קצות החושן על חושן משפט רכב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
(א) נאמן בעל המקח בפ' עשרה יוחסין (דף ע"ד) נאמן בעל המקח לו' לזה מכרתי ולזה לא מכרתי בד"א בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן ופריך ונחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט זוזי מתרווייהו ואמר חד מדעתא וחד בע"כ ולא ידיע הי מדעתא והי בע"כ ושטת רש"י בזמן שמקחו בידו דרמי עלי' למידק שלא לחזור מזה וליתן לזה שלא נמכר לו דקם לי' במי שפרע הלכך מידק דייק אבל באין מקחו בידו ושניהם אוחזין בו אינו נאמן כיון דלאו עלי' רמי' תו לא דייק ופריך ונחזי זוזי כיון דלא קיבל אלא מחד הא ודאי מדכיר דכיר זוזי דמאן קיבל ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו ע"ש הרא"ש הקשה מה בכך דדכיר אכתי אינו אלא עד אחד והר"ן כת' ז"ל אבל היכא דלא שקיל זוזי אלא מחד ה"נ דמהימן אע"פ שאין מקחו בידו ומיהו מסתברא דוקא כשהלוקחין עמדו לפניו אבל הלכו להם אינו נאמן כדאמרי' בדיין בסמוך זו היא שיטת רש"י ז"ל וכ"כ הרב המגיד פ"ד ממכיר' טעמא דרש"י דנאמן המוכר משום דה"ל כנאמנות בדיין והיינו דוקא בזמן שהלוקחין עומדין לפניו. וקשה דא"כ מאי פריך ריש ב"מ וליחזי זוזי ממאן וכת' שם רש"י אע"ג דאין המוכר נאמן בזמן שאין מקחו בידו כיון דנקט זוזי מחד נאמן אפי' אין מקחו בידו וע"ש ונימא דשנים אוחזין מיירי שכבר נסתלקו מלפניו ותו לא מהימן מוכר יותר מאחר ומלשון רש"י נראה דהיכא דנקט זוזי מחד נאמן המוכר אפי' אחר שנסתלקו מלפניו ע"ש ריש מציעא ז"ל ונחזי זוזי ממאן נקט כו' ואע"ג דמסיים בד"א שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן שלא נתן לב לדבר כל כך להיות זכור כו' הא אוקימנא התם בנקט זוזי מתרווייהו כו' כיון דלא עלי' רמיא לאסהודי לא דק להיות נזכר משהלכו לפניו הי מדעתו והי בע"כ אבל היכא דלא קבל דמים אלא מחד מדכר דכיר ע"ש. ומדכתב רש"י בנקט זוזי מתרווייהו כו' לא דק להיות נזכר משהלכו לפניו ממילא משמע דהיכא דנקיט זוזי מחד נאמן אפי' משהלכו לפניו וצ"ע. ושטת ר"ח דכי נקט זוזי מחד תו אינו נאמן המוכר לו' שנתרצה לשני ואפי' מקחו בידו דאית ליה מגו דה"ל כמו מגו במקום חזקה דודאי נתרצה לזה שנתן המעות והיינו דפריך פ' עשרה יוחסין וליחזי זוזי כו' וארישא דמקחו בידו נאמן דבנקט זוזי מחד מסתמא נתרצה לבעל המעות ואפי' במגו אינו נאמן וכן האי דריש ב"מ וליחזי זוזי וכו' משום דמסתמ' לא מכחשו אהדדי בנתינת המעות וא"כ אפי' ע"פ הודאות הלוקחין אמרי' דנתרצה לבעל המעות והלוקח נמי אינו נאמן במגו משום דה"ל מגו במקום חזקה. ובש"ך העלה דהיכא דמקחו בידו נאמן המוכר במגו דאי בעי לא הודה שקיבל המעות מזה וכמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות והיכא דידוע נתינת המעות ע"פ עדים או אפי' ע"פ לוקחין אמרי' מסתמא לזה שנתן המעות נתרצה ולא אתברר לנא מ"ש האי מגו מהאי מגו דכי היכא דהמוכר נאמן במגו דלא הודה בקבלת המעות ה"נ להימן הלוקח כשהודה שהשני נתן המעות במגו דלא הודה:
(ב) הרי הוא עד אחד הרב המגיד כ' בדעת הרמב"ם דכי אי' עד א' הי' המכחישו צריך שבועת התורה וזה שמסייעו הי' פטור משבוע' כיון דאינו אלא שבועה דרבנן ובכסף משנה כ' שלא מצא גילוי בדברי רבינו שיסבור כן ובפירוש המשניות כת' הרמב"ם ז"ל ואילו ידע המוכר מי הי' הלוקח ויאמר לזה מכרתי והי' נאמן בעדותו ואף ע"פ שהטלית ביד שניהם וטוען כל א' משניהם אני לקחתי ותהי' עדותו כדין ע"א דעלמא ואז תהי' השבועה דאוריית' מפני העד ולא מתקנת חכמים ולא יזכה בטלית האחד יותר מחבירו אלא אם יצטרף אל המוכר עד אח' ע"ש רפ"ק דמציע' ומדלא כתב שיפטור את השני משמע דאינו פוטרו כלל ואפי' משבועה דרבנן ול"מ עדותו דמוכר אלא להיות עד א' לחייבו שבועת התורה ומ"ש בכסף משנה משטת הרמב"ם דס"ל כשטת רש"י דמוכר לעולם נאמן היכא דנקט זוזי מחד גם זה אינו נראה מסתימת דברי הרמב"ם ונרא' דהרמב"ם מפ' הא דפריך פרק עשרה יוחסין וליחזי זוזי ממאן נקט כפי' ר"י דמסתמ' עדים ידעי למי מכרו אלא דקושיות הש"ס פ"ק דמציע' אינו מוכח בהא דפריך וליחזי זוזי דמ"ש הרמב"ם דהי' צריך המכחישו לישבע שבועת התורה אימ' אין ה"נ דנשבע ש"ד כיון דאידי ואידי חדא תכסיסא דשבועות המשנה נמי בנק"ח והנראה לענ"ד בזה כיון דזה אמר כולו שלי וז"א חציו שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה רביע וזה ודאי דה"ה זה אומר כולו שלי וז"א כולו שלי ועדים מעידים שחציו של זה בודאי דזה נוטל ג' חלקים וזה רביע דלעולם חולקין במה שנסתפקנו וכיון דאין הספק אלא בחציו חולקין בחציו וזה נוטל רביע. וא"כ אם הי' המוכר עד אחד שמכר כולו לזה ואם זה שמכחישו נשבע שחציו שלו א"כ בחצי השני שלא נשבע להכחישו הרי המוכר כשני עדים וא"כ כשנשבע כדתנן במתני' שאין לו פחות מחציו לא הי' ראוי ליטול אלא רביע וכה"ג כת' הרא"ש פ' אלו מציאות גבי סימנין וסימנין ועד א' יניח דלא אמרי' יניח עד שישבע מתחלה להכחיש העד ואח"כ יניח וכל זמן שלא נשבע להכחיש העד הרי הוא כשנים ע"ש והכי נמי כל זמן שלא נשבע שכולו שלו להכחיש העד לגמרי ולא נשבע להכחישו אלא בחציו הרי העד בחציו השני כשנים ואין לו אלא רביע ואפי' לדעת הש"ע בסי' רס"ז דסימנין וסי' מנין וע"א יניח דאין צריך לישבע נגד העד היינו מטעמא שכת' שם בב"י דכיון דאחר השבועה יניח למה ישבע בחנם ע"ש אבל הכא אם ישבע שכולו שלו נגד העד יטול חציו ואם אינו נשבע אלא בחציו אינו נוטל אלא רביע ותו לא הוי שבועת חנם וא"כ פריך שפיר וליחזי זוזי כו' כיון דהמוכר הרי הוא עד א' היכי תני זה ישבע שאין לו פחות מחציו כו' ויחלוקו הא כל זמן שאינו נשבע אלא בחציו אינו בדין שיטול אלא רביע וכמ"ש:
(ג) שהרי אינו נוגע בעדותו כ' בהגהת אשר"י רפ"ק דמציעא דהאידנ' דאיכ' שבועת היסת לא הוי עד כיון שיכול שכנגדו להשביעו ולומר תן לי מקחי שקניתי ממך ועד הצריך שבועה לא הוי עד וע"ש. ועמ"ש אא"ז בס' מעד"מ ומ"ש בש"ך דאכתי מצי טען שמשך מן המוכר והניחו שם והמוכר נתנו אח"כ לחבירו וע"ש דמפרש לה שפטר משבועה אלא דמסתימת הפוסקים אינו כן דכל כה"ג ה"ל לפרושי דמיירי שפטרו משבוע' ולכן נלפע"ד טעמא דפוסקים דלא חשבו ליה נוגע משום דאף ע"ג דטוען קניתי ממך באחד מדרכי הקני' ואתה נתת אותו לחבירו כיון דהשתא מיהא ליתי' בחזרה דהא השני אוחז בו אינו משלם אלא כשעת הגזילה ודינו בכסף או במיטב וכיון דכאן אין הכחשה ביניהם אלא בגוף החפץ ולא בדמים א"כ אינו נוגע בעדות כיון דליתי' עכשיו בחזרה וכמ"ש ובהגהת אשר"י אפשר דמיירי שלקחו בזול ונ"מ בדמים אבל הש"ע מיירי היכא דליכא נ"מ ביוקרא וזולא אלא שתובעין זה את זה בגוף החפץ ובזה לא הוי נוגע מטעמא שכתבנו אמנם נרא' דאפי' היכא דאי' נ"מ בדמים וכגון שלקחו בזול נמי לא חשיב נוגע כיון דהמוכר כל זמן שמקחו בידו נאמן אפי' בלא מגו וכמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות ע"ש. וא"כ ממ"נ נאמן אם טוען אני קניתי ממך ואתה נתתו לשני א"כ כדין עבד דהא כל זמן שמקחו בידו נאמן וכמו בשליש נאמן דאפי' הוציא השלישות מתחת ידו בלא עדים נאמן היכא שידוע שהשליש נתנו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו פ' המקבל דשליש אע"פ שאין שלישותו יוצא מתחת ידו הוא נאמן לזכות למי שנתנו לידו דכיון שמסרו לידו ובשעת מסירתו הי' נאמן אע"פ שלא מסרו בעדים תפיסתו מוכחת עליו דאיהו יהיב ליה והוי כאלו אמר ענין שלישותו בעדים ע"ש וכ"כ במרדכי פ' התקבל ובתשו' מיימוני ס' משפטים סי' מ"ד דשליש נאמן אפי' במקום שאין שלישותו בידו עכשיו ואמרי' כדין עבד וע"ש וא"כ ה"נ כיון שמודה שהמוכר נתנו לו והרי המוכר נאמן בזמן שמקחו בידו ואם טוען שלא בא לידו מיד המוכר אלא שחטפו מיד המוכר או מיני' א"כ פשיטא דאין המוכר נוגע כלל והרי הוא עד א' ודוק:
(ד) לא שנא נקט זוזי מחד ולדעת ר"ח דס"ל דהיכא דקיבל זוזי מחד אמרי' מסתמא לזה נתרצה שקיבל ממנו המעות ואם אומר שנתרצה לשני נראה דאכתי ה"ל עד אחד ואע"ג דאמרי' מסתמא לזה שנתן המעות נתרצה עד אחד נאמן יותר מאלפי חזקות לחייבו שבועה דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד א' מחייבו שבועה ושני עדים נאמנים נגד חזקות טובא וה"ה עד א' לשבועה ועמ"ש בסי' פ"ד סק"ד ור"ח לא קאמר אלא אריש' דבזמן שמקחו בידו נאמן כשנים דאם אומר שנתרצה לשני שלא נתן המעות דל"מ מיגו דמוכר דה"ל מגו במקום חזקה אבל ע"א נגד חזקה מהני והיינו דכת' רמ"א ל"ש נקט זוזי מחד והיינו לו' שנתרצה לשני שלא נתן מעות דה"ל נגד חזקה ואפ"ה עד א' מהימן נגד חזקה וכמ"ש:
סעיף ב עריכה
(ה) ואם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד. נראה דס"ל להרמב"ם דאפי' לצאת ידי שמים נמי אינו אלא למדת חסידות אבל שאר בני אדם אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב דבעלמ' היכא דאתמר לצי"ש כל ישראל בכלל האזרח והגר וכאן אינו אלא למדת חסידות והיינו ממה שאמרו ביבמות מעשה בחסיד אחד ואמר ר' עקיבא אינך יוצא עד שתחזיר לכל א' וא' ע"כ משמע דאינו אלא לחסיד ובזה ניחא הא דכ' בסעיף א' דאפי' לצאת ידי שמים פטור משום דבמקח אפי' לצי"ש פטור כיון דלא ה"ל למידק והך לצי"ש דהכא אינו אלא ממדת חסידות וכבר נתקשו האחרונים ממ"ש בסי' ש' ועש"ך ולפמ"ש ניחא:
סעיף ג עריכה
(ו) ונשבע על שקר. והא דאמרי' בעבד איסור' דצריך לשלם לכל א' וא' כדאמרי' בגזל מחמשה וכן באה"ע סי' מ"ט בקידש בביאה דחייב מדינא לכל א' וא' נראה משום דהתם חיוב בעבירה כמו בגזל דהחיוב בא לו על שעת הגזילה דהוא באיסור' וכן במקדש בביאה דחיוב כתובה על קידושי ביאה דהוא בעבירה אבל הכא במקח חיובו על המקח בהיתר ועל שבועתו לשקר ליכא חיוב ממון כלל בעושה תשובה והודה אז הוא דחייב בתשלומין אבל כל שלא הודה בתשובה ליכא חיוב כלל על שבועתו לשקר ודוק. ועש"ך ואין להקשות אי בעושה תשובה ורוצה לשלם בלא"ה חייב לצי"ש וכמ"ש בש"ע סעיף ג' דכבר כתבנו בסק"ה דאינו אלא מדת חסידות אבל הכא עבור שבועת הפקדון ותשומת יד כל ישראל בכלל ומ"ה כל שהודה בתשוב' הרי רמי עלי' חיוב התורה מחמת שבועת שקר וכיון דרמי עליה חיוב מחמת תשומת יד מחייב לשלם לכאו"א דה"ל כמו גזל מה' בנ"א דחיובו בעבירה ואם אינו עושה תשובה ליכא תשלומין כלל על השבועה דכתיב והודה והמקח בהיתר נעשה: