רא"ש על התורה/ויקרא/א
א
עריכהויקרא אל"ף קטנה לפי שהיה מקטין עצמו בכל דכתי' והאיש משה עניו מאד מכל האדם. ומפני מה לא אמר ויקרא ה' אל משה לפי דקאי לפסוק דלעיל וכבוד ה' מלא את ועל הדבור הזכיר ה' וידבר ה' אליו:
ויקרא מפני מה האל"ף קטנה. וי"ל מתוך ענותו של משה שהיה מקטין עצמו אמר לפניו רב"שע מפני מה כתבתני בתחלת ת"כ אמר לו מה אעשה אם אכתוב ויקר אלהים אל משה לשון מגונה הוא שכך כתבתי אל בלעם ויקר אלהים אל בלעם והוא לשון מקרה אמר לפניו בבקשה ממך שתעשה דבר שיכירו וידעו הדורות שקשה עלי הקריאה הזאת א"ל אעשה אל"ף קטנה שהקטנת עצמך:
אמרי' בפ' דיומא הקדים קריאה לדבור לו' שלא יאמר אדם לחבירו דבר אלא א"כ קורהו לאמר שהאו' דבר לחבירו ומזהיר בו אסור על שיצוהו ופירש"י ז"ל לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הצווין קדמה קריאה וצ"ע בפ' אתה תצוה ובפ' ראשי המטות שלא מצינו שם קריאה וי"ל דויקרא דהכא בא ללמד על כולם דקריאה הוה בכולהו ואע"פ שאינה נזכרת בהם ועוד פירש"י יכול ישמעו את כל הקריאה ת"ל קול לו וקול אליו צריך פירוש לפירושו ונ"ל דהק"ל ת"ל וישמע את הקול מדבר אליו דכתיב בפרש' נשוא שהי"לל את הקול מדבר לו או עמו ומדכתב אליו משמע מיעוט כלו' משה שמע ואין ישראל שומעין ובמנחות מפיק ליה מדכתיב וישמע את הקול דמשמע שהוא שומע לבדו ופירש"י יכול מפני שהיה הקול נמוך ת"ל כקול שדי וא"כ קשה מאחר שהיה הקול גבוה למה לא היו אחרים שומעין י"ל שכל דבור ודבור שיוצא מפי הקב"ה היה במשקל כדכתיב לעשות לרוח משקל ודרך לחזיז קולות ומלמד שעשה הקב"ה שביל לאותו הקול שילך למשה בלבד:
ב
עריכהמן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. בת"כ מסיק למדנו ענותנותו של הקב"ה שלא הטריח בניו להביא החיות מן היערות אלא מן הבהמות המצויות להם. מן הבקר ומן הצאן. דרז"ל מן הבקר להוציא את הנעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה. וא"ת כיון שאסר אפי' המוקצה פי' בהקצאה בעלמא למה צריך מן הבקר להוציא את הנעבד כיון שנעבד פשיטא דהוא אסור. וי"ל דבפ' כל האסורין מפרש שאין מוקצה בלי מעשה וה"ט דאמרי' בפ' נגמר הדין ע"ז לא מסתרא בהזמנא בעלמא שאין הקדש לע"ז:
ג
עריכהאל פתח אהל מועד יקריב אותו שלא יאמר אדם לכהן לך וקח בהמה והקריב אותה שאין זה דרך כבוד של מעלה אלא בעל קרבן קונהו ומביאו עד לפני המלך:
גבי נשיא כתי' ה' אלהיו שאין נשיא על גביו אלא ה' למתבע חטאו לכך אין אחר מקריב קרבנו וכן למען ילמד ליראה ה' אלהיו:
כבר הסכימו כל חכמי ישראל התורניים כי הקרבנות אינם באים לצורך הקב"ה שהרי אין לפניו לא אכילה ולא שתיה אלא ברוך המקדים רפואה למכתינו שצוה להקריב הקרבנות לזכות בהם ישראל כי כשאדם חוטא ומקריב קרבן ומתכפר לו ויודע שהוא נקי מחטאו הוא נזהר מלחטוא ומלהיות בעבירות מלוכלך אבל אם לא היה מתכפר היה מוסיף לחטוא כמו שאז"ל כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר משל לאדם שיש לו בגדים צואים אינו משמרן מן הטיט אבל אדם שבגדיו נקיים משמרן מן הטיט ומן הטינוף ועל זה אמר שלמה בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכן אמר ר"ח בן עקשיה רצה הקב"ה לזכות ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ומע"ט שיעסקו בהם ישראל ולא יטנפו וגם צוה הרבה מצות שמן הדין היה עושה אותם אדם מעצמו וצוה אותן הקב"ה להרבות את שכרן של ישראל:
איתא בת"כ כל מקום שנזכר השם בקרבן אמור ביו"ד ה"א וא"ו ה"א שלא ליתן למינים מקום לרדות בנו פירוש לשלוט שאם יזכיר אלהים אולי יאמרו שתי רשויות הם: