ר"ן על הרי"ף/שבועות/פרק ד
דף יג עמוד א עריכה
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. דכתיב והוא עד בראויין להעיד דבר הכתוב ואשה פסולה להעיד כדיליף בגמ' מועמדו שני האנשים: קרובים. פסולים לעדות בסנהדרין ילפינן והי אינו קרוב התם מפרש: ולא בפסולין. כגון גזלן שהוא פסול מן התורה שנא' אל תשת וגו' להיות עד חמס: אלא בראויין להעיד. בגמ' מפרש למעוטי מלך אי נמי למעוטי משחק בקוביא. ואי תימא ולמה לי למתני כל הני ליתני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד וממעט כולהו י"ל דלמאן דאמר בגמ' דאינו נוהגת אלא בראויין להעיד אתא למעוטי משחק בקוביא לא הוה מצי למתני הכי שאילו כן הייתי אומר דוקא פסולין דאורייתא ממעט הא בפסולין דרבנן נוהגת ולהכי פרט בתחלה כולהו פסולין דאורייתא כי היכי דנשמע מינה דאינה נוהגת [אלא] בראויין להעיד אפי' פסולין [דרבנן דאילו פסולין] דאורייתא הוא תנא להו ולמאן דאמר למעוטי מלך אצטריך נמי למיתני הכי דאי תנא אינה נוהגת אלא בראויין להעיד בלחוד הוה אמינא במלך נוהגת דכל איש רחוק וכשר שבועת העדות נוהגת בו להכי פרט לכולהו פסולין והדר תני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד לאשמועינן דאפילו במלך אינה נוהגת: ומדתנן ולא בנשים שמעינן שהנשים פסולות לדין שאילו היו דנות היאך יהו פסולות להעיד והא דתנן בפרק בא סימן כל הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב גבי דבורה והיא שופטה את ישראל לאו שופטת קאמר אלא מנהגת ואע"ג דאמרינן בסיפרא שום תשים עליך מלך ולא מלכה התם לא מנו אותה אלא נוהגין היו על פיה וא"נ שופטה ודנה היתה שיהיו מקבלין אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים: בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד אם מפי עצמו נשבע. שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות: ומפי אחרים. כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם: אין חייבין עד שיכפרו בה בב"ד. שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאילו מגיד היה מועיל וקרא במושבע מפי אחרים כתיב אבל מפי עצמו יליף ר"מ מפקדון כדמפרש בגמ' ואפי' חוץ לב"ד דס"ל דון מינה ומינה: וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בב"ד. דס"ל דנהי דמושבע מפי עצמו מפקדון ילפינן ליה אפ"ה דון מינה ואוקי באתרה מה מושבע מפי אחרים בב"ד אין שלא בב"ד לא אף מושבע מפי עצמו בב"ד אין שלא בב"ד לא: וחייבין קרבן עולה ויורד על זדון השבועה. שהרי לא נאמר בו ונעלם: ועל שגגתה עם זדון העדות. שמזידין הן בשעה שנשבעין ויודעין לו עדות אבל שוגגין הן על הקרבן כשאר שוגגין שבועות ביטוי לשעבר דאוקימנא בפירקין דלעיל באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן: ואין חייבין על שגגתה. פרש"י ז"ל אם שוגגין הן לגמרי כסבורין הן שאין יודעין לו עדות ואח"כ [נזכרו] פטורין שהרי אנוסין הן ולא קרי בהו נשבעין לשקר והקשו עליו אי הכי פשיטא שזו שבועת אמת דעכשיו אין יודעין לו [עדות] והיכי אמרינן [בגמ'] לימא תנינא לדרב כהנא ולרב אסי דחד אמר שבועה הכי אמר רב כדאיתא בפירקין דלעיל ואצטרכינן לדחויי והיכי דילמא הכא דלא כתיב ונעלם אבל התם דכתיב ונעלם אפילו שגגה כל דהו [אי כפרש"י] והיכי דמי לדרב כהנא ורב אסי דהתם חד מינייהו לשקרא אשתבע אלא דליביה אנסיה והכא בקושטא משתבעי לכך פירשו דהכא בשאמרו שבועה שלא ידענו לך עדות זה מעולם ונזכרו אח"כ שידעו ואיני אומר כן דאי הכי שבועה זו של ביטוי נמי הוא [ואיתא בכלל ונעלם לחייב אשוגג כל דהו] דהא אמרינן בפירקין דלעיל בגמרא גבי
דף יג עמוד ב עריכה
פלוגתייהו דרב ושמואל בשבועה שזרק פלוני צרור לים כלומר אי בעינן דאיתיה בלהבא או לא דידעתי לך עדות ולא ידעתי מחלוקת כלומר דתליא בפלוגתייהו משום דליתיה בלהא והיכי אמרינן בגמרא דילמא הכא הוא דלא כתיב ונעלם אבל התם דכתיב ונעלם אפי' שגגה כל דהו קא משמע לן פי' דאי ממתניתין הוה אמינא דדוקא בעדות פטור על השוגג אבל בביטוי חייב דהא שבועה דמתני' שבועת ביטוי נמי היא ואפ"ה תנן דפטור וא"כ תנינא ודאי לדרב כהנא ורב אסי וכ"ת הכא משום הכי פטור אביטוי לפי ששבועת העדות בכללה וכיון דהעדות פטור אביטוי [דידה] נמי פטור דהא גלי רחמנא דבשבועות העדות לא מיחייב משום ביטוי אלא לאביי כדאית ליה ולרבא כדאית ליה לא מצית אמרת הכי דהא לאביי דמפיק לה מלאחת אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים לא פטר הכתוב משום ביטוי אלא היכא שיש לחייבו משום עדות אבל זה שפטור משום עדות אחת אתה מחייבו ומשום ביטוי דהא אקשינן לעיל ואימא במזיד ליחייב חדא בשוגג ליחייב תרתי והיינו אומרין כן אי לאו טעמא דאביי דקאמר ואי במזיד [מי איכא תרתי דאין בטוי חייב במזיד דכתיב ונעלם וע"כ מיעוטא דאחת בשוגג] דעלמא לא מפקינן שבועת ביטוי מכלל שבועת העדות לגמרי אלא מפני הכרח המיעוט שהרי אילו היינו מוצאים מקום למיעוט של אחת במזיד היינו מחייבין על השוגג שתים וכיון שכן הכא דפטור אעדות משום דלא כתיב ביה ונעלם היה לנו לחייב אבטוי [דידיה] אי לאו מדרב כהנא ורב אסי וא"כ תנינא לדרב כהנא ורב אסי וכן נמי לרבא דאמר לעיל דהוי [עדות] דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש ואין לך בו אלא חדושו בלבד כלומר משום עדות ולא משום ביטוי אפי' הכי במתני' אע"פ שפטור משום עדות היה לנו לחייבו משום בטוי אי לא דס"ל לרב כהנא ורב אסי דמה שיצא לידון בדבר חדש היינו שבועה דאיני יודע לך עדות אבל האומר לא ידעתי לך עדות מעולם וכיון דשבועת ביטוי נמי היא לא יצאתה לידון בדבר חדש דארכבתא אתרי רכשי אבטוי ואעדות וכיון דתנן במתני' פטור אף על פי שיש לחייב משום שבועת ביטוי על כרחין תנינא לה לדרב כהנא ורב אסי וכי תימא כי דחינן בגמרא דלא תנינא לדרב כהנא ורב אסי סבירא לן דהאי פטור דתנן במתני' לא קאי אלא אעדות אבל משום בטוי חייב כיון דכתיב ביה ונעלם א"כ הדרא קושיין לדוכתא שהרי אין אתה פוטרו לפי דבריך אלא על אותו צד של שבועת עדות שבכלל דבריו דהיינו שאומר שלא ידע עדות זו מעולם הרי אתה מחייבו לפי דבריך משום ביטוי לפיכך אינו מתחוור בזה כדברי הראשונים אלא על כרחנו יש לפרש לנו כדברי רש"י ז"ל ומה שהקשו עליו אי הכי פשיטא שהרי על האמת הם נשבעין שבאותה שעה אינם יודעים ומה ענין לדרב כהנא ורב אסי נראה לי שאינה קושיא שרש"י ז"ל כך הוא אומר שאילו באותה שעה שנשבעו אין אנו יודעין [יודעין] היו אלא שלא היו מתבוננים לשוב לב אבל לא היו צריכים ידיעה אחרת ונמצא שמה שנשבעו אין אנו יודעים לא נשבעו על האמת שאילו היו שמים לב באותה שעה יודעין היו שהרי מיד כשנתישבו נזכרו בלא שום חדוש ידיע ה ואפ"ה כיון שהיו סבורים לישבע על האמת פטורים משום דאנוסין היו וכדרב כהנא ורב אסי: גמ' מנא ה"מ. בעדים הכתוב מדבר מסיימינן לה בגמ' או אינו אלא בבעלי דינין אמרת וכי אנשים באים לדין ונשים אינן באות לדין ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן שני כלומר על פי שנים עדים מה להלן בעדים אף כאן בעדים מאי ואם נפשך לומר. כלומר מה היה לך להשיב על דרך ראשונה: וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים. וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דמדאמרינן כל כבודה בת מלך פנימה שמעינן דנשים יקרות דאית לן דינא לא מזלזלינן בהו למיתי לבי דינא אלא משדרינן להו ע"י שלוחי ב"ד ודביתהו דרב הונא דאתא לדינא קמיה דרב נחמן כדאיתא בסמוך בגמ' לא רצתה שימנו לה שליח שאילו רצתה הרשות היתה בידה ואמר שכן היה דן רבו הרב אלפסי וגם הוא נהג כן אחריו וראוי לנהוג כן אחר שהם ז"ל נהגו בכך אבל משום הא לא איריא דדילמא ה"ק דמה שכתוב אנשים לא למימרא דוקא אנשים ולא נשים אלא שדבר הכתוב בהווה שאין דרכן של נשים לבא לבית דין משום כבודן דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה: ואיפליגו קמאי ז"ל אי מצי נתבע לשווייה שליח לטעון בשבילו לב"ד דאיכא מאן דאמר דמצי משוי והביאו ראיה ממה שאמרו בירושלמי בפרק כהן גדול גבי הא דתנן דכהן גדול דנין אותו וממנה שליח הגע עצמך שנתחייב שבועה ואנטלר מי נשבע פירוש בתמיהה אלמא אי לאו משום עסק שבועה מצי למנויי שליח וכן כתבו בעל הערוך ור"ח ז"ל ולפי דבריהם הא דאמרינן בסוף פירקא קמא דמכות הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא מתורגמנא מינייהו ואקשינן היכי עביד הכי והתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן ההיא דוקא בעדים אבל בעלי דין שומעין אפילו מפי השליח אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בתשובה שאין הנתבע יכול למנות שליח וכן בדין שלא ישמע בית דין מפי התורגמן טענות של שקר ופעמים שהנתבע אינו מעיז פניו מפני בעל דינו שיודע האמת כמוהו והשליח מעיז וכן דעת רבינו סעדיה ז"ל וכי אמרינן בירושלמי גבי כהן דול וימנה אנטלר משום כבודו אמרו כן דכתיב וקדשתו לכל דבר שבקדושה אבל אדם אחר אינו רשאי ואפילו בנשים יקרות הדין כן שלא התיר להן הרב אלפסי ז"ל למנות שליח אלא שב"ד שולחין לה שלוחי ב"ד כגון סופרי הדיינין ולטעון מפיהם אבל לא למסור טענותיהם לאחרים וכתב הרמב"ן ז"ל שכן נראה בת"ח שתורתו אומנותו וזילא ביה מילתא למיזל גבי בי דינא ולערער בהדי עם הארץ דרשאין בית דין לשגר לו דבריהם ע"י שליח ב"ד דכבוד תורה עדיף אבל כהן גדול אפילו זה גנאי הוא לו ולפיכך ממנה אנטלר וכן ראיתי לו לר"מ ז"ל שהיה סובר כן דהא דתנן סוף פ"ק דמכות ע"פ שנים עדים יקום דבר שלא תהא סנהדרין שומעין מפי התורגמן גמרינן אף טענותיהן של בעלי דינין שכך כתב בפ' כ"א מהלכות סנהדרין ומשמע ליה דאע"ג דההיא דמכות מעל פי שנים עדים דרשינן ליה ס"ל ז"ל הכי מעובדא דהנהו לעוזי דאוקי רבא מתורגמנא בינייהו ואקשינן היכי עביד הכי והתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן והנהו משמע דבעלי דין הוו מדאמרינן דאתו לקמיה דרבא ואמר נמי בינייהו: תניא אידך ועמדו שני האנשים מצוה [בבעלי דינין] שיעמדו. דאע"ג דהאי קרא בעדים אוקימנא לה לעיל בבעלי דינין נמי איירי דכתיב אשר להם הריב: שלא יהא אחד יושב ואחד עומד. שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתתמו טענותיו: הוי דן את חבירך לכף זכות. לא בדיין ובעלי דינין הכתוב מדבר אלא ברואה את חברו עושה דבר שאתה יכול לחשדו לדבר עבירה ולצד זכות הכריעהו לזכות ואל תחשבהו לדבר עבירה: השתדל לדונו יפה. לקמן מפרש למישרא ליה תיגרי. שאם באו שני דינין לפניך ואחד של תלמידי חכמים הוי פוסקו תחלה ופוטרם מלפניך: למאי שלח לי. האי מילתא: לחנופי ליה. שמא להחניפו בתמיה: למשרא תיגרי. שאם בא דין אחד לפני אפסוק את זה תחלה: אי נמי לשודא דדייני. שיש דין שאינו תלוי בראיית עדים ולא בשבועה אלא ביד הדיין לעשות ממנו מה שירצה כדאמרינן בשני שטרות היוצאים ביום אחד דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי שודא דדייני אף כאן שלח ליה אם הדין תלוי בשודא דדייני זה ראוי לזכותו לפי שחכם וצדיק הוא שודא לשון השלכה כדאמרינן ירה בים שדי בימא ויש מפרשים שוחדא והחי"ת נבלעת כלומר תנו שוחד לדיין שבידו לעשות מה שירצה והוא הדין נמי דהוה מצי למימר להפוכי בזכותיה כדאמר
דף יד עמוד א עריכה
רבא בפרק כל כתבי תיתי לי דכי אתי צורבא מדרבנן לדינא קמאי לא מזיגו רישאי אבי סדיא עד דמהפכינא בזכותיה: מחלוקת. רבי יהודה וחכמים בבעלי דינין: וגרסינן עלה בגמרא דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן אמר היכי אעביד אקום מקמה מסתתמן טענתיה דאידך לא אקום מקמה אשת חר הרי היא כחבר א"ל לשמעיה אפרח בר אווזא ושדי עלאי. כלומר ואעמוד יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני אווז הפורח ובא עלאי: והא אמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה דיתיב כמאן דשרי ערקתא דמסאנא ואומר איש פלוני אתה חייב ואיש פלוני אתה זכאי: ודאמרינן דעדים דברי הכל בעמידה איכא מאן דאמר דלאו לכתחלה בלבד אלא אפילו דיעבד אם העידו בישיבה אין עדותן עדות וראיה לדבר מדאמרינן בפרק שני דזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות [מיושב ת"ח] מדקאמר פסול משמע אפי' בדיעבד ולא מיחוור דהא מוכח לקמן בעובדא דרב יימר דתלמיד חכם מעיד מיושב ובשלמא אי אמרת דבכולהו אינשי בדיעבד עדותן עדות אלא דלכתחלה מצוה בעמידה מדכתיב ועמדו היינו דתלמיד חכם אפילו לכתחלה מיושב דכבוד תורה עדיף ואי אמרת בעלמא אפילו בדיעבד עדותן בטלה תלמיד חכם היאך מושיבין אותו וכי מכשירים עדות פסול מפני כבוד תורה הוה לן למימר דלא ליסהיד כלל וכדאמרינן במלך אלא לאו ש"מ דדיעבד כשר והרשב"א ז"ל הביא ראיה לדין זה ממאי דאמרי' בפרק מי שאחזו בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות וגרסי' בירושלמי אמר ר"ל זאת אומרת מעידין מיושב אלמא בדיעבד כשר דהא עדים כגמר דין דאמי כדאיתא בגמ' וכן נמי דיינין שקבלו עדותן כשהם עומדים מה שעשו עשוי והכי איתא בירושלמי פרק ד' מיתות ב"ד דתנן גבי מגדף והדיינין עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין וגרסינן עלה בירושלמי ר' שמעון בן לקיש אמר מכאן לדיינין שקבלו עדותן כשהן עומדין דיניהם דין וכיון שכן ה"ה לדיינין שגמרו דינן מעומד שדינם דין דעדות כגמר דין דמי ואי תימא וכיון שאנו משוים עדות וגמר דין לכל דבריהם היכי אמרינן גבי דביתהו דרב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל [דיינין] בישיבה ובעלי דינין בעמידה דהא אמרי' בסמוך בעובדא דרב יימר דעד תלמיד חכם מושיבין אותו וכיון דאמרינן דעדות וגמר דין שוה בעל דין ת"ח נמי בשעת גמר דין מושיבין אותו ודביתהו דרב הונא הרי היא חכבר יש לומר דעובדא דדביהתו דרב הונא לאחר מתא דרב הונא הוה וכן פרש"י ז"ל ולפיכך היה צריך לבר אווזא אלא מיקם הוה קאים להדיא וליכא משום מסתם טענותא דכ"ע [ידעי] והדרת פני זקן ולענין הלכה במחלוקת של ר' יהודה ורבנן קי"ל כר' יהודה שאם רצו ב"ד להושיב את שניהם מושיבין [דליתא לעמידת דיינין מדאורייתא אלא מדרבנן משום מסתתם טענתא] דאע"ג דר' יהודה יחיד הוא לגבי רבים הא איכא אידך ברייתא דקתני לדרבי יהודה סתמא ועובדא דדביתהו דרב הונא נמי הכי מוכחא דאמר ליה רב נחמן לשמעיה אפרח עלי בר אושא ושדי עלי כלומר ואיקום מפניה ואושיבנה ואשב כל זמן שמישבין טענותיהן של בעלי דבר ופרכינן בשעת גמר דין [היכי עביד] ומשמע דלא קשיא לן אלא בשעת גמר דין היכי עביד ומפרקינן דההיא שעתא זוטרתי היא ומצי יתיב כמאן דמשרי ערקתא דמסאנא ואתיא שפיר כרבי יהודה אבל לרבנן לא מתוקמא דכיון דס"ל [דכל דין] דבעלי דין בעמידה אית להו נמי וודאי דדיינין בישיבה דבהכי רהטא כולה סוגיין דכל היכא דבעלי דין בעמידה דיינין בישיבה וא"כ רב נחמן היכי ליעבד להושיב דביתהו דרב הונא אינו רשאי ולעמוד הוא ג"כ אינו רשאי ובכוליה דינא נמי אי אפשר דליתיב כמאן דשרי ערקתא דמסאנא אלא ודאי כר' יהודה אזלא וכותיה נקטינן ועוד עולא דקאמר מחלוקת בבעלי דין ורב הונא דאמר מחלוקת בשעת משא ומתן בר' יהודה שייכי ונמצא עכשיו דדיינין בישיבה ובעלי דין בעמידה אבל אם רצו ב"ד להושיב את שניהם עד גמר דין מושיבין אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דין בעמידה ובירושלמי בפרק זה בורר משמע דבעלי דין בעמידה בשעת עדות וגמרן נמי מוכחא הכי דאמרי ליה לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך כדאיתא בפרק האומר [ופרק כהן גדול] מיהו בעל דין ת"ח מושיבין אותו בין בשעת עדות בין בשעת גמר דין וילפינן לה מעד ת"ח מעובדא דרב יימר: עדים בעמידה בשעת עדותן מיהו עד ת"ח מושיבין אותו דיינין בישיבה בשעת קבלת עדות ובשעת גמר דין וכל ה"מ לכתחלה אבל דיעבד דיינין שקבלו עדות מעומד או שגמרו את הדין מעומד או שישבו העדים בשעת עדותן או בעלי דין בשעת גמר דין מה שעשה עשוי זהו דין הגמרא אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות סנהדרין פרק כ"א כבר נהגו בכל בתי דייני ישראל שאחר התלמוד בכל הישיבות שמושיבין בעלי דינין ומושיבים העדים לסלק המחלוקת: לא ניקום צורבא מרבנן ולותיב קמי רביה. קודם שבא בעל דינו ואפי' יושב ושותק: דמחזי כמאן דמסדר ליה לדיניה. וגורם שיחשדוהו כמטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא כדלקמן: קביע ליה עידניה. שהדיין רבו ויש לפניו קביעות עת ללמוד: שאין דרכו ליטול. אם היה שלו: הרי זה לא יטול. אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם: אבל איסורא. כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה להנשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה חשובה לנגד ה': האי עשה. ועמדו: והאי עשה. את ה' אלקיך תירא לרבות תלמיד חכם: שלא יעשה סניגוריא דבריו. פירש רש"י ז"ל אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם אלא יחזיר לו להצדיק דין אמת לאמתו: שלא יושיב תלמיד בור לפניו. לשאת ולתת עמו שלא יטעהו: שלא יצטרף עמו. ואף על פי שהעדות אמת: מדבר שקר. שגורם לפסוק דין על פי שנים ואין כאן אלא עד אחד: שהוא מרומה. שלמד מתוך דברי העדים שאין עדותן אמת: קולר. שלשלת העון:
דף יד עמוד ב עריכה
וקום התם. כדי שיהא סבור בעל דין שאתה בא להעיד ויודה על האמת: ואגלגל עליו שבועה. לפי [שיהא] מודה במקצת ואשביענו על ידי גלגול או שבועות קרקעות שאין נשבעין עליהם ע"י גלגול: שלא יהא אחד בעל דין ושנים מעידין. ואע"פ שהוא אמת שהוא חייב להם: מדבר שקר תרחק. שבאין בתורת עדים והן בעלי דין: לבוש כמותו. שלא תגרום לנו לשאת פנים או יסתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך שיאמר איך יאמינו לי ב"ד על אדם חשוב כזה ומתוך כך יעמיד זה את שקרו: פוזמקייכו. כעין אנפלאות חשובין: לא תשא. אזהרה למקבל: קרי ביה לא תשיא. אזהרה לבעלי דין: שמע שוא. שהמטעים את דבריו שלא בפני בעלי דין אינו בוש מדברי שקר: ואשר לא טוב עשה. פסוק הוא ביחזקאל: זה הבא בהרשאה. מתעבר על ריב לא לו שמא הראשון נוח לו ונח לפשרה יותר מזה שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים: שיש עליה עסיקין. עוררין כמו התעסקו עמו שמעוררין על המחזיק בה וזה בא בזרוע ובוטח שהוא איש זרוע: לאפוקי מלך. דתנן לא מעיד ולא מעידין לו: משחק בקוביא. בערבון והמראה: אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי. שלא פסלה תורה אלא עד חמש שנוטל בחזקה כמו ויגזול את החנית ויגזלו [את] כל אשר יעבור דבעלי שכם ורבנן גזרו ביה ועשאוהו גזלן מדבריהם ואמרו אסמכתא היא ולא קניא [וכיון] דמדאורייתא חזיא חיילא עליה שבועה ורב אחא סבר הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מקבל מיניה לא קרינן ביה והוא עד: כ"ש מלך. דמדאורייתא לא חזי דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיינין כדאמרינן לעיל ודרך בזיון הוא לו: מתני' שבועת העדות כיצד וכו' או שאמרו לו. בלא שבועה אין אנו אנו יודעין לך עדות ואמר משביע אני עליכם שהוא אמת מה שאמרת ואמרו אמן הרי אלו חייבין. אבל אם שתקו אחר השבועה אין כאן קבול שבועה: ובאו לב"ד והודו הרי אלו פטורין. ואפילו כפרו חוץ לב"ד על כל שבועה [ושבועה] שאין כפירה חוץ לב"ד כדמפרש בגמרא: כפרו בב"ד חייבין. על כל אחת ואחת דכפירה אכולהו קיימא וילפינן מדכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה לחייב על כל אחת ואחת כדאיתא בגמרא: אמר רבי שמעון מה טעם. אין חייבין אלא אחת אפי' שתקו וכפרו לבסוף ולא אמרי' כפירה קיימא אכולהו: מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות. אילו כפרו בראשונה הואיל ובב"ד הם שוב אין ראוין להעיד שכבר העידו שאין יודעים לו עדות ושוב אינו חוזר ומגיד הלכך אע"ג דלא כפרו אלא בסוף כל השבועות לבטלה היו חוץ מן הראשונה שאם [שתיקה] בראשונה כפירה היא שוב אינן ראוין להשביען [ואם אינה כפירה] הרי מושבעין ועומדין מה זו שבועה על שבועה ועל כרחך כי כתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת בשבועה חוץ לב"ד וכפר בב"ד כתיב דשבועות שהיה משביען חוץ לב"ד שיבואו לב"ד ויעידו לא יצאו לבטלה וראויות לחלק שהרי אפילו כפרו שם בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען ואיכא למידק ארישא דמתני' כיון שכבר אין אנו יודעין לך עדות כשהשביען אח"כ ולא הודו מפני מה הן חייבין כפירת דברים בעלמא היא דכיון שאמרו בב"ד אין אנו יודיען לך עדות שוב אין יכולין לחזור ולהודות וכ"ת הכא במאי עסקינן בתוך כדי דיבור לא משמע הכי בגמרא דקלינן וטרינן באידך בבא דכפרו שניהם כאחת ומומקינן לה בתוך כדי דבור וארישא לא דייקינן מידי וי"ל דהכא שלא בב"ד עסקינן ומש"ה חייבין שיכולין לחזור ולהודות וא"ת עוד תנא דמתניתין דתני שבועת העדות כיצד אמאי נקטה במושבע מפי עצמו דהיינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות א"נ משביע אני עליכם ואמרו אמן ולא נקטה במושבע מפי אחרים י"ל רבותא קמ"ל דאפילו מושבעין מפי עצמן ובאו לב"ד והודו פטורין ואע"פ שכפרו חוץ לב"ד ואפי' לר"מ דאע"ג ואפילו לרבי מאיר דאע"ג דר"מ מחייב במושבע מפי עצמו בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד ה"מ כגון שכפר חוץ לב"ד ולא בא בפני ב"ד והודה אבל בא והודה פטור ולא אמרינן בהכי דון מפקדון שכפירתה בכל מקום שוה ופירוקא קמא דכתיבנא דשלא בב"ד עסקינן אינו נח לי דאי הכי דלא כרבנן אתיא [וכ"ת] דלרבנן [לא] מיתוקמא [אלא] כשבאו עדים לב"ד וכפרו פעם אחרת לא משמע הכי ממתני' כלל וכר"מ נמי לא אתיא דסתמא קתני חייבין ולא משמע שלא בב"ד דוקא לפיכך קרוב אני לומר דאם לא יגיד דמיניה דרשינן דאינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע"פ שאמרו בתחלה אין אנו יודעין אם בתר שבועה אמרו יודעים אנו לא מיקרי חוזר ומגיד שלא השיאתם תורה עון באין אנו יודעים אלא בתר אלה ואע"ג דאמרינן דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואינן יכולין לחזור ולהעיד כדאמרי' בפ"ב דכתובות שאני התם דלא שייכא אלא דכבר נגמר עדותן אבל בעל פה אין עדותן נגמר אלא בתר השבעת תובע עוד שקרוב הדבר דמאין אנו יודעים ליודעים אנו לא מיקרי חוזר ומגיד אלא בראשונה לא הגידו כלום ועכשיו מגידים וכי אמרינן שאין יכולין לחזור ולהודות לא מטעם חוזר ומגיד אלא משום דלא מצו משוו נפשייהו רשעים שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביעם ובהכי מתרצה קושיא בתרייתא דלא שמעינן הך רבותא נקטא במושבע מפי עצמו ובבית דין עסקינן: גרסינן בגמרא אמר שמואל ראוהו שרץ אחריהם אמרו לו מה אתה רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות פטורין עד שישמעו מפי התובע מאי קמשמע לן תנינא שילח ביד עבדו או שאמר להם הנתבע משביע אני עליכם אם אתם יודעים לו עדות
דף טו עמוד א עריכה
שתבואו ותעידו הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע. וילפינן לה לקמן מאם לוא יגיד דכתיב מלא דמשמע אם לו לא יגיד ונשא עונו הא לאחר לא יגיד פטור: ומפרקינן רץ [אחריהם] אצטריך ליה סד"א כיון דרץ אחריהם כמאן דאמר להו דמי קמ"ל: מנא לן דאכפירה דב"ד הוא דמחייבין וכו' לא אמרתי וכו'. דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך במקום הראוי להגדה קאי: מתני' כפרו שניהם כאחת חייבים. בגמ' פרכינן והא אי אפשר לצמצם ומפרקינן כל אחד ואחד בתוך כדי דבור של חבירו. כלומר דכשגמר זה כפירתו התחיל זה לדבר בתוך כדי דבור דהיינו שאלת שלום תלמיד לרב: בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור. שמכיון שכפר הראשון שוב לא היה מתחייב בעדותו של שני דעד אחד אינו קם לממון: הכופר חייב. בגמרא מפרש לה: כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה שתיהן חייבות. בגמ' פרכינן עלה בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה ראשונה כלומר ואין לו עדים עוד אלא אלו ונמצא שהפסידוהו בכפירתן אלא ראשונה אמאי הא קיימא שניה כלומר ומה הפסידוהו הראשונים: ומפרקינן הכא במאי עסקינן כגון שהיתה שניה בשעת כפירת ראשונה קרובים בנשותיהם. כלומר נשואים שתי אחיות ואינם כשרים בעדות אחת ונמצא שלא היה לו עדות כשכפרה הראשונה אלא הם לבדם וכי תימא למה לי למיתני זה איצטריך כגון שהיו שתי אחיות אלו גוססות דמהו דתימא כיון דקי"ל דרוב גוססות למיתה הוו להו כאילו מתו ותפטר כת [ראשונה] דהא קיימא שניה קמ"ל דהשתא מיהא הא לא שכיבה ולמדנו שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואע"פ שרובן למיתה:
גרסי' עלה בגמרא מתני' כלומר דקתני דבזה אחר זה השני פטור דלא כהאי תנא דתניא משביע עד אחד פטור ור"א בר"ש מחייב ואמרינן עלה דבהא קא מפלגי דמ"ס דהיינו ר"א בר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי ועד אחד גורם הוא לממון שאילו העיד היה מחייב שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם ומר דהיינו רבנן סברי דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואמרינן עלה דהכל מודים כשכנגדו חשוד על השבועה כלומר דאפילו רבנן דסבירא להו דמשביע עד אחד פטור מודים שאם בעל דינו חשוד על השבועה וכפר לו ממון ועד אחד יודע בו והשביעו זה שיעידנו וכפר שהוא חייב שאילו העיד וחייב את החשוד שבועה כיון שאינו יכול לישבע הרי זה נוטל ואמרינן עלה דחשוד מאן אילימא דחשוד לוה דאמר ליה מלוה אי אתית ואסהדת לי הוה משתבענא ושקילנא פירוש דהכי תנן לקמן בפרק כל הנשבעין ולימא ליה מי יימר דמשתבעת כלומר ואכתי ליתיה אלא גורם לממון ולרבנן פטור אלא כגון ששניהם חשודין דאמר מר לקמן בפרק כל הנשבעין חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ונמצא עד אחד בכה"ג מחייב ממון ואמרינן נמי והכל מודים בעד אחדדרבי אבא כההוא גברא דחטף נסכא מחבריה וכו' ואמר רבי אבא האי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע הוא וכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלך הלכך לאו [גורם] ממון בלבד הוא אלא מחייב ממון ואפרש האי עובדא לקמן בפרק כל הנשבעין וכתב הרשב"א ז"ל מהא דאמרינן גבי חשוד לוה דפטור משום דאמר ליה מי יימר דמשתבעת ושקלת דלמא לא משתבעת ואפ"ה מחייבין עד אחד בנסכא דרבי אבא [נ"ל] ראיה גמורה דכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע כגון נסכא דרבי אבא וחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שקיל תובע בלא שבועה ולא אמרינן שכנגדו [נשבע ונוטל אלא בחשוד דאי אמרת שכנגדו] נוטל בלא שבועה לא שבקת חיי לחשוד והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי לאחד מגדולי המחברים שכתב שכנגדו נשבע ונוטל בחשוד וזו כמדומה אני שהיא שגגה דמהא יש ראיה מכרעת עד כאן:
וגרסינן תו בגמרא [הכל מודים] בעד מיתה דפטור דאמר לה לדידה ולא אמר להו לב"ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם. כלומר עד אחד היודע באשה שמת בעלה והשביעתו שיעידוה כדי שתטול כתובתה מן היורשין שהוא פטור ואע"פ שעד אחד נאמן בעדות זה לא הפסידה ממון בכפירתו כיון דאמר לה לדידה חוץ לב"ד מת בעליך ששוב לא היתה צריכה לעדותו אלא היתה יכולה ללכת לב"ד ולומר מת בעלי ולאו למימרא שתהא נאמנת אפי' [אם חזר בו] העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת דודאי בכי האי גוונא לא מהימנא שכך הדין בכל עד מפי עד אם הראשון כפר אין השני האומר בשמו נאמן וראיה לדבר מדאמרינן בפרק המדיר דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל ושייליה ואשתכח שיקרא [לא מהימנא] אלמא אע"ג דאי לא שייליה סמיך עלה כיון דשייליה ומשתכח שיקרא לא מהימנא וכ"ת א"כ הכא אמאי פטור היינו טעמא משום דאיהי גרמה לנפשה שהביאתו לב"ד שאילו רצתה לומר מת בעלי סתם [היתה מותרת] מצי אמרה הכי ע"פ דבריו של עד: ומסיימינן בה והכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דלא אמר לה לדידה ולא לב"ד. כלומר דהאי עד לאו גורם לבד הוא אלא מפסידה כתובתה [שאילו] היה מעיד שמת בעלה היתה גובה כתובתה: ואמרי' עלה שמע מינה משביע עדי קרקע פטור כרבי יוחנן דאמר הכי בפרק הפקדון וכתב הרשב"א ז"ל בשם קצת מרבותינו הצרפתים ז"ל שמכאן יש ללמוד שיכול אדם להשביע את חבירו מן הספק אם יודע לו שום עדות אם לאו דהא הכא איהי לא ידעה דמית ולא ידעה דהאי ידע דאם איתא איהי נמי ידעה ואפי' הכי משביעתו:
השתא בזה אחר זה דתרוייהו כפרי דמצי למימר ראשון מה מועיל לך אם העדתיך הלא כפר השני ואפ"ה אמרת שהראשון חייב הואיל ועדיין לא כפר השני כפר אחד והודה אחד מיבעיא דהכופר חייב: לא צריכה שכפרו שניהם. כלומר דהא קמשמע לן דכיון שקדם אחד והודה בתוך כדי דבור פטור וה"ק הכופר שעמד בכפירתו בלבד הוא שחייב אבל האחר שחזר והודה פטור דאע"ג דמרישא שמעינן שיכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור לכפירתו דהא תנן כפרו שניהם כאחת חייבין ואוקימנא לה בגמרא כגון שכפר שני תוך כדי דבור של ראשון ועל כרחיך חיובו של שני מפני שיכול הראשון לחזור ולהודות עכשיו בשעת כפירת השני שאם לא כן יכול השני לפטור את עצמו ולומר מפני ששמעתי שהראשון כפר כפרתי גם אני וכפירת עד אחד כפירת דברים בעלמא היא אפ"ה איכא רבותא טפי דאיל ומרישא לא שמעינן אלא תוך כדי דבור כדבור דמי בכפירה וכפירה דתרי גברי ובכפירה והודאה דחד גברא והכא קא משמע לן טפי כגון טפי כגון שכפרו שניהם [כאחד] בזה אחר זה וחזר הראשון והודה תוך כדי דבור של כפירת השני וקמ"ל דכפירה והודאה אפילו בשני עדים חדא מלתא היא ולזה נתכוון הרי"ף ז"ל שכתב בתוך כדי דבור של חבירו:
חוץ ממגדף ועבודה זרה ומקדש ומגרש. הכי איתא בפרק בתרא דנדרים ובפרק יש נוחלין לא חשיב אלא תרי בר מעבודה זרה וקדושין ולא פליגי דמגדף בכלל עבודה זרה הוא ומגרש בכלל מקדש דאתקש הויה ליציאה: מגדף. היינו שאם גידף וחזר בו תוך כדי דבור לא הויא חזרה: ועבודה זרה. שאם אמר לעבודה זרה אלי אתה וחזר בו לא הויא חזרה: מקדש ומגרש. שאם קדש או
דף טו עמוד ב עריכה
גרש וחזר בו תוך כדי דבור לא מצי הדר ביה ולא ידענא מ"ש הני ומנא להו לרבנן הכי ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אותם אלא דעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דבור אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה בהני אפי' תוך כדי דבור לא מהניא ופי' תוך כדי דבור כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי הכי איתא בפ"ג דנזיר:
תנן בפרקין משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאנס איש פלוני ופתה את בתו וכתב רש"י ז"ל יש מי שפירש שהאב בא על בתו פטור וטעמא דפטור משום דאיכא חיוב מיתה ואי איפשר להעמידה דאפילו בלא חיוב מיתה מאי קא תבע [השתא] אם אנסה אחר קי"ל דבשתה ופגמה וקנסה לאביה אנסה אביה קנס בעי לאשלומי לה בתמיה אלא שאנס בתו [אפלוני] דלעיל קאי דתנן לעיל מיניה שאיש פלוני כהן ועלה קאי או שעשביען שאנס איש פלוני את בתו של אותו פלוני דאיירינן ביה עד השא פטורין ואיצטריך לאשמועינן משום דאוקמא להא בבא בהרשאה כדאיתא בגמרא ואפילו הכי אינו בעל דינו בזו כשאר ממון דמידי דלא מטו הנאה לידיה מעולם לא מצי למכתב הרשאה עליה ע"כ ודין זה שמענו מדבריו ז"ל שאין כותבין הרשאה בבשת ופגם וכן בנזקין ומיהו אפשר לפרש כפירוש הראשון שכתב בשם אחרים ומה שהקשה הוא ז"ל לאו קושיא הוא דהא משכחת לה ביתומה בחיי האב דקנסה לעצמה וכגון [נערה] שנתארסה ונתגרשה דיש לה קנס וקנסה לעצמה כדברי ר"ע כדאיתא [בגמ'] בפרק אלו נערות ואם תאמר מפותה מדעתה עבד י"ל משכחת לה בקטנה דפתויה אונסא היא ומאי דמייתינן עלה בגמ' אמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי אכתבנה במרובה בס"ד:
גמ' ועדים רואין אותו מבחוץ. ולא הכיר בהן הנתבע: הוחזק כפרן. שהרי ראו אלו שמנה ואע"פ שאין יודעים אם הלואה או מתנה נעשה כפרן בדבר כשאמר לא היו דברים מעולם ואינו נאמן בשבועה: כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש. כי הכא שאין לאדם לשום אל לבו המקומות שהוא משתין מים להיות זוכר עליהם:
מתני' משביע אני עליכם וכו. לעיל מינה תנן משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן הרי אלו פטורין שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפקדון ומפקינן לה בגמרא מתחתא תחתא לג"ש נאמר כאן תחתא ונאמר להלן תחטא כלומר בשבועת הפקדון תחטא מה להלן תביעת ממון ויש לו אף כאן תביעת ממון ויש לו כלומר במי שיש לו ממון עליו: משביע אני עליכם לכשתדעו לי וכו' מפני שקדמה שבועה לעדות. בגמרא ילפינן דכה"ג לא מיחייב מדכתיב והוא עד שמשמע שהיה עד באותה שעה: עמד בבית הכנסת וכו' הרי אלו פטורין. בגמרא ילפינן לה:
גמ' אמר שמואל אפי' עדיו ביניהם פשיטא לא צריכא דקאי עלייהו. זו היא גרסת רש"י ז"ל וקא משמע לן רבותא שאע"פ שעומד אצל עדיו פטורין דמהו דתימא ודאי להנך דקיימא קמיה קאמר והרי ייחד עדיו קא משמע לן ומסייעין לשמואל מדתניא ראה סיעה של בני אדם וכו' ועל כרחין כדקאי גבייהו קאמר מדקתני סיפא יכול אפילו אמר כל העומדין כאן ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו דכיון דאמר כל העומדין כאן אותם העומדים אצלו קאמר וחייבין ואי לא פירש הכי בהדיא תני רישא דפטורין אף על גב דקאי עלייהו וגירסא זו מתישבת יפה אבל גירסת הרי"ף ז"ל שהוא גורס בדשמואל ואפילו עדיו עומדים בצדו ומקשינן ואפילו עדיו עומדים בצדו ומקשינן פשיטא ובתר הכי מהדרינן לא צריכא דמחוי עלייהו אני תמה מאי פשיטותא והיכי מוכחין מברייתא אע"ג דמחוי עלייהו ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא דעדיו עומדים בצדו לא מעלה ולא מוריד וכל העומדין כאן מחוי עליהו ודאי הוא ואפ"ה דוקא אמר בהדיא הכי הא לאו הכי לא ועוד מיתורא דתני ברישא ועדיו ביניהם [דלא] ה"ל למימר דפשיטא דבהכי עסקינן אלא לאו הא קא משמע לן דאע"ג דמחוי עליהו ומכל מקום אני תמה שכבר כתבתי למעלה שיכול אדם להשביע את חבירו מספק אם יודע לו עדות אם לאו וכיון שכן עמד בבית הכנסת והשביע את כולן למה הם פטורין מה בין משביע מועטין למשביע מרובין והרי ייחד כולן והשביען שאם הם יודעין לו עדות שיעידוהו ונראה לי דהיינו טעמא משום דמי שעומד בבהכ"נ ואומר משביע אני עליכם אם אתם יודעין לי עדות מסתמא אינו משביע את כולם שיודע הוא שיש ביניהם שאין יודעין לו עדות כלל ונמצא שהוא כולל את המושבעים בתוך אותם שאינם מושבעים והרי לא יחד עדיו וסיפא [דברייתא] הכי קתני יכול [אפילו] אמר כל העומדין כאן כלומר בבית זה תלמוד לומר והוא עד דבכה"ג כולן חייבין אפילו אותן שאין עומדים אצלו ושלא כפרש"י ז"ל והיינו טעמא משום דבין מרובין בין מועטין כל שהוא מפרש שמשביע את כולן ייחד עדיו מיקרי ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שבועות למדתיה וסייעתיה דשמואל לאו מסיפא דברייתא היא שלפי דרך זה אין לה ענין לדשמואל כלל אלא מייתורא דעדיו ביניהם דקתני ברישא מסייעין ולפי פירוש זה אף מכאן יש ללמוד שיכול אדם להשביע את חבירו מספק אם יודע לו עדות דהא אמרינן דכשאמר כל העומדים כאן ייחד עדיו מקרי מפני שהשבועה חלה על כולן: מתני' והם יודעין לו עדות עד מפי עד. הקשה הרמב"ן ז"ל למה לי למיתני הכי פשיטא דאי משום קרובים או פסולין הא תנן ברישא דמתני' דאינה נוהגת בהן ואי משום עד מפי עד דקמ"ל דפסול פשיטא והא קתני לה בסנהדרין בהדיא ותירץ דאתא לאשמועינן [שאפילו] האמינן הנתבע על עצמו שאם יבאו ויעידו [יתן] אפ"ה פטורין כיון שמן הדין אינם נאמנים וכענין שאמרו בירושלמי דגרסינן התם עד אחד שאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב ת"ל והוא עד או ראה את הכשר להעיד עדות ממון יצא אחד שאינו כשר להעיד עדות ממון: שלח ביד עבדו הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע מפקינן לה בגמרא מדכתיב אם לוא יגיד ונשא עונו דכתיב מלא דמשמע אם לו לא יגיד ונשא עונו הא לאחר לא יגיד פטור: משביע אני עליכם [מצוה אני אליכם] אוסרכם אני הרי אלו חייבים. מפרשים לה בגמ' [דהכי] קאמר משביע אני עליכם בשבועה [מצוה אני עליכם בשבועה] אוסרכם אני בשבועה. ובגמ' אמרי' דר' חייא תני נמי כובלכם אני בשבועה בהדי הנך דמתני' וכובלכם לשון אסירה מלשון בכבלי ברזל: באלף דלת. שם הכתוב באלף דלת: בי"ה שם בן ארבה אותיות הכתוב בי"ה ופרש"י ז"ל דהכי אמרינן משביע אני עליכם בשבועה ואידך מיירי בשהזכיר השם בכל אחד ואחד מכל לשונות אלו ולפלירוש זה נראה שהוא סובר דבכולהו שבועות בעינן שם או כנוי דליכא למימר דוקא בשבועת העדות משום דאמרינן בגמרא דילפינן אלה אלה מסוטה מה כאן שבועה אף להלן שבועה ומה כאן בשם אף להלן בשם כדאיתא בגמרא דהא אמרינן עלה בגמרא דההיא רבי חנינא בר אידי קתני לה אבל רבנן לית להו גזירה שוה וכיון שכן אין שום חלוק בין שבועת העדות לשאר מיני שבועות ואפילו הכי בעינן או שם או כנוי כדתנן במתני' וכדפרש רש"י ז"ל הלכך בשאר שבועות נמי הדין כך וטעמא דמלתא משום דעיקר שבועה כי כתיבא בשם כתיב כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר אי נמי לא תשא את שם ה"א אלא דרבנן סברי דה"ה נמי לכנוי כדכתיב וחללת את שם ה"א אבל בלא שם ובלא כנוי
דף טז עמוד א עריכה
כנוי אין לנו לא למלקות ולא לקרבן ומיהו איסורא מיהא איכא אפילו בלא שם ובלא כנוי והכי מוכח ממאי דאמרינן לקמן דלאו לאו והן הן שבועה וההיא ודאי בלא הזכרת השם היא דאי בשהזכיר שם ל"ל לאו לאו האמרינן בפרק ארבעה נדרים מארי כולה לא אכילנא ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין לאלהי ישראל לא מגלינא אלא ודאי כל שהזכיר שבועה או לשון אחר שהוא מועיל כשבועה לא בעי לא שם ולא כנוי לענין איסורא אבל למלקו ולקרבן בעינן שם או כנוי וזה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שבועות ותמהני כיון דקראי בשבועות בשם או בכנוי משתמעי בלא שם ובלא כנוי אפי' איסורא מנ"ל ואפשר שמדברי קבלה למדנו דהא אמרינן לקמן דארור בו שבועה ומפ]קינה לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב אע"פ שלא אמר לא שם ול אכנוי ואם בארור אמרינן הכי מפני [שהוא] לשון שבועה כ"ש בשבועה עצמה והראב"ד ז"ל סובר דבעדות בעינן שם משום דילפינן אלה אלה מסוטה [ובפקדון] נמי משום דגמרינן תחטא תחטא מעדות אבל בשבועת [ביטוי] לקרבן ולבל יחל לא בעינן שם ולא כנוי אבל לשעבר לענין מלקות בעינם שם כדכתיב ולא תשבעו בשמי לשקר אלו דבריו ז"ל והן תימה דג"ש דאלה ר"ח בר אידי הוא דאית ליה הכי אבל רבנן ל"ל ואחרים סוברים דלרבנן כיון דלית להו ג"ש דאלה לא בעו בשבועת ביטוי ולא בשאר שבועות לא שם ולא כנוי בין לאסור בין לקרבן בין למלקות ומתני' תרי גווני שבועות קתני מצוה אני עליכם בשבועה אפי' בלא הזכרת השם חייבין וכן אילו לא אמר בשבועה אלא שאמר מצוה אני עליכם בשבם או בכוני חייבין וכן הדין בכל השבועות וכי תנא ובכל הנויין הרי אלו חייבם לאו דבעינם שם או כנוי אלא לומר דמשביע בכנוי לא הוי כמשביע בשמים ובארץ ופטורין ובענין הזה כתבתיה בריש נדרים: המקלל בכולן. מברך את השם באחד מהן כגון יכה פלוני זה את פלוני שזה חיובו כשמקלל שם בשם: חייב מיתה. ובגמרא מפרש טעמייהו דר,N ורבנן וכן במקלל אביו ואמו: המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר עליהן בלא תעשה. ובהא כולי עלמא מודו ומפקינן עצמו בגמרא מדכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד וחבירו מדכתיב לא תחלל חרש: יכהו אלקים וכן יכהו אלקים זה אלה האמורה בתורה. אם אמר לעדים אחת מהמקראות שבקללות כגון יכהו אלקים בשחפת אם לא תעידוני וכן יכהו אלקים כגון [שהיה] אחד קורא לקללות שבתורה ואמר בעל דין לעדים כן יכהו אלקים אם לא תעידוני זו היא אלה דהא כתיב בהו ככל אלות הברית ובגמרא מפקינן דמשביע עדים בין באלה בין בשבועה חייב מדכתיב ושמעה קול אלה דדרשינן מינה ושמעה אלה ושמעה קול:
אל יככה. אם תעידני או יברכך אם תעידני וכפר ר"מ מחייב דאית ליה הכא מכלל לאו אתה שומע הן אל יככה אם תעידני הא אם לא תעידני יככה ואע"ג דלית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן [דהא בעי תנאי כפול] הא אמרינן בגמרא ה"מ בממונא אבל באיסורא אית ליה וכי תימא והא התם בנדרים גבי לא חולין לא אוכל לך אמרינן דלית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והא התם איסורא הוא איכא למימר דהתם נמי איסורא הוא דאית ביה ממונא [הוא] דהא אסר חפצא עליה ובאיוסר אדאיתה ביה ממונא אמרינן בגמרא דלית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן וכן נמי בגיטין וקדושין אית בהו ממונא דהיינו כתובה ותנאיה ומש"ה אתקין שמואל בגיטין דשכיב מרע אם מתי אם לא מתי: וחכמים פוטרין. פירש הרמב"ן ז"ל דאע"ג דשמעינן להו לרבנן בעלמא דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן הכא מש"ה פטרינן דבעינן קרא כדכתיב ושמעה קול אלה אבל לא ששמעה ברכה ונשמעת מתוכה קללה: וכתב הרי"ף ז"ל בתשובה דכי בעינן תנאי כפול ה"מ בגיטין וקדושין אבל בדיני ממונות לא בעינן והקשו עליו דאדרבה [עיקר] תנאי בני גד ובני ראובן דמיניה יליף רבי מאיר בממונא הוא ובשמעתין נמי אמרינן דרבי מאיר באיסורא מודה ובממונא הוא דלית ליה ולאו קושיא היא שהרב ז"ל כך הוא סובר דאנן לא קי"ל כרבי מאיר כלל אפילו בממונא אלא כשמואל דאתקין אם מתי אם לא מתי חשש שמא יבא [בית דין] וידון כר,מ ולפיכך התקין תנאי כפול לרווחא דמילתא וכמו שחשש רב גם כן דאתקין בגיטין מיומא דנן ולעלם לאופקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אע"ג דאיהו כרבי יוסי סבירא ליה שהרי פסק כמותו בפ' יש נוחלין אלא שחשש ותקן למאן דלית ליה כרבי יוסי וכן דעת רבינו שמואל ביש נוחלין ולבי מפקפק במה שכתב רש"י ז"ל ויברכך או יברכך דבפרק האומר דקידושין מוכח דאפילו מאן דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן בכה"ג לא משמע קללה דאמרינן התם ס"ד אמינא אם תאבו טובה ואם תמאנו לא טובה ולא קללה וה,נ יברכך אם תעיד ואם לא תעיד לא יברכך ולא יקללך ומשמע דסבירא ליה ז"ל דהני מילי למאן דאית ליה [נמי בעלמא] מכלל לאו אתה שומע הן אבל לר"מ [\דבעלמא לית ליה] הנהו קראי כפשטייהו משמע ליה דאע"ג דמשמע הא אם לא תאבו רעה צריך היה לאמרו אם תמאנו משום דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומינה דבאיסור דאית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן רעה משתמעה מכלל טובה ומשום הכי ויברכך דמתני' או יברכך הוא וכן עיקר דאם לא באל יככה סגי: גמ' יש שמות שנמחקים וכו' הרי אלו נמחקים. ואף על גב דתנן ובכל הכינויין הרי אלו חייבין התם היינו טעמא משום דמאי דמשתבע בחנון במי ש שהוא חנון ורחום קאמר הכי אמרינן בגמרא: כתב אל"ף למ"ד מאלקים. שמתחיל לכתוב אלקי"ם וכתב אל"ף למ"ד: הרי זה אינו נמחק. שהרי ב' אותיות אלו שם בפני עצמן הן: אמר שמואל אין הלכה כרבי יוסי. זו היא גרסת הרי"ץ ז"ל ואיצטריך שמואל למפסק דלא כרבי יוסי אף על פי דיחיד הוא לגבי רבים משום דרבי יוסי נמוקו עמו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות יסודי התורה דצבאות אינו נמחק אבל יש גורסין בגמרא הלכה כרבי יוסי:
גרסינן בגמרא כל שמות האמורים באברהם קדש חוץ מזה אד.. אם נא מצאתי חן בעיניך וגו' שהוא חול. דמשמע דלמלאך אמצעי קורא אד… שכך באו לפניו מיכאל באמצע גבריאל בימינו רפאל בשמאלו: חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה אמרו אף זה קדש פירוש דכתיב לעיל מיניה וירא אליו ה' והדר כתיב והנה שלה אנשים נצבים עליו ואמר להקב"ה אל נא תעבור מעל עבדך. כלומר המתן לי עד שאכניס אלו האורחים ואמרינן עלה כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב גדול הנכסת אורחין מהקבלת פני שכינה כמאן כאותו הזוג וקיימא לן כוותייהו וגרסינן תו כל שמות האמורין בלוט חול חוץ מזה שהוא קדש ויאמר לוט אליהם אל נא אד… הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי מי שיש בידו להמית ולהחיות פירוש וה"ק ויאמר לוט אליהם כלומר באזניהם אל נא יהיה כן וחזר כלפי הקב"ה ואמר אד… אם נא מצא עבדך חן: כל שמות האמורים בנבות קדש. היינו ברך נבות אלקים: במיכה חול. כגון בית אלקים וכגון הקדש הקדשתי את הכסף [לה']: כל שמות המורים בגבעת בנימין ר' אליעזר אומר חול ר' יהושע אומר קדש. וטעמייהו מפרש בגמרא וקי"ל כרבי יהושע: כל שלמה האמור בשיר השירים קדש שיר השירים אשר לשלמה המלך שהשלום שלו חוץ מן כרמי שלי לפני האלף לך שלמה כלומר לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן כלומר הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם: וי"א אף זה חול הנה מטתו שלשלמה. שהיה נבעת מאשמדאי כדאמרינן במסכת גיטין [ופרכינן] וי"א אף זה ולא
דף טז עמוד ב עריכה
מיבעי האיך אלא הא דאמר שמואל כל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא כלומר באנגריא ועבודת המלך לא מיענשא שנאמר האלף לך שלמה מלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו למלכותא דארעא שמואל כמאן דלא כתנא קמא ודלא כיש אומרים ומפרקינן זה קדש וזה חול [דמטתו] ושמואל דאמר כיש אומרים זהו האמור בגמרא ולפי זה נראה לי [דקי"ל] דכל שלמה המור בשיר השירים קודש ואף זה כרמי שלי לפני חוץ מהנה מטתו שלשלמה ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מהלכות יסודי התורה חוץ מזה האלף לך שלמה: וגרסינן תו כל מלכיא האמור בדניאל חול חוץ מזה אנת מלכא מלך מלכיא ומסתבר דמאי דאמרינן דשלמה המור בשיר השירים קדש ומלך מלכיא האמור בדניאל לאו לענין מחק קאמר דלא עדיפי מכנויין אלא לענין שבועה קאמר שאם השביע עדים בשלמה שבשיר השירים או במלך מלכיא שבדניאל וכפרו חייבים אבל לענין מחק ודאי נמחקים וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר:
מנין לאלה שהיא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה. נבוכדנאצר לצדקיהו: ארור בו קללה בו נדוי בו שבועה. כל אלו הלשונות הוא משמש אם אמר חכם לאיש אחד ארור הוא צריך לפרוש ממנו כדין מנודה והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה הוא וחייב המקלל ואם אמרו אדם לחבירו לשום שבועה וקבלו עליו שבועה היא: גרסינן בגמרא אמן בו שבועה. כלומר שהעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו: בו קבלת דברים. כלומר האומר לחבירו ע"מ שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קבל את דבריו וחייב לקיים תנאו: בו האמנת דברים כלומר שראוים לענות אמן על דבר תפלה ותקנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא [רצון שיהא] אמת ומוכחינן בו שבועה מדכתיב ואמרה האשה אמן אמן ואי לא דמיא כמוציאה שבועה אמאי מיבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרו כלום אחר שבועה ולא דמי למשביע אני עליכם שהם כופרים אחר שבועה ועונין על דבריו אין אנו יודעים לך עדות ומוכחינן דבו קבלת דברים מדכתיב ואמר כל העם אמן ובא האמנת דברים דכתיב ויאמר ירמיהו אמן כן יעשה ה': והוא דאמר לאו לאו תרי זמני. שמאחר שחזק דבריו לכפלם הרי הוא כשבועה וי"א דדוקא שנתכוון ללאו לאו שאמר הקב"ה וכן כתב הראב"ד בהשגות: חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם בפ"ק דתמורה:
הדרן עלך פ' שבועת העדות