קצות החושן על חושן משפט רד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) וחייב לקבל מי שפרע. ואם כופר ואומר שלא קיבל הדמים על המקח כלל אלא אומר שנתן לו המעות דרך הלואה או פקדון מחזיר המעות עמ"ש בסי' פ"ח סקכ"ב דכה"ג דאין בזה כפירת ממון אין אוררין אותו לנוכח כיון שכופר אלא אוררין סתם בב"ד הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו:
סעיף ה
עריכה(ב) והניח משכון על הדמים. והוא דעת הרי"ף והוא מבואר בשטה מקובצת בפ' הזהב מהא דאמרינן שם דף מ"ז תנן אבל אמרו מי שפרע אא"ב מעות קונות מש"ה קאי באבל אא"א מעות אינן קונות אמאי קאי באבל משום דברים ובדברים מי קאי באבל ומשני דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל ומשמע דלר' יוחנן דקי"ל כוותי' דאמר דבר תורה מעות קונות ובמשכון דאינו קונה דבר תורה אינו באבל ואע"ג דאהדרינן דברים ומעות קאי באבל היינו לריש לקיש אבל לר' יוחנן טעמא משום דד"ת מעות קונות וע"ש שכ' עלה ז"ל ומיהו איכא למידק מהא דאמרי' פ' א"נ האי סטימתא קניא למאי הלכתא כו' למי שפרע אלמא אע"ג דמדינא לא קני מוסרין אותו למי שפרע ומשום דסמכ' דעתי' ואמרי נמי בהאי פרקא האי גברא דיהיב זוזי אנדוניא דבי חמוה זל נדוניא אתא לקמי' דרב פפא ומסיק דאם משלח לא פסק כשער הגבוה שקיל כדמעיקרא ואי לא מקבל מי שפרע ואע"פ שלא היתה נדוניא לשליח זה באותו שעה וע"ש שהאריך וכת' בשם תשובת הר"ן מג"ש דס"ל דאפי' לדידן דקי"ל כר' יוחנן אפ"ה דברים ומעות אפי' במקום שאין מעות קונות ד"ת קאי באבל וע"ש באורך. ולענ"ד נראה בהא דמקשי אא"ב מעות קונות דלכאורה כיון דכבר עקרוה חכמים קנין מעות א"כ לענין מי שפרע נמי מאי אולמי' לר' יוחנן מלריש לקיש ולכן נראה דודאי כל שנותן הכסף על המקח אע"ג שאינו קונה ראוי למיקם במי שפרע דלא גרע מסטימתא דמוסרין אותו למי שפרע אלא דהכי פריך בשלמא לר' יוחנן דס"ל דבר תורה מעות קונות וכיון דקונה דבר תורה רשאי המוכר להשתמש במעות וכמ"ש תוס' פ' המפקיד (דף מ"ג) דלר' יוחנן לא הפקיעו חכמים כח שיש למוכר במעות ויוכל להשתמש בהן אבל לריש לקיש דמשיכ' קונה אין המוכר רשאי להשתמש במעות ע"ש וא"כ לר' יוחנן דזכה המוכר הכסף ורשאי להשתמש בו ראוי למיקם במי שפרע כיון שכבר קיבל תכסף וכמ"ש דלא גרע מסטימתא אבל לריש לקיש דמעות אינו קונה דלא זכה המוכר בכסף ואינו רשאי להשתמש בו עד אחר משיכת הלוקח במקחו וא"כ אין הכסף ביד מוכר אלא כמו פקדון אמאי קאי באבל הא הכסף שנתן עדיין ברשות לוקח ופקדון כל היכא דאי' ברשות מאריה אית' וליכא תורת מעות כלל ומשני משום דברים ופריך ובדברים מי קאי באבל כיון דכסף ליכא כלל וכמ"ש ולזה מסיק דאפ"ה דברים ואי' בהדי דברים מעות קאי באבל אע"ג דכסף אינו כלום ולא זכה כלל בכסף אפ"ה בהדי דברים קאי באבל. ובזה הוא דקי"ל כר' יוחנן דאינו במי שפרע אלא היכא דאי' כסף והיינו שהמוכר זוכה בכספו ומש"ה במשכון כיון דקי"ל מנה אין כאן משכון אין כאן ואין אדם יכול לשעבד משכון בלי חיוב גופו וכמ"ש אשר"י פ"ק דקידושין וכן כת' בש"ע סי' ר"ז לענין שידוכין א"כ ליכא כסף כלל כיון דלא זכה המוכר במשכון כלל וברשות לוקח הוא עדיין וגבי סטימתא דאי' מעשה קנין עכ"פ אפי' כל דהו קאי באבל ובמשכון משום דנתינת המשכון לאו מעשה הוא כלל כיון דאינו זוכה במשכון וניחא נמי האי דפ' א"נ דמקבל מי שפרע אע"ג דהנדוניא לא הי' ברשותו משום דהתם אדעתא דהכי נותן שישתמש בהם כמ"ש תו' פ' המפקיד שם (דף מ"ג) שהקשו לריש לקיש דאסור המוכר להשתמש הא דאמרי פוסק עמו על הגדיש או על השער שבשוק מה מרויח בהקדמת המעות ותירצו דאפי' בסתמא כיון שהלה פוסק ומקדים לו מעות חצי שנה מן הגדיש עד ימות הקיץ אדעתא דהכי נותן שישתמש בהן ע"ש וא"כ התם גבי נדוניא דמקדים מעות אדעתא דהכי נותן שישתמש בהם ואיכא מעות שזוכה בהם המוכר ודאי קאי באבל אע"ג דאינו קונה וכמ"ש דה"ל כמו סטימותא אבל היכא דאינו מקדים המעות לזמן אין המוכר רשאי להשתמש עד שיזכה הלוקח במקחו למ"ד מעות אינו קונה והיינו דפריך לריש לקיש ממתני' דקאי באבל ומש"ה במשכון דליכא שום זכות במשכון ה"ל דברים בעלמא ודוק ונכון. ולשטת הרמב"ן והרשב"א פ"ק דקידושין דזוכה במשכון והא דאמרי' מנה אין כאן משכון אין כאן היינו דאינו ראוי לקנין כיון דלא יצא מרשותו ואגיד גביה והוא מבואר אצלינו בסי' ק"ל סק"ו א"כ במשכון נמי ה"ל במי שפרע אלא דאנן קי"ל דאינו זוכה במשכון כלל ומבואר בש"ע סי' ר"ז:
סעיף ח
עריכה(ג) במתנ' מועטת בפ' הזהב (דף מ"ט) אמר רב פפא ומודה ר' יוחנן במתנ' מועטת דסמכ' דעתי' ה"נ מסתברא דאמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אא"ב לא מצי למיהדר מש"ה רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה אמאי רשאי אשתכח דקא אכיל טבלים ופי' רש"י מש"ה רשאי שיש לו לסמוך על מ"ש שארית ישראל לא יעשו עולה ולא יתננו ללוי אחר והיא מתנה מועטת ע"ש. וקשה נהי שמובטח לו שבודאי יתננו לו אכתי במאי קנה לעשותו עכשיו תרומת מעשר כיון דעכשיו עדיין אינו שלו ולא זכה בו. וראיתי בשטה מקובצת שהרגיש בזה וכת' ז"ל רשאי בן לוי לעשות כתב ר"מ אע"פ שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לוי' דחשיב כאלו בא לידו כדאי' פ' כל הגט א"כ לא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרו' מכריו על תבואה שלו הרא"ש ז"ל עכ"ל ואכתי לא אתברר דמ"ש דמיירי במכירי לוי' קשה ממ"נ אי נימא דמכירי כהונה חשיב כמו קנין ממש א"כ היכי מוכח מינה מתנה מועטת כיון דמכירי כהונה חשיב קנין ממש והוי זכיה גמורה ואי נימא שמכירי כהונה אינו קנין ממש אלא דמכירי כהונה ה"ל כמתנ' מועטת דאסור לחזור וכמבואר בתוס' פ' י"נ (דף נ"ג) ד"ה הכא במכירי כהונה ע"ש שכתבו טעמא דמכירי כהונה משום מתנה מועטת דאסור לחזור ואע"פ שאם רצה לחזור בו יכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא הדר הוי מוחזק ע"ש ועמ"ש בסי' ער"ח סקי"א וא"כ אכתי אינו אלא כמו מתנה מועטת דאינו קנין ואינו שלו והאיך יכול לעשותו מעשר ונהי דגבי בכור חשיב מוחזק אבל קנין אינו ומ"ש עוד דלא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכריו על תבוא' שלו נמי קשה לי דהא מעשר אינו שלו ואין לו בו אלא טובת הנאה וא"כ היכי מצי ליתן רשות לתרום משל אחרים ואפי' למ"ד טובת הנאה ממון אינו אלא בערך טובת הנאה אבל גוף התבואה אינו שלו ואפשר דהרא"ש ס"ל דלמ"ד טובת הנאה ממון ה"ל כאלו כל המעשר שלו ועמ"ש בסי' ער"ח סק"א סברא זו בשם הריטב"א אלא דאכתי תיקשי כיון דאנן קי"ל טובת הנאה אינו ממון וצ"ע ובעיקר הקושיא נראה לפמ"ש הרא"ש בנדרים (דף ל"ד) בשם הר"ר אליעזר ממיץ דהיכא דהיה לפניו ככר של הפקר ואין אדם סמוך לו אלא הוא שיכול לזכות בו יכול להקדישו כיון דבידו לזכות בו כדאמר בפ' אע"פ גבי שדה שמשכנתי לך יהי' הקדש משום דבידו לפדות' ע"ש. וה"נ כיון דודאי לא יחזור משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ה"ל כבידו לזכו' כיון דודאי יתננו לו ולא יחזור ובידו מהני לכל הדברים לתרומה ולמעשרות כדאי' פ' האומר גבי בידו לתלוש ע"ש וה"נ ודאי יתננו לו אלא שמחוסר קנין והרי בידו לפדותו וכמ"ש ודוק:
סעיף י
עריכה(ד) בחוב שיש לי אצלך והוא דעת הרמב"ם פ"ו מהל' מכירה ע"ש במ"ש הרב המגיד דס"ל להרמב"ם דהא דאמרי' בפ"ב דקידושין ושוין במכר שלא קנה אידחי' מהאי סוגיא ר"פ הזהב ויש דמים שהן כחליפין דמי שור בפרה ואינו מחלק בין הנאת מחילה ע"ש אבל החולקין ס"ל דלא אידחי' האי סוגיא דפ"ב דקידושין והאי דפ' הזהב מיירי באומר להדיא בהנאת מחילת מלוה דכה"ג ודאי מהני במקום כסף וחוב הבא מחמת מכר משום דאינו שכיח אוקמה אדיני תורה שקונה במעות ובב"ח סי' קצ"ט הביא בשם הרמב"ן והרשב"א במה שהקשו בהאי סוגיא דדמי שור הרי הוא כחליפין דהא מלוה אינו קונה ומה שתי' דמיירי בהנאת מחיל' מלוה וכת' עלה ז"ל והא ודאי ליתי' דא"כ בחוב שלא מחמת מכר נמי יהא קונה בהנא' מחיל' מלוה ומ"ש זה מזה וכ"כ רבינו בסי' ר"ד להדיא דבהנא' מחיל' מלוה קונה אפילו בחוב שלא מחמת מכר עכ"ל ואינו קושיא דודאי הנאת מחיל' מלוה לא עדיף מכסף ממש וכיון דכסף אינו קונה מדרבנן ה"ה הנאת מחיל' מלוה דלא עדיפא אלא החוב הבא מחמת מכר דהוי מלתא דלא שכיחא אוקמה אדאורייתא בקרקע דנקנה בכסף מהני מחיל' מלוה כיון דהנאה זו כמו כסף ואם אינו בהנאת מחיל' אינו כסף כלל ומקדש במלוה אינ' מקודשת וכן במכר אינו קונה וזה פשוט. וכת' הב"ח בי"ד סי' ש"ך וז"ל והכי נקטינן דאפי' דיעבד דלא עביד אלא חדא או מעות או משיכ' הוי ספק בכור והארכתי בזה בתשו' ואפילו עביד תרוייהו מעות ומשיכ' אלא דלא נתן לו המעות מיד ליד בשעת הקנין אלא שהבטיח ליתן והאמין לו אע"פ שנתן אח"כ אין מעות אלו קונות ואין צ"ל אם הישראל היה חייב לגוי וא"ל פרתך קנוי' לי במעות כך וכך שאתה חייב לי והקנה לו הישראל דפשיטא דאין זה קנין מעות וכל זה נתבאר בתשובתי בס"ד עכ"ל וכ"כ בש"ך יו"ד שם ע"ש. ולפי מה שנתבאר דהנאת מחילת מלוה מהני כמו כסף א"כ ה"ה גבי בכור היכא דהי' הישראל חייב מהני ליה משיכה ושיאמר הרי פרתך קנוי' בהנא' מחיל'. אמנם לענ"ד נרא' דהיכא דאיכא משיכ' ומוכר לו בעד חובו מהני אליבא דכ"ע אפי' אינו אומר בהנאת מחיל' דלפמ"ש תוס' בע"ז פ' השוכר (דף ע"א) דאפי' למ"ד מעות קונות במציא' ומתנ' דליכא מעות לכ"ע במשיכ' ע"ש וכ"כ בהגהת אשר"י פ"ק דבכורות במוכר עובר פרתו דסגי בכסף אליבא דכ"ע כיון דאין לו מה למשוך ע"ש. וא"כ ה"נ במוכר בעד חובו סגי במשיכ' דלא גרע ממציא' ומתנ' כיון דאינו מחוסר כסף וה"ה בזה אינו מחוסר כסף דמוכר לו בעד חובו והרי נתקבל חובו ודוקא היכא שמוכר לו בעד כסף ועדיין לא קיבל את הכסף הרי מחוסר כסף אבל זה המקח אין אלו דמים ואינו קונה אלא בעד חובו והרי מוחל לו חוב וחשיב כאלו קיבל דמיו וכיון דאינו מחוסר כסף קונה במשיכ' גרידא כמו במתנה וזה נראה ודוק:
(ה) שהרויח לו זמן פרעון. ז"ל הטור כתב הרמב"ם אבל אם היה לו חוב עליו כו' ובקרקע כה"ג קנה אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שלא קנה אפי' המעות עדיין בעין דמלוה להוצא' ניתנה כו' אבל אם אמר לו יקנה שדך בהנאת מחילת מלוה קנה ואפי' לא מחל לו כולו אלא הרויח לו הזמן כגון שהגיע הזמן לפרוע והרויח לו הזמן ואמר לו יקנה שדה שלך בהאי הנא' שהרוחתי לך קנה עכ"ל ונרא' דהרא"ש לא קאמר אלא למיקני שדה גופה אבל דמי השדה צריך להחזיר דהא ה"ל רבית קצוצה וכדאמרי' פ' א"נ גבי גלימא דרבית דקנה גלימא ומטעמא שכתבו הפוסקים דמקח הנעשה באיסור קנה ובפ"ק דקידושין (דף ו) במקדש בארווח לה זימנא דמקודשת והוי הערמ' רבית ופי' רש"י דלא הוי רבית קציצ' כיון דלא קץ לה מידי אלא שנתקדש' לו ע"ש והכ' בקנין שדה דאי הוי רבית קצוצה בארווח ליה זימנא ואפי' אחר הלוא' הוי רבית קצוצה וכמ"ש בטור וש"ע י"ד סי' ק"ס. ולדעת תוס' שם אפי' בקידושי אשה כה"ג ה"ל רבית קצוצה אלא שפי' שם דמיירי באיש אחר שנתן פרוטה וכו' ע' שם וא"כ ודאי רבית קצוצה הוי אלא דאפ"ה קונה השדה כמו בגלימ' דרבית דמקח הנעש' באיסור קונה. ולפ"ז נראה דהיינו דוקא בקרקע אבל במטלטלין כה"ג אינו במי שפרע דמקח הנעשה באיסור אינו במי שפרע וכמ"ש הרמ"א בסי' ר"ט סעיף ו' דאם פוסק באיסור כגון עד שלא יצא השער ליתיה במי שפרע וע"ש ומכ"ש הכא דה"ל איסור תורה דליתיה במי שפרע ולזאת תמהני על הרמ"א שכתבו לענין מי שפרע ולענ"ד כה"ג דארווח זימנא הוי באיסור אין בזה משום מי שפרע וז"ב:
סעיף יא
עריכה(ו) אני גובה בחובי. עי' מה שכתבתי בסי' ק"ל סק"ה: