ראה מעשה/סימן ו

סימן ו

'אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְהוָה' (תהלים מ"א ב')

יובן לענ"ד, בהקדים ההוא עובדא שהובא בס' נטעי שעשועים סי' א', וז"ל:

מעשה שהיה באיש אחד עני, ירא אלקים וסר מרע, ולא היה יודע ללמוד כי אם מקרא לבד, ויש לו אשה ובנים, ובכל יום היה מאסף עשרה בני אדם להתפלל שחרית מנחה וערבית בבית הרב, ואחר תפלת שחרית היה רגיל בכל יום לילך ליער לחטוב עצים, ויבא בערב לעיר למכרם להחיות בהם נפשות ביתו.

יום אחד הלך כדרכו ליער, ומצא שם איש הרוג מת מתגולל בדמו, וראהו שהוא מהול ויש לו פאות, וידע שהוא ישראלי, מה עשה, טרח ויגע עד שקבר אותו, הוא לבדו חפר לו וקברו, ולא נסתם הגולל עד לערב, והוא לא חטב עצים בו ביום, ולערב בא לביתו ריקם. אמ"ל אשתו, מה היום מיומים, מה היה לו למה לא חטב עצים, אמ"ל מצאתי ראיתי ביער חיה אחת מחית השדה, וטרחתי הרבה עמה עד שהרגתי אותה, זו היא סיבתי. ונשארו אותו הלילה כל בני הבית ברעב ובצמא ובחוסר כל. ובבקר הלך לבית הרב להתפלל כנהוג.

ואחר התפלה הלך ליער לחטוב עצים, וכאשר הגיע ליער מצאו אליהו הנביא ז"ל, ואס"ל שלום עליכם והחזיר לו שלום, אמ"ל אליהו, היכן הולך אדוני, והשיב לו שהוא הולך לכרות עצים מן היער כדי למכרם להחיות נפשו ונפשות אנשי ביתו, אמ"ל אליהו אם תרצה תבוא עמי לעירנו שהיא כולה גנות ופרדסים מיני וורדים, ותדור עמנו ללמדנו תורה. אמ"ל, אני איש עם הארץ, שאיני יודע ללמוד אלא מקרא לבד, וכיצד אלמד אתכם. אמ"ל אליהו, אין אנחנו יורעים אפילו אות אחת, א"כ תלמד אותנו מה שאתה יודע די לנו, וניתן לך עשרת אלפים מטבעות זהב בכל שנה. והפציר בו מאוד, ותפסו מידו והיה רץ בו כצבי וכאיל, והכניסו לכמה מדברות וכמה יערים, ונשאר הולך עמו קרוב לשנה אחת, והגיעו למקום משובח ומפואר וכולו אילנות וורדים ושושנים שאין על עפר מושלם, אמ"ל אותו האיש, מהו זה המקום המפואר הזה, אמר לו זהו מקום שלנו אשר אמרתי לך עליו, וזהו הטעם שהלכנו בו שנה אחת, כדי שיתענה ויזדכך חומרי וגשמיותו כדי שיכנס בגן עדן גוף ונשמה. אח"כ הגיעו לפתח שער הגדול, ובהגעתם יצא לקראתם איש אחד, ואמ"ל לאליהו, זה האיש אשר טרח ויגע עמי וקבר אותי, אמ"ל זהו שהבאתי עמי, מיד תפסו מידו והכניסו לפני ולפנים בגן עדן, כאשר נכנס ראה בני אדם יושבים בין האילנות של שושנים וריחם נודף, אמ"ל מי אלה, אמ"ל אלו הם החברים הרוחצים והקוברים אשר טורחים עם המתים, אמ"ל האם הלכתם לגהנם של אש, אמ"ל ח"ו, הואיל ואנחנו טורחים עם המתים לחורב ביום לעיני השמש והחמימות ואיך נכנס לגהנם של אש? חזר ושאל אותם האם נכנסתם לגהנם של שלג, אמ"ל לא, הואיל וטרחנו עם המתים בעת ברקים ושלג ומטר וקרח בלילה, ואיך נכנס לגהנם של שלג ? חזר ושאל, כיצד זכיתם למקום הזה בין אילני שושנים וריח טוב ואור פני שכינה אשר על פניכם, אמ"ל, מפני שטרחנו ויגענו ובזיעת אפינו אשר טרחנו עם המתים בקיץ ובחורף. אמ"ל אליהו, תשב גם אתה עמהם ותשמח ותגל הואיל וטרחת עם אותו המת אשר ראית ביער. ישב שש ושמח עמהם בשמחה עצומה.

ואחר כמה ימים אמ"ל אותו האיש לאליהו, תדע אשר אני נבוך ודעתי בל עמי אודות אשתי ובני, לא ידעתי מה היה להם, כי לא הנחתי להם כלום אין כל בבית, אמ"ל אם תרצה הלך עמי ואראך אותם, אני מוליך אותך ועיניך תחזינה מישרים שהם בריאים וטובים. באותה שעה תפסו אליהו ז"ל והוליכו לביתו, וראה אשתו יושבת לבטח, אמ"ל כיצד היית כל זה הזמן, אמ"ל הודו לה' כי טוב שלא הצריכנו לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלואתם, והילדים נזדווגו ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. אמ"ל לכי והביאי אותם לי, היא הלכה לקרותם, והוא תפס ידו ביד אליהו ז"ל וחזרו לגן עדן, וכאשר באה האשה והילדים לא מצאוהו ואדם אין, אזי הלכה האשה אצל רב המדינה וסיפרה לו, ועשה הרב שאלת חלום והודיעוהו את המעשה כולו מראש ועד סוף, וכאשר הקיץ משנתו שלח אחר ד' בניו וסיפר להם ועשה אותם עם חברה הקדושה.

עוד נקדים מה שפירש הרב תהלות ה' על פסוק הנז' 'אשרי משכיל אל דל', והוא על דרך מ"ש ז"ל, המלוה לעני בשעת דוחקו, ר"ל שהמלוה הוא דחוק, ועכ"ז הוא מלוה לעני, וזהו בשעת דוחקו, של מלוה, וזהו 'אשרי משכיל אל דל ביום רעה', ר"ל שהמשכיל הוא ביום רעה, אפ"ה הוא משכיל אל דל, אזי 'ימלטהו ה, יעו"ש.

עוד נקדים מ"ש במדרש שוחר טוב, וז"ל: אשרי המשכיל אל דל, זהו שאמר הכתוב מלוה ה' חונן דל. ר"א אמר, מי שהוא קובר מת מצוה. רבי אסי אמר, מי שהוא נותן פרוטה לעני, שנאמר ישמרהו ויחייהו. ומאן דאמר קובר מת מצוה, שנא' יאושר בארץ, עכ"ל:

ומעתה, זהו אומרו אשרי 'משכיל אל דל', דהיינו קובר מת מצוה, וכמו שדרש רבי אמי, ובפרט אם הוא 'ביום רעה', דהיינו עני ורש חרש עצים ואליו הוא נושא את נפשו, אזי ודאי 'ימלטהו ה' מיום רעה' שהיא גהנם, וישמרהו ויחייהו שיכנס בחיים לג"ע, יאושר בארץ העליונה וגם יאושר בארץ הלזו, ואשרי בניו אחריו יחיו חיים של שלוה, ופרו ורבו על הארץ, וכאמור, וק"ל:

המוסר היוצא מזה המעשה, שילמוד האדם ויראה כמה שכר טוב צפון לאנשים הטורחים עם המתים חנם אין כסף, שזה נקרא חסד של אמת, וכמו שאמר יעקב אע"ה ליוסף בנו הצדיק, 'ועשית עמדי חסד ואמת', וכמ"ש רש"י שם, חסד שעושים עם המתים, שאינו מצפה לתשלום גמול, יעו"ש:

ובוא וראה מ"ש הרב שבט מוסר, משם ר"ת ז"ל, בפרק מ"ב, וז"ל: שיתעסק האדם בצרכי החולים, ויקבור מתים, וילך לקברות המתים בכל שבוע, ויעמוד לבדו שם ויזכיר לנפשו את המעמד ההוא, ובזה לא יחטא, כמו שהיה איש אחד חוטא שהיה בתכלית הרשע ובפריצות, והיו מספרים תועבותיו למלך, ויען איש אחד ויאמר אדוני המלך, עתה הפליג לעשות מאשר עשה בימיו, ואני מעיד לפניך כי שמעתי אותו בחצי הלילה הולך לקברות לגנוב תכריכי המתים, כי ביתו בקיר החומה של בית החיים. ויצו המלך לשני אנשים נאמנים לחקור בדבר, והלכו אחריו בלילה, עד אשר ראו אותו שנכנס לקבר אחד והוציא שלשלת של ברזל וקשר אותה על צוארו, והיה מושך אותה בידו בחזקה, והיה אומר אוי הגוף הנגוף, והגויה הענייה, ונשמה השוממה, היחידה וגלמודה, ושכל סכל, ואנוש אונש, ואדם מאדמה, מה תקותיך ומה תהיה תשובתך, ביום שכבך במקום הזה, מדוע התמכרת הדת ובמעמד הזה לא חשבת, ועל מי בטחת איה עוזריך ואיה אוהביך ונאמנך, ואיה איפא הם מכירך, יקומו אם יושיעוך בעת רעתך, אתה עשית ואתה תשא, אתה זרעת ואתה תקצור, אתה מאסת ואתה תהיה נמאס, הכנע נפש אולת, דע יסודך והכר בוראך, ראי ביתך, גוש ורמה יכניעוך, ותולעים יחלקוך, ברשפי אש שלהבת יה יאכלוך, ומה תעשי בבואך במקום הזה, בית חושך וצלמות, אנה תברח ואנה תמלט זה ביתך וזה מעונך, לבי ראה ביתך צר ואפל ואין נוגה לו, מאורו נדעך וכוכביו נדעכים, ופה תהיה, כאלו לא היית די לך מכל אשר עשית, ושוב לאלקיך וזכור המעמד הזה, שאילו היית יכול להמלט ממנו, היית ראוי לעשות רצונך, וגם אני אודך כי תושיע לך ימינך, אבל אחר שסופך למעמד הזה ופה תשכבי למעצבה רע, כי אין לעמלך תרופה, כי אם התשובה.

וכאשר נשמע הדבר למלך, נכנע המלך ממעשיו הרעים הוא ורבים מפריצי עמו, ע"י תשובת האיש הזה, ע"כ.

גם החברים השומרים נפשו של אדם, יזהרו שיעוררו אותו לחולה לשוב מעבירות שבידו, וכמש"ה 'תשב אנוש עד דכא', ודרשו רז"ל עד דכדוכה של נפש.

והביטה וראה מ"ש הרב עצמו שם בפרק כ"ז, וז"ל: בהיות שלא כל אדם מתעורר לעשות תשובה בראות עצמו בריא, רק בבוא ימי הזקנה, ורובם עד דכדוכה של מות, וכיון שנשתרשו כל חייהם בהבלי הזמן בעצת המסית הוא שטן הוא יצה"ר, ובעת יציאת נשמתו יפתהו שיכפור בקונו וינצל, והאיש אשר הולך אחר עצתו כל ימי חייו גם אותה שעה בראות עצמו בצער המיתה מתפתה ושומע לו וכופר בחושבו שעי"ז ינצל מאותו צער, אבל המוחזק כל ימי חייו בהקב"ה ובתורתו אזי בועט בעצת ס"מ הרשע הואיל והורגל שלא לשמוע לו, ולכן בבואו אז לפתותו אינו מטה אוזן לו, ואדרבא מקלל ומודיע לו שהוא הבל וריק, וכל דבריו לאפס ותוהו נחשבו:

וסיפר לי אחד מהרבנים, שאביו הרב ז"ל היה בשליחות, ובאחת הערים אשר נכנס היו שם כ"ד בחורים שכל ימיהם באכילה ושתייה, וממלאים תאותם מכל מה שלבם חפץ, ולא היתה שום עבירה שהשליכו אחרי גוום, ויהיו כופרים בכל מה שכתוב בתורה שבכתב, ואין צ"ל לתורה שבע"פ, והלך אחד מהם למות, וכשהכביד בחוליו, התחיל לצעוק בקול מר והיה אומר אל העומדים לפניו לאמר, הצילו אותי מזה העומד לפני וחרבו שלופה בידו לחתוך בשרו חתיכות חתיכות. גם ראו אשר עושים למי שעשה עבירה פלונית כמו שעשיתי אני עם חבירי עושים לו כך וכך שפטים, וכן היה מזכיר כל העבירות שעשה עם חביריו, והיה צועק במר ואוי ואבוי, ומחלה ומשתטח ומבקש מלפני כל הבא לבקרו שיצילו אותו מן המשפטים אשר מראה לו המלאך לעשות בו ולכל העושים כמותו, ודברים כאלה רבים, עד שהיו מרבים העם לבוא לראות בעיניהם כל מה שאמרז"ל, הכל רואה הרשע בעיניו בשעת מותו, והיו אנשים ונשים וטף מהרהרים בתשובה, והיתה צעקה זו כמו שמנה או תשעה ימים, עד שאביו של החולה קרא לחכמים והלכו אצלו ושאלוהו מה הוא רואה, והיה מגיד שהיה רואה למלאך המות בראייה וראיה ולא בדמיון, וגם מראה לו המשפטים המעותדים לו ולחביריו, והיה עושה לו הכעסות גדולות, אזי אמרו לו החכמים שיאמר פסוק שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ויתודה על חטאתיו אשר חטא, והוא ענה חלילה לי מעשות זאת כדבריכם, משום שהשטן העומד כנגדו אומר לו שאם יאמר כן יעשה בו שפטים, ואם לא יאמר, הוא יצילהו מצער חוליו, ואדרבא היה מחרף ומגדף כשהיו מפצירים בו שיאמר שמע ישראל, והרבה הפצירו עמו עד בוש, ולא אבא לשמוע לקול מוריו, ויצאה נפשו, והוא אומר אני איני אומר שמע ישראל והלך לחרפות ולדראון עולם, והחכמים פירשו מאצלו מיד שלא ידבק בלבושיהם מטומאתו, ע"כ.

הרי כיון שהרשע מדבק בחייו עם סמא"ל הוא שטן הוא יצה"ר, גם בשעת מותו מפתה אותו לכפור, לכן תקנו הקדמונים ז"ל, שימסור אדם מודעא בחייו, שאם ח"ו מסיבת בלבול יודה לדברי המסית, אזי יהיו דבריו כחרס הנשבר, וכדבר שאין בו ממש, וקודם מסירת מודעא צריך האדם שישוב בכל לבו מהעבירות שבידו שעשה מנעוריו עד היום הזה, אעפ"י שכבר עשה תשובה ונתחרט וחזר מדרכיו המקולקלים ועשה תשובה על כל עבירות שבידו, עכ"ז, שמא לא עשה תשובה שלימה בכל לבבו, אבל עכשיו שמזכיר יום המיתה בוודאי שצריך שישוב בכל לבבו, כמו שאמרו רז"ל על פסוק 'רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם' וכו', ואם לאו יזכיר לו יום המיתה. וכרי שלא יהיה כטובל ושרץ בידו, לכן ישוב בכל לבבו כדת מה לעשות, ונוסח המודעא כבר נדפסה בכמה ספרים.

ומקרוב ראיתי ספר ביקורים הנדפס מחדש תוכו רצוף כמה תפלות ונוסח המודעות לעת מצוא זו מיתה, ולכן לא הבאתיה פה:

ובוא וראה מ"ש מרן הקדוש ביו"ד סי' של"ה, וז"ל:

(א) מצוה לבקר חולים הקרובים, והחברים נכנסים מיד והרחוקים אחר ג' ימים, ואם קפץ עליו החולי, אלו ואלו נכנסים מיד.

(ב) אפי' הגדול ילך לבקר הקטן, ואפי' כמה פעמים ביום, ואפי' בן גילו, וכל המוסיף הרי זה משובח, ובלבד שלא יטריח לו.

(ג) אין מבקרים החולה בג' שעות הראשונות של יום, מפני שכל חולה מקל עליו חליו בבקר, ולא יחוש לבקש עליו רחמים. ולא בג' שעות אחרונות של יום, שאז מכביד עליו חליו, ויתיאש מלבקש עליו רחמים [וכל שביקר ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה].

(ד) כשמבקש עליו, אם מבקש לפניו, יכול לבקש בכל לשון שירצה, ואם מבקש שלא בפניו, לא יבקש אלא בלה"ק, מפני שאין מלאכי השרת נזקקים לו שאין מכירים בלשון ארמית.

(ה) יכלול אותו בתוך חולה ישראל, שיאמר 'המקום ירחם עליך בתוך חולה ישראל', ובשבת אומר 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום'.

(ו) אומרים לו שיתן דעתו על עניניו אם הלוה או הפקיד אצל אחרים או אחרים הלוו או הפקידו אצלו, ואל יפחד מפני זה מן המות.

(ז) אין מבקרים לא לחולי מעיים ולא לחולי העין ולא לחולי הראש, וכן כל חולי ותקיף ליה עלמא וקשי ליה דיבורא אין מבקרין אותו בפניו, אלא נכנסים בבית החיצון ושואלין ודורשין לפניו וכיוצא בו, ושומעין צערו ומבקשים עליו רחמים.

(ח) יש אומרים, מי שיש לו חולה בביתו, ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים, וכן נהגו לברך החולים בבית הכנסת לקרוא להם שם חדש, כי שינוי השם קורע גזר דינו.

(ט) נטה למות, אומרים לו התוודה, ואומרים לו, הרבה התוודו ולא מתו, והרבה שלא התודו ומתו, ובשכר שאתה מתוודה אתה חי, וכל המתוודה יש לו חלק לעוה"ב, ואם אינו יכול להתודות בפיו, יתוודה בלבו. וכל אלו הדברים אין אומרים לו בפני ע"ה, ולא בפני נשים, ולא בפני קטנים, שמא יבכו וישברו את לבו [ואם אינו יודע להתודות, אומרים לו שיאמר מיתתו תהיה כפרה על כל עונותיו], שם סי' של"ח.

(יו"ד) מת בעיר, כל בני העיר אסורים במלאכה, שכל הרואה המת ואינו מלווהו עד שיהיה לו כל צרכו, חייב נידוי. ואם יש חבורות בעיר שכל אחת מתעסקת במתים ביומה, מותר ביום שאינו יומה. בד"א, שלא בשעת הוצאתו, אבל בשעת הוצאתו הכל בטלים, ש"ע יו"ד סי' שמ"ג.

(י"א) מצוה להטמאת למת מצוה, אפי' הוא כה"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ומצא מת מצוה, ה"ז מתטמא לו, שם סי' שע"ר ס' א'.

(י"ב) אינו נקרא מת מצוה לענין זה, אא"כ מצא ראשו ורובו. ואם מצא ראשו ורובו חוץ מאבר אחד, חוזר ליטמא בשביל אותו אבר.

(י"ג) איזהו מת מצוה שמצאו בדרך או בעיר של עכו"ם ואין לו קוברים, וממקום שמצאו אינו יכול לקרות לישראל שיבוא ויטפל בו ולקוברו, ואסור לו לזוז משם ולהניח את המת אפי' לילך לעיר להביא קוברים, אלא יטמא עצמו ויקברנו. אבל אם היו ישראל קרובים למקום המת, שהמוצא את המת קורא אותם והם עונים לו ובאים לקוברו, אין זה מת מצוה שיטמא עליו הכהן, אלא קורא אותם והם קוברים אותו. באו בני העיר, אם יש לו כל צרכו מושך את ידו, ש"ע יו"ד סי' שע"ד, יעו"ש: