קצות החושן על חושן משפט שי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף געריכה

(א) גדל הנהר עד שהוצרך לעכב. בשו"ת חוות יאיר סי' קנ"א ז"ל ראובן היה לו סוס עומד להשכיר בשכירות ידוע חצי זהוב ליום מיציאה עד ביאה ולוי נצטרך לרכוב אל השר מהלך ג' ימים ולקח לסוס על ח' ימים ובהיותו שם העליל עליו השר ועיכבו שם ויהי לעשרת ימים שלח ראובן שליח מיוחד אחר הסוס (שלו) והשיב לוי כעת מחר יגמור עסק ביש דידיה יחזיר לביתו וחזר השליח ריקם ולא הי' כאשר דימה לוי רק נתחזקו עלילות דברים ונתעכב עוד שם חדש ימים ובבואו תבעו ראובן שכרו לכל הימים מראש ועד סוף ולוי השיב כי נאנס וראובן תפס משל לוי בעדים. תשובה אי' בירושלמי מבטל כיסו של חבירו פטור הביאו הנ"י פרק המקבל וטעמא משום דלא הוי אלא גרמא ולפ"ז אפי' תבע מעותיו והתרה בו ואמר שיכול להרויח בהם וזה מעכב פטור וכן פסק רש"ל וחולק על הרמ"א בהג"ה סי' רצ"ב שכ' בכה"ג חייב הביאו הש"ך שם ולכאור' קשה מ"ש מהדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאם החצר עשוי לשכר חייב הדר לתת לבעה"ב שכרו כמבואר בסי' שס"ג וכן התוקף ספינתו של חבירו העשוי לשכר חייב כמבואר שם ס"ה והם ברייתות ומימרות. ולכאורה יש לחלק דמבטל כיסו מיירי כשבא המעות בהיתר לידו כו' משא"כ זה שתוקף בספינתו של חבירו וכן זה הנכנס לבית חבירו ודר בו שלא ברשות לא הוי גרמא רק גרמי ולפ"ז מי ששכר בית מחבירו על שנה ואחר שנה א"ל לצאת מביתו ונתעכב כמה שנים יהי' פטור מליתן לו שכר. ויותר נ"ל לחלק דבית וספינה שעומדים להשכיר ודרך העולם שאין עומדים פנויין דשכיחי שוכרים כו' משא"כ מעות דצריך התחכמות והתעסקות קניה ומכירה כו' והנה בנדון דסוס כו' דלא פשע המעכב לכ"ע פטור כו' וכן זה שלא נהנה בסוס חבירו כו' אדרבה הי' מוציא הוצאות במזונותיו חנם ועוד הרי נאנס בעכבת הסוס ואפי' נדון בזה דיני דגרמי כו' כבר הכריע הש"ך בסי' שפ"ו שהוא רק קנסא ובשוגג פטור כו' וכל זה בשכרו לוי על ח' ימים משא"כ בלקח הסוס בשכירות סתם שידוע שכרו או שפסק עמו חצי זהוב ליום ולא זכר סך ימים אע"פ שהמהלך ידוע שאינו רק שלשה ימים מ"מ צריך ליתן לו חצי זהוב לכל מראש ועד סוף ואין אומרים שינכה לו קצת מפני שישב בטל מפני דלא איכפת ליה למשכיר בכך ואפשר דמצי למימר ניחא לי טפי שישאר ברגילתו ברכיב' דוגמא למ"ש ניחא לאינשי דלא ליסתר עבדיה ואפי' אם שאל המשכיר לשוכר לכמה ישהה שם אצל השר והשיב יום או יומים לכל היותר ואחר כך לקח הסוס סתם דינו כשכרו סתם וראיה מתנאי דמכירה שכ' הרמב"ם פ' י"א מהל' מכירה והביאו טור וש"ע סי' ר"ז עכ"ל. ולבבי לא כן ידמ' בכל דבריו בזה. דמה שהקשה מהא דמבטל כיסוי על האי דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו טעמ' מבואר דקרקע אינ' נגזלת ומש"ה חייב לשלם שכר משא"כ מטלטלין דנגזלים וכל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה ושבח גזילה דמטלטלין דגזלן הוא אבל שבח גזילה דקרקע דנגזל הוא וכמבואר בטור סי' שע"א כשם שהקרקע בחזקת הנגזל שיוכל לומר הרי שלך לפניך כן הוא ברשותו לטובתו דאע"ג דגבי מטלטלין אינו משלם אלא כשעת הגזילה גבי קרקע אינו כן אלא אם נשתמש ואכל פירותיה צריך לשלם מה שנהנה והובא ברמ"א שם ע"ש. ומה שהקשה מספינה העשוי' לשכר דחייב התם נמי אינו אלא אם ירד אדעתא דאגר' אבל אם ירד אדעת' דלא לשלם אגר' אינו משלם שכרה ומשום דכל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה וכמבואר להדיא פ' הגוזל קמא דף צ"ז ע"ש וכן הוא בטור וש"ע סי' שס"ג ע"ש וכה"ג נמי במבטל כיסו אם עוסק אדעת' ליתן ריוח לבעל המעות צריך לשלם לו הריוח וכמבואר בסי' רצ"ב שם ואם עוסק אדעתא דידיה ושלא ניתן ריוח לבעל המעות פטור ומשום דגבי ספינה נמי כה"ג פטור. ובעיקר הדין שנתעכב ע"י עלילה. הנה לפנינו הדין מתוך תשובת הרא"ש שלפנינו והוא הך דינא דש"ע דאם שניהם לא ידעו ה"ל פסיד' דמשכיר ואם שכרו לימים סתם חצי זהוב ליום פשיט' שנותן לו כל שכרו לכל יום ויום כמבואר כאן לפנינו בש"ע:

אמנם מנכה לו שכרו כפועל בטל ומ"ש בחו"י דה"ל כמו האי דאמרו דניח' לי דלא ליסתור עבדא וה"נ ניחא לי' ברגילתו ברכיב' הרי אמרו להדיא פ' האומנין גבי הלכו חמרין ולא מצאו מנכה לו כפועל בטל ואפי' בעד הסוסים מנכה וכן מבואר להדיא בתשו' הרא"ש כלל צ"ב בהך דינא דשכרו לימים דמנכה לו כפועל בטל וכ"כ בסמ"ע ע"ש. ומ"ש דאפי' אם שאל המשכיר לשוכר כמה ישהה שם אצל השר והשיב יום או יומים ולא יותר ואח"כ לקח הסוס סתם דינו כשכרו סתם וראיה מתנאי דמכיר' כו'. ולפענ"ד אינו נראה דמלת' דתנאה שאני דכל שלא פי' אופן התנאי בשעת מכירה מחל לתנאה אבל קוצב לו זמן שכירתו ואחר כך נגמר ביניהם השכירות ודאי על קצבת' הראשונה נגמר וה"ז כאומר מכור לי חצי טלית ואח"כ משך הטלית סתם דאין לו אלא חצי טלית והכי נמי לא הוי אלא כמו שכרו לשני ימים כיון דאמר למשכיר שלא ישהה יותר משני ימים וכל זה ברור: