קרבן אליהו/חמור עריפת פטר חמור

עריפת פטר חמור

יב. לערוף פטר חמור אם לא רצה לפדותו, שנאמר: [שמות יג יג] "ואם לא תפדה וערפתו" וגזר השי"ת שלא יהנה מכיון שלא פדהו, ואפילו הנבלה אסורה לו בהנאה.

שורש מצוה זו, כי מה שאמר "פטר חמור תפדה בשה" רומז לעם הארץ הנמשל לחמור, כדחז"ל "אדם ובהמה" שעם הארץ דומה לבהמה כו', "תפדה" אותו מגהינם כשמהנה ל"שה" שהוא הת"ח, מה שה טהור ונהנים ממנו מבשרו ומחלבו ומכל אשר בו - כך ת"ח, וכמו שפי' מאמרם ז"ל בפסוק "עץ חיים כו' ותומכיה מאושר" שהתומכים לת"ת כדי שילמדהו מאושר גם הוא כדחז"ל גבי זבולון ויששכר, ולזה אמר ואם לא תפדה שלא תוכל להוציא ממנו מאומה לדבר מצוה כדפרישית אז וערפתו לעם הארץ חייב עריפה כאומרם פסחים [דף מ"ט ע"ב] עם הארץ מצוה לקורעו כדג והוא מהעור כענין העריפה והוא רמז נכון.

אמנם קבלתי מהרב הגדול האר"י ז"ל שאתונו של בלעם מתה בעריפה שנקרעה מהעורף מעצמה ומתה, ולא ידעתי טעם בדבר ע"כ. ונראה שכיון שנעשה בזה נס גדול שדברה האתון, צוה הבורא דוקא בבכור החמור לפדותו לזכור הנס שנעשה. ולכן ואם לא רצה לקרבו אל הקודש - וערפתו כשם שמתה אתונו של בלעם שגם בזה יהיה זכירת הנס ודוק.

או אפשר לומר, שהוא לזכור שמשה רבינו אע"ה לא חמד שום דבר משום אדם, כדכתיב: "לא חמור אחד [מהם] נשאתי" כו', ולכן צוה "ופטר חמור תפדה בשה" לזכירת זאת, ואם לא תפדה שאז תתבטל זכירה זו – "וערפתו", שגם מזה ימשך הזכירה האמורה כלומר לא בא לפניו שום איש לשאול ממנו דבר מה. עוד י"ל כדחז"ל [פסחים דף מט ע"ב] גבי ר' עקיבא מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור - שמשבר העצם, ולכך להחליש כח שנאת ע"ה בת"ח - קרבהו אל הקודש ש"פטר חמור תפדה בשה", "ואם לא תפדה" - לך לך אל קצה האחרון – "וערפתו" ממיתה משונה להחליש כחו בזה.

(מצות אלו: שתיהן בבכורות פרק קמא ד' וק"י פרק קמא. ד' הרמב"ם הלכות בכורים פרק י"ב. סמ"ג חלק עשין סימן קמ"ה וקמ"ו. סמ"ק סימן רמ"ה וסימן רמ"ו. יו"ד סי' שכ"א. חלק אדם נתיב ב' חלק ג'. כלבו סימן צ"ה. ספר המצות עשין פ"ב).