ראה מעשה/סימן ה

סימן ה

'פתח דברך יאיר מבין פתיים' (תהלים קי"ט)

יש להבין בדרך קרוב לפשט, עפ"י מעשה המובא בש"ס דעירובין דף נ"ד ע"א, וז"ל: ברוריא אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה גריס בלחישא, בטשא ביה, ואמ"ל לאו הכי כתיב 'ערוכה בכל ושמורה', אם ערוכה ברמ"ח אברים של אדם, שמורה בלב, ואם לאו אינה שמורה. תניא, תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר בן יעקב שהיה שונה בלחש, ולאחר שלשה שנים שכח תלמודו. ואמרינן עלה, אמר ליה שמואל לרב יאוד'א, שיננא, פתח פומך קרי, פתח פומך תני, כי היכי דתתקיים בידך ותוריך חיי, שנא' 'כי חיים הם למוצאיהם', אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. ואמרינן נמי עלה, אמר רבי אמי, מאי דכתיב 'כי נעים כי תשמרם בבטן', אימתי דברי תורה נעימים, בשעה שתשמרם בבטנך, ואימתי תשמרם בבטנך, בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך [דורשי רשומות כתבו, כ'י ת'שמרם ב'בטנך, ר"ת כת"ב, ר"ל, ע"י כתב שיכתוב כל חידוש ששמע, תשמרם בבטנך]. ר' זירא אמר מהכא, 'שמחה לאיש במענה', אימתי שמחה לאיש, בזמן שהוא 'מענה' בפיו. ר' יצחק אמר מהכא, 'כי קרוב אליך הדבר מאוד', אימתי קרוב אליך הדבר מאוד, בזמן אשר 'בפיך ובלבבך לעשותו'. רבא אמר מהכא, 'תאות לבו נתת לו', ואימתי תאות לבו נתת לו, בזמן ש'ארשת שפתיו בל מנעת סלה', עד כאן:

וכתב בספר קיצור של"ה במסכת שבועות, וז"ל: הרוצה שיתקיים תלמודו, יחזור תמיד ויהיה תלמודו שגור בפיו, כי המלאך הממונה על הזכרון הוא מיכאל, בגי' ק"א, וזהו שאמז"ל אינו דומה מי שלומד פרקו מאה פעמים למי שלומד מאה ואחד, כי השר הממונה על השכחה נקרא מ"ס, גימטריא מאה, גם שר התורה רבו של משה רבינו ע"ה הנקרא זגנזגא"ל שנראה אליו בסנה, גימטריא ג"כ מאה ואחד, וזהו 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', ר"ל שילמוד למנין "לכא"ן", שהוא גי' ק"א, ואז תלמודו בידו. ש"ע של האר"י ז"ל.

וכתב הש"ך בטור יו"ד סי' רע"ז, וז"ל: ידוע לחכמי האמת, שיש מלאך אחד נקרא ש"ד, והוא ש'ומר ד'פים, על מי שמניח ספר פתוח ויוצא שמשכח תלמודו, עכ"ל.

וכן החזנים ומלמדי תינוקות לא יסיימו בדבר רע ולא יניחו הספר פתוח ויצאו, כי ראיתי וקריתי מעשה שהיה בסופר אחד, שכתב בלילה, וסיים ועמד בפסוק 'ושעירים ירקדו שם', וכאשר עמד קודם שהאיר היום לכתוב עוד, אזי מצא שד אחד שהיה יושב על כסא שלו, ואמ"ל ידוע תדע שאני אותו השר הנקרא שומר דפים ובאתי להזיקך, אבל נשאתי פניך בעבור אשר שמעתי עליך בעשרת ימי תשובה שאין לי רשות להזיקך, אבל קבל עליך שלא לכתוב עד זמן פלוני, וקבל עליו לעשות כן, עכ"ל, יעו"ש:

אלא מעתה, נחזור לעניננו, 'פתח דבריך יאיר', כי דוד המלך ע"ה מזהירנו ללמוד בקול רם וכנז"ל, ועי"ז 'מבין פתיים', שלא יהיה פתי, ושכחן.

ובזה יבוא על נכון דברי בעל המסרה, ובאה בספר מעטי תהלה, וז"ל: שנים במסרה, 'פתח דברך יאיר מבין פתיים', 'ופתיים עברו ונענשו'. ר"ל אותם הפתיים שלמדו בלחש, עברו ונענשו, ששכחו תלמודם, וק"ל.

אי נמי י"ל בדרך רמז, בהקדים מ"ש הרב חיד"א בחומת אנך, משלי ג', על פסוק 'אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה', וז"ל: אפשר, במה שסופר שמרן הקדוש ז"ל הוקשה לו בבית מדרשו לשון הרמב"ם ז"ל קשה מאוד, והיו החברים כמה ימים ולא מצאו ישוב, בלילה אחת באשמורת הבקר היה מרן הק' מעיין בה הרבה, ובא לדעתו ישוב נכון, ושמח הרבה, ולמחר בישיבה של בית המדרש אמר, אמש זיכני ה' ואמרתי ישוב לדבר הרמב"ם ז"ל, נענה ת"ח אחד רך בשנים ואמ"ל, אם יתן לי רשות אני אומר מה שעיינתי, ואמ"ל הרשות נתונה, וענה ואמ"ל אותו ת"ח הדרך כמו שהוא, אמר לו מרן ז"ל, ברוך תהיה לשמים, שזהו הדרך שאמרתי אני, והוא האמת, ושמחו כל השומעים, אך מרן ז"ל נצטער, שכל מה שטרח הוא ז"ל, אזי אותו חכם אמרו בנקל, ואמ"ל המגיד, אל תצטער, שאתה זכית לטרוח מאוד, ועי"ז כיוונת אל האמת, ועד אותו היום לא היה שום חכם שעמד בסוד דברי הרמב"ם ז"ל, אך אחר שטרחת והוצאת לאור העניין, ועתה כל חכם יכול להבינו, וכיון שהיית נושא ונותן וחוזר על דרך שאמרת, אותו תלמיד חכם הוא חריף וקלטו מן האויר. ואפשר שזה רמז שלמה המלך, 'אשרי אדם מצא חכמה', שהוא לא טרח רק מצא חכמה אשר טרח אחר, והוא מצא בדרך מציאה וקלטו מן האויר, ונאמר בו 'אשרי' שזהו זכות ג"כ, אבל העיקר הוא 'ואדם יפיק תבונה', שהוא הראשון שהוציא הענין לאורו, וזהו 'יפק' תבונה, יפק דייקא, כי הוא המוציא ובא לו ע"י טורח, עכ"ל.

אמור מעתה זהו אומרו 'פתח דברך יאיר' בדברי תורה, ועי"ז 'מבין פתיים', שאפי' הפתיים קולטים מן האויר, וכמו שהארכתי בזה משם הרב ליקוטי מהר"ן ז"ל בהקדמתי לספר טובת מראה, יעו"ש. ומה יפה אף נעים חידוש זה אשר הוא רמוז בר"ת וס"ת י'איר' מ'בין' פ'תיים', הם אותיות מפ"י מר"ן, ודו"ק כי נכון:

ומזה יקח אדם מוסר והשכל, שישים השגחתו בלימודו בקול רם, ולא יאכל דברים המשכחים הלימוד.

ובוא וראה מה שכתב הרב מנחת יוסף משם הרב שתי ידות, וז"ל: חמשה עשר דרכים צריכים לעסק התורה:

הדרך הא' שיהיה הלימוד עם חכם גדול ובחברת חברים חשובים, ואמרו ז"ל חרב אל הבדים ונואלנו, אלו ת"ח שעוסקים בתורה בד בבד, ר"ל ביחיד.

הדרך הב', שיהיה העיון בספרים שחברום גדולי חכמי ישראל, שדבריהם ריבוי הכללים עם הקיצור, ולא ישגח לחיבורי ריבוי הדברים, כמו אילן רב העלין וממעט הפרי.

הדרך הג', שיכוין האדם במה שיקרא וישנה לדעת הפירושים ויכוין במאמרים.

הדרך הד', שיכוין תמיד לעשות סימנים למה שיקרא וישנה או ילמוד.

הדרך החמישי, שיעיין ויקרא תמיד בקיבוץ אחד ולא היום בקיבוץ אחד ולמחר בזולתו באותו ענין.

הדרך השישי, שיעיין תמיד בספרים יפים בכתיבה, ויפים בקשירה, ויהיה מקום העיון יפה הבנין.

הדרך השביעי, שיהיה העסק בתורה בקול, והדבור המוחש שישמע מה שמוציא מפיו, ולא בחשאי ובקול נמוך כאוב מארץ, אלא בהנעת כלי הדבור כולם וכל כוחות הגוף, וכתב הרמב"ם כל המשמיע קולו בשעת לימודו תלמודו מתקיים בידו, והקורא בלחש במהרה הוא שוכח.

הדרך הח', תלמוד בשיר, ולזה תמצא ספרי המשנה הקדמונים כתובים עם הניקוד והטעמים.

הדרך הט', שיהיו הספרים מכתיבת אשורית.

הדרך היו"ד, שיהיו הספרים מכתיבה גסה ולא דקה.

הדרך הי"א, שילמד לזולתו.

הדרך הי"ב, שיהיו התלמידים לומדים בשובה ונחת וישוב הדעת ומתינות, ולא יהיה האדם נמהר בעסק התורה.

הדרך הי"ג שיהיה העסק בתורה לשמה, להשלים רצון האל ולהקרב אליו.

הדרך הי"ד, שייחד ויקבע זמן מוגבל לעסק התורה, ויפנה בו מחשבתו מכל עסק ומחשבה זולתה.

הדרך הט"ו, להתפלל שיתן לו ה' חכמה ובינה וזכירה טובה, אלה הם דרכי ה' ישרים ילכו בם, עכ"ל:

[הלכות]

א) אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפא עצמו עליהם, ולא בלומדים מתוך עדון ומתוך אכילה ושתייה, אלא במי שממית עצמו עליהם ומצער עצמו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, ש"ע יו"ד סי' רס"ו ס' כ"א:

ב) ברית כרותה שכל הלומד בבית הכנסת לא במהרה הוא שוכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים, שנא' ואת צנועים חכמה, וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח, ש"ע שם:

ג) כתב הט"ז, שכל זה שאמרנו שילמוד בבית הכנסת, היינו אם אין בית המדרש קבוע, אבל אם בהמ"ד קבוע, עדיף, וכן כתב הפרישה, דמצינו שקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת, דהא רבי אמי ורבי אסי אע"ג דהוה להו תליסר בי כנישתא בטבריא, לא הוו מצלו אלא היכא דהוו גרסי, ולא קאמר 'והיו לומדים במקום שמתפללין', ע"כ:

ד') אסור לעסוק בדברי תורה במקומות המטונפים, וכן אמרו שאסור לת"ח לעמוד במקומות המטונפים, מפני שלא יהרהר בד"ת, ש"ע שם סי' כ"ו בהגהה: