלט היו מדברים [אבלט הוא גוי והוא חוזה כוכבים], והיו עוברים בני אדם לפניהם לעבור את הנהר לחטוב עצים, אמר אבלט לשמואל תדע לך שזה האדם שאתה רואה בעיניך הוא יורד לנהר הרי הוא הולך הליכה בלא חזרה, כי עכשיו יפגעהו נחש וישכהו וימות, השיבו שמואל ואמ"ל, אם זה האדם שאתה מראה הוא יאודי, בודאי יחזור לשלום חי ובריא אולם, ועתה תראה בעיניך. נתעכבו מעט שם והם עומדים, ואותו האדם עצמו עבר לפניהם ומשא עצים על כתפו, ותמה אבלט תמיהא גדולה, וירץ לקראתו ויורד המשא העצים מעל כתפו לארץ, ופתח אותו משא, ומצא בתוכו נחש גדול חתוך לשנים, ויאמר שמואל לאותו האיש היאודי, בבקשה ממך תאמר לי מה מצוה עשיתה שהיה לך הצלה מפי הנחש, ענה ואומר אותו היאודי, תדע לך אדוני, כי מנהגינו אנחנו חוטבי עצים נתאסף יחד בעת האוכל ונאכל ביחד, ומקודם אכילה יקום אחד ממנו ויקח סל אחד בידו ויקבץ הפת מיד כל אחד ואחד ויניח בסל, ובזה היום אני יודע כי אחד ממנו לא הביא פת בידו, והייתי ירא שמא יהיה לו בזיון ובושת פנים בפני החבורה, אזי קמתי אני ואמרתי להם אני מקבץ הפת בזה היום, ולקחתי הסל בידי ועמדתי לקבץ מכל בני החבורה, וכאשר הגעתי לאותו האיש, עשיתי עצמי כאילו לקחתי ממנו פת לחם והנחתיה בסל, וכאשר רצינו להתחיל ולאכול, הייתי ירא שמא יעשו חשבון הככרות ואזי ידעו הענין ויהיה לו בזיון, אזי באותה שעה לקחתי ככר לחם אחד והוספתיה בסל, אמ"ל שמואל ישר כחך בני, זו מצוה גדולה עשית זה היום, והמצוה הזאת היא שהגינה עליך מן הנחש. ובאותה שעה נכנס שמואל לבית הכנסת ודרש, וצדקה תציל ממות, ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה.
ובזה פירשתי כונת דהע"ה, 'אשרי משכיל אל דל', שהוא בדרך השכלה וחכמה, שלא יגיע בזיון לעני, אזי 'ביום רעה', שהיא יום המיתה, 'ימלטהו ה.
וכמו ענין זה, אירע מעשה, במסכת שבת דקל"ו ע"ב, דרבי עקיבא היה לו בת, ואמ"ל החוזים שביום שתכנס לחופה ישכנה נחש ותמות, והיתה בדאגה גדולה היא וכל קרוביה, ובליל חופתה היה על ראשה כמו וורדה של אבן טובה, והניחה אותה בחור אחד שהיה בכותל, ובאותו הנקב היה דר בו נחש, ונכנס הקוץ של אותו תכשיט בעיניו של נחש, ויהי בבקר כאשר רצתה ללבוש אותו תכשיט, והוציאה אותו מן הנקב, יצא עמו נחש מת, וכאשר ראה רבי עקיבה כן, תמה ואמ"ל, בתי, מה מצוה יש בידך שהצילה אותך מזה הנחש, אמ"ל, אתמול בערב נכנס עני אחד לחצר, ונשאר עומד לשאול אוכל להשיב נפשו, ושום אדם לא השגיח בו, ובאותה שעה נתתי לו חלקי אשר נתנו לי לאכול. אמר לה רבי עקיבא, זו היא המצוה הגדולה שהצילתך מן המות. ותכף נכנס רע"ק לבית הכנסת ודרש 'וצדקה תציל ממות', ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה, ע"כ.
עוד נקדים מ"ש בשוח"ט, שאין לך יום רעה אלא יום המיתה.
אמור מעתה זהו שאמר דוד, 'אשרי משכיל אל דל', וכמעשה שהיה, אזי 'ביום רעה' שהוא יום המיתה, ימלטהו ה'. והוא פשוט.
ועיין בסה"ק טובת מראה דפ"ג ע"א וע"ב, לך נא ראה. וזהו 'טהור 'ברא 'לי 'אלקים ר"ת אבל"ט, ורוח' נכון' חדש', ס"ת נח"ש. ודו"ק :
המוסר היוצא מזה, שכמה צריך האדם לרדוף אחרי הצדקה, שהיא שקולה ככל המצות, וגדול שכרה, שמצלת ממיתה עצמה כנז' מהני עובדין.
ובוא וראה מה שכתב בזוה"ק, והביאו הרב בספר קב הישר פרק צ"א, על פסוק הנז"ל, וז"ל: אמר רבי שמעון בן יוחאי, תא חזי כל אינון בני עלמא אתחזיין קמי קוב"ה בגופא ונפשא, אבל מסכנא לא אתחזי אלא בנפשא בלחודה, וקוב"ה קריב לנפשא יתיר, מסכנא חד הוה בשבבותיה דרבי יוסי ולית מאן דאשגח ביה, והוה אכסיף [שהיה ביישן גדול], יומא חד חלש האי מסכנא מחמת הדוחק, על לגבי' רבי יוסי, שמע חד קלא מן השמים שאמר טלקא טלקא [פירוש טלקא הוא גלגל שהעניות גלגל הוא שחוזר בעולם], הנה בזה המקום אשר שמה גלגול הנשמות מאותו המקום יצאת בת קול ואמרה כן, הא נפשאי אתא גבאי ולא מטו יומיה, ווי ווי לבני נשא דלא אשתכחן בהו דיתיב נפשיה בגוויה, אזי רבי יוסי שרא בפומיה דהאי מסכנא מייא דגרגרין אפותא דקונטא [ופי' המפרשים שנתן לו מים שנתבשלו בהם גרוגרות, ועוד שרשי עשבים של רפואות שהשותה מים שנתבשלו בהם אלו השרשים והגרוגרות, גורמין שהחולה יזיע ויתרפא] ואתבקע זיעא באנפוי, ותב רוחיה. לבתר אתא שאיל ליה, אמר, חייך רבי, נפשי נפקת מני, ומטו לנפשאי קמי כורסייא דמלכא, ובעית למהוי תמן, אלא דבעי קוב"ה לזכאה לך, ואכריזו עלך, זמין הוא ר' יוסי לסלקא רוחיה ולאתקשרא בחד אידרא קדישא, הזמין חברייא לאתערא עמן, והאי אתקינו תלת כורסייא דקיימן לך ולחברך. ומההוא יומא, הוו משגחין ביה בני נשא ונתנו לו כדי צרכו.
ותו, מסכנא אחרא אעבר קמיה דרבי יצחק, והוי בידיה פלג מעא כסף, אמר לו רבי יצחק, היאך אשלים נפשייכו, דהא לא אשתכח גבאי רק פלג מעא, אמר ליה ההוא מסכנא, הא אשלימית בפלגא אחרא דאית לי, אפקיה ויהיב ליה, אתחויאו לרבי יצחק בחלמיה דהוא אעבר בשפתא דימא רבה ובעאן למשרייה בגוויה, ויהיב ידיה לרבי שמעון בן יוחאי והוא אושיט ידיה לקבליה, ואתא האי מסכנא ואפיק יתיה ואשתזיב, כד אתער רבי יצחק נפל בפומיה האי קרא 'אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה, ע"כ:
הראת לדעת כמה גודל שכר הצדקה. וכבר כל ספרי המוסר מלאים מזה, עיין בס' מעיל צדקה. וכבר כתבנו לעיל מעט דינים מהלכות צדקה, וגם עתה לא אשלחנו ריקם.
ה'ן עוד נביא מה שכתב מרן ביו"ד סי' רמ"ז וז"ל:
עריכה(א) מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד, וכמה פעמים נצטווינו בה במצות עשה, ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנו, שנאמר 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך', וכל המעלים עיניו ממנו נקרא בליעל, וכאלו עובד עבודה זרה, ומאוד יש להזהר בה, כי אפשר שיבוא לשפיכות דמים, שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד, וכעובדא דנחום איש גם זו.
(ב) לעולם אין אדם מעני מן הצדקה דבר רע, ולא הזק מתגלגל על ידה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום.
(ג) כל המרחם על העניים הקב"ה מרחם עליו, ויתן האדם אל לבו שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקב"ה, וכמו שהקב"ה ישמע שועתו, כך גם הוא ישמע שועת עניים. גם יתן אל לבו, כי הוא גלגל החוזר בעולם, וסוף האדם שיבוא הוא או בנו או בן בנו לידי מדה זו, וכל המרחם על אחרים מרחמים עליו.
(ד) הצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות, כמו שאירע לצורפ'ית, והוא הדין משאר מיני מיתה מצלת, ועוד מוספת לו אורך ימים. ואיתא בפ"ק דב"ב, גבי בנימין הצדיק, שהוסיפו לו כ"ב שנים. והיא מעשרת. ואסור לנסות להקב"ה כ"א בדבר זה, שנא' 'ובחנוני נא בזאת'. וי"א דוקא בנתינת מותר לנסות להקב"ה, אבל לא בשאר צדקה.
(ה) כל אדם חייב ליתן צדקה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו. ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, ב"ד כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו, ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן. שם סי' רמ"ח ס' א'.
(ו) הרוצה לזכות לעצמו, יכוף יצרו הרע, וירחיב ידו, וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה. אם בנה בית תפלה יהיה נאה יותר מבית ישיבתו. האכיל רעב, יאכילו מהטוב והמתוק שבשולחנו. כסה ערום, יכסנו מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר, יקדיש מהיפה שבנכסיו. וכן הוא אומר, כל חלב לה', עכ"ל, שם ס' ח':