ר"ן על הרי"ף/גיטין/פרק ט


המגרש את אשתו ואמר לה בשעת מסירה:

הרי את וכו' כיצד יעשה יטלנו ממנה וכו' אמרינן עלה בגמרא מאן תנא כלומר דצריך ליטלו הימנו ולא סגי באמירה בעלמא שיחזור ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם:

אמר חזקיה ר"ש ב"א היא דתניא אמר רשב"א כיצד יעשה יטלנו הימנו ויתננו לה ויאמר לה הרי גיטך כלומר דבאומר לה כנסי שט"ח ס"ל לרב דבאומר לה בתר הכי הא גיטיך סגי ורשב"א פליג ואמר דלא סגי עד שיטלנו הימנה וכו' כדאיתא לעיל בפרק הזורק בגמרא ובההיא קי"ל כרבי דסתם מתניתין התם כוותיה ואמר חזקיה דמתני' דהכא כרשב"א אתיא ולדידיה משמע דלא קי"ל כסתם מתני' דאע"ג דסתמא דהכא בתרא הוא מדאמר חזקיה רשב"א היא משמע דמהלכתא מפיק לה:

ורבי יוחנן אמר אפילו תימא רבי דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו לפסול בו מן הכהונה כלומר רב כהנא שהיה שלכם משל בבל שעלה לארץ ישראל ללמוד תורה מר"י כדאמרינן בהגוזל בתרא ושאל ממנו דברים הרבה ועלה קאמר ר"י בכל דוכתא דילכון אמר שאני הכא וכו' כלומר להכי צריך לחזור וליטלו משום דבנתינה קמייתא זכתה בו לפסול לכהונה הילכך אי לא שקיל ליה מינה לא מהניא אמירה שהרי כבר זכתה בו על מנת תנאי הראשון אבל ההוא לא זכתה בו כלום ולענין הלכה נראה מתוך פירוש רש"י זכרונו לברכה דרבי יוחנן לחזקיה רבו היה אומר כן לפי שרב כהנא היה מבבל וחזקיה היה מבבל כדאיתא בפרק קמא דסוכה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה וחזקיה ברי דרבי חייא הוא ולפי זה אפשר דלא קי"ל כסתם מתני' לפי שאין הלכה כתלמיד במקום הרב אבל הר"י ז"ל אומר דמסתברא דכשעלה רב כהנא לפני רבי יוחנן כבר נפטר חזקיה משום דבפרק הגוזל אמרינן שפשט רב כהנא לרבי יוחנן כמה ספקות ששאל ואילו היה חזקיה קיים לא היה שואל רבי יוחנן ספקותיו מרב כהנא אלא מחזקיה שהיה רבו כדאמרינן באלו קשרים דאמר ליה רבי יוחנן כב שנית לנו סנדל שנספקה אחת מאזניו וכו' וגם רב כהנא לא היה מניח חזקיה ויושב לפני רבי יוחנן ורבי יוחנן עצמו לא היה בעל ישיבה בעוד שחזקיה היה קיים ואף על גב דאשכחן בהקומץ רבה דכשעלה רב כהנא אשכחינהו לרבני רבי חייא דיתבי וקאמרי עשרון שחלקו (בבצים) ונגע טבול יום באחת מהן מהו צריך לומר ששתי פעמים עלה אחת בימי חזקיה ואחת בימי רבי יוחנן ללמוד הימנו ובאותה שעה כבר נפטר חזקיה ורבי יוחנן נמי הוה קשיש טובא כדאיתא בפרק הגוזל ורבי יוחנן דאמר הכא דילכון אמר לתלמידיו שהיו לפניו מבבל היה אומר כן שכן דרך ת"ח שבא"י לדבר עם תלמידיהם שבבבל ות"ח שבבבל לדבר עם תלמידיהם שמא"י כדאשכחן בפרק לולב וערבה דרב חייא בר אשי שהיה מבבל אמר פוחת בה ארבעה ואיירי לבני ארץ ישראל ויב"ל שהיה מארץ ישראל אמר מדליק בה את הנר לבני בבל ורבי יוחנן נמי הכא לתלמידיו שמבבל היה אומר דילכון וכיון שלאחר פטירת חזקיה אמר כן כדכתבינן נקטינן כרבי יוחנן דכי אמרינן אין הלכה כתלמיד במקוםה רב הני מילי היכא דפליג בהדיה אבל אי בתר הכי פליג עליה נקיטינן כוותיה דבתרא הוא ולפיכך כתב הרי"ף ז"ל משנתנו כצורתה דבעינן שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ובעינן נמי שיאמר לה הרי את מותרת לכל אדם ואף על גב דבעלמא בהא גיטיך סתמא סגי הכא שאני דכיון דמעיקרא אמר בהדיא אלא לפלוני אי אמר בתר הכי הא גיטיך סתמא לא מבטל מאי דאמר מעיקרא בהדיא:

גמ' אבל בע"מ מודו ליה

דף מג עמוד ב

דבגט לא שייר מידי שהרי התירה במסירת הגט לכל אדם אלא שהתנה עמה על מנת שלא תנשאי לזה ואין זה אלא כתנאי בעלמא כן כתב רש"י זכרונו לברכה ולישנא דאיתמר בברייתא בגמרא נקט דתניא על מה נחלקו על המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם על מנת שלא תנשאי לפלוני ומיהו אין הכי נמי דאפי' אמר ע"מ שלא תנשאי לפלוני ולא תבעלי אמרי' דמודו ליה דע"מ דומיא דחוץ קאמרינן דאי לא תימא הכי אדמפליג בין ע"מ לחוץ לפלוג בע"מ גופיה ועוד מדאמרי' או דלמא האי אלא ע"מ הוא וכו' אבל בחוץ מודה להו והא ודאי אי אלא דמתני' ע"מ הוא הא אסר נישואין ובעיהל דסתמא קאמר אלא לפלוני ואפ"ה אמרי' דאע"ג דבחוץ מודה להו ר"א לרבנן בהאי ע"מ פליג דאע"ג דאסר נשואין ובעילה לא דמי לחוץ כי אמרי' נמי בע"מ מודו ליה אפילו בהאי ע"מ קאמר ואע"ג דאמר בגמ' ובמאי אילימא בע"מ שלא תנשאי לפלוני הרי הותרה אצלו בזנות אלישנא דברייתא דקתני ע"מ שלא תנשאי פריך והוא הדין דה"מ למפרך אפילו לא הותרה אצלו בזנות כגון על מנת שלא תנשאי ולא תבעלי הרי הותרה לכל כיון שלא אסרה אלא דרך תנאי ודאמינן נמי בגמרא אי בע"מ הרי גרושה אצלו בזנות אלישנא דברייתא פריך ועיקר פירכא היא דהרי היא גרושה אצלו לגמרי כיון דלא אסרה אלא דרך תנאי הלכך אי בע"מ מודו רבנן לר"א אפילו בע"מ שלא תנשאי לפלוני ולא תבעלי מודו ליה:

ופשט רבינא דחוץ הוא אבל ע"מ מודו ליה זהו לשון הרי"ף ז"ל ומיהא בגמרא לא איתמר בהדיא אלא הכי מסקינן אלא לאו שמע מינה חוץ הוא שמע מינה אלא שהרי"ף ז"ל סובר דכיון דבבעיין אמרינן דאי האי אלא חוץ הוא בחוץ הוא דפליגי רבנן אבל בע"מ מודו ליה כי פשטינן דהאי אלא חוץ הוא ממילא משמע דבע"מ מודו ליה והכי נמי מכוחא הא דתניא לקמן וחכמים אומרים שכל הפוסל על פה פוסל בכתב כל שאיו פוסל ע"פ אינו פוסל בכתב חוץ שפוסל ע"פ פוסל בכתס ע"מ שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב ואף על גב דאיכא למימר דההוא על מנת לאו על מנת שלא תנשאי לפלוני היא אלא על מנת שתתני לי מאתים זוז והכי נמי איתא בירושלמי בהדיא בריש פ' כל הגט וחכ"א את שהוא פוסל בפה פוסל בכתב ואת שאינו פוסל בפה אינו פוסל בכתב הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני הואיל והוא פוסל על פה פוסל בכתב הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הואיל ואינו פוסל בפה אינו פוסל בכתב אפילו הכי יש להביא ראיה ממאי דאיתמר בההיא סוגיא דאמר אלא מתניתין דקתני כתבו בתוכו ומוקמינן בחוץ אבל על מנת לא פסיל אלמא למסקנא דהך בעיא על מנת לא פסיל אפילו על מנת שלא תנשאי דלאו שיורא הוא (וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' גירושין) אבל אחרים אומרים דמדלא מסקינן בפשטא דבעיין שמעמ ינה חוץ הוא אבל על מנת מודו ליה משמע דאכתי מספקא אי פליגי נמי בעל מנת ודאמרינן מעיקרא אבל על מנת מודו ליה לאו משום דפשיטא לן הכי אלא הכי קאמרינן דאי חוץ הוא איפשר דבעל מנת מודו ליה ונפקותא דבעיין מפרשינן והאי דנקט מתניתין פלוגתייהו בחוץ לאו משום דבעל מנת מודו רבנן אלא ללהודיעך כחה דהתירא דר"א נקטי' הכי אי נמי לאפוקי מתנא דברייתא דאמר דבע"מ פליגי אבל בחוץ מודו דאינה מגורשת כדאמרי' בגמ' מתני' דלא כי האי תנא וכו' ואיפשר דמש"ה מייתי' הך ברייתא בגמ' בסמוך לאשמועינן דלאפוקי מהאי תנא נקט תנא דמתני' פלוגתייהו בחוץ ואילו בע"מ לא איצטריך דהא תנא דברייתא גופיה מודה דבע"מ פליגי וראיה לדבר דליכא למפשט ע"מ להיתרא דהא בגמרא אמרינן שלאחר פטירתו של ר"א נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו ואלו הן ר"ט ור"י הגלילי ור"א בן עזריה ור"ע ור"ט ור"ע פרכוה בע"מ ור"א בן עזריה נמי משמע דבין בחוץ בין בעל מנת פריך מדלא שקלי וטרי בגמ' במאי פריך אי בחוץ אי בע"מ כדעבדינן באינך תנאי וכיון שכן היכי דחינן הני אשלי רברבי ומאן אמר לן דרבנן דמתני' פליגי עלייהו ודאמרינן לקמן ומתני' דקתני כתבו ואוקימנא בחוץ אבל בע"מ לא פסיל איפשר דלא ע"מ שלא תנשאי לפלוני קאמר דההוא איכא למימר דכחוץ דמי אלא הכי קאמר והא מתני' דקתני כתבו על כרחין שיורא קתני חוץ או על מנת דומיא דחוץ אבל על מנת דעלמא דלאו שיורא כגון שלא תשתי יין לא פסיל ודאמרינן ואוקימנא לאו דוקא אלא לרווחא דמילתא אייתי אוקימתיה לומר דמתניתין שיורא קתני ולפיכך הדבר נראה להחמיר ולומר דאפי' בע"מ לא מודו רבנן לר"א ומידי ספיקא מיהת לא נפיק:

גרסינן בגמר בעי רבי אבא בקדושין היאך כלומר אמר לה התקדשי לי ליאסר לכל אדם חוץ מפלוני מהו:

ומסקינן בתר דבעיא הדר פשטא בין לר"א בין לרבנן בעינן ויצאה והיתה כלומר וכמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין:

וגרסינן תו בעי אביי אמר לאשתו הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר לה לראובן ושמעון מהו מי אמרינן מאי דאסר שרי [או דילמא מאי דאסר שרי] ומאי דשרי אסר כלומר מי אמרינן דהאי לראובן ושמעון דהדר ואמר לה קודם מסירה אף לראובן ושמעון קאמר ואין כאן שיורא וכשר אפילו לרבנן או דילמא האי לראובן ושמעון דהדר קאמר חזרה היא שחזר והפך תנאו לומר לראובן ושמעון אני מתירך לבדם ותאסר על הכל אם תמצי לומר מאי דאסר שרי לראובן מהו לראובן והוא הדין לשמעון והאי דקאמר לראובן משום דמיניה אתחיל או דילמא לראובן אבל לאל שמעון אם ת"ל לראובן אבל לא לשמעון לשמעון מהו לשמעון והוא הדין לראובן והאי דקאמר לשמעון משום דסליק מיניה או דילמא לראובן אבל לא לשמעון אם ת"ל לראובן אבל לאל שמעון לשמעון מהו לשמעון וה"ה לראובן והאי דקאמר לשמעון משום דסליק מיניה או דילמא לשמעון אבל לאל לראובן בעי רב אשי אף לשמעון מהו מי אמרי['] אף אראובן קאי או דילמא אף אעלמא קאי תיקו כלומר א"ל חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר אף לשמעון מהו אם ת"ל דהיכא דחזר ואמר לשמעון ולא אמר אף דוקא לשמעון קאמר הכא מאי כיון דאמר אף ודאי להתירה לשניהם דהאי אף אראובן קאי אף על פי שלא הזכיר שמו א"ד לשמעון אבל לא לראובן והאי אף אכולי עלמא קאי וסלקא בתיקו ויש מי שאומר דנקטינן בכל הני בעיא לחומרא ככל תיקו דאיסורא אבל הרמב"ם ז"ל פוסק במאי דאיתמר ביה את"ל כאילו איפשיט בהדיא וכן דרכו בכל מקום ובתרי בעי' בתראי פוסק שהיא ספק מגורשת:

וגרסינן תו בגמרא נענה ר"ע ואמר הרי שהלכה זו ונישאת לאחד מן השוק והיה לו בנים הימנה ונתאלמנה או נתגרשה ועברה ונישאת לזה שאסרה עליו כלומר שאמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני:

לא נמצא גט בטל ובניה ממזרים כלומר מן האמצעי:

הא למדת שאין זה כריתות כלומר לא אמרה תורה כריתות המביא ישראל לידי פיסול ומוכח מהא דאפילו על מנת של אתנשאי לפלוני אינה מגורשת וזו תשובה לר"א דשרי הכי בברייתא ואם תאמר והיאך יהא גט בטל ובניה ממזרים והרי אינה יכולה לעבור על תנאו שהרי אם נישאת לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ואין קדושין תופסין בה ונמצא שאי איפשר לה שתנשא תירצו בתוספות דמשכחת לה בשנשאת לאחר מיתת המגרש ונמצא גט בטל ובניה מראשון שבחיי הבעל ממזרים וכי אמרינן ועברה ונשאת לאו משום דאיכא עבירה בנישאוין הללו אלא דכיון שעכשיו היא עושה למפרע ביאתה ביאת זנות ובניה ממזרים שפיר מיקרי עבירה והרמב"ן ז"ל תירץ דכי אמר לה שלא תנשאי לאו נישואין גמורין קאמר שהרי אי איפשר אלא שלא תהא נישאל לו בדרך נישואין היכלך אע"פ שאין הנישואין נישואין גיטה בטל שהרי עברה על תנאה ושמעינן מינה שהנותן מתנה לחבירו על מנת שלא יתננה לאחר והלך הוא ונתנה שאף על פי שלא זכה מקבל במתנתו זו נתבטלה המתנה מעיקרא כיון שבדרך הנותנין נתנה לו ול"נ כיון שאי אפשר להגט להתבטל אלא מחמת חלות הנשואין על כרחין הנשואין חיילי שאין לך דבר שמעכב אותן מלחול שהרי מגורשת גמורה היא אצל כל אדם אלא שהתנה עליה כתנאי בעלמא והרי הוא כאילו אמר לה הרי את מותרת לכל אדם ולהנשא לכל מי שתרצו אלא שאם תנשאי לפלוני הרי את אשתי עד שעת נישואין ומשעת נישואין ואילך אלא שבשעת נישואין אי את אשתי ואף על גב דמסקינן לקמן בהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי דכיון דפסקה פסקה הני מילי היכא דיום אחד פסקה לגמרי אבל הכא לא פסקה אלא לענין שאיפשר לנישואי אותו פלוני לחול:

אמר רבא הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייי וחיי פלוני הרי זה כריתות כל ימי חייכי אין זה כריתות שאין מפרידן אלא יום המיתה ועד יום המיתה קשורה בו:

הרי זה כריתות מגורשת היא מיד והיא תקיים תנאו וכתוב בהלכות גדולות אמר לה כל ימי חיי פלוני ואינסבא לאלתר והיו לה בנים בחיי בעל ראשון ומיית ליה בעל הראשון והדר היו לה בנים לאחר מיתתו ועדיין ההוא פלוני דתלייה לתנאה בגופיה קיים ואישתאי בחייו לאחר מיתתו דבעל בטל ליה גט למפרע ובני קמאי ממזרי בתראי לאו ממזרי ואסורה לשני דכיון דבטיל גט למפרע כי דר גבה אשת איש הויא ותנן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והוו פליגי רבנן דהוו קאמרי כיון דבחיי הבעל לא עברה עלוי תנאה ולאחר מיתה הוא דעברה כיון דמת בעל בטל ליה תנאה ולא בטל גיטא למפרע ע"כ ובתוספות אמרו שהגט בטל למפרע וכן עיקר דאי לא תימא הכי אפילו אמר לה כל ימי חייכי הרי זה כריתות שאין התנאי נמשך אלא כל ימי חייו של בעל וכתב הרשב"א ז"ל דכל ימי חיי וחיי פלוני דאמרינן הרי זה כריתות אף על פי שהוא ילד והיא זקנה ואפילו היא זקנה ואמר לה ע"מ שלא תשתי יין מכאן ועד נ' שנה הרי זה גט כריתות כיון שאיפשר שתחיה היא יותר ומדאמרינן דכל ימי חיי פלוני הרי הז כריתות משמע דלמאן דס"ל דבע"מ שלא תנשאי מודו ליה רבנן לר"א וכמ"ש למעלה אפילו אמר לה נמי על מנת שלא תנשאי לו לעולם מגרושת שכיון שאין התנאי נמשך אלא לכ ימי חייו הוה ליה כעל מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מהל' גירושין הרי זה גיטיך על מנת שלא תנשאי לפלוני אינו גט הא למה זה דומה לאומר לה על מנת שלא תשתי יין לעולם או שלא תלכי לבית אביך לעולם או כל ימי חייכי אבל אם אמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני עד חמשים שנה ה"ז גט ודבריו תמוהין דאפי' אמר לה ע"מ שלא תנשאי לפלוני לעולם אינו (אלא) כע"מ שלא תשתי יין לעולם [אלא כע"מ שלא תשתי יין] כל ימי חיי פלוני ונראה שדעתו ז"ל דהתם שאני מפני שהיא רשאה לשתות יין לאחר מיתתו ונמצא שלא נאסרה ביין לעולם אבל זו נאסרה בנישואיו של זה לעולם שהרי כל ימי חייו לא תנשא לו ונשואין לאחר מיתה אי אפשר ולמדה מדאמרינן בגמרא דעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ואמאי והא אמרינן בנדרים בפרק השותפין קונם ביתך שאיני נכנס מת או מכרו לאחר מותר והכא נמי רשאה לילך לבית אביה לאחר מיתתו ונמצא שאין תנאי זה אלא ככל ימי חיי פלוני אלא ודאי היינו טעמא שאע"פ שלאחר מיתת האב אי אפשר לה לעבור על תנאה אפילו הכי בבית אביה שנאסרה לא תהא מותרת לעולם דלאחר מיתת אביה לאו בית אביה הוא ה"נ במתנה שלא תנשאי לפלוני לעולם אף על פי שלאחר מיתתו אי אפשר לה לעבור על תנאה מכל מקום לא תהא מותרת בנשואי אותו פלוני לעולם ואחרים דוחין דלבית אביך לאו דווקא אלא שאמר לה לבית זה שהוא של אביך שהיא אסורה בו אפילו מת או מכרו לאחר כך איתא התם ובתוספות תירצו דכל יוצאי יריכו קרויין בית אביו אע"פ שמת כדכתיב כדכתיב גבי תמר שבי אלמנה בית אביך וכבר מת שם אביה כדמוכחי קראי ולבי מפקפק בזה אמאי לא הוו כל יוצאי יריכו נמי ככל ימי

דף מד עמוד א

חיי פלוני דהא אפשר דמיתו כולהו ותירוץ הראשון הוא עיקר ומכל מקום אין מכאן ראיה [לדברי הרמב"ם] לע"מ שלא תנשאי לפלוני כל ימי חייו דכיון שאיפשר שיבא זמן שאי איפשר לו לגט שיבטל:

גרסינן בגמרא בעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו כלומר נתן לה גט ואמר לה היום יהו גירושין ולמחר לא יהו גרושין מהו תיבעי לר"א תיבעי לרבנן כלומר דפליגי במתני' בהרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ואסיקנא בתר דבעיא הדר פשטה כיון דפסקה פסקה כלומר דכיון דפסקה מיניה היום לגמרי אצל כל אדם פסקה לעולם ושוב אינה אשתו עד שיחזור ויקדשנה הילכך אין תנאי זה כלום ומשמע דהכי קי"ל דכיון דפסקה פסקה ואע"פ דלקמן בפרקין אמרינן דאתקין רב בגיטי מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן וכתבה הרי"ף ז"ל בהלכות כבר כת ברש"י זכרונו לברכה שם דאף על גב דפשטה כיון דפסקה פסקה אפילו הכי לא נעביד הכי שלא להוציא לעז על הגט אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מהלכ' גירושין התנה עליה ואמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי אינה מגורשת דחאה הרב ז"ל לזו לגמרי מדאמרינן לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן נראה שזהו דעת הרי"ף ז"ל שהשמיטה מן ההלכות ואינו מחוור דמידי ספק מגורשת מיהא לא נפקא דאי בעיין לא מיפשטה לרב דתקין ולעלם לאפוקי מדבעי מיניה רבא מרב נחמן שפיר שייך למימר לאפוקי:

ת"ר הרי זה גיטיך על מנת שתנשאי לפלוני וכו' שמא יאמרו נשותיהן נותנין במתנה ואין לך לעז גדול מז:

ואם נשאת לו לא תצא שאין כאן איסור אלא חשש לעז בעלמא:

לאחר תצא משום דבעיא לקיומא תנאה ומכ"מ צריכה גט גמור מדאורייתא מאחר זה דשמא תקיים תנאה ותנשא לאותו פלוני שהתנה עמה שתנשא לו ונמצא הגט קיים ובניה מאותו אחר כשרין אבל הרמב"ם זכרונו לברכה כ' בפ"ח מהל' גירושין נשאת לאחר קודם שתנשא לו בטל הגט ותצא והולד ממזר וצריכה גט משני כלומר מדבריהם ודבריו תמוהין למה בטל כיון שהתנאי יכול להתקיים וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל:

ת"ר הרי זה גיטיך על מנת שתעלי לרקיע וכו' אינו אלא כמפליגה בדברים כדי לצערה בדברי הבאי:

מתני' נמי דיקא בב"מ בהשוכר את הפועלים:

וגרסינן עלה בגמ' [הרי] זה גיטיך ע"מ שתאכלי בשר חזיר מהו אביי אמר היא היא רבא אמר איפשר דאכלה ולקיא כלומר ולבן תימא גופיה תנאו קיים ופרכינן עליה דרבא מתדניא הרי זה גיטיך על מנת שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גטעל מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששין שמא נבעלה להם פרש"י ז"ל מותרת לינשא מיד ואין חוששין שמא תבעל להם ויבטל הגט אבל אמר לה על מנת שלא תבעלי לפלוני אינו גט שמא תבעל לו ואין לשון אין חוששין שמא נבעלה להם נוח בכך והרב רבינו משה בר נחמן זכרונו לברכה פירש דברים כפשטן רישא קתני נתקיים התנאי בפני עדים מגורשת ואם לאו אינה מגורשת שכל תנאי שהיא בקיום מעשה עליה להביא ראיה שקיימתו וסיפא קתני אין חווששין שמא נבעלה להם שאף על פי שהבעל מכיחשה ואומר לה בברי שעברה נאמנת היא לומר לא עברתי על תנאי שכל תנאי שבידה והוא בשב ולא תעשה עליו להביא ראיה שביטלתו והא דלא נקטה בשלא תבעלי לפלוני היינו משום דס"ל להאי תנא דשיורא הוי ואינו גט:

ודייקינן עלה ואילו על מנת שתבעלי לאבא ולאביך לא קתני כלומר דנימא ביה נתקיים התנאי הרי זה גט:

לאביי ניחא משום דלדידיה לרבי יהודה בן תימא אפי' לא נתקיים התנאי הרי זה גט:

אלא לרבא קשיא דהא אמר דאפילו יהודה בן תימא מודה ביה:

ומפרקינן אמר לך רבא בשלמא בשר חזיר איפשר דאכלה ולקיא כלומר בידה לקיימו באיסור ועל מנת שתבעלי לפלוני נמי איפשר דמשחדא ליה בממון ומרציא ליה ובעיל לה אלא אבא ואביך בדידה קיימא נהי דאיהי עבדא איסורא אינהו מי עבדי איסורא כלומר הילכך הוה ליה כעל מנת שתעלי לרקיע כלל דאמר רבי יהודה בן תימא לאתויי אבא ואביך:

ואי כתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול כתבו בתוספות דמהא שמעינן שכשר לעשות קיום מחקין בגט מדאמרינן בחוץ כתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול מכלל דבשאר מחקין שרי כדין השטרות והרשב"א ז"ל כתב שרבינו סעדיה גאון והגאונים ז"ל אמרו מחק שמו ושמה פסול אע"פ שמקויים ושאר המחקין אם נתקיים כשר דיעבד אבל לכתחלה לא והרב בעל העיטור ז"ל כתב שאפילו בשמו ושמה כשר לכתחלה והכי מוכח בתוספתא דתניא בסוף מכילתין גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ואם החזירו למטה אפילו מגופו כשר ע"כ ומדלא מפליג בין שמו ושמה לשאר גופו של גט משמע דאפילו בשמו ושמה כל שנתקיים אינו פסול וכן הר"ם במז"ל בפ"ד מהלכות גירושין לא חלק ועכשיו נהגו שלא לקיים שום מחק בגט ותניא נמי התם בתוספתא בסוף מכילתין נקרא כשר נתקרע פסול נקרו בו קרע של ב"ד פסול נמקו או שנרקב או שנעשה ככברה פסול נמחק או שנטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו פסול וכתבה הר"ם במז"ל בפ' הנזכר והשיג עליו הראב"ד שאם גט מקויים הוא למה יפסל מלהיותה מגורשת ולא אמרו פסול אלא לענין שלא תגבה בו כתובתה והרשב"א ז"ל כתב שאף הרמב"ם ז"ל יודה בזה דכיון שכתו בו הנפק יש הוכחה ששלם בא ליד האשה וכדאמרינן בפ"ק דמציעא דמלוה היא דמקיים שטריה ולא לוה וה"נ אשה מקיימת גיטא ולא הבעל וכתב עוד הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר דכי אמרי' דגט שיש בו מחק או תלוי פסול וכן נמי נקרע קרע ב"ד דפסול דוקא כשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעדי חתימה ואין שם עדי מסירה אבל אם יש שם עדים שנמסר הגט בפניהם כשר אע"פ שהיה תורף הגט על המחק או בין השטין או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן לה בפניהם עד כאן וטעמא דמלתא דכיון דלדידן דקי"ל עד מסירה כרתי אפילו על הנ ייר מחוק ועל הדפתרא כשר כדאי' בפרק המביא תניין אף בנקרע קרע בית דין ראוי שיהא כשר אבל הרשב"א ז"ל חולק בזה בפ' התקבל ואומר שכיון שהוא קרוע כעין קרע בית דין הרי הוא כחרס ופסול לגרש בו:

גמ' כתבו בתוכו תנן דוקא כתבו בתוכו הוא דלית ליה תקנתא אפילו אמר לה בשעת מסירה הרי את מותרת לכל אדם אבל לא כתבו בתוכו אפי' אמר לעדים ולסופר על מנת כן תכתבו שתהא מותרת לכל אדם אלא לפלוני אינו נפסל בכך ובלבד

דף מד עמוד ב

שיאמר לה בשעת מסירה הרי את מותרת לכל אדם:

מהו דתימא הני מילי לאחר התורף כלומר להכי נקט כתבו בתוכו למפסק מילתיה למפסליה אפילו לאחר התורף דאיל ועל פה כיון שלא אמר אלא לאחר כתיבת התורף לא פסיל אבל אה"נ דכל שאמר בשעת כתיבת התורף אפי' על פה נמי פסול קמ"ל רב ספרא דמאי דתנן דוקא כתבו בתוכו אפי' אלפני התורף קאי דדוקא בכתיבה הוא דפוסל אבל ע"פ אינו פוסל כלל אפי' לפני התורף:

ורבא אמר לא שאנו אלא לאחר התורף כלומר הא דנקט כתבו דמשמע אבל על פה לא משום לאחר התורף נקט הכי אבל לפני התורף אפי' על פה פוסל ומדמודה רבא מיהת דחוץ לאחר התורף אינו פוסל על הפה משמע דמאי דפסיל על פה לפני התורף לא הוה מדינא אלא מגזירה אטו בכתב דאילו הוי מדינא כי היכי דגזרינן לאחר התורף בכתב אטו לפני התורף בכתב וכדמוכח לקמן בסמוך היינו גוזרין גם כן לאחר התורף על פה אטו לפני התורף על פה אלא ודאי חוץ לפני התורף על פה לא פסיל אלא משום גזרה אטו בכתב ומכל מקום משמע דמאי דאמרינן ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא להנהו דכתבי גיטין שתוקי שתיקו לבעל עד דכתב יתו לתורף בגיטא היינו כדי שלא יזכיר חוץ שפוסל על פה לפני התורף משום גזרה וכמו שכתבתי אבל אילו אמר על מנת לא מיפסל כלל דכיון דעל מנת אפי' נכתב בגט לפני התורף אינו פוסל אלא משום גזירת חוץ כמו שאכתוב בסמוך על מנת דעל פה הויא לה גזירה לגזירה דהיינו על מנת על פה אטו חוץ על פה וחוץ על פה אטו חוץ בכתב ולקמן מוכח דלא גזרי בהאי ענינא גזרה לגזרה וזה שלא כדברי רש"י שכתב שתוקי שתיקו נזיפו בו שלא יזכיר שום תנאי ואף בתוספות כתבו כן וכן הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מהלכות גירושין וכן אם התנה בפה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין עד כאן ומשמעו כל תנאי ומכל מקום מה שכתב הרי זו ספק גירושין וכן כתב (ש"מ) בע"מ לפני התורף שאם נכתב בגט הרי זה ספק גירושין הוא מפני שהוא סובר שתנאים הללו פוסלין מטעם ברירה [שאע"פ שנתקיימו מכל מקום בשעה שנכתב הגט לא היה ספר כריתות] וזה דרך הירושלמי בפרק כל הגט וכתוב בספר המלחמות ואינו דרך גמרתינו דבגמרא מוכח דמשום גזרת חוץ מפסל:

תנו רבנן כל התנאים פוסלין בגט פרש"י ז"ל אם נכתבו בתוכו ואפילו נתקיים התנאי: כל הפוסל על פה בשעת נתינה דהיינו חוץ:

פוסל בכתב אע"פ שחזר ובטלו:

כל שאינו פוסל על פה בשעת נתינה כגון על מנת:

אינו פוסל בכתב ומקיימה תנאה ואזלא ואם חזר ובטלו כשר אע"פ שלא נתקיים התנאי:

מחלוקת לאחר התורף דרבי סבר גזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף דאף על גב דעל מנת לפני התורף לא מיפסל אלא משום גזרת חוץ אפילו הכי ס"ל לרבי דכולה חדא גזרה היא:

ורבנן סברי לא גזרינן משום דהויא לה גזרה לגזרה:

אבל לפני התורף דברי הכל פסול דליכא אלא חדא גזרה דגזרינן על מנת אטו חוץ ומהא משמע דליכא דמפסיל מדאורייתא אלא חוץ בכתב לפני התורף אבל לאחר התורף אפילו חוץ בכתב לא מפסיל מדאורייתא דאם איתא כי היכי דגזרי רבנן בעל מנת לפני התורף אטו חוץ נגזור נמי לאחר תהורף וכן נמי חוץ על פה לפני התורף לא פסיל אלא מדרבנן דאי מדאורייתא נגזו חוץ על פה לאחר התורף אטו חוץ על פה לפני התורף כי היכי דגזרינן בכתב אלא ודאי כדאמרן:

ומתני דקתני כבתו בתוכו ואוקימנא בחוץ בריש פירקין אוקימנא לה הכי ונמצא פסקן של דברים דחוץ פוסל בין בכתב בין בע"פ לפני התורף בכתב מדאורייתא ובעל פה מדבריהם אבל לאחר התורף בכתב פוסל מדבריהם אבל בעל פה אינו פוסל כלל ועל מנת לפני התורף פוסל מדבריהם בכתב ואף בעל פה לפי דעת קצת מפרשים כמו שכתבתי למעלה אבל לאחר התורף אינו פוסל בין שנתקיים בין שחזר וביטלו וכבר כתבתי למעלה שרש"י ז"ל סובר דתנאי דעל מנת הפוסל בגט הוא פוסל אפילו נתקיים ור"י ז"ל חלק עליו דלא שייך למגזר תנאי דעל מנת שתתני ר' זוז וכיוצא בו אטו חוץ כיון שאין שם שיור כלל כמו בחוץ ולא הוה שייך בתנאי למגזר אטו חוץ אלא בתנאי דעל מנת שלא תנשאי לפלוני דהוי שיור ועוד דאם כן אפילו על פה נמי ניגזור אטו חוץ ויפסל כל גט שיש בו תנאי אפילו בעל ה ואפילו נתקיים התנאי ובהדיא מהדרי רבנן לרבי דעל מנת שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב מכלל דבעל פה מודה להו רבי דאינו פוסל לפיכך כתב ר"י ז"ל דכל התנאין אם נתקיימו אפילו נכתבו בגט כשר כמו בע"פ דלא שייך למגזר אטו חוץ כדפרישית והכא בלא נתקיים התנאי קאמר רבי דפסול בגט וכגון שנכתבו ומחקן שאין מועלת המחיקה בהם כשם שאינה מועלת בחוץ דגזרינן מחיק הדעל מנת אטו מחיקה דחוץ ורבנן פליגי עליה לאחר התורף ובלפני התורף מודו ליה ועכשיו נהגו להזהיר שלא לכתוב שום תנאי בגט ולא להזכירו בשעת כתיבת הגט וכשר הדבר לפי שאין הכל בקיאין לחלק בין תנאי לתנאי ובין אחר תורף ללפני התורף:

מתני' הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך ולכל מי שאין עליו קדושין ומפרשינן בגמרא לאיתויי שאר חייבי כריתות:

כשר דלא שיורא הוא דבלא איסור אישות נמי לא תפסי להו בה קדושין:

אלמנה לכה"ג וכו' כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין ולהאי לא תפסו בה קידושין משום אישות שבה אשתכח דשייר בגיטא:

נתינה מן הגבעונים שהיו משבע אומות ואיכא לאו דלא תתחתן בם:

ולכל מי שיש לה עליו קדושין אם היתה פנויה ומפרשינן בגמרא לאיתויי שאר חייבי לאוין והא דנקט הכא אלא אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט משום סרכא דבשאר דוכתי נקט הכי שהרי כאן משום גירושין הללו היא נאסרת והוה ליה למיתני הרי את מותרת לכל אדם אלא לכהן גדול ולכהן הדיוט אי נמי רבותא קמ"ל שאע"פ שהיתה אלמנה או שנאסרה בגירושין גמורין מקודם לכן הוי שיור כיון דליכא אלא חיוב לאו:

גרסינן בגמרא בעי מיניה רבא מרב נחמן חוץ מקדושי קטן מהו השתא מיהא לאו בת ידושין הוא או דלמא אתי לכלל קדושין אמר ליה תניתוה קטנה מתגרשת בקדושי אביה כלומר אפילו קדשה אביה מתגרשת אם קבלה גיטה לאחר מיתתו:

ואמאי והא בעינן ויצאה והיתה כלומר הילכך לא מיגרשה אלא אם כן ראויה לקדש עצמה לאיש אחר אלא אתיא לכל הויה הכא נמי אתיא לכלל הויה כלומר דכיון דלא דק קרא למימר דתיהוי השתא בת הויה אלא כיון דאתיא לכלל הויה לאחר זמן חשיב לה נמי בת הויה מעכשיו לענין שיור נמי הוי שיור:

ובעי' תו חוץ מן הילודים מהו כלומר העתידים להולד:

השתא מיהא לא איתילדו או דילמא עתידי דמתילדי ומתסרא עלייהו משום אישותו של זה הילכך הוי שיור:

חוץ מבעל אחותה מהו השתא מיהא לא חזיא ליה או דילמא זימנין דמתה אחותה וחזיא ליה:

חוץ מזנותיך

דף מה עמוד א

מהו כלומר שלא תבעלי בזנות:

בנשואין הא לא שייר א"ד שייר בביאה כלומר וצד אישות קרינא ביה:

חוץ משלא כדרכה מהו בכדרכה הא לא שייר או דילמא משכבי אשה כתיב כלומר שהקיש שני משכבות לכל דבר:

חוץ מהפרת נדרים כלומר שיוכל עדיין להפר נדריה:

בנשואין הא לא שייר או דילמא אישה יקימנה ואישה יפירנה כתיב כלומר וכיון דשייר בהפרת נדריה לגבי נדרים אישה קרינן ביה:

חוץ מתרומתיך מהו כלומר כהן שגירש והתנה שיוכל עדיין להאכילה בתרומה:

בנשואין הא לא שייר או דילמא קנין כספו כתיב כלומר דעל ידי קדושין אוכלת בתרומה ואם כן עדיין קדושין עליה ואין זה כריתות:

חוץ מירושתך מהו כלומר שאם תמותי אני יורשך:

בנשואין הא לא שייר או דלמא לשארו וירש אותה כתיב דדרשינן ליה ביש נוחלין שארו הקרוב אליו זו אשתו וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו וכיון דירית לה אשתו היא ושיורא הוא:

חוץ מקדושיך בשטר מהו כלומר שאם יקדשוך בשטר לא יהיו קדושין:

איפשר דמיקדשא לה בכסף ובביאה או דילמא ויצאה והיתה איתקוש הויות להדדי כלומר דהיכא דשייר חדא מינייהו לא קרינא ויצאה וסלקן כל הני בעיי בתיקו בר מקמייתא דחוץ מקדושי קטן דאיפשיטא והרי"ף ז"ל השמיט כל זה לפי שאינו מצוי:

מתני' גופו של גט כלומר עיקר כתב של גט כך יכתבו בו:

ודן דיהוי ליכי מינאי וזה ספר אשר יהיה לך מאתי:

ספר תרוכין ואגרת שבוקין שצריך להוכיח בתוכו שעל ידי ספר זה הוא מגרשה:

גוף של גט שחרור וכו':

גרסינן בגמרא פשיטא אמר לאשתו הרי את בת חורין לא אמר כלם כלומר שאם אמר לאשתו לכתוב בגיטה הרי את בת חורין ולא כתב בו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום:

אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום דהרי את מותרת לשון גירושין הוא ולא לשון שחרור דשפחה דאי בת חורין משוי לה אינה מותרת לעבדים אבל לשון גט הוא לאשה שמתירה לכל מי שהיתה אסורה לו על ידו:

אמר לה לאשה הרי את לעצמיך מהו לגמרי קאמר לה כלומר ואפילו להנשא:

או למלאכה קאמר לה שיהא מעשה ידיה שלה:

אמר ליה רבינא לרב אשי תא שמע גופו של גט שחרור הרי את בת חורין הרי את לעצמיך השתא ומה עבדו דקני ליה גופא כי אמר ליה הרי את לעצמיך לא קני גופיה אשה לא כל שכן אמר ליה רבינא לרב אשי אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו לגמרי קאמר ליה או למלאכה קאמר ליה ודוקא בעבד הוא דקא בעי לה אבל באשה לא מסתפקא ליה משום דלא שייך לישנא דאין לי עסק בך אלא בעבד שגופו קנוי:

ואמרינן עלה תא שמע המוכר עבדו לגוי יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון כלומר שאף על פי שקנסוהו לפדותו עד עשרה בדמיו לא ישתעבד בו עוד ומיהו צריך גט שחרור להתירו בבת ישראל:

אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים שלא כתב עליו אונו כלומר שטר כשמכרו לגוי אבל כתב עליו אונו זה הוא שחרורו מאי אונו אמר רב ששת דכתב ליה לכשתברח ממני אין לי עסק בך כלומר אם תוכל להמלט מן הגוים אין לי עסק בך אלמא אין לי עסק בך לשון שחרור הוא ואף על גב דהתם ליכא למימר דלמלאכה קאמר שכבר מכרו אפילו הכי מדנקיט רב ששת הא לישנא משמע לשון חירות גמור הוא דאי לא לכתוב לכשתברח ממני הרי אתה בן חורין וכי תימא היכי מהניא לשישנא דאין לי עסק בת והתניא דין ודברים אין לי על שדה זו אין לי עסק בה וידי מוסלקות הימנה לא אמר כלום ויש לומר עבד שאני שיכול לזכות בעצמו מכיון שסלק זכותו ממנו וקטן נמי זכו בו שמים משום דמייתי ליה לכלל מצות משא"כ בשדה:

אמר אביי האי מאן דכתב גיטא לא ליכתוב ודין ביו"ד דמשמע דין הוא שאגרשיך אבל אם אינו דין עלי שאגרשיך לא תתגרשי:

ולא ליכתוב איגרת שבוקין ביו"ד דמשמע איגרא לשון גג אי נמי לפי שנראין כ\שתי תיבות אי גרת כלומר אי זינתה יהא גט ואם לא זינתה איני מגרשיך וכן פירש הר"ם במז"ל:

דיתיהוייין דיתיצבייין תלתא תלתא יודי"ן דאם לא כתבן אלא בשני יודי"ן שמא יקרא הקורא תהויין תצביין כלומר שהוא מדבר עם שני נשים ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתים אחרות וכתב הרב בעל העיטור זכרונו לברכה דאי כתב ביה דתיהוי את רשאה למהך וכו' טפי עדיף מלישנא דדיתיהוייין:

דמשמע תריכין ושביקין כלומר שהוא אומר לה שהיא שבקה אותו וגרשה אותו:

ולורכיה לויו דוכדו שמא תדמה ליו"ד והיה משמעו כדי כלומר בחנם כמו וכדי נסבה והאי ולורכי דקאמרינן לאו לאורכי משאר ווין קאמר אלא שיהו בענין שלא יראו יודין וכן כתבו בתוספות ועכשיו נהגו להאריכן ממש וכשר הדבר כדי שלא יבואו לידי קצור:

ולא ליכתוב לימהך ביו"ד שמא יקרא הקורא לי מחך כלומר לי שחוק ויש גרסאות בגמרא שכתוב בהן ולא ליכתוב למחך כלומר שצריך להבדיל רגלו של ה"א שיהא אויר בין רגלו לגגו דלא ליתחזי כחי"ת דמשמע למחך לצחק כלומר מצחק אני בך וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות גירושין שאם לא דקדק בדקדוקין הללו הרי הגט פסול כלומר שלא תנשא בו לכתחלה ואם נשאת לא תצא והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב בשם גאון שכל אלו הדקדוקין כשהבעל עומד ומערער ובספר העיטור כתוב בלשון הזה דכל הני דקדוקי דאביי היינו היכא דכתב ליה בעל גופיה אי נמי סופר מפומיה ובתר הכי אתי בעל ומערער ואמר אנא הוא דפסילנא ליה בהני דקדוקי ולקלקולא איכוונית אבל אם אמר בעל לסופר ולעדיםלכתוב את הגט סתם וטעו הסופר והעדים באחת מאלו האותיות והבעל אינו מערער הגט כשר ותנשא בו ואם עדים מצויין יעידו בפני בית דין שטעות סופר היה וכן כתב רבינו האי גאון זכרונו לברכה ואי יהיב בעל רשותא לסופר למכתב גט שלם וטעי בהני כולהון או במקצתהון אי איתיה לספרא מתקן ליה ואי לא ואינסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה ודאי אי אתיא לאנסובי ואתי בעל ומערער ואמר האי דכתיב ודין דינא הוא דאמרי אי נמי למחך חוכא ולהכי איכוונית לא מינסבא אבל אי מינסבא לא מפקינן לה דהא קאמרינן ומשום שלום מלכות יוציא והולד ממזר אין רבי מאיר היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר וליתא לדרבי מאיר וכל שכן לענין טעות סופר ורבינו נסים זכרונו לברכה כמו כן השיב בקבלה מפי הגאונים זכרונו לברכה היכא שכתב הגט הבעל בעצמו אם נשאת וערער תצא ואם האשה טוענת ט"ס הוא עליה להביא ראיה אבל אם אין שם ערעור הבעל ויש בו טעות מתחת ידי סופר וצו הלכתוב גט סתם כיון דמדעת שלימה רצה לגרש אינה צריכה גט שני וכל טעות שבא מתחת ידי סופר אין ערעור הבעל כלום וןכ דעת הגאונים ז"ל ובתשובות לר"ח ז"ל כגון אלו שאינם מפורשין אם יבא אדם לכתוב אלו הדברים שמא יפלו בידי אדם שאינו הגון וילמדו לשקר ולפיכך אין לנו אלא מןה פה לאוזן לנאמנין עד כאן בספר העיטור והביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן:

איבעיא להו בעינן ודן או לא בעינן ודן בגמרא אמרינן מעיקרא דרבנן ורבי יהודה בהא קא מיפלגי דרבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואף על גב דלא כתוב ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה פירוש ידים שאים מוכיחות היינו בית אחיזת הדבר שאינו מוכיח שהוא בית אחיזה (כי הכא דסברי רבנן דאף על גב דלא כתב ודן להוכיח בית אחיזה לדבר לאחוז בו ולומר הוכחה שעל ידי סופר זה גרשה אפילו הכי הי בית יד ואמרינן דמדכתב גט ויהיב לה גלי דעתיה דבהאי גיטא גרשה:

ורבי יהודה סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וטעמא דכתב לה ודן דמוכח מילתא דבהאי גיטא הוא דקא מגרש אבל לא כתב לה אמרינן בדבור גרשה ושטרא ראיה בעלמא כלומר בדבורא דקאמר לה בשעת מסירה הרי את מותרת לכל אדם הוא דקא מגרש לה ושטר ראיה בעלמא להיות לה לזכות בכל מקום שתלך להראות שהיא פנויה הך סוגיא מיחלפא אסוגיא דפ"ק דנדרים דהתם פליגי אביי ורבא בידים שאין מוכיחות דאביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים ואמרינן התם לימא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קא מיפלגי דתנן גופו של גט וכו' רבי יהודה אומר ודן וכו' דאביי דאמר כרבנן ורבא דאמר כרבי יהודה ומהדרינן אמר לך אביי אנא דאמרי אפי' לרבי יהודה עד כאן לא קאמר ר"י בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דבעינן כריתות אבל בעלמא מי שמעת ליה ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן לא בעינן ידים מוכיחות אלא לגבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל

דף מה עמוד ב

בעלמא מי שמעת להו דלא בעינן ידים מוכיחות זו היא הסוגיא האמורה שם ולפי זה משמע דכי אמרינן הכא רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים מסתמינן סתומי למלתא דאם איתא דאביי ורבא התם בפלוגתא דרבנן ורבי יהודה קא מפילגי כדקא ס"ד סבריש סוגיא דהתם הכא הכי קאמרינן רבנן סברי דבכל דוכתא ידים שאינן מוכיחות הויין ידים ורבי יהודה סבר לא הויין ידים ואי אביי דאמר אף לר"י ורבא דאמר אפילו לרבנן הכי קאמרינן רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הכא הויין ידים ורבי יהודה סבר ידים שאין מוכיחות הכא לא הויין ידים ומיהו מוכח דסוגיא דהכא מיחלפא מסוגיא דהתם דהכא ממשע דפלוגתייהו בודן דרבי יהודה בעי ליה דאי לא אמרינן דבדיבורא מגרש לה והתם בנדרים משמע דפלוגתייהו במינאי היא דמפרשינן טעמא דרבנן משום דאין אדם מגרש אשת חברו ולא קשיין אהדדי ששתי סוגיות הללו כל אחת מגלה על חברתה דבתרתי פליגי והכא מפרשינן טעמא דפלוגתייהו בודן והתם מפרשינן טעמא דפלוגתייהו במינאי ואיכא מאן דאמר דכיון דפליגי רבנן עליה דרבי יהודה במינאי קיימא לן כרבנן דלא בעינן מינאי דיחיד ורביםה לכה כרבים ואף על גב דקיימא לן כרבא דאמר התם בנדרים דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים הא אמרינן התם דרבא דאמר אפילו לרבנן הילכך מינאי לא בעינן מיהו ודן בעינן דכיון דמספקא לן הכא אי בעיא ודן או לא ואלא איפשיטא אית לן למינקט לחומרא כיון דלרבנן דגמרא מספקא להו אית לן למנקט לחומרא דאיפשר דמסתבר טעמיה דרבי יהודה בודן טפי ממאי דמסתבר במינאי ואיכא מאן דאמר דכיון דבודן חיישינן לדר"י אלמא מספקא לן דילמא דמאי דלא בעי רבנן ודן היינו משום דסבירא ליה דידים שאין מוכיחות הויין ידים ודלא כרבא וכיון שכן במינאי נמי איכא למימר דלטעמייהו אזלי ולאו משום דאין אדם מגרש אשת חבירו אלא משום דידים שאין מוכיחות הויין ידים ואנן קיימא לן כרבא דאמר לא הויין ידים הילכך בעי ודן ובעי מנאי והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהל' גירושין גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם נראה שהוא פוסק כרבנן לגמרי ואע"פ שכתב ודן בטופס הגט שכתב בפ"ד אין הוכחה משום דבעינן ליה לעיכובא ונראה שהוא סובר דאע"ג דבעיין הכא לא מפשטא אפילו הכי מפשטא מסוגיין דפרק קמא דנדרים דאמרינן דרבא דאמר אפילו לרבנן ואין זה מחוור:

תא שמע דאתקין רב בגיטין איך פלוני בר פלוני פטר ותריך האי לישנא לאו דוקא דכיון דספר מקנה בעינן צריך שידבר הוא כדאמרינן בההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא אנא אנדרונילא דנהרדעא פטרית ותרוכית יתיכי:

וליטעמיך כולהו קאמר כל שאר הדברים הנזכרים בגט כלום הזכירם רב בתקנה זו אלא אע"פ דלא אדכרינהו רב בעינן דנכתבינהו הכא נמי ודן בעינן ומיהו רב לא הוצרך לתקן אלא אלו כמדפרש ואזיל ומסתברא דצריך ליזהר לכתוב ודן בראש הגט או בסופו כדי שיהא מוכיח דאכולא מילתא קאי:

מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר אין צריך לכתוב בגט דשכיב מרע מהיום דזמנו של שטר מוכיח עליו ולא הוי גט לאחר מיתה לכך בא רב ותיקן בכל הגיטין להיות כל הסופרים זהירין בו ואף על גב דקי"ל כרבי יוסי בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר ולא יצא (בפיסול כלומר) שם פיסול במשפחות ישראל כך כתב רש"י ז"ל כאן וכבר כתבתי בזה סברות למעלה:

ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי וכו' ואף על גב דפשט ליה כיון דפסקה והרי"ף ז"ל כותב בכאן טופס הגט ונוסחי ההלכות בזה מתחלפות שבקצתן כתוב איך אנא פלוני בר פלוני דממתא פלוני וכל שום אחר וחניכה דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי וכן כתוב בנוסח הגט שכתב הר"ם במז"ל בפ"ד מהל' גירושין אלמא ס"ל דצריך למכתב וכל שום בשמא דאבוה כשם שצריך למכתב בשמו וכן בשם עירו ושם עירה ושם עיר אבותם צריך למכתב וכל שום לפיכך היה הוא מיהודה ואביו מגליל צריך לכתוב אנא פלוני דמיהודה בר פלוני דמגליל אבל הרמב"ן ז"ל העיד שראה נוסחא ישנה של הרי"ף מוגהת מכתב ידו אין כתוב בה אלא אנא פלוני בר פלוני וכל שום דאית לי דממתא פלוני צביתי ברעות נפשי וכן בשם שלה וכתת גם כן הרי"ף בנוסח שלו וכדו תרוכית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני וכל שום דאית ליכי דממתא פלונית ובודאי שלשון זה מיותר שאין צריך לחזר ולכפול אלא הכי תכבו וכדו פטרית ותרוכית יתיכי דיתהוייין וכו' וכן כתוב בנוסח גט של הר"ם במז"ל [והרי"ף ז"ל לא כתב והרי את מותרת לכל אדם] ואף רש"י ז"ל לא כתבו בנוסח שלו ונראה שהם סומכין דכיון דכתב ביה למהך להתנסברא לא צריך למכתב הרי את מותרת לכל אדם דלא תימא לא משמע אלא נשואין אבל בנזות לא התירה והוה ליה כחוץ מזנותיך דהוי שיור דליתא דבכלל היתר נשואין אף היתר זנות במשמע וראיה לדבר מדתנן בפרק האשה רבה התירוה לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא ומסקינן בגמרא דקלקלה היינו כגון אלמנה לכה"ג אבל זינתה פטורה אלמא אף היתר זנות בכלל היתר נשואין ולפי זה אין כותב הרי את מותרת לכל אדם אלא לשופרא דגיטא בעלמא ואין זו ראיה לחפי שאין הוראות בית דין למחצה כשהתירוה לינשא אף היתר זנות בכלל אלא שודאי לא התירוה בנשואי איסור ומשוםה כי אלמנה לכהן גדול חייבת אבל מגרש אשתו איכא למיחש לשיורא וכן כתב הרמב"ן ז"ל דצריך לכתוב הרי את מותרת לכל אדם ואם לא כתב קרוב הדבר שאפי' נשאת תצא דסוגיין בעלמא משמ שזהו גופו של גט כדאמרי' וצריך להניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ואמרינן בפרקין לקמן בגמ' כגון שכתב הרי את למטה ומותרת למעלה ואף על גב דכתב הרי את מותרת לכל אדם צריך נמי למכתב למהך להתנסבא דאי לא משמע שתהא פנויה ומותרת לכל ולא שתנשא לאחד ותאסר לכולם:

אתקין רב בגיטי דזביני עבדא דנן מוצדק לעבדות דינו פסוק לעבדות שאין שום ערעור במכירה זו:

ופטיר ועטיר מן חרורי פירוש ומופלג מכל חירות ופטיר כגון הנפטר מרבו ועטיר כמו עטרא שסר הלקחו רק הבמות לא סרו מתרגמינן לא עטרו:

ומן ערורי מלכא ומלכתא ומערעור המלך והמלכה שלא חטא להיות מוכתב למלכות ליהרג שאם היה מוכתב למלכות היה מקחו בטל כדאמרינן בב"מ פ' השוכר את האומנין: ורושם דאינשי רושם סימן שעושין על העבדים כדאמרי' במס' שבת:

לא אית עליה מאדם אחר חוץ מזה המוכר:

ומנוקה

דף מו עמוד א

מכל מום ומכל שחין דנפיק עד צהר בלשון פרסי שתי שנים ודרך שחין ישן שהולך לו וחוזר עד שנתים לכך מתנה עמו שאם יצא לפניו אותו שחין בתוך שתי שנים שיהא מקחו בטל לפי שכבר היה בו מום זה ולא ראוהו ומאיס למיקם קמיה והא דאמרינן סמפון בעבדים ליכא היינו היכא דזבין סתמא דמצי אמר לי השחין זה עכשיו נולד שכבר היה נרפא לגמרי אבל הכא כיון דאתני מקחו בטל:

מתני' שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים מתני' רבי מאיר היא דאמר עדי חתימה כרתי מדפליג ר"א בסיפא ואמר אע"פ שאין עליו עדם וכו' ואפילו הכי כתב בכתב ידו הולד כשר ולא תצא כדמסקינן בגמרא משום דכתב ידו כמאה עדים דמי ומהא שמעינן דכתב ידו בלא חתימה כשר בדיני ממונות וגובה מנכסים בני חורין שלא כדברי מי שכתב שזו ששנינו בסוף בתרא הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין חתם ידו הוא אבל כתב ידו לא מהני ומהכא משמע דאפילו כתב ידו בלא חתימה מהני בגט דהכא ודאי בלא חתימה עסקינן מדאמרינן בגמרא דדוקא כתב ידו ועד אבל כתב סופר ועד פסול ואילו חתם סופר ועד לרב כשר כדמוכח בגמ' והלכך כתב סופר ודאי היינו כתיבתו ולא חתימתו וכתב ידו נמי דכוותה מהני בגט אלמא שטר מקריא ובדיני ממונות נמי דכוותה ויש לדחות ולומר דגיטין שאני דכיון שהוא צריך לכתוב שמו הא איכא חתם ידו ומהני אפילו למה שכתב בו משמו ואילך כיון שהכל כתיבה אחת אבל כתיבתו בלא חתימתו כל לאיפשר דלא מהני ומיהו חתימתו בלא כתיבתו ודאי מהני מדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה דלא ליחתום איניש חתימות ידיה אמגילתא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עלה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אלמא חתם ידו בלא כתיבתו מהני ומכל מקום נראה לי ממתני' דהא דתנן דכתב ידו גובה מנכסים בני חורין לאו במודה שהוא חייב לו בלחוד אלא אפי' במחייב עצמו דכיון דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר בריש פרק הנושא דחייב אני לך מנה בשטר חייב והכא תנן דאפילו למאן דבעי עדי חתימה כתב ידו מעשה שטר קא עביד מחייב עצמו נמי בכתב ידו מהני וגובה מנכסים בני חורין:

יש עליו עדים ואין בו זמן זמן תקנתא דרבנן בלחוד היא משום בת אחותו הילכך הולד כשר:

ואין בו אלא עד אחד בגמ' פליגי בה איכא מאן דאמר דאכתב ידו קאי ואפילו הכי אשמעינן דלכתחלה לא תנשא ורישא אשמעינן דאפילו אין בו עד אם נשאת הולד כשר ואיכא מאן דאמר דאכתב סופר קאי ואפילו הכי הולד כשר דסופר הוי במקום עד שני:

ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים ואין כתב ידו אלא שנתנו לה בפני עדים כשר לינשא בו לכתחלה וגובה מנכסים משועבדים מוכח בגמרא דהכי קאמר ואם שטר הוא גובה מנכסים משועבדים דרבי אלאעזר סבירא ליה דעדי מסירה כרתי בין בגיטין בין בשטרות:

אלא מפני תיקון העולם שמא ימותו עדי מסירה ויבא הבעל ויערער ויאמר לא גרשתיה:

גמ' ותו ליכא גיטין פסולין לכתחלה והולד כשרף

והא איכא גט ישן דאמרינן לעיל בגמרא דהזורק אם נשאת לא תצא:

הכא תצא לקמן פליגי בה בשמעתין:

התם תנשא לכתחלה הכי אמרינן בפרק הזורק באיכא דאמרי:

ומקשינן תו בגמרא והא איכא גט קרח התם הולד ממזר הכא הולד כשר הניחא לרבי מאיר כלומר דסבירא ליה דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר אבל לרבנן מאי איכא למימר כלומר אי מתניתין דהכא רבנן היא ניתני נמי הכא גט קרח ומפרקינן התם תצא כלומר דהתם נמי קתני תצא מזה ומזה אפילו לרבנן והכא לא תצא ומקשינן הניחא למאן דאמר הכא לא תצא אלא למאן דאמר תצא מאי איכאל מימר ופרכינן נמי דכוותה משלום מלכות ומסקינן דלמאן דאמר תצא מוקים מתני' כר"מ והתם הולד ממזר והכא כשר ומסקנא בג' גיטין דמתני' דלא תצא כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בסמוך מיהו בגט קרח משמע דמודו רבנן תצא כדמפרקינן התם תצא והכא לא תצא ואף על גב דפסולא דרבנן הוא משום גזרה בעלמא ומשמע דהוא הדין לכל הגיטין הפסולין שאף על פי שאין פסולין אלא משום גזרה כגון כתב על עלה של עציץ נקוב שהוא פסול שמא יקטום וכותב טופסי גיטין נמי דכתב לה לשמה וגזר רבי אליעזר טופס אטו תורף שאם נשאת תצא וראיה לדבר עד מדאמרינן בפרק הזורק גבי גט ישן ללישנא קמא

דף מו עמוד ב

ואם נשאת לא תצא אלמא דבשאר פסולי דעלמא אם נשאת תצא שאילו בא ללמד שלא תנשא לתכחלה ולאפוקי מלישנא בתרא הוה ליה למימר לא תינשא ואף על גב דקיי"ל כלישנא בתרא דאמר אם נתגרשה תנשא לכתחלה ואפילו ללישנא קמא אם נשאת מיהא לא תצא שאני התם דקתני ובית הלל אוסרין ולא קתני פוסלין אבל כל האומר בהן פסול אם נשאת תצא ומיהו דוקא בשלא היו להם בנים אבל אם היו להם בנים לא תצא וראיה לדבר מדאמרינן בשמעתין הניחא למאן דאמר הכא לא תצא אלא למאן דאמר תצא מאי איכא למימר ומשני במקושר לא קמיירי ומאן שמעת ליה דאמר תצא רב ואיהו גופיה אמר דאם יש לה בנים לא תצא ואם איתא דבשאר גיטין פסולין לעולם תצא מאי קושיא לימא התם יש לה בנים נמי תצא הכא יש לה בנים לא תצא אלא שמע מינה דכל שהולד כשר אם יש לה בנים לא תצא שלא להוציא לעז על בניה אבל בשאין לה בנים אפי' נשאת תצא בר מהני דמתני' דמסקינן לא תצא ומה שהקלו בשלשה גיטין הללו יות רמבשאר גיטין פסולין דלר"מ בהנהו הולד ממזר והכא הולד כשר ולרבנן בהנהו תצא והכא לא תצא ה"ט משום דדבר הנוהג בגיטין ולא בשטרות החמירו יותר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדי שלא יבואו להשוות גיטין לשטרות ומשום הכי כתב לשם אחרת שאינו נוהג אלא בגיטין לפי שלא היו מקפידין בשטרות וכמו שכתבתי למעלה וכן כל הדברים שנתקנו בגיטין בלבד סבירא ליה לרבי מאיר שכל המשנה למעבד בשאר שטרות כגון היה במזרח וכתב במערב דאפי' בשאר שטרות אית להו למכתב דוכתא דקיימי ביה דאי לא מיחזי כשקרא בגיטין לרבי מאיר הולד ממזר ולרבנן תצא אבל כתב בכתב ידו ואין בו אלא עד אחד או שאין בו זמן כיון דבשאר שטרות רשאי לעשות כן לכתחלה גיטין נמי כשר וליכא למיחש באין בו זמן לשלום מלכות שאין מקפידין אלא כשמונין למלכות אחרת אבל כשאין כותבין בו זמן כלל אין קפידא בדבר ומשוםה כי כשרין אלא דכיון דבשאר שטרות לאו שטרי מעלייתא נינהו למגבי ממשעבדי החמירו בגיטין לפסלה לכתחלה אבל לא שיהא הולד ממזר בהם לרבי מאיר ולא להוציאה מתחת בעלה לרבנן אבל שאר גיטין פסולין משמע דאפילו לרבנן תצא וכדכתיבנא ואף על גב דאשכחן בריש פרק קמא לרבא דלאחר שלמדו פסול גזרו שמא יחזור דבר לקלקולו ואפילו הכי אם נשאת לא תצא התם הא פרישו טעמא משום דהשתא בעל לא מערער אנן ניקום ונערער זהו דעת הרמב"ןז כרונו לברכה אבל רבינו האיי גאון זכרונו לברכה כתב בתשובה בענין היה סופר במזרח וכתב במערב שאם נשאת לא תצא ונראה שדעתו ז"ל דכי אמרינן התם תצא הכא לא תצא ה"מ מקמי דמוקמי מתני' כרבי מאיר אבל בתר דאוקימנא לה כרבי מאיר לא צריכינן למימר התם תצא אלא בכולהו גיטין דפסולי מדרבנן אמרינן לרבנן לא תצא דומיא דהני דמתניתין דאף על גב דלא תנן בהו אלא הולד כשר קיימא לן דלא תצא דאלמא ליכא למימר תצא כל היכא דהולד כשר אלא שאין פשט הדברים מראה כן דמשמע דמאן דאמר הכא תצא על כרחיך מוקי לה למתניתין כרבי מאיר דאי כרבנן הא איכא גט קרח ושלום מלכות ומשום הכי אמר דאפילו לרבנן הכא תצא משום דהרי אלו דמתניתין למעוטי הנהו אחריני שהולד בהם ממזר לרבי מאיר וכיוןד הרי אלו מתוקים שפיר אמרינן דאפילו לרבנן תצא ומאן דאמר לא תצא מוקי מתניתין כרבנן ולדידיה על כרחין הרי אלו למעוטי אינך דאמרינן בהו תצא דלא מתוקם לדידיה מעוטי דהרי אלו אלא בהאי גוונא וכיון דקיימא לן כמאן דאמר דלא תצא ממילא בשארא תצא אבל הרמבס,ם זכרונו לברכה כתב בפרק עשירי מהלכות גירושין כדברי הגאון זכרונו לברכה וכן נראה דעת הרי"ף זכרונו לברכה שלא הביא בהלכותיו הא דאמרינן התם תצא הכא לא תצא אף על פי שנמצא לו בתשובה כלשון הזה והנך פסולי דקתצני בהו פסול כגון ההיא דריש פרקא קמא אם נשאת תצא והולד ספק ממזר ואסור בממזרת ואסור בבת ישראל וליכא גט פסול והולד כשר בר מהלין דמנינן גבי גיטין פסולין ומקשינן ותו ליכא והא איכא גט ישן התם תנשא לכתחלה הכא דיעבד שמע מינה דליכא גט פסול והולד כשר אלא הני דמנינן ושמע מינה תו דכל הני פסולי אם נשאת תצא בר מהני לאו למימרא דהנך דקתני בהו פסול כולהו ממזרין נינהו אלא דלא הוו כשרים ואיכא מינייהו ממזרים ואיכא מינייהו ספק ממזרים [עכ"ד] וכבר כתב הרמב"ן ז"ל שאין דברי תשובה זו מכוונים ושמא סופרים שיבשוה ולא א"ר כן אלא כגון אותו שבפ"ק שיש לחוש לזייף ולא נתקיים אבל שאר הפסולין משום גזרת חכמים דמי להני דשלום מלכות וחבריו והרי אמרו הולד כשר וכן כל כיוצא בהא דהא תלמודא כל שהזכירו חכמים בפסולי גיטין של דבריהם בכולן הכשירו הולד ובקלין שבהם לא תצא ושמא רבינו זכרונו לברכה סובר דדוקא הקשו ותרצו שלום מלכות וחבריו מפני שפירש רב בכל אותה משנה אבל חכמים אומרים הולד כשר אבל בשאר מקומות שלא נתפאר לא תצא אעפ"כ אינו מכוון מן הטעם שאמרתי שהרי מכל מקום כל הנזכרים בתלמוד הולד כשר ויאך נניח מפורשים ונלמוד מן התומים ואדרבה רב בההיא משנה פריש משום דידע דכל פסולי גיטין לחכמים ולד כשר והתם לא איתמר מניינא למעוטי כלום כי הכא עד כאן: וגט מוקדם דקי"ל דפסול איכא מאן דאמר דאם נשאת לא תצא כגט שאין בו זמן משום דכל מאי דאיכא למיחש בגט מוקדם משום בת אחותו איכאל מיחש נמי בגט שאין בו זמן ואפילו הכי אמרינן ביה אם נשאת לא תצא ובגט מוקדם נמי דכוותה ומיהו דוקא לדעת רש"י זכרונו לברכה שאומר דבכל גט אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך וכמו שכתבתי למעלה בפרק המביא בתרא אבל לדברי מי שאומר דדוקא בגט שנפל הוא דאמרינן הכי משום דאיתרע ליה אבל כשלא נפל אינה צריכה להביא ראיה אימת מטא גיטה לידה גט מוקדם פסול דהא אתיא למטרף לקוחות שלקחו פירות שלא כדין ואפילו לדברי רש"י ז"ל יש להחמיר ולומר דכיון דמוקדם בשאר שטרות פסול בגט נמי פסול ואפילו נשאת תצא כל שאין לה בנים:

אמר רב כתב ידו שנינו אהייא אילימא ארישא דליכא שום עד:

אלא אמצעיתא יש עליו עדים ואין בו זמן הרי יש עליו עדים ומה לי כתב ידו ומה לי כתב סופר:

אלא אסיפא וכו' אמר רב דוקא כתב ידו ועד הוא דאמרינן הולד כשר וכי תימא הא מרישא שמעינן לה דאפיל בלא שום עד הולד כשר אי לאו סיפא הוה אמינא דהיכא דאיכא עד אחד עם כתב ידו תינשא לכתחלה וכמו שכתבתי במשנתינו:

וכי קתני כתב סופר ועד כשר מתני' היא לקמן:

אבל כתב סופר לא מהני ולא מידי אפי' בספרא דמובהק והכי מוכח בגמ':

יש לה בנים מן השני קודם שנודע להלנו שבגט זה נשאת:

לא תצא שלא תוציא לעז ממזרות על בניה הילכך גבי גט ישן תינשא לכתחלה כדאמרי' לעיל דלמאן דאמר לא תצא התם תינשא לכתחלה והכא דיעבד:

אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי אל(י)עזר בגיטין נוסחי ההלכות בכאן מתחלפות שברובן כת[ו]ב במסקנא

דף מז עמוד א


והלכתא כר"א בגיטין ונמצאת הגהה במקצתן והלכה כר"א אף בשטרות מדגרסינן [פרק זה בורר] ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי סבר רב יוסף לאכשורה אמר ליה אביי מאי דעתיך דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי ממאי דכרבי יוסי דמתני' דמכשר בגיסו דילמא רבי יוסי דברייתא דפוסל בגיסו אמר ליה זיל נקנייה ניהלך בעדי מסירה אמר ליה אביי כמאן כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי והאמר רבי אבא מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול אלמא שטרות נמי מקנו קנו בלא חתימה וכן הלכה עד כאן והרמב"ן זכרונו לברכה העיד שמצא נוסחא ישנה ומוגהת בכיבת ידי המחבר זכרונו לברכה וכך היה כתוב בה תחלה והלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות וחזר ומחק ולא בשטרות והניח הדבר בסתם כר"א בגיטין וזהו עיקר נוסח ההלכות עד כאן ומשמע שאין עדי מסירה כורתין בשטרות משום דכתוב בהו וכתוב בספר וחתום בירמיה בספר המקנה ובודאי דעובדא דההיא מתנתא לא מכרע משום דסבר רב יוסף התם דהלכה כרבי יוסי דמתניתין דמכשר בגיסו אף על גב דמספק עליה אביי דילמא כרבי יוסי דברייתא משום הכי אמר ליה לדידך דמספקת כדאי הוא רבי אלעזר לסמוך עליו בספקא דידך הילכך לא סגי למגמר מיני הלמידחי ספיקא דאשלי רברבי טובא כדאיתא בגמרא דאיתמר הכא בדוכתא בהדיא הלכתא כר"א בגיטין דמשמע בגיטין ולא בשטרות והרי"ף זכרונו לברכה כתב בפרק קמא דמכות היכא דליכא בשטרא אלא תרי וחד מינייה וקרוב או פסול אי נמי תרי קרובין להדדי אפילו מסריה ניהליה באפי סהדי אחריני דכשרי לא מהני מידי דהוה ליה מזוייף מתוכו כדגרסינן בפרק שלישי דסנהדרין בענין ההיא מתנתא דהוי חתימי עלה תרי גיסי וכו' ופשט דבריו (מר"א) [מראה] דאי ליכא סהדי בשטרא כלל כשר בעידי מסירה דהלכה כר"א אף בשטרות אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלא ללמד על עצמה כתבה אלא ללמד על דין מזוייף מתוכו דגיטין ואין דבריו מראין כן לפיכך נראה לי שזה נכתב על דעת מי שאומר שהלכה כרבי אלעזר אף בשטרות וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"יא מהלכות מלוה ולוה ויש מוכיחין כן מדגרסינן בסוף פרק גט פשוט גבי הא שתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו בעא מיניה רבה בר (יונתן) [נתן] מרבי יוחנן הוחזק כתב ידו בבית דין מאי אמר ליה אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין אינו גובה אלא מנכסים בני חורין מתיב רמי בר חמא ג' גיטין פסולין וכו' ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים ומפרקינן שאני התם דמשעת כתיבה שעבד נפשיה כך היא עיקר הגירסא ופירושה דקא מקשינן עלה דרבי יוחנן מגובה מנכסים משועבדים דר"א דאלמא כל היכא דאיכא סהדי דידעי בשטרא גובה מנכסים משועבדים ואף על גב דלא חתימי אמלוה וה"נ הא ידעי ביה בי דינא ומפרקינן שאני התם דמשעת כתיבה שעבד נפשיה כלומר דהתם במתניתין שכיון שכתב לו הריני חייב לך מנה שלויתי ממך והעמיד עליו עדים ומסרו בפניהם כדי שיהו עדים שלוה ממנו שעבד נפשה למלוה בשטר ועדים ומשעת כתיבה ומסירה לכך נתכוין אבל הוחזק כתב ידו בבית דין לא העיד הבית דין על עצמו שלוה שלא על מנה שבשטר הן מעידין אלא על חתם ידו הן מעידין ומכל מקום משמע דקי"ל כר"א אף בשטרות מדפריך מינה והרמב"ן ז"ל דוחה ואומר דלאו משום דהלכה כרבי אלעזר פרכינן מינה אלא על דרך ע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא משום דליכא שטר בחתימה אבל היכא דאיכא שטר בחתימה אפילו לרבנן גובה דהא איכא קלא וזה דוחק ויתר נראה לי לומר דהתם אין הכי נמי דהוה מצי לדחוייה דרבי יוחנן לית ליה בשטרות אלא דכיון דלא שעמינן ליה לרבי יוחנן הכי דחי ליה בקושטא דאפילו ת"ל דרבי יוחנן כר"א ס"ל לא דאמו דשאני התם דמשעת כתיבה שעבד נפשיה אבל זו קשה מן הראשונות דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני ואוקימנא רב כר"מ דאמר עידי חתימה כרתי והילכך שניהם זכו כאחת כיון דלא כתבו שעות ושמואל כר"א דאמר עידי מסירה כרתי הלכך זה שנמסר לו בתחלה קנה ומדלא ידעינן הי ניהו עבדינן שודא דדייני והתם קי"ל כשמואל דר"נ הכי ס"ל ועבד עובדא התם כוותיה וקי"ל בלכתא כרב נחמן בדיני דאלמא הלכתא כר"א אף בשטרות תירץ הרמב"ן ז"ל שכשאמרו שם דלר"מ חולקין וליכא שודא דדייני אלא לר"א היינו למאן דס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו ושמעינן ליה לשמואל דאמר הכי בפ"ק דמציעא הילכך כיון דעדיו בחתומין זכין לו והרי שתיהן כאילו נחתמו בשעה אחת אפי' מסר וחזר ומסור שניהן קונין משעת חתימה שיהא לשניםה כאחד הלכך אין אדם יכול ליפות כחו של זה מכחו של זה ומאי שודא איכא למימר אבל אנן כיון דקי"ל דלא קני בעדי חתימה עד דמטי שטרא לידיה אפי' לר"מ איכא למעבד שודא שהרי בשעה שכתב להם לא קנו כלום אלא משעה שמסר להם הוא שקונין הילכך אם מסר לראשון וחזר ומסר לשני זה שמסר לו תחלה קנה וזו עצה עמוקה ואין דרך לנטות ממנה ואפילו נפסוק כר"א בשטרות שהרי על כרחנו אפילו לרבי מאיר הכותב שטר מתנה לחבירו ביום פלוני ומסר לו בו ביום קנה מיד לשעתו ואינו יכול לחזור בו כל אותו היום אף על פי שלא כתבו לו שעות ואפי' כתב שבוע או שנה וכיון שהוא קונה מיד היאך איפשר לדון בכותב שני שטרות ומסר לראשון בחשרית וחזר ומסר לשני ערבית שקנה שני כלום ואפילו קדמה כתיבת שטרו לשל ראשון והלא כתיבה אינו זוכה לו כלל ומסירה זוכה לזה בשעתה אלא ודאי זה שמסר לו קנה והילכך אפילו לר"מ איכא למעבד שודא וכדפרישית הרי טרחנו לקיים הלכה כר"א בגיטין אבל לא בשטרות לפי שהיא סברא המתחוורת בשמועה זו עד כאן לשונו בספר הזכות ומה שכתב הרב זכרונו לברכה דאותה שטה שבפרק מי שהיה נשוי לא נאמרה אלא לדברי האומר עדיו בחתומיו זכין לו דשמעינן ליה לשמואל דאמר הכי בפרק קמא דמציעא תמהני דלא חזינא ליה לשמואל דאמר הכי דנהי דאמרינן התם בסוגיין דמצא שטרי חוב ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון מאי איכא למימר הא ניחא אי סבר לה כרב אסי דאמר בשטרי הקנאה מוקי לה למתניתין בשטרי דלאו הקנאה אלא אי סבירא ליה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו אמאי לא יחזיר שמואל מוקי ליה למתניתין בשאין חייב מודה אי הכי כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר נהי דלא גבי ממשעביד מבני חרי מגבה גבי שמואל לטעמיה דאמר אומר היה רבי מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין זו היא הסוגיא האמורה שם ונהי דהך סוגיא נטיא דשמואל מצי סבר דעדיו בחתומיו זכין לו אבל לא מוכחא דסבר הכי אלא לעולם מצי סבר דלא קני עד דמטי שטרא ןלידיה ומיהו להכי אוקמא בשאין חייב מודה ולא אוקמא בשחייב מודה ובשטרי דלאו אקנייתא משום דבעיא לאוקומא בכולהו שטרי ואפילו למאן דס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו ואדרבה בהתםמוכח דלית ליה לשמואל עדיו בחתומיו זכין לו דהא אמר שמואל התם המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום כתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה ואי אית ליה לשמואל עדיו בחתומיו זכין לו אפילו שטר דלאו הקנאה נמי יחזיר אלא ודאי ס"ל לשמואל דבעיא דמטי שטרא לידיה ואי איתא דשמואל מצי אמר שודא אפילו לרבי מאיר למה לן לאוקמה כרבי אלעזר וכי תימא כיון דחזינן מכל מקום דשמואל כר"א ס"ל כדאמרי' בסוגיין דגמ' הכא והתם אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"א בגיטין כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אף בשטרות למה לן למטרח ולמימר שודא בדרבי מאיר למאן דבעי דלמטי שטרא לידיה הא לשמועל על כרחיה אית ליה למעבד שודא אפילו ס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו כיון דאיהו ודאי כר"א ס"ל דהא אמר הכי בהדיא זו אינה תורה דאם איתא דלר"מ שייכא שודא למאן דבעי דלמטי שטרא לידיה טפי הוה עדיף לן לאוקמיה דשמואל אפילו כרבי מאיר ונפקא מינה דאפי' ידעי ודאי שלא היו שם די מסירה כגון שלא היה אדם עמהם או שלא היו שם אלא קרובים עבדינן שודא לשמואל ואליבא דהלכתא משום דקי"ל דבעי דלמטי שטרא לידיה (ומיהו ליתא) דהא אפילו מאן דס"ל דעדי מסירה כרתימודה דבעדי חתימה סגי וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד אלא ודאי משמע דלר"מ ליכא למימר שודא כלל דאע"ג דקי"ל דלא קני בעדי חתימה עד דמטי שטרא לידיה מה בכך והא כי מטי שטרא לידיה אין המסירה מקנה אלא עידי חתימה הם שמקנין וכיון שאין כותבין שעות הרי הן מקנין בסוף היום לשניהם כאחד כיון דכבר מטא שטרא ליד כל אחד מהם וליכ אלמימר זה שנמסר בתחלה קנה שאין המסירה מקנה אלא כל שהגיע שטר לידם עדי חתימה מקנין להם בסוף היום ואין לחוש ולומר דשמא לא נמסר אלא למחר דהא לא חיישינן להכי אלא היכא דנפל דאיתרע ליה כדאיתא פרק קמא דמציעא ומה שכתב זכרונו לברכה שזו עצה עמוקה ואין דרך לנטות ממנה שהרי על כרחנו אפילו לדברי רבי מאיר הכותב שטר מתנה לחבירו ביום פלוני ומסר לו בו ביום קנה מיד לשעתו ואינו יכול חזור בו כל אותו היום אף על פי שלא כתב שעות וכיון שהוא קונה מיד היאך איפשר לדון בכותב שני שטרות ומסר לראשון בשחרית וחזר ומסר לשני ערבית שקנה לשני כלום אלו דבריו ז"ל ואין הנדון דומה לראיה דאנן ודאי מודינן שהכותב שטר מתנה לחבירו ומסרו לו אף על פי שלא כתב שעות אינו יכול לחזור בו ולא בשמסרו בלבד אלא אפילו בין כתיבה למסירה אין חזרתו כלום שכיון שאין עדי חתימה מקנן אלא בשעת מסירה נמצא שההקנאה נעשית לאחר חזרתו בשעה שמסר ואף על פי כן אם הקנה לאחר באותו היום אף על פי שכבר מסר לראשון יד שניהם שוה שכיון שאין כותבין שעות ועדי חתימה המקנין הרי הוא כמשייר בקניינו שלא יקנה אלא בקנין ברי ומי שאינו יכול לברר אם קנה מתחלת היום או מסוף היום שדינן אותו לסוף היום ונמצא זכות חברו שוה לו הילכך

דף מו עמוד ב

לרבי מאיר לא משכחת לה שודא כלל אבל לענין חזרה אין בכך כלום דמה נפשך בין שחזר בו קודם שהקנה בין שחזר בו לאחר שהקנה אין ממש בחזרתו הילכך אם אנו דנין הקנאתו לתחלת היום אין בידו לחזור ואי בסוף היום הרי הקנה לו אחר שחזר וכיון שהעלינו שלא משכחת לה שודא לרבי מאיר הרי אותה שמועה שבפרק מי שהיה נשוי תשובה גמורה למי שפוסק דלא כר"א בשטרות אבל יש לי דעת אחרת בזה ואכתבנו בסמוך בס"ד:

ומהא נמי שמעינן וכו' דהא רב הוא דאמר אם נשאת בעד אחד וכו' הראב"ד ז"ל דוחה ראיה זאת ואומר דמהא ליכא למשמע מידי לר"א משום דמילתיה דרב דאמר דכתב ידו שנינו אליבא דתנא קמא מיירי ולעולם אפילו איכא כמה עדי מסירה כי ליכא שני עדי חתימה פסול מיהו רב גופיה לא סבר לה הכי אלא כר"א ס"ל דהא קא פסיק כותיה בגיטין הילכך אי איכא עדי מסירה אפילו ליכא עדי חתימה כלל כשר וכל שכן כי איכא עד אחד ואיכא עדי מסירה דכשר והרמב"ן ז"ל השיב דאי רב לת"ק קאמר ולדידיה לא ס"ל הוו דייקי עליה בגמרא ומי אמר רב הכי והא אמר רב הלכה כר"א בגיטין והוו מפרקינן דלתנא קמא קאמר וליה לא סירא ליה ועוד דמשמע דרב מודה דשלשה גיטין פסולין שאם נשאת הולד כשר דהא אמרינן עלה זמנין אמר רב תצא וזמנין אמר רב לא תצא:

והיינו דקתני שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם וכו' ואי סלקא דעתך לא סגיא ליה בעדי החתימה אלא עד דאיכא עדי מסירה מאי תיקון העולם איכא הוי יודע שרבינו אפרים תלמידו זכרונו לברכה חולק עליו ואומר דמדאמרינן בכל דוכתא דרבי אלעזר סבר עדי מסירה כרתי ולא אמרינן בשום דוכתא אף עדי מסירה משמע דדוקא עדי מסירה קאמר והא דתנן שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם היינו טעמא משום דכל היכא דאיכא עדי חתימה חיישינן דילמא איהי זייפתיה וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ולא נהירא שעל מי נסמוך בחזקה זו אם על העדים החתומין בו והלא הם כותבין גט לאיש ואף על פיש אין אשתו עמו ואפי' במדינת הים כותבין ונותנין לו ועל הבעל גם כן אין לסמוך דאטו כל המגרש בבי דינא מגרש וכי כל עמי הארץ יודעין שהלכה כרבי אלעזר בגיטין ומוסר בעדי מסירה שלא כדרך שטרות שהם נמסרות בינן לבין עצמן ועוד אי איתא דכל שישי עדי חתימה אנו סומכין שבעדי מסירה נמסר מאי האי דמפרקינן בריש מכילתין כי בעי מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה וחתימה לשמה ומסקין לעולם רבי אלעזר היא וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה היכא דליכא עדים אבל היכא דאיכא עדים בעי דאמר רבי אבא מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול שכיוןש איןה כשרו אלא מחמת עדי מסירה מאי מזוייף מתוכו איכא בשלמא אי סגי ליה לרבי אלעזר בעדי חתימה שפיר שכיון שהם הכורתים בעינן שיחתמו לשמה אבל אם אין הכשרו אלא משום חזקה שבעדי מסירה נמסר כי לא חתמו לשמה מאי מזוייף מתוכו איכא ומתניתין גופיה נמי מוכחא דרבי אלעזר סגי ליה בעדי חתימה דהא לא פליג בג' גיטין פסולין שאם נשאת הולד כשר אלא דמיקל טפי ואמר שאם נתנו לה בפני עדים כשר והא תנא קמא בלא עדי מסירה איירי וקא פליג עלה רבי אלעזר לקולא מדקתני אף על פי שאין עליו ולא קתני רבי אלעזר אומר אם נתנו לה בפני עדים כשר ואם לאו פסול והולד ממזר אלמא משמע דרבי אלעזר נמי בעדי חתימה סגי ליה ועוד דאם איתא דרבי אלעזר לא מכשר אלא בעדי מסירה היכי פסקינן כוותיה בגיטין אבל לא בשטרות דכיון דעדי חתימה פסולין בגיטין היאך נכשירם בשטרות בשלמא איא מרינן דלר"א נמי מהני עדי חתימה משום הכי אמרינן דבשטרות דקיימא לראיה אין קונין עדי מסירה אלא עדי חתימה אבל אי עדי חתימה פסולין בגיטין למה יהו כשרין בשטרות ועוד ראיה מדתניא לקמן בסמוך היה כתוב טופס לכל אחד ואחד והעדים למטה את שהעדים נקרין עמו כשר כלומר ואידך פסול ותנן נמי כתבו עדים בראש הדש או מן הצד או מאחריו בגט פשוט פסול ותנן נמי הקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה והעדים באמצע שניהם פסולין ומשמע ודאי דכל הני לרבי אלעזר אם נתנן בעדי מסירה כשרין וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' גירושין שכיון שפסולן ניכר ליכא למיחש למזוייף מתוכו כדמודה רבי אלעזר בכת ידו ואין עליו עדים או שאין בו אלא עד אחד שאם נתנו בפני עדים כשרים דהא ליכא למיחש למזוייף מתוכו ואם איתא דלרבי אלעזר לא סגי ליה בעדי חתימה קמו להו כל הני סתמי דלא כר"א דאי בעדי מסירה לדידיה כולו כשרין ואי בלא עדי מסירה מאי איריא כתבו עדים בראש הדף והקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה אפי' חתמו כדרכם לרבי אלעזר פסול ואי כל הני סתמי דלא כרבי אלעזר הוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם ואין הלכה כסתם וכי איכפול כל הני אמוראי בגמרא למדחיה לסתם מתניתין ולא עוד אלא דמתמהינן בגמרא עליה דרבי יוחנן דקאמר אפילו ריח הגט אין בו לימא רבי יוחנן לית ליה דרבי אלעזר ומפרקינן הכי קאמר לרבנן אפילו ריח הגט אין בו ואי סתם מתניתין דלא כרבי אלעזר מאי מתמהינן דאי רבי יוחנן לית ליה דרבי אלעזר דהא איהו הוא דאמר הלכה כסתם מתניתין אלא ודאי מכל הני משמע דלרבי אלעזר נמי סגי בעדי חתימה אלא שהרב רבינו זרחיה הלוי זכרונו לברכה הקשה מסוגיא דפרק מי שהיה נשוי בשני שטרות היוצאין ביום אחד דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני ואמרינן התם דרב דאמר כרבי מאיר ושמואל אמר שודא דדייני ואמרינן התם דרב דאמר כר"מ ושמואל דאמר כר"א כלומר דלר"מ עדי חתימה כרתי שניהם בבת אחת נכתבו דהא לא כתבינן שעות ולרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי נמסר לאחד קודם לחבירו ואי דמר לא דמר ומשום הכי עבדינן שודא ואם איתא דלרבי אלעזר נמי עדי חתימה כרתי הוה לן למימר לדידיה נמי יחלוקו כדאמרינן לרבי מאיר והרמב"ן זכרונו לברכה תירץ דאף על גב דרבי אלעזר מודה דעדי חתימה כרתי מכל מקום כיון שאין כותבין שעות אין קונין אלא מסוף היום וזה שמסר לו בתחלה קנה משעת מסירה דמסירה קונה לשעות ומשום הכי איכא למימר שודא וכי קנה משעת מסירה דמסירה קונה לשעות ומשום הכי איכא למימר שודא וכי תימא כיון דלא צריך לעדי מסירה במקום שיש עדי חתימה דלמא בלא עדי מסירה מסר יש לומר לענין דיני ממונות מסירת בעל דין כמאה עדים דמי ועוד דהיינו שודא דאמרינן הכי הוה לפי שרצה לזכות את הראשון ואת השני הטעה אלו דבריו זככרונו לברכה ואינן נראין לי דודאי רבי אלעזר מסריה בעדים מיהא בעי ומסירה בינו לבינו בלא עדים לא מהניא שאם היה קונה בממון למה לא תכרות בגיטין וכי תימא אין הכי נמי אלא דאיכא למיחש דילמא איהי זייפיתיה אם כן היכי קאמרינן בריש מכילתין דנהי דלא בעי רבי אלעזר חתימה לשמה מודה במזוייף מתוכו שהוא פסול כלומר משום דאיכא למיחש דילמא יהיב לה ניהלה בלא עדי מסירה וכי ינהיב לה הכי מאי הוי דילמא שמסירתו כורתת דכל שנתקיים בחותמיו ליכא למיחש דאיהי זייפתיה ואנן סהדי דאיהו יהביה ניהלה כיון שהגט יוצא מתחת ידה כשם שאנו מכשירים אותו בלא עדי מסירה כשנחתם לשמה ויוצא מתחת ידה אלא ודאי מסירה לרבי אלעזר בלא עדים לא מהניא מידי ומה שכתב ועוד דהיינו שודא דאמרינן הכי הוה לפי שרצה לזכות את הראשון ואת השני הטעה אינו מחוור כלל שכיון שאנו יודעין בודאי שמחמת עדי חתימה שניהם זכו בשוה היאך נניח את הודאי ונתפוס את הספק לומר שמא אחר כך מסר בעדים כדי לומר שודא והא אפילו ודאי הכי הוה איכא למימר דחלוקה עדיפא דהא אפיליגו בהא מילתא תנאי בסוף פרק קמא דגיטין אי חלוקה עדיפא או שודא עדיפה וגם כן באותה שמועה שבפרק מי שהיה נשוי וכל שכן דכיון דקים לן דבחתימה זכות שניהם שוה לית לן למימר מנפשין דילמא בעדים מסר כדי לומר שודא שאין ספק מוציא מידי ודאי אבל מה שנראה לי בזה דרבי אלעזר סבירא ליה דעדי מסירה בלחוד כרתי ועדי חתימה לא כרתי והיינו דאמרינן בכל דוכא גרבי אלעזר סבירא ליה דעדי מסירה כרתי ולא אמרינן אף עדי מסירה ומיהו מאי דמודה רבי אלעזר דעדי חתימה מהני היינו משום דסבירא ליה שהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים (בדבר) בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גבוף הדבר ומעתה מה שמודה ר"א דגט החתום בעדים כורת אף על פי שלא נתן בעדי מסירה כמו שמוכיחות כל אותן ראיות שכתבתי למעלה לאו משום דסבירא ליה דעדי חתימה כרתי אלא שהמסירה כורתת מכיון שיש עדים על עיקר הדבר דהוו להו עדי חתימה כעדי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרה לה ונמצאו כאילו הן עצמן מעידים על המסירה וכי פסקינן הלכה כרבי אלעזר בגיטין ומשמע אבל לא בשטרות לא באנו לומר דעדי חתימה קונים בשטרות דלא היא דבין בשטרות בין בגיטין אין כורתין בלא מסירה דהא כי נמי קאמרינן דהא דאמר רבי אלעזר דאף בשטרות לא בעינן שיהו חותמיו (על השטר) ליתא משום דבשטרות בעינן שטר קנייה חתום בעדים כדי שיהא ראוי לעמוד ימים רבים וכי הוי כה"ג המסירה היא כורתת משום שעדים החתומים על השטר הוו כעדי מסירה ומעתה כל הסוגיות מתחוורות ואפילו למי שפסק שאין הלכה כרבי אלעזר בשטרות וההיא דפרק מי היה נשוי לא קשיא מידי ושפיר עבדינן שודא לרבי אלעזר אף על פי שהוא מודה בעדי חתימה כיון שאינן כורתין מצד חתימתן שלא כתבו בה שעות אלא מסירה היא שקונה ואפילו מסר בלא עדים אותו שמסר לו בתחלה קנה משום דעדים החתומין על השטר מהנו כעדי מסירה ומסירה זו קונה היא לשעות כשם שהיא קונה לשעות בעדים על פה שהעדים החתומין על השטר לא מטעם חתימתן הם מקנין אבל רבי מאיר סבירא ליה דמטעם חתימתן הם מקנין שהרי אילו ראו המסירה ולא חתמו על השטר אינן מקנין וכיון שבחתימתן מקנין בשאין בה שעות על כרחנו יד שניהם שוה בו אפי' אליבא דהלכתא דבעי דלמטי שטרא לידיה וכמה שכתבתי למעלה ומן הטעם הזה שכתבתי אתי שפיר מאי דקי"ל בב' שטרות היוצאין ביום אחד דעבדינן בהא שודא אפילו נפסוק דלא כרבי אלעזר בשטרות משום דכי אמרינן אבל לא בשטרות היינו דבעינן קנייה ראויה לעמוד ימים רבים ומשוםה כי בעינן שיחתמו על השטר וכשהם חותמין הטעם עדי מסירה הם מקנין ולא מטעם עדי חתימה כי היכי דסבירא ליה לרבי אלעזר גופיה וכי אמרינן אבל לא בשטרות דבעינן קנייה הראוייה לעמוד ימים רבים ומשום הכי בעינן שיחתמו עליו לא באגנו לומר דבשטרות לא מהני אלא משום עדי חתימה דאמאי נימא הכי כלום חלקנו בין שטרות לגיטין אלא משום דבעינן בשטרות ראוי לעמוד ימים רבים וכיון שהם חתומים בשטר הרי ראוי לעמוד ימים רבים ובכך מתיישבות השמועות כולן ואין דבר שמתקשה עליה לפי דרך זה אלא מאי דאמרינן בההיא שמעתא בפרק מי שהיה נשוי דכ"ע כרבי אלעזר והכא בהא קא מיפלגי רב סבר חלוקה עדיפא ושמואל סבר שודא עדיפא ומי מצית מוקמת לה לרב כרבי אלעזר והא אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי אלעזר בגיטין כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי אף בשטרות מכלל דרב סבר בשטרות לא אלא מחוורתא רב כרבי מאיר ושמואל כרבי אלעזר ואילו למה שכתבתי למה לן לאסוקי דרב כרבי מאיר נימא דרב לטעמיה אזיל דאמר דהלכה כרבי אלעזר בגיטין אבל לא בשטרות ומיהו בשטרות מתורת עדי מסירה הוא דמהני אלא חלוקה עדיפא ואף על פי כן יש לי לומר דלא בעינן למימר הכי דמדקא מהדר שמואל ואמר אף בשטרות מכלל דרב סבר דבשטרות כלל כלל לא דאם איתא דרב גופיה סבר דאף בשטרות מקנין עדי חתימה מטעם עדי מסירה לא ה"ל לשמואל לאהדורי אף בשטרות דהא רב גופיה מודה דכשחתמו עדים בשטרות משום עדי מסירה הם מקנין ואף על גב דלא נפקא מינה מידי אי ס"ל דחלוקה עדיפא מכל מקום אי בשיטתיה דר"א אזיל דאמר עדי מסירה כרתי הו"ל לשמואל למימר הלכה כר"א בין בגיטין בין בשטרות מדלא אמר הכי מכלל דרב סבר דבשטרות עדי חתימה כרכתי בהו ולא עדי מסירה ומיהו אע"ג דרב ס"ל הכי אנן בפסקנו לאו אדרב סמכינן דהא יימא לן לגביה כשמואל בדיני אלא אכולהו אמוראי דאכפול ואמרו דהלכה כרבי אלעזר בגיטין וכיון דלא מפרשינן אבל לא בשטרות איכא למימר דבשטרות בעי שיחתמו על השטר מטעם עדי מסירה הם כורתים על הדרך שכתבתי ואף דברי הרי"ף זכרונו לברכה מטין כך שכתב והלכתא כרבי אלעזר בגיטין ומחק אבל לא בשטרות כמו שמעיד הרמב"ן ז"ל וכן לא הזכיר כלל שיהו עדי חתמה כורתין אלא דבעדי חתימה סגי וכת גם כן דלכתחלה בעינן עדי מסירה שהם העיקר ועולה יפה על פי מה שכתבתי לפי שאין עדי חתימה מועילין אלא משום דהוה כאילו נמסר בפניהם:

מתניתין שנים ששלחו שני גיטין שוין בשמותיהן:

נותן שניהם לזו ושניהם לזו וממה נפשך כל אחת מגורשת ובגמרא בעינן לאוקמה כרבי מאיר ודלא כרבי אלעזר וכתבו בתוספות דאי מתניתין רבי מאיר שוין לאו דוקא דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי בעינן שיהא הגט מוכיח מתוכו מי המגרש ומי המתגרשת ודייקינן לה מדאמרינן בגמרא בפרק כל הגט דאמר ליה אביי אלא מעתה רישא דקתני כתב לגרש את אשתו מצאו אחר ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו שני הוא דלא מצי מגרש ביה הא ראשון מצי מגרש ביה והא אמרת ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב אלא מאי אית לך למימר בעדי מסירה ורבי אלעזר היא והם הקשו ולוקמה כר"מ במגרש בעדי חתימה וכגון דאיכא סהדי שמכירין שזו היא אשתו ושבעלה נתנו לה ומדלא מוקי לה הכי למדו דלרבי מאיר דסבירא ליה דעדי חתימה כרתי בעינן שיהא מוכיח מתוך הגט מי המגרש ומי המתגרשת ומתניתין דהכא במוכיחין מתוכן כגון שהן משולשין אוש אחד מהן כהן או בסימן אחר אלא שהשליח אינו יודע איזו בעלה של זו ואיזו בעלה של זו ואף הנשים אינן מכירות בשלוש בעליהן וזה דוחק דשני גטין שוין קתני [ולדבריהם אינם שוים לכ"ע] לפיכך נראה דאפי' לרבי מאיר לא בעינן מוכיח מתוכו והתם אין הכי נמי דהוה איפשר ליה לאוקומה כריב מאיר אלא דמשום דרישא דמתניתין דהתם לא אתיא אלא כרבי אלעזר אוקמה להא נמי כרבי אלעזר וכבר כתבתי זה בריש פרק כל הגט:

לפיכך אם אבד אחד מהם הרי השני בטל לא בטל ממש אלא דכיון דלא ידעינן דמאן נינהו לא ינתן לאחת מהן אבל אם נתנו לאחת מהן או לשניהם ודאי דהרי זה ספק גירושין:

טופס לכל אחד ואחד בגמ' מפרש לה:

את שהעדים נקרין עמו היינו תחתון אבל בעליונים איכא למיחש שמא לא העדיו העדים אלא על האחרון ואם נתגרשו האחרות בגט זה הוי ספק גירושין כמו שאכתוב בגמ' בסייעתא דשמיא:

דף מח עמוד ב

גמ' זמן אחד לכולן זהו כלל כגון שכתב בחד בשבא גירש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית:

ופרכינן בגמרא ודילמא כי חתמי סהדי אבתרא הוא דחתימי מי לא תניא עדים החתומים על שאלת שלום בגט פסול חיישינן שמא על שאלת שלום חתמו כלומר שאם כתב תחת הגט ושאלו בשלומה והעדים חתמו מלמטה פסול שמא על שאלת שלום חתמו ולא על הגט:

ומפרקינן אמר רבי אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן שאלו פסול ושאלו כשר כלומר לפי שהוי"ו מחבר הכל הכא נמי דכתב ביה ופלוני פלונית:

זמן לכל אחד ואחד כגון בשבא בחד בשבא כלומר שכתב לכל אחד ואחד בחד בשבא:

זהו טופס ואינו כשר גמור אלא האחרון אבל הראשונים בספק וכן כתב הר"ם במז"ל בפ"ד מהל' גירושין דומיא דמאי דאמרינן שאלו פסול (ואמרינן) חיישינן שמא על שאלת שלום חתמוהכי נמי חיישינן שמא על האחרון בלבד חתמו ומיהו שמא על הראשונים נמי חתמו ומשוםה כי הויא לה ספק מגורשת לי נראה (אפשר) דכיון שאין העדות מתברר ומוכיח הרי אלו כאילו אין כאן עדים כלל ודקאמר חיישינן אינו אלא טעם הפיסול ומיהו מנקט לחומרא עדיף טפי וכתב ז"ל בפרק הנזכר דכלהו בעדי מסירה כשרים שאין לחוש כאן למזוייף מתוכו כיון שפסולו ניכר והאי דמצטריכינן לאוקומה בחד בשבא כו' משום דאי בחד בשבא בתרי בשבא תיפוק לי דראשון מוקדם ופסול שהרי לא חתמו עדים אלא עד תרי בשבא:

אפי' זמן אחד לכולן הוי טופס כל אחד ואחד לפסול העליונים אם כתבו איש פלוני מגרש פלונית ופלוני פלונית דהואיל והזכיר שם איש ואשתו לכל אחד ואחד הוי כל אחד ואחד לעצמו ונמצא אחרון מפסיק ואין עדים מעידין אלא עליו:

דהדר כתב פלוני גירש פלונית ופלוני פלונית כי היכי דליהוו כל חד וחד באפיה נפשה ומיהו אהני לישנא קמא לאשמועינן שהעדים ידעו בכל הגיטין:

והלכתא כרבי יוחנן מיהו רבי יוחנן גופיה מודה לריש לקיש דכלל כשר ולא חיישינן משום ולא לה ולחברתה כיוןד הדר כתב פלוני גירש פלונית וכן כתב הר"ם במז"ל בפ' הנזכר ופשוט הוא אבל ראיתי מי שחולק בזה:

מתני' שני גיטין שכתבן זה בצד זה ברוחב המגילה:

וב' עדים עברים באים מתחת הראשון לתחת השני שם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני הב' וכן עד שני תחתיו וחזרו וחתמו תחתיהן ב' ישראלים יונים הדרים בארץ יון ובלשון יונית כדרך הזה אבל חתימת היונים אינה נקראת כחתימת העברים שכשהיוני חותם יוסף בן שמעון בידוע ששמו שמעון בין יוסף שכך מתפרשת חתימות יוסף בן כלומר בנו של יוסף שמעון נמצא שם העד חתום על הגט השני ושם אביו חתום על ראשון הלכך היונים תחת השני חתמו כזה:

את שהעדים הראשונים נקראין עמו כשר אם העברים חתומים למעלה הימני כשר ואם היונים חתומים למעלה השמאלי כשר ובגמ' מפרש אידך אמאי מפסיל:

עד אחד עברי ועד אחד יוני עד אחד עברי ועד אחד יוני כלומר שחתמו כסדר הזה עברי ויוני:

באין מתחת זה לתחת זה ומתחת זה לתחת זה ונמצאו שני עברים מעידים על הראשון ושני עדים יונים על השני:

שניהם פסולין בגמרא מפרש אמאי פסולין:

גמ' זעירי תני שניהם כשרים בין ברישא בין בסיפא שהראשון כשר בשני עדים עברים והשני בשני יונים ותנא דידן דפסל אחרון ברישא חייש דילמא גונדלית חתום היונים כלומר שלא כמנהגם אלא כדרך העברים ונמצא שכולן חתומין על הראשון כל שלא כמנהגו קרי גונדלית וכתוב בתשובת הגאונים זכרונו לברכה אדם המשתמש בידו השמאלית קורין לו במקומנו גונדלית לפי שמשנה מסדר שמשתמשים ומיהו את שהעדים הראשונים נקראין עמו כשר משום דודאי הראשונים בין עברים בין יונים אינם משנים מנהגם ובסיפא היינו טעמא דשניהם פסולין משום דחיישינן שמא שני היונים או אחד מהם גונדלית חתם ונמצא השני פסול או שמא עברי שני חתם גונדלית וכדרך היוני שלמעלה הימנו והיונים לא שינו מנהגם ונמצאו עברי שני ושני יונים מעידים על השני ואין מעיד על הגט הראשון אלא עברי ראשון וסיפא דמתניתין איצטריכא ליה לתנא דאי מרישא הוה אמינא כי חיישינן לגונדלית הני מילי ביונים אבל בעברים לא קמשמע לן סיפא דאפילו בעברים חיישינן לגונדלית ויש על משנה זו הויה בגמרא ולרש"י זכרונו לברכה דרך אחרת בסיפא דמתניתין ולפי שאין ענין זה מצוי ודרך יוני נשתקע ואבד מן העולם לא רציתי להאריך:

מתני' שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני שאצלו ברוחב המגילה שקורין קולוניל:

מן הצד בגליון של ימין הגט או בגיליון השמאל:

או מאחרויו בגט פשוט שתקנו להיות עדיו בתוכו:

הקיף חבר זה אצל זה כמו אין מקיפין שתי חביות:

שניהם פסולין שאין נקראת החתימה לא עם זה ולא עם זה:

גמ' אמר רב אשי והוא דידיע במתחתא דמגילתא לעיל מהא פרכינן בגמרא דליחוש אחששי טובא וחדא מינייהו וליחוש דילמא אימלוכי אימליך שלא לגרשה והדר אימליך לאחר זמן לחזור ולגרשה והתחיל לכתוב בדף השני ונמצא הראשון בטל והדברים מוכיחין כיון שלא גמר הגט בדף הראשון ואף על פי שאין אנו רואין בסוף דף ראשון קלף חלוק שמא לאחר שנמלך והשלימו בדף השני מיגז גזייה ולפרוקי הך פרכא ואינך חששי דחוששין בגמרא מפרש רב אשי כגון שידיע במתחתא דמגילתא כלומר שניכר במתיחת הקלף סביב כל הגט שלא היה בו קלף אלא זה לא למעלה ולא למטה שניכר סביבות הקלף שחור ועב שלא נגע שם תער הגלבין כדרך עושי קלפים שקושרין אבנים למתוח הקלף ומתחילין לתקנו בסמול הילכך כיון שלא היה קלף אחר סוף דף זה מעולם ליכא למיחש לאימלוכי אמליך והקשו בתוספות כי אמליך מאי הוה הא קיימא לן כרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו כדאיתא בפרק השולח ואיפשר דהתם היינו טעמא לפי שהגט נגמר ולפיכך אינו יכול לבטלו אבל כשלא נגמר מודה רב נחמן דאינו חוזר ומגרש בו ור"י ז"ל פירש דאיכא למיחש שמא הסופר התחיל הגט לשם אדם אחר ונמלך ואחר כך סיימו לשם זה ולשון אמלוכי אמליך לפירוש זה לישנא קטיע הוא ואינו במשמע והרמב"ן ז"ל פירש שמא מתחלה אמר לסופר כתוב גט לאשתי וכתב חציו ונמלך בעל וחזר בו ומנעו מלהשלים הגט ונתבטל שליחותו וכשחזר אחר כך ואמר לו השלם אותו הגט לא עשאו שליח אלא לחצי הגט ולא ניתן לגירושין עד כאן ולא ידעתי למה פסול בכך דכשם שהבעל יכול לכתוב ולהמלך ולחזור ולכתוב שהרי לא שמענו פסול בכך למה לא יהא רשאי למנות שליח לחצאין וכי תימא שליח שאני מדאמרינן בפרק כל הגט והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא זה אינו מן השם דהתם היינו טעמא משום דכיון ששליח זה אינו יכול לגרש כך אינו יכול לעשות שליח אחר שיגרש אבל הכא בעל עצמו למה לא יהא רשאי לעשות הסופר שליח לחצאין ולי נראה דהכי פרכינן וליחוש שמא נמלך בעל וביטל שליחות הסופר ואחר כך כשנתרצה לגרש לא חשש הסופר שעשאו שליח אלא השלים את הגט על

דף מט עמוד א

דעת הראשונה:

מתני' גט שכתבו עברית וכו' כשר גרסי' בתוספתא גט שכתבו בחמשה לשונות וחתמו עליו ה' עדים בה' לשונות כשר כך הגרסא בספרים שלנו אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהל' גירושין אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחת ומקצתו בלשון אחרת פסול ונראה שהוא זכרונו לברכה גורס פסול וכן נראה ממה שכתב הראב"ד ז"ל בהשגות אלא שהגיה עליו שלא שמענו פסול אלא בכתב בשתי לשונות וחתמו עליו עדים בשתי לשונות אבל חתמו עליו באחד מן הלשונות לא שמענו ונראה לי שדעת הר"ם במז"ל היתה דחתמו עליו בה' לשונות לרבותא נקטיה שאף על פי שהגט מעין החתימות פסול ומתניתין נמי אתא לאשמועינן דכל שהגט בלשון אחד אף על פי שאינו כלשון החתימות כשר ומיהו לא הכשיר אלא בגט כתוב בלשון אחד שכיוןש הגט ענין לעצמו וכל אחד מן העדים ענין לעצמו אין קפידא אם כל אחד מתחלף מחברו אבל בגט עצמו שהוא ענין אחד כל שהוא מתחלף בעצמו לא הכשיר תנא דמתני' ותנא דתוספתא אשמעינן בהדיא דפסול אף על פי שהוא מעין החתימות:

כתב סופר ועד כשר מפרשינן בגמרא דחתם סופר שנינו:

כך היו נקיי הדעת שבירושלים כותבין פלוני בן איש פלוני ולא היו כותבין עד: , כתב חניכתו וחניכתה פירש רש"י זכרונו לברכה שם לווי של משפחה כולה דהיינו חניכת אבות דאמרינן בגמרא ור"ח ור"ת ז"ל פירש שם לווי של האיש עצמו או של האשה וחניכת אבות דברייתא הוא חניכה אחרת דהיינו חניכת המשפחה שנקראין כולה על שמה ולא מיירי בשם לווי דבגופיה ורבינו תם זכרונו לברכה גורס במשנתינו כתב חניכתו וחניכתה כשר וכך היו נקיי הדעת שבירושלים כותבין כלומר שלא היו כותבין אלא החניכה:

גט מעושה בחזקה בישראל כשר שהיו כופין אותו בדין כגון הנך דאמרי' בהו יוציא:

ובגוים חובטין אותו וכו' כלומר ובגוים פעמים שכשר אם אומרים לו עשה מה שחכמי ישראל אומרים לך שעי"ז לא היה הגוי אלא כמקל ורצועה לבית דין של ישראל שלוחו של בית דין ואין מדקדקין בשליח שהוא חובט אם הוא ישראל או גוי וכן כתב בה"ג ואיכא נוסחי דגרסינן גט מעושה בישראל כשר בגוים פסול ובגוים חובטין אותו וכו' ורצה רבינו תם זכרונו לברכה לפרש דכי קאמר ובגוים חובטין אותו קאי אמאי דקתני ובגוים פסול דאפי' באותו ענין שאומרים לו עשה מה שישראל אומר לך פסול והקשו עליו דאטו לאביי דהא ס"ל דלא אמרינן שליחותייהו קא עבדינן כדאיתא בגמרא וכי היה סבור אביי דבארץ ישראל לא יכול לחבוט אלא המומחה ולי נראה מהא לא איריא דנהי דאביי לא הוה ס"ל דמסתמא שליחותייהו קא עבדינן כשהמומחים עושין שליח בפירוש איפשר דהוה מודה אבל בירושלמי משמע דכשר גרסינן עלה דמתני׳ ישראל שעשה מעשה גוי כשר ובאומר איני זן ואיני מפרנס פי׳ ואפי׳ הוה שלא כדין ומתני׳ אמרה כן ובגוים חובטין אותו ואומר לו עשה מה שישראל עשה מה שישראל אומרים לך ולא מה שאני אומר לך אלמא כל שהן חובטין על פי ישראל כשר ואף ר״ת ז״ל כן השיב בתשובה:

גמ׳ אמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו במשנתינו דכשר דהוו להו שני עדים ואשמעינן מתניתין דלא חיישינן למימר דבעל לא צוה שיחתום הסופר אלא אמר לשנים אמרו לסופר פלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו וחשו הנך שלוחים לכסופא דספרא ויחתמוהו דלהא לא חיישינן כדאוקי בפרק התקבל דמתני׳ רבי יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח וכבר כתבתי שם שזהו דעת הרי״ף ז״ל לפסול באומר אמרו ולהכשיר בחתם סופר ועד ומיהו מחוורתא דפסקא למיזל הכא והכא לחומרא למיפסל אומר אמרו ולמיפסל חתם סופר ועד:

דהוה ידע לטופסא דשטרא שהיו מכירין כתב הסופר וחתימת עד אחד ולא היו מכירין חתימת עד השני:

אמר ליה רבי ירמיה חתם סופר שנינו כתב סופר ועד דתנן במתניתין היינו חתם סופר אבל כתב סופר לא ואף על גב דלמאן דאית ליה חתם בופר פסול משום חששא דאומר אמרו כדאיתא בפרק התקבל מתניתין כתב סופר סופר הוא ואנן פסלינן חתם סופר כדכתיבנא אפילוה כי מסםפקא אית לן למיפסל כולהו אומר אמרו וחתם סופר:

חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורו הויא הכירא שאם כתבה בגט לא פסלה למהוי כשינה שמו ושמה:

בנים היינו דור שני ובני בנים היינו דור שלןישי ומכאן ואילך קרי ליה ונושנתם:

גט מעושה בישראל בדין כגון הנך דאמרינן בהו יוציא ויתן כתובה או שהיתה אסורה לו:

פסול להתירה לינשא:

ופוסל מן הכהונה משום ריח הגט ומפרשינן בגמרא דבגויכדין משום הכי פוסל לכהונה משום דמיחלף בכדין דישראל ואתי למימר נמי דישראל שעשוהו כדין (לא) פוסל וההוא גיטא מעליא הוא אבל שלא כדין דבגוי בכדין ישראל לא מיחלף ואי אמרת מיחלף בשלא כדין דישראל דפסול כדאמרינן לעיל פסול ופוסל היא גופה גזירה הוא שלא כדין אטו כדין דישראל וגזירה לגזירה לא גזרינן ותמיהני כיון דאמרינן דכדין בגוי מיחלף בכדין דישראל נימא שאם נתגרשה בכדין דגוי ובא אחר וקדשה ניחוש לקדושיו אטו כדין דישראל וכי תימא ה״נ אם כן דגזרינן אפילו לגבי ישראל גוי אטו ישראל נגזר נמי ישראל אטו גוי ונימא דגט המעושה בישראל כדין לא יהא כשר דילמא אתי לאכשורי בכדין דגוי ונ״ל דאף על גב דאמרינן בכדין דאמרינן דכדי בכדין מיחלף לא מיחלף ממש קאמרינן דלגבי ישראל מידע ידעי דכדין ישראל וכדין גוים לא דמו אהדדי ואפילו הכי לגבי כהונה מיחלף דאי אמרינן דכדין דגוי שלא יפסול לכהונה מימר אמרי שמע מינה שאין שום גט מעושה אפילו בישראל פוסל לכהונה דאם איתא דפוסל בגוים ריח הגט מיהא הוי שהרי אפילו שמץ גט פוסל בכהונה אלא ודאי אפילו מעושה בישראל אינו פוסל ואפילו ידעינן שהוא כשר איפשר שיטעו לומר שלא פסלה תורה גרושה לכהן אלא היכא דאיהא מפיק לה מפני כבוד כהונה אבל במעושה דאיהי מפקא ליה נהי דכשר אינו פוסל או שמא יטעו לומר דאינו כשר ונפקא מיניה חורבא לכהונה ולעלמא נמי שאם קדשה אחר לא יחושו לקדושיו:

אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה קא מעשה אגיטי כופה את האיש להוציא את אשתו בדין:

הדיוטות אנן שאין מומחין אלא סמוכין דמקרי

דף מט עמוד ב

אלקים ודיינין ואין סמוכין בחוצה לארץ כדאמרינן בסנהדרין:

אגוריות אסיפות כמו אוגר בקיץ:

לפניהם קאי אשבעים זקנים שעלו עמו בהר כדכתיב ואל משה אמר עלה וכו׳ ואע״פ שנכתבה פרשה זו אחר מתן תורה קודם מתן תורה נאמרה ונבנה המזבח והעלו העולה והשלמים ובאותו דם נכנסו לברית כך פירש״י ז״ל ור״י ז״ל אומר דאאלקים טובא דכתיבי בפרשה קאי והכי משמע בריש החובל דמאלקים נפקא לן מומחין דאמרינן התם מ״ש נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא דאלקים בעינן וליכא אלמא מאלקים נפקא לן מומחין ואפילו הכי איצטריך לפניהם דאי מאלקים גרידא לא הוה ממעטינן הדיוטות אא ממה שכתוב בפרשה להכי איצטריך לפניהם דקאי אאלקים לומר שבכל משפט בעי מומחין ועישוי דגיטין משפט הוא:

דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות ואם תאמר דהכא משמע דקרא מיירי בכשרין לדון ואילו בפ״ק דקדושין ובב״ק דרשינן מיניה דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה ואשה ודאעי פסולה לדין דהתנן בפרק בא סימן כל הכשר לדון כשר להעיד וכיון דאשה פסולה להעיד כדמוכח בהחובל ובפ׳ שבועת העדות ממילא פסולה לדון תירצו בזה דכלל דפרק בא סימן באיש בלחוד מיירי דכל איש הכשר לדון כשר להעיד אבל אשה כשרה לדון אע״פ שפסולה להעיד ודבורה מוכיח דכתיב והיא שופטה את ישראל וליתא דבירושלמי דיומא אמרו מעתה דאין אשה מעידה אינה דנה ומדבורה לא איריא דשמא לא היתה דנה ממש אלא שהיתה מלמדה להם דבר המשפט או שמא מקבלים היו אותה עליהם ובעיקר קושיין נ״ל וכיוצא בו כמו שכתוב בשאר מצות נ״ל דנהי דלפניהם קאי אמומחין אפילו הכי כיון שלא פירש הכתוב מי יהיו הנדונין ולא כתב דבר אל בני ישראל וכיוצא בו כמו שכתוב בשאר מצות ממילא השוה אשה לאיש:

אנן שליחותייהו קא עבדינן ואפי׳ בזמן שאין מומחין בארץ ישראל מסתמא שליחותא דקמאי קא עבדינן ובפרק החולץ נמי קאמרינן מי לא טבלה לנדתה ומי לא טבל לקריו ומאן יהיב להו רשותא בהכי אלא מסתמא אמרינן דשליחותייהו עבדינן:

מידי דהוה אהודאות והלואות דעבדינן שליחותייהו משום שלא תנעול דלת בפני לווין כדאיתא בריש סנהדרין וגיטין נמי דומיא דהודאות והלואות נינהו דאי לא לא מינסבן לגברי והוו להו בנות ישראל עגונות:

אי הכי גזלות וחבלות נמי נעביד שליחותיךיהו ואנן אמרינן בשמעתא קמייתא דסנהדרין דבעינן מומחין ואם תאמר דהכא משמע שאין דנין גזלות בבל ובכמה מקומות בתלמוד משמע שהיו דנין כדאמרינן ההוא גברא דגזל אפדנא מחבריה ובפרק קמא דב״מ אמרי׳ ההוא רעיא דכל יומא הוה מפקדי ליה חיותא בסהדי תירצו בתוס׳ שהיו דוחקין אותו על ידי הקבעת זימנא לארץ ישראל כדאיתא בסוף פ״ק דב״ק ועוד אומר ר״י ז״ל דגזלות שע״י חבלות הוא דקאמר דאין דנין בבבל כגון שחבל בחבירו וגזלו:

כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא כהלואה וגט ומיהו בפ׳ החובל מסקינן דתרתי בעינן שכיחא ואית בה חסרון כיס ושם אפרש בסייעתא דשמיא:

במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו ואם תאמר אם כן היאך היו מקבלין גרים בבבל דהא גר בעינן שלשה מומחין דמשפט כתיב ביה כדאיתא בהחולץ וגירות לא שכיחא דהכי מוכח בהדיא שהיו מקבלין גרים בבבל ונ״ל דממונא הוא דאמרינן דלא חיישינן במילתא דלא שכיחא למעבד שליחותייהו אבל להכניס אדם תחת כנפי שכינה אע״ג דלא שכיח עדיף טפי מממונא דשכיח:

מתני׳ יצא שמה בעיר מקודשת פנויה שיצא עליה קול פלונית מקודשת היום לפלוני ויש דברים נראין כדמפרשי אמוראי בגמרא:

הרי זו מקודשת ולא תינשא לאחר בלא גט:

מגורשת הרי זו מגורשת ליכא לפרושי שאם יצא הקול על אשת איש שהיא מגורשת שנתירנה להנשא לשוק דמשום יציאת קול לא שרינן אשת איֿש לעלמא אלא משמע דהכי קאמר שאם נשאת אשה בחזקת אלמנה לכהן ואחר כך יצא עליה קול שנתגרשה קודם מיתת בעלה דמחזיקין אותה כמגורשת ואסרינן לה עלויה ובגמרא פריך עלה:

ובלבד שלא תהא שם אמתלא שלא יבא עם הקול של קידושין או גירושין משל וטעם שהוא שובר את כח הקול:

גירש פלוני את אשתו על תנאי זהו שובר של גירושין שמא לא נתקיים התנאי:

זרק לה קידושיה וכו׳ זהו אמתלא של קדושין והוא הדין איפכא:

גמ׳ מגורשת ואסרינן לה אגברא בתמיה ואמגורשת דתנן במתני׳ קאי וכי אשת כהן שיצא עליה קול שיגרשה בעלה קתני במתני׳ דחיישינן לקלא ואסרינן לה עליו והא אמר רב אשי כל קול שיצא על האשה משנשאת ולא יצא עליה קודם נישואין לא חיישינן ליה כגון אם נשאת לכהן ויצא עליה קול שהיתה זונה או גרושה לא מפקינן לה מיניה אלא בעדות ברורה וזו נשואה ועומדת היא ולא מצי לתרוצי דמיירי כשהיתה בחזקת אלמנה ויצא עליה קול שהיא גרושה שאוסרין אותה לינשא לכהן דאי הכי פשיטא ומרישעא שמעינן לה:

ה״ק וכו׳ האי קול דמגורשת ארישא קאי אשה פנויה שיצא עליה קול מקודשת חיישינן לה ואסורה לינשא אלא לאותו האיש:

חזר ויצא עליה קול מגורשת שגירשה אותו פלוני שיצא עליה קול בקדושיו הרי זו מגורשת ואסורה לכהן ומותרת לעלמא:

מ״ט הרי קול ששמענו תחלה שוברו עמו ונראה מדברי רש״י ז״ל שאפי׳ יצא קול שני של גירושין אפילו מכאן ועד עשרה ימים מהני דאף על גב דלקמן מסקינן דבאמתלא לא שריא אלא כשהיא יוצאת כאחד עם קול הקדושין התם היינו טעמא לפי שהאמתלא היינו על תנאי וכיוצא בו הפך הקול הראשון שהיה סתם אבל קול של גירושין אינו סותר כלל קול הקדושין אבל הראב״ד ז״ל כתב אף בגרושין בעינן שיצא קול הגירושין עם הקדושין כדי שיהא שוברו עמו:

והא דקתני סיפא ובלבד שלא תהא שם אמתלא אי זו היא אמתלא וכו׳ כתב הרמב״ן ז״ל דלאוקימתא דרב אשי לאו ארישא קאי דאפי׳ יצא קול מקודשת ומגורשת על תנאי ודאי דמבטלינן ליה לקלא קול ושוברו עמו הוא ושריא לעלמא דהא חזינן לקמן בשמעתין בגמרא דלא חשו רבנן לספיקי דקלא דאמרינן ההיא דנפק עליה קלא דאיתקדשה בציפא דתוחלא בעינא דבי שיפי שלחה רב אידי בר אבין לקמיה דאביי כה״ג מאי א״ל אפי׳ למ״ד לא מבטלינן קלא בהא מבטלינן קלא מימר אמרי עיינו רבנן בקידושין דלית בו שוה פרוטה:

ואמרינן תו ההיא דנפק עליה קלא דאיקדשה לחד מבי פלניא אמר רבא אפי׳ למ״ד לא מבטלינן קלא בהא מבטלינן מימר אמרי עיינו רבנן בקדושי וקדושי קטן הוו אלמא אע״פ שלא בדקו הדבר כלל כיון שהיה איפשר להם לתלות תלו להקל שלא חשו לקול אלא כשהוא בלא שום שובר שמא יוציאו לעז על המשפחות ואף כאן תולין שמא נתקיים התנאי והרי היא מגורשת והוי שובר לקול ֿדקדושין אלא מתני׳ הכי קתני מקודשת ומגורשת הרי זו מגורשת ֿואסורה לכהן ואימתי חששו לקול במקום שאין שם אמתלא אבל בחול שיש אמתלא כגון שהוציאו קול על האשה שנתגרשה על תנאי ואחר כך מת בעלה וכן בקדושין אין חוששין לאותו קול אבל הראב״ד זכרונו לברכה פירש דאגופה דרישא קאי שאם אמרו מקודשת סתם ומגורשת על תנאי אין קול זה דגירושין שובר לקידושין וחוששין לה וכתב הרמב״ן ז״ל שלדעת הראב״ד ז״ל איפשר שלא תלו לקמן בשמעתין בקדושי קטן ובפחות משוה פרוטה אלא לומר שאם בדקו ונמצא כן מבטלין הקול דמימר אמרי הכי ולא חשדי להו ואינו נראה דהא לא חזינן בגמרא דבדקו עלה דמילתא כלל אלא בסתם תלו להקל והא דאמר רבא אפי׳ למ״ד לא מבטלינן קלא הכא מבטלינן בסתמא אלו דבריו ז״ל ול״נ דודאי הנהו עובדי מוכחי דבסתמא תלינן לקולא ואעפ״כ לישנא דמתני׳ מוכח דאגופא דרישא קאי וכדברי הראב״ד ז״ל ואין הנדון דומה לראיה שכל שהקול יוצא תחלה באמתלא וזו בחזקת פנויה עומדת אין לבן של בני אדם מתיישב שתהא מקודשת ובכל מאי ד׳איכא למיתלי תלו ומשום הכי אמרינן דמימר אמרי עיינו רבנן בהו בקדושי וכו׳ אבל כשקול קדושין יוצא בלא אמתלא ומחזיקין אותה במקודשת גמורה לא תצא מלבן מחזקת מקודשת מחמת קול גירושין שיש בו ספק ולא אמריחנן עיינו רבנן בגיטא ומעליא הוה אדרבה אמרינן אם איתא דעיינו קלא הוה לה למילתא כיון שמתחלה החזיקו אותה במקודשת גמורה ובהכי אתייאן מתניתין ועובדי דגמרא כפשטייהו:

לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות כדרך המתקדשות שנוהגות שמחה ואור נר כדאמרינן בסנהדרין אור הנר בברור חיל משתה שם:

אמר רבי אבא וכו׳ אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני כלומר דאיכא קמן עד אחד שאומר אני שמעתי מראובן ועד אחד אומר אני שמעתי משמעון דהשתא איכא תרי סהדי דמסהדי מפומא דתרי אחריני והלכו הני קמאי למדינת הים רבותא קמשמע לן דאף על גב דכל חד וחד משום חד בלחוד קא מסהיד ואין כאן שנים ששמעו מפני שנים כאחד בהכי סגי ולישנא דכדי שיאמרו הכי קאמר שהקול יוצא כך שראובן שמע משמעון ולוי מיהודה והלכו להם שמעון ויהודה ובאו לפנינו ראובן ולוי והעידו שהם שמעו כמו שהקול יצא והא דרבי אבא לא פליגא אדעולא דאמר כדי שיהיו נראות דולקות וכו׳ אלא בדעולא דאיכא רגלים לדבר לא בעינן כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני כו׳ דמשמע בגמרא דקרו ליה דבר ברור אבל כל שאין רגלים לדבר בעינן דבר ברור כי ה״ג ועוד דמילתיה דעולא לא שייכא אלא בקדושין ומילתיה דרבי אבא שייכא בין בקדושין בין בגרושין והר״ם במז״ל כתב בפ״ט מהלכות אישות וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו קול הברה ושמענו מפלוני ששמע מפלוני דנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני נראה מדבריו דבדעולא היינו ששמעו דקאמרי טובא פלונית נתקדשה היום ובדרבי אבא אף על פי שלא שמעו אלא מאחד ולא אמרו גם כן נתקדשה היום אלא נתקדשה סתם סגי כיון שהקול גומר לשנים שהלכו להם אבל מה שהוא אומר דסגיא בשנים מעידין ששמעו מאחד שאמר כן מפני שנים איני יכול לישבו ללשון הגמרא אלא אם כן גריס כדי שיאמרו פלוני שמע מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים:

ההיא דנפק עלה קלא וכו׳ לאו כל כמינך דמחזקת אמתלא משום דבעינן שתצא האמתלא יחד עם הקול כדאמרינן לקמן:

יצא לה לאשה פנויה קול בעיר שמזנה לגוי ולעבד שפוסלין אותה לכהונה:

אין חוששין לה לאוסרה לכהונה:

גרגרה בשוק הלכה נטויית גרון:

מוזרות בלבנה נשים הטוות לאור הלנה דרכן להשיח שיחות בטלות ולדבר בחשודות שבעיר:


לא הנחת בת שלעולם אויבים מוציאין קול חנם ברמז מועט והני תנאי בקלא דקמי נשואין מיירי דאי בתר נשואין כ״ע מודו דלא חיישינן ליה וכדרב אשי אלא הכא כגוןש יצא עליה לעז קודם שנשאת לכהן ואפילו הכי אמר רבי וחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה כהן שהרי הוא אינו יודע מה שדברו עליה קודם שנאה ומה יוכל לעשות:

תנו רבנן יצא עליה קול שהיא בעולה יצא על בתולה בעיר קול בעולה אין חוששין לה לאוסרה על כה״ג דלמא פריצותא בעלמא חזו לה דהא דתנן במתני׳ דחיישינן לקלא היינו בכגון נרות דולקות שהדברים ניכרין כך פרש״י ז״ל ולעיל גם כן פירש יצא לה שם מזנה בעיר כגון שנבעלה לגוי ולעבד ורבינו יצחק ז״ל אומר דסתם בעולה בזנות שאינו יודע ממי פסולה לכהונה והרי היא בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה כדאמרינן פ״ק דכתובות שאין אשה מזנה בודקת ואפי׳ לר״ג דאמר התם נאמנת היינו כשאומרת לכשר נבעלתי אבל היכא דאמרה לא נבעלתי או שאינה יודעת ממי נבעלה אפי׳ ר״ג מודה: נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה לא מיבעיא נשואה שאם היה אמת היה הדבר מתפרסם אלא אפי׳ ארוסה שאינו מתפרסם כל כך אין חוששין לה ולא מיבעי בארוסה סתמא אלא אפי׳ ארוסה של פלוני אין חוששין לה:

בעיר אחרת ויצא עליה קול שהיא נתקדשה היום במקום פלוני:

הקדיש פלוני נכסיו אין חוששין לאסור נכסיו עליו:

גרסינן בגמרא מבטלינן קלא או לא מבטלינן קלא כלומר חזרו פלוני ופלוני ממדינת הים ואמרו לא היו דברים מעולם מבטלינן קלא או לא מבטלינן ומסקינן אתרוותא נינהו בסורא מבטלי קלא בנהרדגגעא לא מבטלינן קלא והכי מוכח האי פירושא לקמן בגמרא דאמרינן אילימא דאי מגליא מילתא דקדושי קמא לאו קדושי מעליא נינהו מבטלין קלא הא נהרדעא אתרא דשמואל הוה ובנהרדעא לא מבטלי קלא אלמא פירושא דמבטלינן קלא כדכתיבנא ונראה שעכשיו בסתם מקומות אין מבטלין את הקול בשום מקום אפי׳ בכענין זה ולפיכך לא כתבה הרי״ף ז״ל בהלכותיו:

אמתלא שאמרו אפי׳ מכאן ועד עשרה ימים יצא קול בעיר מקודשת ועד עשרה ימים יצתה אמתלא שהיו קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה אמתלא מיקרי לבטל קול של קידושין:

במקום אמתלא אפי׳ אין אמתלא אלא מקום ופתח יש לדבר שיוכל לומר שיש שם אמתלא חוששין שמא אמתלא פלונית יש לדבר והקול בטל כך פרשי ז״ל ולפי זה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אבל הרי״ף ז״ל כתב ומסתברא כוותיה דהא דרבה דחאה ר׳ יוחנן לעילא משמע דס״ל דרב זביד פליג עליה דרבה לפיכך פירש הרמב״ן ז״ל דרב זביד פליג ואמר שאין תולין באמתלא שמכאן ועד עשרה ימים אלא שאם היה מקום אמתלא כגון שאמרו שמשעה ראשונה זרק לה קדושין חוששין שמא קרוב לו היו ולפיכך רואין אם (לא) יצתה אמתלא מכאן ועד עשרה ימים ואמרו כן היו תולין בה ומתירין אותה לינשא לכתחלה ואם לא יצאה שם מקום אמתלא ויצאת מכאן ועד עשרה ימים לעולם אם נשאת לא תצא אלא שלכתחלה אין מתירין אותה לינשא והיינו לשון חוששין והר״ם במז״ל כתב בפ״ט מהלכ׳ אישות יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני ולאחר עשרה ימים אמרו אמתלא אם נראו הדברים לבית דין שהוא כן סומכין על האמתלא ואם לאו הואיל ולא נשמעה האמתלא בעת שנשמעו הקידושין אין חוששין לאמתלא וגם זה על דרך הרי״ף ז״ל:

איתיביה ובלבד שלא תהא שם אמתלא אלמא אמתלא בהדיא בעינן אבל במקום אמתלא אפילו נשאת תצא ואהדר ליה דהכי קאמר ובלבד שלא תהא שם מקום אמתלא:

דהא דרבה דחאה רבי יוחנן לעילא הכי איתא בגמ׳ לעיל מהא:

כל קלא דלא איתחזק בבי דינא לאו קלא הוא כתב הרמב״ן ז״ל כל שלא בדקו בית דין אחריו אם הוא קול גמור בשמיעת קול פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים או בנרות דולקות עד שבאו אותן עדים והעידו בביטול שלו דכל קול שהוחזק אין מבטלין אותו ואם לא הוחזק מבטלין אותו וכן אם לא בדקו עליו בזמנו ולאחר

דף נ עמוד ב

זמן לא מצאו ולא ידעו מי שמעיד להם בדבר הברור אין חוששין לו כך פירש רש״י ז״ל ועיקר הוא ואם תאמר כל שלא הוחזק ממש יחזקו אותו עכשיו ויבדקו עליו ושמא אם נשאת קודם בדיקה אין בודקין אחר נשואין והטעם לכל אלו שהרבה אומרים פלוני שמע מפלוני והם אומרים שמענו מ פלוני ופלוני שהלכו להם למדינת הים ואילו יבאו לבית דין ויחקרו יאמרו לא שמענו ולא ראינו:

כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן ליה נישאת היום ואחר כך יצא הקול שהיום הזה נתקדשה לאחר קודם נישואיה לא חיישינן לאוסרה על בעלה ולא להצריכה גט מפני הקול שאם אתה מצריכה גט נמצאת אסורה על זה ומחזקת לקלא ונמצא זה בועל אשת איש וקי״ל דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל:

הא דבתר אירוסין חיישינן ליה ומגרש ראשון ונושא שני:

לא חיישינן ליה ואינה צריכה גט הימנו:

יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקדשה קדושי מעליא בעדים:

והעמידו דבר על בוריו היו בודקין אחר הקול להעמיד דבר על אמתתו אם הוא אמת או שקר והודיעוני עיקרו של דבר:

מאי היא למה הזקיקם להעמיד דבר על בוריו:

לא צריכה גט משני דלא כרב הונא דאמר אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אפי׳ שלא בפני הבעל מקודשת כלומר להצריכה גט דאיכא למיחש דאי לאו דראשון גרשה לא היתה מקבלת קדושין מאחר זהו דעת הרי״ף זכרונו לברכה לדחותה לרב הונא וכן דעת הרמב״ם זכרונו לברכה בפרק רביעי מהלכות אישות והרמב״ן חושש לה להחמיר כמו שכתבתי בפרק ב׳ דכתובות ומכל מקום אם קבלה קדושין מאחר בפני בעלה הכל מודים דמקודשת דהויא לה כרב המנונא דאמר דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת והכי מוכח בגמרא:

מגרש ראשון ונושא שני אם ירצה:

אתו למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין דאמרינן על ידי שגרשה ראשון תחלה קידש ועכשיו חוזר ומחזירה:

עיינו רבנן בקדושי שני דלאו קדושי נינהו מפני שהיתה מקודשת לראשון ולא יאמרו מקודשת היתה לשני שגירשה ראשון תחלה שהכל לא ידעו בגט שהצרכנוה משני:

יצא עליה קול מזה ואחר כך מזה שלא קדשה בפנינו קדושי תורה אלא קול יצא שקדשה אחר הראשון:

אף בזו מגרש הראשון ולא יגרש שני וישא ראשון ואע״ג דקלא בעלמא הוו הנך קדושי חיישינן דלא לימרו גירש ראשון תחלה וקדיש שני ועכשיו חוזרת לראשון גרושה שנתארסה:

מותרת לשניהם כלומר אף מגרש שני ונושא ראשון ואפי׳ רב הונא מודה בהא:

והלכתא מותרת לשניהם כתבו בתוספות שמעשה בא לפני רבינו תם זכרונו לברכה שיצא על גט קול פיסול ונתנו גט שני מפני הלעז ולא הצריכה רבינו תם זכרונו לברכה להמתין ג׳ חדשים מזמן גט שני כיון שהראשון היה כשר ולא היה גט שני אלא מפני חשש לעז בעלמא והביא ראיה מכאן דאמרינן הכא מותרת לשניהם דאף על גב דדמי למחזיר גרושתו מן האירוסין כיון שאין כאן אלא קול בעלמא לא החמירו ואומר רבינו יצחק זכרונו לברכה דאינה ראיה דשאני הכא דהוי קול מזה ומזה ואינה דומה כל כך למחזיר גרושתו מן האירוסין אבל בקול אחד יש להחמיר כדאמרינן לעיל בשלא מצאו דבר על בוריו שלא יגרש שני וישא ראשון אף על גב דקדושי ראשון לא היו אלא קול בעלמא אפילו הכי החמירו לפי שקידושי שני היו קדושי תורה ודמי טפי למחזיר גרושתו מן האירוסין:

מתני׳ אפי׳ הקדיחה לו תבשילו שרפה או על ידי האור או במלח כמו כי אש קדחה:

ערות דבר לב״ה משמע להו או ערוה או שאר דבר ואיצטריך ערות לומר שאפי׳ יצאה משום ערוה מותרת לינשא לאחר כדכתיב והיתה לאיש אחר ויצטריך דבר לומר שאפי׳ משום דבר רשאי לגרשה הכי איתא בגמרא:

שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו מפרשינן בגמרא רבי עקיבא סבר והיה אם לא תמצא חן בעיניו אי נמי מצא בה ערות דבר:

גמ׳ לא מצא בה לא ערוה ולא דבר לבית הלל וגירשה:

מהו מי כייפינן ליה לאהדורי או לא:

גבי אונס נערה בתולה:

לא יוכל לשלחה כל ימיו ואמרי׳ במס׳ מכות דהאי כל ימיו קרא יתירא הוא ובא ללמדך לא יוכל לשלחה ואם שלחה לא יהא בשלוחה כל ימיו שבית דין היו כופין אותו להחזירה ואינו לוקה על שלוחה שניתקו הכתוב לעשה בעמוד והחזיר מכלל דכל המגרשין אינם בעמוד והחזיר דאם כן למה לי לגלויי בהאי:

כשם שדעות במאכל דעות בני אדם חלוקות באסטניסות של מאכל ומשתה יש שהוא איסטניס וקץ במאכל מחמת מיאוס מועט ויש שאינו איסטניס כל כך ויש שאינו איסטניס כלל כך דעות בני אדם חלוקות בפריצות יש שמקפיד על פריצות מעט ויש שאינו מקפיד כל כך ויש שאינו מקפיד כלל:

פפוס בן יהודה שנועל דלת בפני אשתו ויוצא כשיוצא מביתו נועל דלת בפניה שלא תדבר עם כל אדם ומדה שאינה הוגנת היא שמתוך כך איבה נכנסת ביניהם:

ופרוטה משני צדדיה אצל אצילי ידיה כדרך אדומיות שבצרפת שבשרן נראה מצדיהן:

עם בני אדם ס״ד פרש״י ז״ל אם כן רגלים לדבר שזונה היא ואסורה לו וחובה לגרשה ולא מצוה והקשו בתוספות דיוצאה וראשה פרוע נמי חובה לגרשה דבעיין היא בסוטה אי עברת על דת יהודית מותר לקיימה או לא ולא איפשיטא ואמאי לא פריך נמי עלה ויש לומר דכיון דבעיין בסוטה לא הויא אלא מדרבנן קאמר שפיר דמצוה לגרשה אבל זו חובה לגרשה מן התורה ויש לפרש רוחצת עם בני אדם ס״ד אפי׳ אדם רע אינו סובל זה מאשתו אי נמי אפי׳ קלה שבקלות אינו עושה כן

נא עמוד א

ומפרקינן אלא במקום שבני אדם רוחצין והיא נכנסת לעיניהם לאחר יציאתן כשהן לובשין בגדיהם:

הכתוב קראו אחר אפי׳ כב״ה אתיא ואערוה קאי:

כי שנא שלח פסוק זה בנבואת מלאכי הוא:

אם שנאת שלח כר״ע:

שנוי המשלח לפני המקום ואפי׳ לב״ה דנהי דלא כייפינן ליה שלא להוציאה מיהו שנוי הוא:

זוג ראשון אשת נעורים ובה משתעי קרא כדכתיב בתריה אשת נעוריך:

ת״ר האוהב את אשתו בגופו וכו׳ בפרק הבא על יבמתו הוא עליו הכתוב אומר וידעת כי שלןום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא:

תקון גט אשה לרשב״א זכרונו לברכה

נהגו לכתוב הגט בי״ב שיטין כמנין גט:

וצריך לחתוך הקלף שכותבין בו קדם כתיבה כדי שלא יצטרך לחתוך ממנו אחר כתיבה:

וכן נהגו לעשות הקלף שכותבין הגט ארכו יתר על רחבו:

וצריך שיהא הקלף והדיו משל בעל:

וצריך שלא יניח חלק כלל לא בראש השיטין ולא בסופן:

וצריך לכתוב הגט חוץ מכד משה וישראל בי״א שיטין וכדת משה וישראל לבדו בשיטת השנים עשר:

ויחתמו עדי הגט שניהם באותה שיטה עצמה:

וצריך הבעל לומר לסופר כתוב גט לאשתי פלונית וכן יאמר לעדים חתמו גט לשם אשתי פלונית:

וצריך ליזהר שלא יהא הסופר מעדי החתימה אלא אחד כותב ושנים האחרים חותמין:

וצריך שיבטל הבעל קודם כתיבת הגט כל מודעא שמסר על הגט ויאמר כן הריני מבטל כל מודעא שמסרתי על גט זה וכן אני מבטל כל דבר שגורם כשיתקיימו אותן דברים ביטול לגט זה וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי שום דבר על הגט שיבוטל הגט מחמתו והריני פוסל כל עד או עדים שיעידו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיבוטל מחמתו גט זה או שיורע כחו של גט זה מחמת אותה מודעא או אותו דיבור:

ויכתבו העדים כן בשטר בפני עצמו להעיד שהוא ביטל בפניהם בענין זה כל מודעא או דיבור שאמר או שמסר על הגט שכתב לאשתו פלונית:

וצריך שיהא הבעל עומד במעמד שהגט נכתב או נחתם בו עד שיכתוב הגט ויוחתם וימסור הגט ליד האשה או ליד שליח קבלה שלה כדי שלא ידבר ולא ימסור לאחר מכן שום מודעא ויבטלנו:

וצריך ליזהר בכתיבת הגט שלא תהא אות דבוקה בחברתה אלא כל אות ואות יהא קלף מקיף אותה:

וצריך ליזהר בוי״ו דוכדו:

ולא יכתוב ודין ביוד אלא ודן בלא יו״ד וכן לא יכתוב יו״ד באיגרת אלא אגרת וכן לא יכתוב לימהך ביו״ד אלא למהך בלא יו״ד:

אם הגט נכתב ונחתם בעיר שהמגרש והמתגרשת שם אין צריך לכתוב בתוך הגט ואלא שם העיר שהוא מקום עיקר דירתו ויכתבו כך איך אנא פלוני דדאירנא השתא במקום פלוני דעל נהר פלוני מותבהא פטרית ושבקית ותירוכית יתיכי אנת פלונית בת פלוני ממדינת וכו׳:

ואם הגט נכתב ונחתם במקום אחר יכתבו העדים שם המקום שנכתב ונחתם בו ויכתבו כן למינא דרגילנא במקום פלוני:

העדים החתומים בגט צריכין לראות שנכתב הגט לשם העאשה המתגרשת והם גם כן יחתמו לשם האשה ההיא:

ועדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה:

הנה כתבנו מה שצריך לכתיבת הגט וחתימתו כתקונו ועתה נכתוב היאך יתנהג בנתינתו:

אם הוא עמה בעיר יתנהו הוא מידו לידה אחר שנכתב מיד וכשהוא נותנו לה צריכין שנים לקרותו קודם שיתנהו לה ואחר שיקראוהו נותנו לה מיד בפני אותם שנים וכן לאחר שנותנו לה כדי שלא יתחלף בין קריאה לנתינה: וצריך שיאמר לה בשעה שנותנו לה הרי זה גיטיך ואם היא בושה לקבלו מידו תמנה היא שליח שיקבל לה הגט מיד בעלה ותעשה אותו שליח לקבלה בפני שני עדים ותאמר לו קבל לי גיטי מיד בעלי או בלשון לעז וכן אם הוא אינו עמה במדינה תמנה היא שליח לקבלה בענין זה לקבל לה גיטה מיד הבעל בכל מקום שהוא והבעל נותנו לשליח ויאמר לו בפני שנים לקבל גט זה לאשתו פלונית כמו שאמרה והשליח יביאנו לאשה ואחר כך אם תרצה היא להביא לפני בית דין ולכתוב לה שטר מעשה בית דין תבא לפניהם והם כותבים לה מעשה בית דין שראו בידה גט כתוב כהוגן וכתיקון:

הדרן עלך פרק המגרש וסליקא לה מסכת גיטין: