ראה מעשה/סימן א
סימן א
'שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט' (תהלים ט"ז, ח')
עריכההנה תראה למור"ם ז"ל, שהתחיל בזה בספר שלחן ערוך אורח חיים, וז"ל, שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה מעשיו, כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו, תמיד מורה נבובים ח"ג פ' נ"ב. עכ"ל.
וכתב הבאר היטב, וז"ל: שויתי ה', שיצייר שם הוי"ה תמיד בין עיניו בניקוד יראה, וזה סוד שויתי ה' לנגדי תמיד, מה תועלת גדול לענין היראה, האר"י ז"ל, עכ"ל.
ונראה לענ"ד בהקדים מ"ש בס' נטעי שעשועים ח"א, וז"ל: מעשה שהיה באחד קוצר שהיה קוצר בשדה, ואחר הקצירה השיאו היצה"ר לגנוב מן העמרים, קרא לבתו הקטנה בת שש שנים, אמ"ל, בתי, הביטי שאי סביב עיניך וראי שמא יבוא שום אדם ויראה אותי, וכאשר התחיל ליקח מן השבלים, צעקה הנערה לאמר, אבי אבי, יש אחד רואה אותך, באותה שעה עמד על עמדו והביט בד' כנפות הארץ ולא ראה שום אדם כלל, וחזר לגנוב כבתחילה. חזרה בתו וצעקה, אבי אבי, יש אחד רואה אותך, קם פעם שנית ולא ראה שום אדם. לקח בתי עינים והביט מרחוק, ולא ראה שום אדם כלל. אזי נתכעס על בתו ואמ"ל, היכן הוא שאת רואה אותו מביט בי. אמ"ל, פלא עליך, והרי הוא לפנינו על ראשי ועל ראשך, והוא רבונו של עולם, שהוא רואה ומביט מסוף העולם ועד סופו כל מעשה האדם ותחבולותיו. וכאשר שמע הדברים האלה מפי בתו הקטנה בת שש שנים ונתבייש בושה גדולה וחזר מלגנוב, עכ"ל.
אמור מעתה, כל המעשה הנ"ל מפורש יוצא מפי דוד המלך ע"ה באומרו 'שויתי ה' לנגדי תמיד', שהוא יתברך נצב לקראתו, ומביט ומשגיח בכל מעשיו הן בטוב הן ברע, אזי מימיני בל אמוט, ר"ל מעצות היצה"ט שהוא בצד ימין, בל אמוט, וק"ל.
וזהו הענין ממש רמזוהו רז"ל על פסוק 'ויהי דוד לכל דרכיו משכיל', משום ש'ה' עמו', אפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו? יעו"ע.
וזה יהיה פשט הכתוב 'לב חכם לימינו', ר"ל לצד ימינו אשר שם יצה"ט, 'ולב כסיל לשמאלו', לצד שמאל אשר שם מושב היצה"ר, והטעם הוא, שכבר אמר לעיל מיניה 'החכם עיניו בראשו', ר"ל, רואה שהשכינה על ראשו ואינו חוטא, אבל 'הכסיל בחושך הולך', טח מראות עיניו שהשכינה למעלה מראשו, וכמ"ש הבת לאביה, וק"ל:
ועל פי זה יומתק לחכי מה שאמר בועז לרות, 'הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך' וכו', והנה לא מצינו בקרא שצוה אותם כמו שאמר, 'והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו יברכך ה. והכוונה, כאשר בא מבית לחם וראה פנים חדשות באו היא רות, אמר בלבו שמא יבער בהם אש היצה"ר ויאמרו בלבם אין זר אתנו ונעשה רצון יצרנו, לזה אמר 'ויאמר לקוצרים ה' עמכם', ר"ל, והוא הרואה ואינו נראה, ולכן הזהרו, ולחכימא ברמיזא. ויאמרו לו 'יברכך ה, על תוכחה זו מאהבה מסותרת, וטוב עשית עמנו, ולכן אמר 'הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך', ודו"ק, כי נכון.
ובזה פירשתי בעניותי בסה"ק על התורה בפרשת קרח 'כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה, לך נא ראה.
ובזה יבא על נכון, מ"ש ז"ל בברכות, לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא ק"ש וכו'. והקשו המפרז"ל, דגם ק"ש היא תורה, ומה טיבה יותר מן התורה? ותירצו הלא בסברתם, יע"ע. ועיין מ"ש בעניותי בדרשותי בספר יפות מרא"ה דרוש תפילין, לך נא ראה. ולע'ט עתה, ע"פ הנז"ל יבא על נכון. והנה כתבו ז"ל, כשיקרא אדם ק"ש יכוין בתיבת אחד שהקב"ה בשבעה רקיעים ובשמים ובארץ ובארבע כנפות העולם, יעו"ע. נמצא שמכוון שה' יתברך הוא בכל מקום, והוא ג"כ לפניו, וא"כ כאשר יכוין שה' ית' לפניו אזי יחזור בו ויכניע היצה"ר, אבל אם לא יכוין אזי לא אזיל היצה"ר, ולכן צריך זכירת יום המיתה, ואזי יכנע לבבו הערל ויחזור למוטב. ה' יתברך יאיר עינינו בתורתו, אכי"ר:
והנה מוסר היוצא מפסוק 'שויתי ה' לנגדי תמיד', כתב בס' החסידים סי' ל"ח, שכל זמן שאדם יושב ודומם באיזה מקום שיהיה ומפנה לבו מכל מחשבות, אזי יחשוב בבוראו בקדושתו בנפלאותיו וטובותיו אשר עושה עמנו בכל יום, אבל בזמן שמחשב בדברים בטלים או לשמוע דברי הבאי, אפי' אין בדעתו כלל, מיד הוא פונה אל לבו לבטלה, ומספיק ממנו המחשבה הטובה אשר הוא צריך לחשוב בקדושת בוראו וביראתו הטהורה, ולהיות במעלה הטובה והטהורה לעבוד ה' מאהבה ולהיות חפץ במצותיו, וזו היא עבודה גדולה המשתמשים בה מלאכי השרת וכל צבא השמים המספרים בקדושתו, שנאמר 'קדוש ה' צבאות', יעו"ש.
וכתב בס' חיי אדם, שאל יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא יתברך, ועכ"פ לא יתקוטט עמהם [והעיקר בעבורת הבורא בהצנע לכת להסתיר מעשיו הטובים מבני אדם, והבט נא וראה מאי דאיתא בזוה"ק בפ' חיי שרה ובפ' שלח, זכאה איהו מאן דאזער גרמיה בהאי עלמא, כמה איהו רב ועילאה בההוא עלמא וכו', מאן דאיהו זער איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר], וכשידבק האדם במחשבתו בשם יתברך, בודאי יהיו כל מעשיו לשם שמים, כדכתיב 'בכל דרכך דעהו', ואמרו חז"ל, כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפי' דברים של רשות, כגון אכילה ושתיה והליכה וישיבה וקימה ותשמיש ושיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפי' אם היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו, אינו משובח, אלא יכוין כשיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו. וכן אפי' לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאותו, אינו משובח, אלא אם כן עשה לשם שמים. וכן בשכיבה, אין צ"ל בזמן שיוכל לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לעכב עצמו, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות, שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה. וכן בתשמיש, יכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו, או לכוין שיקיים מצות עונה,כבאדם הפורע חובו. וכן בשיחה, שאפי' לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כונתו לעבודת הבורא, או לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר חייב אדם לתת עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יעשהו. ומי שנוהג כן, נקרא עובד את בוראו תמיד. וראיתי לאנשי מעשה שהיו אומרים קודם אכילה, הנני רוצה לאכול ולשתות כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתברך שמו. וזהו שאמר הכתוב במשלי 'בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצותה היא תשיחך', וכונת הכתוב, שיהיה אדם כמו סומא שאי אפשר לו להלך כי אם ע"י מי שמושך אותו, ואם ילך יחידי יפול ויסתכן, כן האדם יהיה בכל מעשיו, שאי אפשר לעשות איזה דבר כי אם עפ"י התורה. וזהו שאמר הכתוב, 'בהתהלכך תנחה אותך', ר"ל תנהג אותך, ואפי' בשעה שאי אפשר לך לעסוק בתורה, כגון בעת השינה, תדע שהיא תמתין עליך, וזהו 'בשכבך תשמור עליך', מלשון 'ואביו שמר את הדבר', ואז תיכף, בהקיצך 'היא תשיחך', תכף תשיח ותדבר עמך, וכמ"ש החסידבחובת הלבבות, לא יישן כי אם על יצועי אהבתו, ואל יקץ משינתו כי אם במתיקת זכרו, ולכן תכף בשיעור משנתו יאמר 'מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך', אף שעדיין אין ידיו נקיות, כיון שאינו מזכיר שום שם, ע"כ:
גם במ"ש לעיל, שיכוין האדם בתיבת אחד בקריאת שמע להמליכו בשמים ובארץ ובד' רוחות עולם, הביטה וראה מ"ש הרב של"ה הקדוש, וז"ל: הסכת ושמע לקרות את שמע בכל חוקותיו, ולהפריד בין הדבקים ולדקדק באותיותיו, באימה וביראה ורתת וזיע, ותזכור בו כל נפלאותיו, והזהר בק"ש לקרוא אותו בעונותיו, הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם הגיע הלילה אז תקרא ק"ש יחידי ותגמור את כולה, וגם בשבתות וי"ט שמאחרים הצבור לבוא להתפלל, אז תקרא כל ק"ש קודם 'אתה הוא' ואחר השחר עלה, ואל תסמוך בשני הזמנים בק"ש הללו שקורין בני הקהלה, ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל, בשעת קבלת עול מלכות שמים למסור נפשך עבור קדושת ה', וחשוב ורצה והואל (בנרות?) בכוונות בתיבת ש'מע א'חד, ר"ת אש, וס"ת מ'ישאל ע'זריה ח'נניה ד'ניאל, ואז תהיה נחשב לקרבן כיצחק בעקידתו אשר הביא איל תמורתו, ובתנאי שלא תהיה פגום בשעת הקרבת עצמך בשום דופי ושמצה, כי מום בו לא ירצה, אך כל הכתוב בספר תורה בך המצא ימצא, ואז חן בעיני ה' תמצא. וענין מסירת הנפש הוא כך, יהרהר בצער המיתות האכזריות, ויעשה הסכמה לסבול הצער הגדול שבעולם, ויעשה לעצמו טבע, כי כן ההרגל הוא טבע, ר"ל יחשוב כאלו האש שורף אותו וכואב לו והוא מתגבר וסובל, ככה יחשוב בכל יום, ויהיה כאלו הרגיש צער האש או סקילה, ומתגבר בשביל קדושת שמו, ואפשר שזה רמז רבי עקיבא במה שאמר כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה שאקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימינו, כלומר הייתי כל יום עושה הרגל לטבעי על זה כאלו הייתי סובל הצער כדי להתגבר עליו, ואיך לא אקיימינו עתה, כי נעשה טבעי אצלי.
ועל זה רומז הפסוק ג"כ 'כי עליך הרגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה', ר"ל, הנה כל יום ויום אנחנו מוסרים גופינו למיתה לסבול צרד המיתה החמורה, וממילא לאחר זמן כשיבא הדבר לידי מעשה' אזי הוא נקל בעינינו ולא נחשבנו רק כצאן טבחה, כי כבר הורגלנו בזה ונעשה טבע אצלנו, ומ"ש רע"ק 'מתי יבוא לידי ואקיימנו', הראה לנו במליצת לשונו דין אחד בענין מסירת נפש והיא זה, שלא יחשוב אדם מאחר שהוא כן מצוה רבה מצות קדוש ה', אהדר אחר מצוה זו כדרך שמהדרין אחר כל המצות ואביא את עצמי לידי כך, והיינו במשל, כשרואה צלמים ירוק עליהם וכיוצא בזה בזיון כדי שיתפסוהו וישרפוהו, או אם יוכל להמלט יאמר לא אברח ואמלט, כדי לקדש את ה', העושה כן הוא מתחייב בנפשו, רק המצוה היא אם בעל כרחו בא עליו דבר זה אזי יקדש את ה' יהרג ואל יעבור. וזהו שדייק רבי עקיבא 'מתי יבוא לידי', כלומר לא שאני אביא לעצמי דבר זה, רק יבוא לידי. עכ"ל, מה ששייך לענינינו:
ואנכי הרואה בסה"ק טובת מראה פירשתי בקרוב לזה באופן אחר, בהקדים מה שחקרו המקובלים ז"ל, דלמה ימותו הצדיקים הואיל וקימו כל המצות? ותירצו, שע"י מסירת נפשם בשעת מיתה, מבררים ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה. ועל זה חזרו והקשו, הלא בכל יום ויום בשעת נפילת אפים מוסרים נפשם על קדוש ה', ומבררים ניצוצי הקדושה מהקליפה, ולמה ימותו מיתה ממש. ותירצו, כי מסירת נפש של שעת מיתה יש בה בירור גמור, לא כן בנפילת אפים. וזהו כונתם ז"ל באומרם, גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, שהבירור של נפילת אפים בחייהם אינו בירור גמור כל כך כמו במיתתם, יע"ש:
ובזה מפורש יוצא מה שאמרו לו תלמידיו בשעה שיצאה נשמתו באחד, אמ"ל רבינו עד כאן? ר"ל, עד מיתה ממשית, מוסר נפשך עד יציאת הנפש לגמרי. לזה השיב להם ,כל ימי [בנפילת אפים] הייתי מצטער על מקרא זה שאקיימנו במיתה לגמרי, כדי שיהיה בירור גמור, ולא עלה בידי, ועכשיו שבא לידי לא אקיימינו? וק"ל.
עוד פירשתי באופן אחר, עפ"י הידוע, שצריך כל אדם לכוין באותיות עין של שמע ודלי"ת של אחד, הם אותיות עד, שאנחנו מעידים שה' אלקינו אחד ואין עוד מלבדו, וגם הקב"ה מעיד עלינו שאנחנו גוי אחד בארץ, וכמ"ש ז"ל על פסוק 'את ה' האמרת היום וה' האמירך היום', אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנא' שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, דכתיב 'ומי כעמך גוי אחד בארץ'. וידוע דהכוונה בעי צילותא וישוב הדעת, ולכן כאשר רע"ק היה מאריך בדלי"ת של אחד, והיה מכוין העדות כנז', אזי אמ"ל תלמידיו, רבינו עד כאן, ר"ל עתה שסורקין את בשרך איך יכול לכוין באותיות ע"ד, וק"ל.
וכדי שלא אשלחנו ריקם לע'ט עתה, יבוא השלישי ויכריע, והוא בהקדים את הידוע מ"ש ז"ל במסכת ברכות די"ג, וז"ל, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, עד כאן צריך כונת הלב דברי ר"מ, יעו"ש. עוד נקדים מה שידוע במקובלים ז"ל, כי ד"מ היא ניצוץ מלאך מטט', והוא ניצוץ מרע"ה, כי מ'טט' שר' ה'פנים, ר"ת משה [עיין מה שהאדכתי שם בסה"ק הנ"ל, ואין לכפול הדברים]. גם ידוע כי רע"ק הוא ניצוץ יעקב אע"ה, כי אביר יעקב היא אותיות רע"ק. גם ידוע מ"ש ז"ל על פסוק בשכמל"ו, אם נאמר אותו ב"פ ק"ש, לא אמרו משה, ואם לא נאמר אותו, הרי אמרו יעקב אע"ה, הילכך אנו אומרים אותו בלחש, יעו"ש. ולכן המציא בספר הלבוש, שאם לא כיון בפסוק בשכמל"ו חוזר כמו בפסוק ראשון [עיין לקמן בדינים]:
ומעתה יבוא על נכון, הואיל ור"מ הוא ניצוץ מרע"ה, ומשה רבינו לא אמר פסוק ברוך שם בתורה, לכן ר"מ אזיל לשיטתיה ואמר, עד כאן צריך כוונה. אבל רבי עקיבא שהוא ניצוץ יעקב אבינו, ויעקב אבינו ע"ה אמר בשעת מיתה 'האספו ואגידה לכם', ואמרו לו 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד', וענה ואמר 'בשכמל"ו', לכן גם רע"ק צריך לכוין בו כמו בפסוק ראשון. ולכן כאשר האריך לכוין בדלי"ת דאחד ויצאה נשמתו באחד, תמהו עליו תלמידיו ואמרו לו, רבינו עד כאן, ר"ל הואיל והוא ניצוץ יעקב אבינו צריך לכוין גם בפסוק ברוך שם. אזי השיבם, כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה שאקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, ר"ל אם נעשה אופן שימתין הקוסטינר עד שאכוין בפסוק ברוך שם אפשר שימות הקוסטינר או יתחרט על מיתתי, ולא אקיים מקרא זה 'בכל נפשך' אפי' הוא נוטל את נפשך לא אקיימנו, וק"ל:
ומה שקשה לפי פירוש זה איך רע"ק דברו אתו תלמידיו והשיבם אחר שיצאה נשמתו? כבר כתבתי קושיא זו במקום אחר, שהקשה אלי הרב הגביר כמהר"ר רפאל אהרן הלוי ז"ל בבירות יע"א משם אביו, לפי פירוש המקובלים שהביא הרב פתח עינים, ותירצתי לו בשני אופנים לך נא ראה. ולע'ט עתה נראה לתרץ באופן אחר, והוא בהקדים מ"ש בס' אדני פז כתב יד משם ספר אהבת יונתן, על פסוק 'הן קרבו ימיך למות', וכן 'ויקרבו ימי דוד למות', וכי בכמה ימים האדם מת, הלוא ברגע אחד ביום קצו חלף הלך לו, ומהו 'ימי' לשון רבים, ותירץ, בהקדים מ"ש רש"י על פסוק בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וכו', שנסתמו ממנו מעיינות החכמה:
והנה מסקנת התוס' דמרע"ה מת בשבת, ושבעה באדר אותה שנה בשבת הוה. וצ"ע דבסדר עולם כתב שביום שמת מרע"ה כתב י"ג ספרי תורות, ואיך יכתוב בשבת. ותירץ, דכל אדם יש לו נר"ן, והנשמה המודיעה לאדם מעיינות החכמה, ובעת הפרדתה יסתמו, וקודם שימות המיתה הטבעית, אזי הנשמה מסתלקת ביום שלפניו, ואזי אותו יום עש"ק היה, וכתב י"ג ספרי תורות יום שנסתלקה ממנו הנשמה, הנקראת יום מיתה העיקרית, ואולם מיתת הגשם היה בשבת, וזהו 'הן קרבו ימיך', וכן 'ויקרבו ימי דוד', דהיינו פרידת הנשמה ויום מיתת הגשם, יעו"ש מה שפירשתי עפ"י הקדמה הנז'. אמור מעתה, סרה מהר קושית הרב רא"ה הנז', שאף שיצאה נשמתו באחד, עכ"ז דברו אתו תלמידיו והשיבם, הואיל והגשם עדיין לא חלף הלך לו עד למחר.
ואין להאריך בזה שלא להאריך טרח'א, אלא נתחיל לכתוב מעט דינים השייכים לזה מס' קשר גודל סי' י"א:
דיני ק"ש קריה נאמנה. באורח הנכונה.
עריכה(א) קטן שהגיע לחינוך כבן ט' או בן עשר חייב בק"ש.
(ב) שיכור אם יכול לדבר לפני המלך קורא, מור"ם סי' צ"ט, ויש מקילין בק"ש. הלבוש.
(ג) נשים פטורות מק"ש, ונכון שיקבלו עול מלכות שמים ויקראו פסוק ראשון ובשכמל"ו. ש"ע סי' ע'.
(ד) מצות צריכות כוונה לצאת י"ח, ובק"ש צריך לכוין להבין מה שהוא אומר, וביותר בפסוק ראשון, ואם לא כיון בפסוק ראשון חוזר כי לא יצא י"ח, והשאר אם לא כיון יצא. ש"ע סי' ס'.
(ה) כשלא כיון בפסוק ראשון וחוזר, ימתין קצת או יאמרנו בלחש, אחרונים [הטעם, דהאומר שמע שמע משתקין אותו].
(ו) הקורא ק"ש, לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו, ואסור לרמוז אפי' לצורך מצוה בפרשה ראשונה, ובשניה יש להקל לצורך מצוה, אבל שלא לצורך מצוה אסור גם בפרשה שניה, ש"ע סי' ס"ב ואחרונים.
(ז) המהלך בדרך ורוצה לקרות ק"ש, עומד בפסוק ראשון ובשכמל"ו. ואם עומד בכל הפרשה הוי יוהרא. וכשהוא יושב אין לו לעמוד. ברכ"י שם.
(ח) הרוכב ע"ג בהמה, צריך לעמוד בפסוק ראשון, אבל יושב בקרון אין צריך לעמוד. אחרונים.
(ט) ישן, מצערים אותו ומעירים אותו עד שיהיה ער ממש כשקורא פסוק ראשון, מכאן ואילך אין מצערים אותו הרבה, וסגי לקרות מתנמנם סי' ס"ב.
(יו"ד) אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו, יצא, וכ"ש אם שמע מאחר, סי' ס"ט, ואחרונים.
(יא) אם קראה בלבו או שמע מאחר מחמת החולי או האונס, ואח"ך נסתלק האונס, אין צריך לקרותה פעם אחרת. ברכ"י סי' פ'.
(יב) לא יאריך באל"ף של אחד, כדי שלא יהא נראה ח"ו אי חד. ולא יחטוף החי"ת ויאריך מעט. ויאריך בדלי"ת שיעור שימליכהו בד' רוחות העולם. סי' כ"א.
(יג) אם לא אמר ברוך שם בכוונה, צריך לחזור, לבוש.
(יד) אין לפסוק באמצע פסוק ראשון כלל, ולא באמצע בשכמל"ו, אבל בין שני פסוקים אלו דינו כאמצע הפרק, מחזיק ברכה סי' ס"ו, בשם הרמ"ע. ונראה להחמיר גם בין שמע לבשכמל"ו .
(טו) צריך לדקדק באותיותיה ולהשמיע לאזנו ולקרות בטעמים הכתובים בתורה, ובדיעבד בג' אלה יצא, ש"ע סי' ס"א וס"ב.
(טז) היה עומד בוכתבתם ואינו יודע אם בפרשה ראשונה או בפרשה שניה, חוזר לראשונה, ואם התחיל למען ירבו סרכי נקט ואינו צריך לחזור, סי' ע"ר.
(טוב) אם קורא ביחיד, שרי לכפול ה' אלקיכם, ברכ"י סי' ס"א.
(חי) אם נזדמן לו קדיש או קדושה, צריך להמתין בשירה חדשה ויענה, ואח"ך שירה חדשה, סי' ס"ו. וכבר נתבאר לעיל דלאמן דברכות לא יפסיק כלל לדעת מרן ז"ל.
(יט) כהן שקראוהו לס"ת אפי' בשמו, ולא יש אחר, והוא קורא שמע וברכותיה, לא יעלה [סי' ס', והפר"ח] בק"ש, וה"ה לברכותיה, כמ"ש ע"ת. ודע שבקונטריס לדוד אמת סי' ה' דין ב' נשמט שם דעתי הקצר. ובפסוקי דזמרה שרי לעלות.
(כ) נשים פטורות מזכירת יצי"מ, והאנשים אינם י"ח זכירת יצ"מ בהרהור, מחזיק ברכה שם: