'ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך' (תהלים קי"ט)

עריכה

יובן לענ"ד, בהקדים ההיא עובדא שכתבו המפרשים ז"ל, מעשה באדם אחר שהלך אצל הרב ללמדו תורה על רגל אחת, ואמ"ל לקבל על עצמו שלא ידבר כי אם האמת, ועי"ז מקיים הוא כל התורה כולה, כי בבואו לחטוא אומר בלבו שמא ישאלני אדם הפוגע בי ויאמר לי היכן הייתה ולאן אתה הולך ומה עשית זה היום, איך ישיב לו, הייתי אצל זונה, בזיון, או הולך לגנוב וכיוצא, וכדי בזיון וקצף, ואם נכחיש, הרי אני משקר. ואם ישאלני אם התפללת היום שחרית מנחה וערבית, איך נשיב לו שלא התפללתי, ואם נאמר לו התפללתי א"כ הרי אני משקר, ולכן מוכרח לקיים כל דיני התורה כדי להשיב שואלי דבר על דבר אמת וענוה צדק, ועי"ז יתחסד עם קונו.

ועפ"י זה פירש הרב החיד"א ז"ל מה שאמרו ז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת, שנא' 'וצדיק באמונתו יחיה', יעו"ש.

ואני בעניותי בסה"ק פרשת ראה, זה רמזתי בתחילת התורה 'בראשית ברא אלקים', עצה טובה קמ"ל, כדי לקיים התורה ומצותיה, בראשית הכל ברא' אלקים' את', ס"ת אמ"ת, להורות נתן כי קיום התורה והמצות התלויות בה הם עומדים בדרך אמת וכמעשה שהיה.

ומעתה, זהו כוונת הכתוב 'ראש דברך אמת', ואם אתנהלה לאיטי בדרך הזה, אזי 'לעולם כל משפט צדקך', בזה אני מקיים כל משפטי התורה והמצות, וק"ל.

ובוא וראה מ"ש ז"ל במס' סנהדרין דצ"ז ע"ב, אמר רבא, מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא, אמר לי ההוא מרבנן ורב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה, זמנא חדא איקלע לההוא אתרא קושטא שמיה, דלא הוו משנו בדיבוריהו, ולא הוה מיית שום אינש מהתם בלא זמניה, נסב איתתא מנהון והוו ליה תרתין בנין מינה, יומא חד הוה יתבה דביתהו והיתה רוחצת את ראשה, באה שכינתה מכה על הפתח, סבר לאו אורח ארעא למיפתח ואין ראשה מכוסה, אמר לית הכא שום אינש, ואח"ך שכיבו ליה תרתין בנין, אתו אינשי דאתרא ההיא ואמ"ל מאי האי, אמ"ל הכי הוה המעשה, אמ"ל במטותא מינך תיפוק מאתרין ולא תיגרי בנא מותה, עד כאן.

וכתב הרב ראשית חכמה בפרק דרך ארץ, שצריך ת"ח יהיה דובר אמת בלבבו. והביא מעשה דרב ספרא שיצא יום אחד לטייל חוץ לעיר, פגע בחסידא בא מן הדרך, אמ"ל לרב ספרא למה טרחת כל כך, כסבור שיצא לקראתו להקביל פניו, אמ"ל רב ספרא לא יצאתי אלא לטייל, נתבייש אותו חסיד, אמ"ל תלמידיו לרב ספרא ולמה אמרת כך, אמר להם ומה הייתי משקר, אמ"ל היה לך לשתוק, אמ"ל אילו שתקתי לא הייתי מקיים ודובר אמת בלבבו, וכמדומה לי שהייתי גונב דעתו, עכ"ל.

ושוב מעשה ברב ספרא עצמו, אשר היה יום אחד מתפלל בביתו, ונכנס אצלו סוחר אחד לקנות ממנו סחורה, באותה שעה היה קורא ק"ש, ואותו האיש היה נותן לו שומא של סחורתו ולא היה משיב, ואותו סוחר היה חושב שלא היה רוצה למכור לו באותה שומא, והיה מוסיף לו ורב ספרא לא היה משיב, וזה הסוחר היה מעלה בשומא, וכאשר גמר רב ספרא התפלה, שאל לאותו סוחר מה אתה רוצה, אמ"ל רוצה הסחורה הזאת בערך כך וכך, דהיינו השומא האחרונה, אמ"ל רב ספרא, לא תפרע דמי הסחורה כי אם בשומא הראשונה אשר נתת לי מקודם. ענה אותו הסוחר ואמ"ל, אדוני מה ראית, כי שנתת לי סחורה בזול הרבה בפחות ממה שנתתי לך, ענה רב ספרא, ואמ"ל תדע לך בני שאני הייתי עסוק בק"ש ובתפלה, ובאותה השומא אשר נתת לי בפעם הראשונה הסכמתי למכור לך, אלא שלא יכולתי לגמור הדבר בתוך התפלה, ולכן יהיה לך אשר לך בשומא הראשונה, כי איני יכול לחזור מדבור אשר חשבתי בדעתי, לקיים מה שנאמר 'ודובר אמת בלבבו', עד כאן, הביאו הרב שי למורא בפ' פקודי, יעו"ש.

וכתב הרב, שמזה יקח אדם מוסר לעצמו ויהיה איש נאמן בכל עניניו ולא יחזור אפי' מדברים שבלב, וכ"ש אם דבר בשפתיו לא יחזור בדבורו.

ואמרו ז"ל אין הגשמים יורדים לעולם אלא בעבור אנשי האמונה, כמ"ש הכתוב 'אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף', ר"ל בעת שה'אמת מארץ תצמח' דהיינו שבני האדם מדברים באמת ובאמונה, אותה שעה 'צדק משמים נשקף', דהיינו גשמי רצון ברכה ונדבה היורדים מן השמים.

גם אמרו ז"ל ע"פ נשיאים 'ורוח וגשם אין הוא בעבור איש מתהלל במתת שקר', שמתנדב בבית הכנסת נדבת עניים או חכמים וכיוצא, ובשעת מתן דמים לשליש ולרביע לא שמענו, ופעמים שאינו רוצה ליתן כלל, ולכן מצוה על האדם כשעולה לס"ת ונודר לבית הכנסת או לעניים, צריך לשלם ככל היוצא מפיו יעשה, ואז הקב"ה מוריד לנו גשמי רצון ברכה ונדבה, וכבר ידוע שהשקרן הוא הוא מארבע כתות שאינם מקבלים פני שכינה, לכן צריך האדם להיותו נאמן וכל מעשיו יהיו לש"ש, ופוק חזי מאי עמא דבר א' ב' אמונה ברכה, ומקרא מלא דבר הכתוב 'איש אמונות רב ברכות', עיין לקמן מה שפירשנו.

וראיתי לכתוב בכאן מרגניתא טבא דברי אלקים חיים מספר שבט מוסר פ"ו, וז"ל: אשריו לאדם המוציא כל ימיו בעבודת בוראו, אשריו לאדם שכל מחשבתו בהקב"ה ובתורתו, אשרי אדם שנענוע אבריו בעסק תורה ומצות, ודע כי אין טפש כי אם המתחכם בספרים החיצוניים, ואין סומא כי אם הרואה בהבלי העולם, ואין חרש כהשומע בקול שירי עגבים ודברי תפלות ודברי בטלה, אין אלם כי אם לשון מדברת גדולות ודברי חלקלקות, אין שוטה בהשותק בדבר מצוה, אין מפסיד כי אם המרויח עונות ופשעים, אין קונה שם רע כי אם הקונה גדולות, אין קונה שפלות כי אם המתגאה, אין ישן ונרדם כי אם הנעור בלילה ומפנה לבו לבטלה, אין עצל כהזריז לרוץ לרעה, אין עני כהמתעשר מן הגזל, אין חלש כהמתגברו ביצרו לעשות מה שלבו חפץ, אין מכוער כי אם המקשט עצמו לדבר עבירה, אין דאגה כי אם השמח במשתאות של רשות, אין רוע מזל כי אם המתחבר עם אנשי מעלה מרגיזי אל, אין פחד כי אם המתיאש מן הפורענות, אין יראה כי אם מי שאין יראת אלקים נגד עיניו, אין זיע כי אם מי שאינו מזדעזע ונבהל מקללת חכם, אין רתת כי אם מי שאינו מרתת מיום הדין, אין חלחלה כי אם מי שאינו מתחלחל בזוכרו יום המיתה, אין בהלה כי אם מי שאינו נבהל בעלות על לבו משפטי גהינם, לא כן העובד אלקים, ובתורתו עוסק, ואחר מצותיו רודף, הרי הוא חכם ופקח ושומע ובעל דברים ובן דעת, ומרויח תמיד, והוא ער וזריז ועשיר וגבור ויפה ושמח ובטוח ובעל שם טוב ומרומם על כל מעלה, וברכה ותהלה:

והנה מעובדא דרב ספרא הנז"ל שהיה מתפלל וקורא את השמע ובא אותו סוחר לקנות ממנו סחורה ולא היה משיב לו אפי' ברמז, יקח אדם מוסר שאם יהיה מתפלל, וכ"ש בק"ש וברכותיה, שלא ירמוז על הן או לאו אפי' רמז בעלמא בראשו או באצבעותיו וכמ"ש ז"ל, ופסקו מר"ן בש"ע או"ח סי' פ"ג וז"ל:

א) הקורא ק"ש לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמים, מפני שנראה כקורא עראי, וכתיב 'ודברת בם' ודרשינן עשה אותם קבע:

ב) הרמב"ם לא כתב בפרשה ראשונה, אלא דגם בפרשה שניה איכא איסורא אלא דלא הוי מגונה אלא בפרשה ראשונה, באר הטב רע"א:

ג) בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו, או מי שהוא גדול ממנו בחכמה, וכ"ש מלך או אנס, ומשיב שלום לאדם נכבד, ואפי' באמצע הפסוק, חוץ מפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו, שלא יפסיק בהם כלל, אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו, ש"ע סי' ס"ו.

ד) אם שכח להניח ציצית ותפילין יכול הוא להפסיק בין הפרקים להניחם ויברך עליהם, וי"א שלא יברך עליהם, והכי נהוג :

ה) בקדיש בקדושה וברכו, מפסיק אפי' באמצע הפסוק וכן למודים, ולא יאמר אלא תיבת מודים בלבד.

ו) אלו הן בין הפרקים, בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, אבל בין ויאמר לאמת לא יפסיק, אלא יאמר אני ה' אלקיכם אמת ואז יפסיק כדין אמצע הפרק:

ז) ספק אם קרא ק"ש, חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, אבל אם יודע שקראה אלא שמסופק אם בירך לפניה ולאחריה, אינו חוזר ומברך: