ר' נפתלי הרץ ויזל
ח"נ ביאליק
אחרי ר' משה-חיים לוצאטו לא עשתה עוד השירה העברית באיטליה חיל רב. תלמידו בשירה, שנסה ללכת בעקבותיו, ר' דוד פרנקו מינדיס, כתב דרמה בשם 'גמול עתליה', מעשה חקוי לראסין הצרפתי ומיטַסטַסיו האיטלקי; בן משפחתו וזמנו הרופא אפרים לוצאטו כתב שירי עגבים וסטירות בתבנית סוניטות (שירים בני י"ד חרוזים, 'שירי זהב'; יצאו בקובץ מיוחד בשם 'אלה בני הנעורים'); בזמן מאוחר, במאה התשע עשרה, הרבה לכתוב שירים לוצאטו אחר, החוקר הנפלא ר' שמואל דוד (שד"ל); נמצאה ביניהם אף אשה משוררת, רחל מורפורגו – ואולם מעשה ידי כל אלה יחד לא נתן ולא הוסיף הרבה לשירה העברית. היא ירדה באיטליה הלוך וירוד. ובאותו הזמן עמד לה קצת רוח והצלה מבני 'דור ההשכלה' בגרמניה ובגליציה ואחרי כן גם ברוסיה.
ר' נפתלי-הירץ ויזל – אחד מן החלוצים בדור ההשכלה, חבר לבן-מנחם (ר' משה מנדלסון, רמבמ"ן), מליץ, מדקדק ומבאר; פועל חרוץ בשדה הספרות העברית החדשה, שהיתה אז עדיין בתחלת צמיחתה, ובמקצוע החנוך החדש; דבק בכל נפשו בשפה העברית, חוקר בה מאהבה ומרבה לכתוב בה שירים בסגנון מקראי נקי וצח. בעיר מולדתו האמבורג פרסם את ספרו בחקרי הלשון העברית ובשמוש שמותיה הנרדפים ('גן נעול') ופירושו ל'פרקי אבות' ('יין לבנון'). אחר-כך עבר לברלין, נתחבר שם לבן-מנחם וסיעתו והשתתף עמם בעבודת ה'באור' הידוע לכתבי-הקדש ובעבודת ההשכלה בכלל. בספרות העמלה ומטפת ל'השכלה ואמונה צרופה' נחשב הוא לראש-המדברים; בפנה זו ידוע ספרו 'דברי שלום ואמת', שנחשב כעין מניפסט של ה'השכלה' ועשה רושם גדול. דרכיו לא גבהו ולא עמקו הרבה מדרכי בני דורו, ודבריו בשבח ההשכלה היו כתובים בלשון קלה, בדרך הסבר רחב ושטחי, וגם בענוה ובנחת, ברוח תום ויראת אלהים, ולכן מצאו להם נתיבות בלב רבים מן הנוהים בסתר אחרי ההשכלה וקנו לו שם. תום דרכיו לא הצילהו בכל זאת מפגיעת קנאים, ורבים מן הרבנים נחרו בו, אבל הוא השיב להם פעם בפעם על תוכחותיהם ומריבותיהם בדברים נוחים ומתונים, בדברי שכל והגיון, מלאים רוח מוסר ואמונה צרופה. באותו הזמן הוציא את 'ספר המדות' שלו, הכתוב אף הוא ברוח האמורה, ופרסם כמה מאמרים ושירים ב'מאספים' הראשונים, שנתיסדו בסיועו. ספרו הגדול 'שירי תפארת', הכתוב במתכנת 'מאסיאַדע' לקלופשטוק הגרמני, הגדיל את פרסומו בתור משורר והגביר את השפעתו במקצוע השירה העברית ימים רבים, אף כי מן השירה האמתית אין באותו הספר אלא מעט. על שטח מרובה של ששה חלקים שלמים הוא הולך וחורז בלי הפסק בזה אחר זה חרוזים שקולים, מונוטוניים וקלושי תכן ע"ד המסופר כבר בחומש: על יציאת מצרים וחיי משה. ויותר משיש שם ספור יש שם דרוש מליצי, שבאורי מקראות מובלעים בו דרך-אגב. להרגשה עמוקה אין סמן ולכח-הציור אין זכר. לפני כל ענין בא פרק שירה בצורה מיוחדת לשם השתפכות-נפש מימית, שטחית, פסידו-ביבלית, בסגנון 'הנשגב', כלומר, ברוח איזה מין השכלה מופשטת ונאצלת ואמונה צרופה. אין זאת כי אם מצאו אנשי דורו בדברי מליצה דלי תכן וצורה כאלה טעם מרובה. מספרים, כי הרבה מן המשכילים ידעו פרקים רבים מן הספר ההוא בעל-פה ובשעת מקרא חרוזיו היו מורידים דמעות מתוך שפע התפעלות ודבקות. בימינו, כשנשתנו הטעמים, קשה לנו להעשות שותפים להתפעלותם, אבל אפשר לנו להסבירה. חרוזיו הקלים והשוטפים של ויזל, הכתובים בשפת הנביאים המחודשת וכוללים דברי השתפכות שיש בהם מן ההגיון ומרוח ההומנות ועם זה אינם גבוהים ועמוקים הרבה מהשגת קוראיהם – הם הם שהיו כטל ללבות יבשים של חובשי-בית-המדרש, מאלה ש'הציצו ונפגעו', לעורר בהם געגועים סתומים על איזו 'השכלה בת השמים', שלא ידעו מה היא ושבעיקר נגלתה להם בדמות סלסול 'השפה השרידה היחידה', שפת כתבי-הקדש בטהרתה, וצרוף הדת מאמונה תפלה. מצד זה היתה השפעתו הספרותית של ויזל המשורר באמת מרובה מאד גם בדורו ובארצו וגם על המשכילים הראשונים בדור הבא אחריו, בגליציה וברוסיא, מקום אֵחרה ההשכלה לבוא. גם פה וגם שם עמדה על דוכנה בימי שנים שלשה דורות מקהלה שלמה של משוררים, שיש לראותם כתלמידי ויזל בשירה, אף-על-פי שמקצתם, הטובים שבהם, הוסיפו עליה משהו מעצמותם הם. הידועים שבהם: לטריס בגליציה ואד"ם לבנזון וגוטלובר ברוסיה (עיין למטה במקומם), והצד השוה שבכלם: אהבה עזה, אהבה שאינה תלויה בדבר, ללשון העברית ושאיפה לצירוף הדת על-ידי ההשכלה. שפת קדש בטהרתה, כלומר בלי תערובת של הסגנון התלמודי, שמשה להם כסמל כל הטוב וכל היפה והנשגב ובה מצאו את כל חזות לבם, וכמעט אין לך משורר בזמן ההוא שלא כתב שירי אהבה ותהלה לכבוד 'השפה השרירה היחידה, התמה הנקיה'. המקהלה ההיא אחזה גם בדרכי השירה החיצונים, בצורת בניניו ומשקליו, באלה שקבע אותם ויזל מנהג בשיריו, ובפנה זו כמעט שלא הוסיפו כלום. ויזל בטל את השארית האחרונה של המשקלים הערבים (היתד) ומשך ידו גם מן המשקל הנגיני, המוסיקלי, שאחז בו רמח"ל, ותחת אלה שם לחוק, בהשפעת השירה האשכנזית שבימיו, את המשקל הסילבי, שסמניו העיקריים בעברית הם: מספר הברות שוה בכל החרוזים, עפ"י רוב י"א, זהירות שלא להשתמש בשוא-נע בראש המלה, וסופי החרוזים – מלעיל. בדבר הזה עוד הוסיף הקל ויזל את העול מעל השירה העברית ואולם לקוח לקח ממנה גם הרבה מן הנועם המוסיקלי. בכלל אפשר לומר כי שירת ויזל היא ירידה לעומת זו של רמח"ל; אבל יש להודות, כי מסבות שונות, שיסודן בשנוי מקום וזמן ומדרגה תרבותית היתה השפעתה של שירת ויזל על הספרות וקוראיה רחבה ונמשכת יותר והעמידה תלמידים הרבה. את רמח"ל הכירו והוקירו רק יחידים בעלי טעם מפותח ובעלי הבחנה, ואת וייזל ידע והבין כל המון הקוראים עברית.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.