קצות החושן על חושן משפט ל
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
(א) שהדין מרומה. עיין בריב"ש שכתב דנהי דבעינן דרישה וחקירה בדיני ממונות בדין מרומה מכל מקום אינו כדיני נפשו' ממש שנפסול עדותן כשיאמרא"י על הדרישה וחקירה וכ"כ רמ"א בסעי' ט"ו אבל בתשובת מוהר"ר בצלאל סימן ה' כתב דדין מרומה בדיני ממונות הוי כד"נ ממש וכל שלא נעשה בדרישה וחקירה היטב עדותן בטילה הובא בכנסת הגדולה וניחא בזה ליישב דברי רש"י בפ"ד אחין דף ל"א מפני מה לא תיקנו זמן בקידישין דהיכי נעבד נינחה גבי דידה מחקה לה אי הכי גירושין נמי נימא הכי ומשני התם להצלה דידה קא אחי וכתב רש"י ואי מחק' קטלינין לה דמוקמינן לה בחזקת אשת איש והקשו בתוספות מסוגיא דפ"ב דגיטין דף י"ז גזיי' לזמן ויהיב נהלי' מאי הועילו חכמים בתקנתן ומשני לרמאי לא חיישינן אלמא כי ליכא. זמן קטלינין לה:
ונראה דרש"י כתב שם ז"ל לרמאי לא חיישינן לרמאות כזה ניכר ונגלה לא עבידי אינשי דעבדי ולא חשו רבנן להכי עיין שם ויש לנו לומר דכיון דהוא רמאו' קטלינן לה דהא כתב בנימוקי פ' אד"מ וז"ל אבל היכא דליכא ספק רמאו' לא בעי דרישה וחקירה כדאמרינן הכא כאן בדין שאינו מרומה ואף על גב דמדאורייתא בעינן כד"נ דכתיב משפט א' רבנן הוא דתיקון הכי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וכן גט דמכשרין אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא הוא דלא בעי דו"ח משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' ולהכי א"ש דלרמאי ל"ח דהא בדין מרומה הדרא לד"ת אם כן ממילא קטלינין לה דהא גט שאין בו זמן ליכא דו"ח וכמ"ש בנימוקי בדין מרומה אפילו בד"מ דו"ח ואם כן ממילא קטלינין לה כיון שהיא רמאות והיינו דקאמר בש"ס לרמאי לא חיישינן כיון דודאי רמאות הוא ממילא איפסל אין בו זמן ודו"ק:
(ב) דבר איסור. הנה בעדות גיטין וקידושין מבואר בשלחן ערוך אבן העזר סימן י"ז וסימן מ"ב דא"צ דו"ח אבל מהורש"ל כתב בשם אגודה בתשובה סימן ל"ג דעדי גיטין וקידושין צריך דו"ח ועוד דעת כמה פוסקים דס"ל הכי והובא בכנסת הגדולה וקשה לשטתם הא דאמרינן בפ"ב דגיטין מפני מה תיקנו זמן בגיטין דהא ודאי צריך זמן דאם אין זמן אין דו"ח דהוא באיזה יום ועוד אפילו בגיטין כשר אם כתב בו שבוע ואף על גב דאין בו זמן של חודש ושל יום השבוע דהוא משבע חקירות ועוד דבקידושין ליכא זמן כלל וכדאי' בפ"ד אחין ואמאי הא בעינן דרישה וחקירה ועמ"ש בסק"א בשם הנימוקי וכבר הקשה הפני יהושע בהאי דפ"ב דגיטין בחידושיו שם:
ונראה לפי מ"ש הר"ן בחידושיו פרק אין בודקין דהיכא דבאו עדים לפני בית דין והעידו היום לוה פ' מנה מפ' תו לא צריך למיבדק באיזה שבוע ובאיזו שנה ובאיזו חודש כיון שאומרים היום ועיין שם ואם כן כיון דקיימא לן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכאלו העידו אז בפני בית דין בשעה זו גירש פ' את אשתו ואם כן הרי נחקרה כל החקירות כיון דאמרו בשעה זו ואף על גב דהשתא כשבא לפנינו הגט לא ידעינן באיזו יום ובאיזו שנה מכל מקום כיון דאלו היה ידוע שאלו העדים כבר נחקרה עדותן בבית דין באיזו שעה אף על גב דהשתא לא ידעינן כיון דכבר נחקרה עדותן בהכשר עדותן קיימח ואם כן הוא הדין בעדות שבשטר כבר נחקר' עדותן באיזו שעה ובאיזה שנה כיון דאמרו בשעה זו בשעה שחתמו תו לא צריך והנימוקי דהוכיח מגט שאין בו זמן דאין צריך דרישה וחקירה נראה דס"ל כשיטה שהביא שם בר"ן בחידושיו דאפילו אומר היום צ"ל כל החקירות באיזו שנה ובאיזו שבוע ואם כן שפיר מוכח דא"צ דרישה וחקירה ועיין במאור פ' אין בודקין אבל לפי מ"ש הר"ן דאם אומר היום אין צריך דרישה וחקירה ואם כן עדות שבשטר נעשה כאומר בשעה זו וכמ"ש אבל עדות בע"פ צריך דרישה וחקירה ודו"ק ☜והא דפריך בפ' אד"מ ואי ס"ד דלא בעי דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרין נראה דרש"י כתב שם מאוחרין שהלואה היה בניסן והם איחרו לכותבו עד אייר ועיין שם ואם כן כיון בשעה שחתמו ה"ל כמעידין ראובן לוה משמעון זה ימים רבים ולא העידו באיזו שעה ובאיזו יום והוא ודאי בלא דרישה וחקירה כיון דמעידין על מעשה אשר כבר נעשה אבל גיטין וקידושין העדות שלהם על המעש' אשר נעש' בשעה שחתמו דהא באותו שעה הוא הזמן ואם כן היינו חקירתן דאמרי בשעה זו וכמ"ש ובנימוקי יוסף ר"פ אד"מ נטה מדרך רש"י ופי' מאוחרין אמאי כשרין היינו בכתיבתן אחרו את הזמן ועיין שם ולפי מ"ש דברי רש"י בדקדוק הוא דשטר שנחתם בו ביוס אפילו בלא זמן היינו חקירת באותו שעה וכן באיחרו זמן על אחר כמה ימים מכל מקום כיון דהעידו על שעת חתימתן מה בכך שאחרו הזמן הא חקירתן והגדתן על שעה שחתמו ולכן כתב רש"י מאוחרין שאחר הלואה והוי עדותן בהלואה הקודמת ולא אמרו באיזו יום ובאיזו שעה בזה לא הוי דרישה וחקירה כיון דמעידין על הלואה הקודמת לראי' ודו"ק:
סעיף ב עריכה
(ג) תובעו שניהם. דאלו לא תבע שניהם היו ע"א מוכחש מפיו ולא תלינן דטעו בבדיקות אלא אם העדים מכחישים זה את זה אבל העד עם בעל דין כשהוכחשו אפילו בבדיקות לא תלינו דטעו. וכתב הסמ"ע ודעת נ"י בא' אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן א"צ לתבוע שניהן ולפי דעתו נראה פשוט דה"ה בא' אומר מנה וא' אומר מאתים דא"צ לתבוע שניהן לא כמ"ש בע"ש לחלק ביניהם במנה שחור ולבן דא"צ לתבוע שניהם ובמנה ומאתים כתב דצריך לתבוע דזהו דלא כמאן וכו' ע"ש:
אמנם נראה ראי' מכרחת דבמנה ומאתים ודאי לא תלינן בטעות כשהוכחשו העד עם בעל דין מהא דאמרינן פ' י"נ דף קכ"ח שלח לי' ר' אבא לרב יוסף ב"ח המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדי' מעידי' שפרע כולו הרי זה נשבע וגובה מחצה מבני חורין וכן הוא בטור וש"ע סימן פ"ב ואי נימא דתלינן הטעות בבדיקות דמנה מאתים אם כן הרי יש ללוה עדים דפרע מחצה ולמה נשבע אע"כ דבמנה ומאתים ודאי לא תלינן טעותא בין עדים לבעל דין והוכחשו עדים עם הלוה וז"ב:
☜אחר כתבי מצאתי בחידושי הר"ן פ' ז"ב הביא שם ראי' זו לענין מנה ומאתים וכתב זו הוא שיטת הרמב"ן ז"ל שכתב הר' דוד משמו וז"ל שם והראב"ד ז"ל כתב בתשובה שהכחשת העדים עצמן והכחשת התובע עם העדי' כולן שוין הם שבכולן אם הוכחשו בבדיקות שהוא דבר שאינו בקיום הממון ליכא הכחשה וכן כשזה אומר מנה וז"א מאתים בכולן יש בכלל מאתים מנה ע"כ והר"ן כתב עליו ז"ל ודאי א"צ הכחשות התובע והעדי' בבדיקות כגון שתובע מנה שחור והעדים אומרים מנה לבן שאינה הכחשה לענין העדים עצמן לא חלקנו בהכחשת התובע והעדים אלא בדין יש בכלל מאתים מנה מפני שהוא הכחשה שהוא בקיום הממון אלא שהכשירו בעדים מטעם יש בכלל מאתים מנה אבל בהכחשת התובע אין לומר כן מפני שיכול לפסול העדות שהוא לזכותו וכדכתיבנא לעיל מה שאין כן בעד שאינו יכול לפסול דברי חבירו עד כאן לשונו ומבואר כדברי הע"ש לבד הראב"ד דס"ל אפילו במנה ומאתים לא הוי הכחשה אבל כבר הכריע הר"ן דבמנה ומאתים הוי הכחשה וכדמוכח. לה מהאי דפ' י"נ וידוע דרוב דברי נימוקי יוסף הוא בשיטת הר"ן:
ועיין בטורי זהב שהקשה בדברי הטור דמצריך תובע שניהן ובסימן קמ"ה גבי שני חזקה כתב הטור באחד אומר אכל' חטין א' אומר אכלה שעורין דהוי חזקה דהוי בדיקות ולא התנה דיצטרך המחזיק לומר כדברי שניהן ועמ"ש ישוב לקושי' זו בסימן פ"ב סעיף י"ג:
סעיף ג עריכה
(ד) שבועת התורה. והא דלא משתבע מדר' חייא דהכא כיון דליכא עדי' אלא ע"י צירוף לא שייך הא דר' חייא ועיין סמ"ע וש"ך חולק בזה עיין שם ובט"ז ראיתי שכתב בזה טעם מחודד הא דלא שייך דר' חייא בעדות ע"י צירוף משום דהא דהעדאת עדים מחייב שבועה ילפינן לה בק"ו מפיו וע"א ומה פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין שבועה ועדות ע"י צירוף וכן עדות מיוחד' לא מהני בקנס כמו דלא מהני בא' אומר נסתר' שחרי' וא' אומר נסתרה ערבית לענין איסור אישות וכמ"ש בית יוסף וכן קנס אין מחייבין אותו אלא בעדים שראו כאחד כנ"ל ברור ומוכרח עד כאן לשונו הטורי זהב ועיין שם ול"נ דאין ענין קנס לאיסור אישות דבאיסור אישות הטעם דהוא נוגע לד"נ והוי דינו כד"נ ובעינן ראו כאחד ושיגידו כאחד אבל קנס דינו שוה בזה לדיני ממונות וראי' לזה בפ' מרובה דף ע"ד עפ"י ע"א פשיטא אמרי הא קא משמע לן עפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א מה עפ"י ע"א כי אתי ע"א מצטרף בהדי מחייב עפ"י עצמו נמי כי אתי עדים מחייב ולאפוקי כו' וכתב רש"י ד"ה כי אתי ע"א דהלכה כר"י ב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו ע"כ ובד"נ ודאי בעינן שיגידו שניהם כאחד וכדאי' בסנהדרין דף ו' דמקשינן הגדה לראי' וכיון דבעינן ראי' כאחת ה"נ הגדה כאחת ואי נימא דקנס דינו שלו שוה כדיני נפשות היאך שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר והא מקשינן הגדה לראי' וגם בלאו הכי אין לומר דקנס דינו כד"נ לענין ראי' כאחת ולענין הגדה דינו כד"מ דלא בעי הגדה כאחד זה ודאי ליתי' אע"כ דקנס שוה בזה לד"מ ואין קנס חלוק מד"מ כלל לזה ואם כן ממילא קאי הק"ו גם לעדות מיוחדת וזה ברור וגם בתומים ראיתי שכתב כדברי הטורי זהב וליתי' וכמ"ש גם מתוספות מרובה שם משמע דלריב"ק שומעין דבריו היום ושל חבירו למחר וכמ"ש רש"י ע"ש:
ועיין בתוספות פרק קמא דמציעא ר"ח כר"מ ס"ל דאמר אם הביאו שנים לידי מיתה תמורה כו' והקשו תוספות אם כן יאמר ר"ח ק"ו דר"מ לענין שבועה אם הביאו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאו לידי שבועה הקלה מ"ש בש"ך דעדים שע"י צירוף נמי מחייבי שבועה אם כן טפי עדיף ק"ו מקנס דכל העדאת עדים מחייב שבועה וזה פי' שאינו מחייבו קנס עדים שמחייבין אותו קנס אפילו ע"י צירוף וכמ"ש אבל שנים שמביאין לידי מיתה ודאי אינו ע"י צירוף ואם כן עדיף האי ק"ו דר"ח:
סעיף ז עריכה
(ה) פ' החזיק בקרקע. וכתב במשרים דאם ע"א אומר בפני ובפני עד שמת נתן לפ' בניסן ועד אחד אומר בפני ובפני עד שמת נתן לפ' בתשרי דהוי כשני שטרי מתנות על ענין א' דאז ביטל שני לראשון ומשני ליכא אלא חד סהדא ועיין בית יוסף שכתב ע"ז ז"ל ודברים תמוהים המה ע"כ ובד"מ כתב ז"ל ואיני יודע למה כי לפי הנראה דינא הכי דהא המקבל מתנה מודה דע"א שקר דא"א להיות ב' העדיות אמת ואם כן אין במתנה אתרונה רק ע"א ודמיא להא דכתב הר"מ דאם המלוה תובעו רק מנה א' כו' עיין שם וראיתי בב"ח שכתב על דבריהם ז"ל ולפע"ד פשוט דהב"י הבין דשני העדיות מעידין שנתן המתנה לראובן והיינו הלואה אחר הלואה דמצטרף אבל אם עדות הראשונה היא שנתן המתנה לראובן והאחרונה היא שנתן המתנה לשמעון זה ודאי דמי לשני שטרי מתנה וכו' והפסיד מקבל מתנה וזה דעת הרב בד"מ ולענין הלכה זה וזה אמת עכ"ל:
ושותא דמרן הב"ח לא ידענא דודאי גם בד"מ הבין שהעידו על מתנה שנתן לאיש א' ז"א בניסן וז"א בתשרי אלא כיון דביטל שני את הראשון ליכא אלא מתנ' בע"א וכמבואר בטור וש"ע חו"מ סימן ר"מ דביטל שני את הראשון וכדאי' בפ' נערה דאמרינן אודי לי' שהראשון מזויף ונתרצה לקנות מזמן שני ואם כן ליכא אלא ע"א במתנה השנית וזה פשוט:
ובדעת הבית יוסף יראה משום דלא אשכחן בש"ס אלא שני שטרות היוצאין על שדה אחת ביטל שני את הראשון וכרפרם שם דאודויי אודי לי" ובשטרות דוקא שייך אודי לי' דאפשר הוא מזויף וכמ"ש רש"י שם ואף על גב דכת"י יוצא ממ"א אימר ציורי צייר לי' אבל היכא שהעדים קיימים ואמרין עדותן בע"פ ל"ש אודי לי' כיון דלאו. שקר בודאי הוא ול"א אודי לי' שהראשון הוא עד פסו.ל דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקינן ועיין שם בש"ס פ' נערה דאמרו שם נ"מ לארועי סהדי ופירש"י החתומים בשטר הראשון וכתבו תוספות שם ז"ל תימא גדול הוא מה שפי' בקונטרס לפסול העדים דאין לפסול העדים בענין זה ונראה לר"י דאם יש לזה מקבל מתנה שום שטר אחר שהעידו העדים שחתומין בראשון מרעין לשטרא הואיל והוא מודה שהן פסולין א"נ לפסול חתימתן קאמר דאימר זיופי זייף הואיל והוא מודה שהשטר הזה מזויף ועיין שם ואם כן לפי תירוץ השני י"ל דל"א ביטל שני את הראשון אלא בעדות שבשטר ומשום דאימור זייף אבל היכא דהעדים קיימים לא פסלו לראשון והרמ"א אפשר דס"ל. כתי' הראשון שבתוספות ונ"מ לארועי סהדי אפילו אומרים בע"פ ומשום דאודי שהס פסולין:
סעיף ח עריכה
(ו) פרעו מנה. ואם אח"א ק' ואח"א ר' והעידו על זמן א' והלוה אינו אומר שניהן הנה לכאורה יראה דלא מצטרפו וכמו גבי מלוה שתובע ללוה בעינן תובע שניהם ואם אינו תובעו שניהן הוי מוכחש מפיו וכמ"ש בסעי' ב' אבל אחר העיון דע דכיון דהוא אינו אלא בדיקות ואמרינן דטעי כשהיה הכתשה בין העדים ואפילו הכי בין הבעל דין לעד ל"א דטעי ודיינין ליה בהכחשה אמנם אינו הכחשה ודאית אלא הכחשה ולאו הכתשה וראיה מהא דאמרינן פ' י"נ דף קכ"ד גבי לוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרע כולו דנשבע וגובה מחצה וא"נ דהוי ודאי הכחשה אם כן הרי השטר בחזקתו ואיך נאמן לומר על שטר פרוע הוא והעדים שמעידים על הפרעון הרי הוכחשו מבע"ד שהוא הלו' אע"כ כיון דאינו הכחשה אלא בבדיקות הוי הכחשה ולאו הכחשה ומספיקא לא מפקינן ממונא ומשום הכי נפטר הלוה ממחצה וכמ"ש בנימוקי יוסף שם ועמ"ש בסימן פ"ב שם. ואם כן השתא התם דהלוה מכחיש שני העדי' במנה ומאתיים אפילו הכי איבטל שטרא ולא מפקינין ממונא מכיש כשעד אחד אומר מנה והשני אומר מאתיי' ואין הלוה אומר כשניהם דאינו מוכחש אלא מע"א דהוי פרעון מספק ולא מפקינן ממונא מן הלוה וז"ב. ומ"ש בסמ"ע סעיף קטן כ"ז דבעינן שיאמר כדברי שניהם היינו בנדון דידי' דאח"א בניסן וא' אומר בתשרי והוא על זמנים מתחלפים ואם הלוה אינו אומר שפרעו אלא מנה הרי הוא מכחיש בודאי את האומר בתשרי אבל היכא דמעידים על זמן א' אלא שא' אומר מנה וא' אומר מאתים והלוה אומר כאחד מהם לא הוי הכחשה ופרוע ממנה ועמ"ש בסימן פ"ב בסעיף י"ג שם:
(ז) קודם ניסן. אין לו ביאור דהא אם כתוב בשטר שפרע בניסן סתם נמי דינא הכי וכמ"ש הסמ"ע. ואפ"ל לפמ"ש במ"ל בהל' מלוה דתוך זמנו מצי למטען סטראי כיון דלא עביד אינש דפרע גו זימניה אם כן ודאי על מלוה אחרת נתנו ולהכי כתב דאם נעשה קודם ניסן דאלו נעשה בניסן הוי מצי למטען סטראי לדעת הסוברין דתוך ל' הוי כמו חוך זמנו ואף על גב דקיימא לן דעביד אינש דפרע תוך ל' וכמבואר בסימן ע"ח מכל מקום אשכחן בשלחן ערוך הביא לפעמים דיעה זו דתוך ל' הוי כתוך זמנו וכמ"ש בשלחן ערוך סימן נ"ט סעיף ג' ועיין שם בש"ך:
סעיף ט עריכה
(ח) א"צ העדים. אבל בד"נ צריכין להעיד כ"א אליב' דכ"ע ובעדות גיטין וקידושין למאן דאמר דבעינן שיראו כאחד ה"נ בעינן שיגידו כאחד ומאן דלא בעי' ראי' כאחד ה"נ לא בעינן הגדה כאחד כנה"ג עיין שם והוא פשוט מפ"ק דסנהדרין דמקשינן הגדה לראי':
סעיף י עריכה
(ט) פרעתי. וה"ה דמצטרפין ע"א בשטר עם העד שאומר קניתי מידו לגבות ממשעבדי ומי יתננו לדעת ולהבין דין זה דבשלמא עדי צירוף דהיינו א' אומר מנה בניסן וא' אומר בתשרי אם כן כיון דאיכא שני עדים והתורה האמין לשנים דלא משקרי אבל הכא לענין משעבדי נימא דע"א שבשטר הוא אומר אמת והשני משקר ואם כן ע"א בשטר אפילו אמת הוא אינו גובה ממשעבדי ולפמ"ש בסמ"ע רסימן נ"א דקנה גם כן בפני עד החתום ניחא אבל בכסף משנה משמע דאפילו לא קנה בפני עד החתום נמי מצטרפין וכ"כ הש"ך בסימן נ"א אם כן ק' היכי מצטרפין דלמא השני משקר ועוד אפילו בעדות בשטר דא"י לטעון פרעתי וגובה ממשעבדי נמי קשה כיון דחותמין זה שלא בפני זה דהא דוקא בגיטין אמרו דאין חותמין אלא זה בפני זה ואם כן ניחוש דלמא לא חתם בתחלה אלא א' ובע"א יכול לטעון פרעתי ואינו גובה ממשעבדי ואח"כ בא עד השני וחתם שלא מידיעת הלוה ושקר הוא העד השני ☜ונראה לפמ"ש בתשובה המיוחסת להרמב"ן בסימן צ"ד דגם בע"א לא חששו לזיוף ונאמן לשבועה ולפעמים למלתא דממון ולכך נאמן לקיים המחק ול"ח דמשקר ועיי' בשלחן ערוך סימן מ"ד סעי' י"א ואם כן ניחא כיון דע"א נמי אינו חשוד למשקר אלא דהתור' פסלו אפילו קושטא קאמר וכמו שאמרו גבי קרובים דל"מ אפילו קושטא קאמרי כמשה ואהרן ואם כן כיון דלפנינו שני עדים סמכינן עלייהו ומזה ראי' ברורה אל מ"ש הרמב"ן דע"א נאמן לקיים מחקים:
סעיף יא עריכה
(י) אבל אחרים. כתב הסמ"ע ז"ל פי' אפילו ששמעו שני העדים והעידו בבית דין הא' ושנחקרה עדותן בבית דין מכל מקום לא יעידו בפני בית דין אחר לדון עפ"י עדותן עיין שם אבל לענד"נ ברור דכה"ג לא הוי עד מפי עד כיון דכבר נחקרה עדותן בבית דין וכן מבואר בתוספות להדיא פ' הגוזל דף צ"ח ז"ל שם ל"ש הכא מפיהם ולא מפי כתבם דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין והוי כאלו אמרי עדים ראינו שנחקרה עדותן בבית דין וכ"כ תוספות בפ"ב דכתובות דף י"ח עיין שם וכ"כ הנימוקי בפ' ג"פ בשם הריטב"א גבי נמחק שטר חוב וז"ל ולא הוי עד מפי עד דלא על מנה שבשטר הן מעידין אלא על כת"י והוי כאלו אמרו ראינו לו שטר מתנה או מכר עיין שם ואם כן מבואר דעדים ששמעו חקירת עדות בבית דין רשאין להעיד דאם לא כן היאך מעמיד עליו עדים בשטר שנמחק הא הוי עד מפי עד. וכ"מ בפרק קמא דמכות ד"ז שם כל מקום שיבואו שנים ויעידו שנגמר דינו של פ' ופ' ופ' עדיו ה"ז יהרג וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהל' סנהדרין ואם כן כיון דאפילו בד"נ לא הוי עד מפ"ע מכ"ש בד"מ ואולי אפ"ל לדעת הסמ"ע דפס"ד עדיפא ומשום הכי יהרג אבל בחקירת עדים לבד הוי עד מפ"ע ואם כן בשטר שנשרף או שנמחק דעדים אחרים מעידים עליו משום דשטר עדיף והוא לכמה דברים כגבוי והוי כאלו אמר ראינו לו שטר מתנה או מכר דהוא כבר נתחייב קצת כמו בפס"ד אבל חקירת עדים בע"פ אין לנו ואפשר דהוי עד מפ"ע:
אמנם מצאתי הדבר מפורש בחידושי הרא"ה בכתובות דף כ"ח ז"ל ראוי לספק בעדים שהעידו בבית דין ונחקרה עדותן אם נאמנין קרובים להעיד עליה' כך וכך העידו פ' ופ' בבית דין פ' ע"כ והניח בספק ומבואר להדיא דכשרים ודאי רשאין להעיד ולא הוי עד מפי עד וז"ב ומדברי הרמ"ה נמי נשמע דשטר עדיף מחקיר' עדים בע"פ וכמ"ש דהא בעדות שבשטר ונאבד או נשרף ודאי אפילו קרובים מעידים על השטר וכדתנן זה כת"י של אבא אף על גב דקרוב אינו נאמן בקיום אך מדברי הרא"ש מבואר דכשרים יכולין להעיד אפילו בעדי' שנחקרה עדותן בפה לפני בית דין וכן בטורי זהב חולק בזה על הסמ"ע אלא שלא הביא ראי' ועיין שם ז"ל ועיין בנימוקי יוסף בפשט מחאה תבין דעתי' וזה נלענ"ד ברו' כשמש עד כאן לשונו ורמיזותיו אינו מכיר: