פתיחת התפריט הראשי


פתח נט

<ענין עולם התיקון [נט -סט]>:

<שורש התיקון - חיבור מ"ה וב"ן>:

התיקון הוא שנקשרו שתי ההארות - של המצח והעינים דא"ק ביחד, והם מ"ה וב"ן. ומיד נתעוררה האהבה בין האורות, ואינם עוד בעוצב כמו בתחלה, אלא כל אחד מראה פנים לחבירו. ונקשרים אלה באלה, בסוד אב ואם בן ובת. שכל אחד מראה קורבה לחבירו כפי הענין הראוי לו:

אחר שביארנו עניני השבירה נבוא עתה לבאר התיקון שנעשה אחריהם:

חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, התיקון הוא שנקשרו, והוא שורש הראשון של התיקון. ח"ב, ומיד נתעוררה האהבה, והוא תולדות השורש הזה. ח"ג, ונקשרים, והוא סדר שנתחדש לפי ענין זה:

חלק א:

א. התיקון הוא שנקשרו שתי ההארות, זהו השורש הראשון מה שנעשה, שאחר זה נמשכים כמה ענינים אחרים, והוא מה שאמר בספרא דצניעותא - מתקלא, וכדלקמן. והיינו שנתחברו אלו שתי ההארות ביחד, ונולד מחיבורם האהבה, שתמצא בכל הספירות היוצאות מהם, כדלקמן:

ב. של המצח והעינים דא"ק ביחד, המצח הוא בסוד בקיעת התפילין, כמ"ש זה למעלה:

ג. והם מ"ה וב"ן, זה פשוט, שהאור היוצא מן המצח הוא מ"ה, ומה שיצא כבר מן העינים הוא ב"ן, כדלעיל:

חלק ב:

א. ומיד נתעוררה האהבה בין האורות, והיינו כי השורש למעלה נתקן בסוד דו"ן, שהם מ"ה וב"ן. וכל היוצא משם הכל הוא בטבע שרשו - תולדה מאירה באהבה כראוי:

ב. ואינם עוד בעוצב כמו בתחלה, אלא כל אחד מראה פנים לחבירו, זה ר"ל שהם נסדרים בהנהגה כל אחד לעבר חבירו, והם זה כנגד זה בהבטה של אהבה, כל אור מתלהט כנגד חבירו, לא כמו שהיה בתחלה - זה תחת זה, אלא כל אחד בקו שלו עומד נגד קו חבירו, והאמצעי מחברם. ונמצא שההנהגה נעשית על ידם בחיבור אחד, כי הימין והשמאל מקבילים זה לזה כנ"ל. ועדיין אין משפיעים, עד שיחברם בהסכמה אחת הקו האמצעי, והוא יגיע הכל אל מקום אחד, שהוא מלכות שהיא תחתיו. נמצאת ההנהגה יוצאת בהסכמה ועצה נכונה, לא שכל ספירה תהיה בפני עצמה, כמו שהיה בתחלה, וכמ "ש:

חלק ג:

א. ונקשרים אלה באלה, זה מה שמתחדש בתיקון, שכל המדרגות מתחברות במעשים - לעשותם בהסכמה, עד שנקראו בשם זה של אב ואם בן ובת, מה שלא היה במלכין קדמאין, שלא היה נקרא אלא חגת"ם, וזה מפני שלא היה יחס ביניהם. אבל בכאן נעשה יחס שלם, עד שבינה גם כן היא מיוחסת לחכמה, שהיא נוק' שלו, והרי אי אפשר לו לפעול אלא עמה, ולא היא אלא עמו. וכן ז"א עם נוק'. וגם יחס בין זו"ן לאו"א כיחס הבנים לאביהם. סוף דבר - נעשה כל ענין הספירות בהנהגה של הסכמה, ביחס וקורבה בין אור לאור, שאין שום אור בפני עצמו שלא יהיה לו יחס עם כל האחרים. דרך משל, אימא יש לה יחס עם אבא שהיא הכלי המקבל שלו, יחס עם זו"ן, שהיא המוציאה אותם. ז"א יש לו יחס עם אבא, שהוא השורש שלו, עם אימא, שהיא המוציאה אותו, עם נוק', שהיא המקבל שלו, וכן כולם. נמצא כלל התיקון הוא זה - לעשות קשר זה בין המדרגות:

ב. בסוד אב ואם בן ובת, והיינו שבדרך ההשתלשלות זה נקרא התפשטות שלם, כי הרי התולדה היא בן או בת לפי החסד או הדין, והסיבות לתולדה - שנים, היינו אב ואם:

ג. שכל אחד מראה קורבה לחבירו כפי הענין הראוי לו, לפי ענין ההשתלשלות הזה - כל אחד צריך להתיחס עם חבירו. וכפי ענינו בהשתלשלו - כך היא קורבתו עם האחרים, וכמ"ש למעלה:


פתח ס

<מקומות הפרטיים שנשרשו בהם מ"ה וב"ן>:

אחר שיצאו האורות של העינים דא"ק, שהם ב"ן, נקשרו תחת הנהגת מלכותו של א"ק. וכשיצאה הארת המצח, שהיא מ"ה נקשרה תחת הנהגת היסוד דא"ק. ואז נזדווגו יסוד ומלכות דא"ק, ולכן נתבסמו הדינים, והלכה ההנהגה בתיקון ובאהבה:

זהו תירוץ קושיא אחת הנראית לכאורה בענין המ"ק ותיקונם, שפעם אחת אומרים שהמ"ק מן העינים, ומ"ה מן המצח, ופעם אחת אומרים שהמ"ק בסוד מלכות דא"ק, ומ"ה היא טיפת מ"ד של היסוד שלו:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, אחר שיצאו, והוא המקומות שנקשרו האורות האלה. ח"ב, ואז נזדווגו, והוא דרך התיקון על ידי זה:

חלק א:

א. אחר שיצאו האורות של העינים דא"ק, שהם כ"ן, נקשרו תחת הנהגת מלכותו של א"ק, והיינו כי האורות - זו היא מדתם, מלבד מקוריהם, יש המקורות שהם נקשרים בם, ולוקחים שליטתם והנהגתם משם. ועל פי זה, אלה המאורות יצאו מן העינים, ואחר כך נקשרו במלכות א"ק, והיו מקבלים ההנהגה משם:

ב. וכשיצאה הארת המצח, שהיא מ"ה, נקשרה תחת הנהגת היסוד דא"ק, והיינו לפי שהארה הזאת צריכה לתקן את האורות הראשונים, לכן נקשרה תחת היסוד, שהוא המתקן את המלכות:

חלק ב:

א. ואז נזדווגו יסוד ומלכות דא"ק, אחר שיצאו אלה האורות מן העינים [ומצח], ונקשרו תחת היסוד ומלכות, אז נזדווגו יסוד ומלכות דא"ק לצורך האורות הנקשרים בהם:

ב. ולכן נתבסמו הדינים, זה הזיווג גרם בכללות ההנהגה מיתוק הדינים:

ג. והלכה ההנהגה כתיקון ובאהבה, אחר שבמאורות המנהגים, שהם יסוד ומלכות דא"ק, נעשה המיתוק הזה, הנה כל המתנהג על ידיהם, מתנהג כך באהבה ותיקון, והלכה ההנהגה בעולמות בתיקון זה:


פתח סא

<פרטיות התיקון הנעשה ע"י חיבור מ"ה וב"ן>:

מ"ה היה מחבר עמו כל המדרגות שהיה מתברר [נ"א, מתחבר] מב"ן, ומהם היה עושה כל האילן של הקדושה, דהיינו אבי"ע. אך נשארו עוד מדרגות מב"ן שלא נתחברו עם מ"ה. ועל כן לא נשלמה עדיין הבריאה, שיש בה כמה חסרונות, וזה הולך ונתקן מעט מעט, עד שיהיה נתקן הכל, ויהיה הכל בשלמות:

כבר אמרנו התיקון בכלל, שהלכה ההנהגה בתיקון. עכשיו צריך לפרט הדברים בפרטיו, והענין הראשון - חיבור מ"ה וב"ן:

חלקי המאמר הזה ג':

חלק א:

א. מ"ה היה מחכר עמו כל המדרגות שהיה מתברר מב"ן, זה פירשנו כבר, שהספירות הראשונות היו ממתינות להארה אחרת שתתקן אותם. והיינו כי המ"ק, כבר פירשנו, שהיו רק ענין אחד מן דמות האדם שהמחשבה זרקתו. אך עתה בא תשלום דמות האדם באמת, שיצא מן המחשבה העליונה. ואז אפילו אותם הענינים שהיו מוציאים הרע, היו חוזרים לטובה. ולא נעשה התיקון בכלים מעצמם, שיחזרו ויתוקנו מאליהם. שהרי אלו הם ענינים שולטים רק בשעה שדמות אדם לא נתגלה עדיין. אבל כשיצא עיקר דמות אדם - אז ממילא נתקן גם הענינים הראשונים האלה. ושורש זה בישראל הוא מה שכתוב, "נפלה ולא תוסיף קום", וכתיב, "אקים את סוכת דוד הנופלת", והיינו כשנפלה כנסת ישראל, היה לפי הענין שלא גילה עדיין המלך העליון את כבודו כראוי, שהוא עיקר ההנהגה. אלא בזמן שהיתה מזדמנת ליגלות - היו דברים אלה שהיו. והנה לא רצה הקב"ה להחזיר אותם למה שהיו לבד, שר"ל שיקומו הם מנפילתם, אלא היה רוצה להביא מציאות חדש להם, שעל ידו יהיו הם מתוקנים. והם סוד, "שמים חדשים וארץ חדשה", "אקים את סוכת דוד", בסוד מ"ה שמקים את ב"ן. ואין קימה לב"ן העצמו, אלא יוצא מ"ה החדש, שהוא עיקר ההנהגה. ואז למפרע נראה שכל מה שנעשה - אפילו מתחלה היה לטוב. ואז חוזר כל רע לטוב, והוא ב"ן הנתקן על ידי מ"ה. ושורש מה שיהיה בעולם - הוא הדבר הזה שנעשה בספירות:

ב. ומהם היה עושה כל האילן של הקדושה, פירוש הענין - כי ההנהגה צריכה להיות כך מחוברת משני דברים, מחסרון, ושלמות שמתקנו, שכל זה הולך להודיע היחוד, והנה עשתה המחשבה העליונה מתיקון זה מה שעשתה, עד שנעשו כל כך מדרגות ופרצופים, הכל מענין זה - מהקלקולים שנתקלקלו ומהתיקון שתיקן אותם. ועל פי זה הדרך עתה מתנהג העולם, ונשאר עתה העבודה ביד האדם, להשלים תיקון הזה בכל פרטיו:

ג. דהיינו אבי"ע, והוא מה שביארנו למעלה שכל אבי"ע - כללות ענין אחד:

חלק ב:

א. אך נשארו עוד מדרגות מב"ן שלא נתחברו עם מ"ה. וזה מה שביארנו לעיל בענין המ"ק, שנשארו חלקים שלא נתבררו עדיין, והם הם חלקי השלמות:

ב. ועל כן לא נשלמה עדיין הבריאה, זה פשוט כמ"ש, הרי חסרים דרכים בהנהגה, וחסרים חלקים בנמצאים, ונראה שעדיין צריך להשלים הבריאה הראשונה. והוא ענין, "אשר ברא אלקים לעשות", שהתחיל כדי שיושלם על ידי בני אדם:

ג. שיש בה כמה חסרונות, הרי זה מופת ברור לאמת הענין הזה - שיש חסרונות בבריאה, אם כן לא נשלם ענינה. שהרי כשיהיה נשלם - לא ישאר עוד חסרון, כמו הכלי כשנגמרה מלאכתה:

חלק ג:

א. וזה הולך ונתקן מעט מעט, וזהו מה שביארנו, שהתיקון הולך בהדרגה, כח אחר כח, עד הסוף:

ב. עד שיהיה נתקן הכל, ויהיה הכל בשלמות, וגם זה הוא כמו שכתבתי לעיל, שכל זה הוא מהלך סובב והולך, עד שישתלמו הדברים לגמרי:


פתח סב

<פעולת מ"ה וב"ן בהנהגה>:

בספירות ב"ן נשרשים כל דברי הקלקולים, דהיינו כל מה שנותן מקום לפגמים להימצא, ואחריהם לעונשים. בספירות מ"ה - כל דברי התיקון, לתקן קלקולים אלה. ולפי ההנהגה הצריכה, צריך שכל מדרגה תהיה בנויה משניהם. ואז מצד ב"ן שבה - ימצאו כל עניני הרע, ומצד מ"ה - כל עניני הטוב:

אחר שהזכרנו חיבור מ"ה וב"ן, עכשיו צריך לפרש מהו תולדת כל אחד מהם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, בספירות ב"ן, והוא ענין מ"ה וב"ן, כל אחד בפני עצמו. ח"ב, ולפי ההנהגה, והוא ענין חיבורם:

חלק א:

א. בספירות ב"ן נשרשים כל דברי הקלקולים, ספירות דב"ן הם שרשי הקלקולים, כמ"ש למעלה כבר, אלא שספירות מ"ה מחזירים אותם לטוב כנ"ל. אך לפי שלא נקבעו הדברים בשלמות, יכול להיות שספירות מ"ה יתגברו על ב"ן, ולא יהיו אלא לטובה, ויכול ח"ו לחזור ולהתעורר הטבע של ב"ן, שעדיין לא נשתנה לגמרי, שלא יניח מ"ה להתגבר עליהם. ומשם יוצאים הקלקולים ח"ו:

ב. דהיינו כל מה שנותן מקום לפגמים להימצא, כי סדר הקלקולים כך הוא - אם לא היו דרכים מוכנים, שבהם האורות יכולים ליחשך וליפגם חייו, אז לא היה מציאות זה של קלקול בעולם. אלא כבר הדרכים מוכנים בדקדוק ושיעור, לא פחות ולא יותר ממה שצריך. ועל ידי זה הפגמים נעשים למעלה, והעונשים למטה, כדלקמן. וכלל הדרכים האלה הם לפי הנהגתו של ב"ן:

ג. ואחריהם לעונשים, זה פשוט, כי כשנתחשכו האורות למעלה - כך פוסקת טובה מן הגורם הדבר הזה למטה. וכך מתגברים עליו מדרגות של ס"א, שתוקפת בפגם ההוא, ועושה לו רעה לפי מעשיו, בעוד שיש רושם פגם ההוא למעלה, שהולך וכלה לפי העונש שסובל החוטא:

ד. בספירות מ"ה - כל דברי התיקון:

ה. לתקן קלקולים אלה, שהם בהקבלה - תיקוני מ"ה הם לתקן קלקול ב"ן. ועל פי הסדר הזה נעשה ההתחברות של מ"ה וב"ן. כי לקלקולים הנ"ל צריך לתת אותם התיקונים, המתקנים דווקא אותם הקלקולים:

חלק ב:

א. ולפי ההנהגה הצריכה - השכר והעונש הצריך, בסוד הבחירה כידוע:

ב. צריך שכל מדרגה תהיה בנויה משניהם, שהרי בכל מדרגה יש עבודה לפי אותה המדרגה, וכל העבודה היא בבחירה. ובכל מקום שיש בחירה - יש קלקול ותיקון, שכר ועונש. על כן צריך שכל מדרגה תהיה בנויה משניהם:

ג. ואז מצד ב"ן שבה - ימצאו כל עניני הרע, ומצד מ"ה - כל עניני הטוב:


פתח סג

<חיבורי מ"ה וב"ן בדרך דו"ן>:

כיון שההנהגה הולכת כך - בסוד חסד ודין, שורש הטוב ושרש הרע, לכן לכל פעולה צריך שני מולידים. ועל כן לא יצא אור אחד אלא על ידי שני אורות שימשיכו אותו. ושני האורות יהיו - אחד זכר מצד מ"ה, ואחת נוק' מצד ב"ן. ואז יולידו האור הצריך להיולד - בנוי ממ"ה וב"ן גם כן:

אחר שביארנו פעולת מ"ה וב"ן מה הם בהנהגה, עתה נפרש ענין התולדות המשתלשלות מהם ביחד:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כיון שההנהגה, והיא הקדמה בענין התולדות המשתלשלות מן הספירות. ח"ב, וע"כ לא יצא, השתלשלות האורות בסוד דו"ן:

חלק א:

א. כיון שההנהגה הולכת כך - בסוד חסד ודין, היינו לשכר ועונש:

ב. שורש הטוב ושורש הרע, כל הדברים האלה הילוך אחד הם, חסד ודין לענין שכר ועונש, וכן לענין עבודה - הקלקול והתיקון:

ג. לכן לכל פעולה, כי כל דבר צריך שיצא מוסכם משני צדדין, אם מצד הטוב הוא בא - הוא שולט, והרע מסכים על ידו, ואם להיפך ח"ו - אז הוא להיפך. נמצא שבכל פעולה יש חלק משניהם. וזה בין בפעולות של הנהגת הבריות, כמו בבריות עצמם, שכבר הם יוצאים משורש אחד עם הפעולות, כידוע. עד שכל בריה מראה אחת מפעולות ההנהגה. וכן באורות עצמם למעלה המשתלשלים לצורך ההנהגה:

ד. צריך שני מולידים, כי צריך שיהיו סיבות ראויות להמשיך המסובב שלהם, ונקרא לו שני מולידים:

חלק ב:

א. ועל כן לא יצא אור אחד, ראשית זה הדבר היה באורות העליונים, כמ"ש למעלה. שהרי הם הם המתאצלים לצורך ההנהגה, שלכל אחד יש לו פעולה בפרט. ולא יצא זה האור בהשתלשלות, אלא אם כן יהיו לו לשורש שני סיבות ראויות, שניהם להוציא תולדה, אז יצא מורכב משניהם:

ב. אלא על ידי שני אורות, זהו דרך השתלשלות, שהאור מתאצל ויוצא מתוך אור אחר, כיון שהוא מסובב ממנו לפי ההדרגה:

ג. שימשיכו אותו, האור המתאצל הוא ענין פרטי, מקורו מן הרצון העליון, שהוא בעל כל הכחות, שהם מתגלים ממנו אחד אחד. ולפי שרצה להראות ההדרגה - שם ההשתלשלות, להראות לפי הסדר מהו ראשון, ומהו שני לו. ולהראות המשך זה, צריך שאור אחד ימשיך אור אחר מן המקור העליון, והוא בסוד התחדשות המוחין והזיווג, כדלקמן במקומו בס"ד:

ד. ושני האורות יהיו - אחד זכר מצד מ"ה, ואחת נוק' מצד ב"ן, רצה הרצון העליון להראות ההשתלשלות בהדרגה, כח אחר כח, עד שמגיעים לשלמות, כמבואר למעלה. והוא ענין בורא בשיתופא דאתוון, שפירשו בתיקונים, שהרבה כחות צריכים להימצא כדי להמציא ענין אחד. וצריך לדעת מה הוא כח הראשון, ומה נמשך אחריו, עד שיובן דרך המצאת הנמצא ההוא. ועל כן הראה הכחות משתלשלים זה מזה, כנ"ל, והוא בדרך מחשבת בני האדם שיש בה כחות, ומתחדשים בה התלהטות חדש, שהם המחשבות החדשות, או הידיעות החדשות. אמנם כל פעולת הנשמה, או בגוף, או בנשמה, או בהתחבר נשמה עם נשמה, פירוש נפש החיונית עם השכלית, וכיוצא, הכל הוא רק בסוד זיווג. והיינו כי כדי להראות ההשתלשלות - צריך שימצא סיבה להשתלשל [נ"א, למשתלשל], ראויה להוציא אותו, וז"ס פרצוף. ודרך הוצאת המסובב אינו דרך התלהטות גרידא, אלא דרך זיווג ממש, שמתחיל שרשיו במוחי הכח ההוא, נמשך דרך היסודות. ויש שתי סיבות לכל משתלשל - אחת נותנת השורש הכללי, ואחת שנותנת ההכנות והתיקונים הפרטים לכל הכלל ההוא. וה"ס דו"ן ממש, שמן הזכר יוצא הזרע, ובנקבה הולך ומצטייר ומקבל תיקוניו. ויש שני דרכים בענין זה, שהרי גם הנקבה מזרעת, כמו שאמרו רז"ל, אשה מזרעת אודם וכו', ר"ל שאפילו בחומר עצמו נמצא חלק גם לנקבה, והוא חלק האודם שבגוף. אך מלבד זה יש שמן הזכר ניתנת כח הצורה בכלל, ור"ל כח הצורה בכלל של דמות אדם נמצא בכח זכר, ופרטיות הציור - מצד הנקבה. ונמצא שכשרצה הרצון העליון להראות כחותיו בדרך זה, אז לקח לו, אף על פי שאינו צריך, דרך המחשבה של בני אדם, שמחשבים דבר אחר דבר בסדר והדרגה, אף על פי שבמאמר אחד יכול לברוא את הכל. ורצה להראות ההשתלשלות של כל כח - מהיכן יוצא, מאיזה סיבה כלליו ופרטיו, וכל הדברים מה שאפשר להבחין בו. ועל כן סדר כחותיו, אותם המגיעים לענין בריאת העולמות, שיפעלו בדרך זה שנקרא דרך דו"ן, כמו שפועלים כחות הנשמה בנשמה עצמה. ופרצוף - הוא הדרך שצריך לעמוד הסיבה כדי שתהיה ראויה להמשיך המסובב שלה ולגלותו. ובזה הדרך מתפרטים כחות הנשמה עצמם, ואז יש להם כח לחדש, ואם לא - לא היה להם כח. נמצינו למדים שני דברים בסוד דו"ן, א - שתשלום הוצאת המסובב אינו אלא על ידי שנים, מצד ההכנות, וגם מצד חלקי המסובב עצמו, ולכן מתחלקים כן - שהזכר ימשיך לובן, והנקבה אודם. הענין האחר - שהזכר משפיע בכלל, והנקבה מציירת, יתבאר לקמן במקומו בס"ד. אך בכאן די לנו להבחין דו"ן בענין מ"ה וב"ן, שהרי שניהם צריכים להיות סיבה מולדת, אחת חלק אחד והיינו מ"ה, ואחת חלק אחר והיינו ב"ן:

ה. ואז יולידו האור הצריך להיולד - בנוי ממ"ה וב"ן גם כן, והיינו כי הכוונה הזאת היא, שיהיה גם הנולד מחובר כך. על כן צריך שני מולידים, שיתנו כל אחד חלק בנולד ההוא:


פתח סד

<סדר המשכת מ"ה וב"ן וחיבורם דרך דו"ן>:

מכלל הספירות שנשברו וירדו מתבררים חלקים מה שמתבררים, ועולים לקבל אורותיהם באצילות, וזה על ידי הנוק' שמעלה אותם כך. וכנגדם יורדים מדרגות מן המ"ה, כלי ואור, ומתחברים עמהם, וזה על ידי הזכר שממשיך אותם כך, ונותן אותם בנוק'. אף על פי כן בתיקון הכלים העולים על ידי הנוק' נכנס גם הזכר, והוא מתקן הימין שבהם, והנקבה מתקנת השמאל שבהם. ואחר כך מתחברים החלקים ביחד. וכן מתחבר מ"ה עם כל אחד מהם, ונשלמת התולדה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, מכלל הספירות, והוא דרך המשך, דרך דו"ן, איך ממשיכים להוליד האור שצריך להוליד מהם. ח"ב, אעפ"כ בתיקון וכו', והוא שגם במה שממשכת הנוק' - נכנס הזכר להשלים התיקון:

חלק א:

א. מכלל הספירות שנשברו וירדו, והוא ענין הבירור שפירשנו למעלה הנעשה מכללות המ"ק:

ב. מתבררים חלקים מה שמתבררים, והיינו לקבוע חוקי ההנהגה - הנה מתברר מה שמתברר מכל הענינים, מה שהיה כלול במ"ק, מה שראוי להיות בחק ההוא שרוצה המחשבה העליונה לקבוע אותו:

ג. ועולים לקבל אורותיהם, זה פשוט, שהם צריכים לקבל האורות בהם, כדי להנהיג כראוי:

ד. באצילות, באצילות של אבי"ע הנעשים מבי"ע, כי עתה המדרגות נתחלפו כבר, והוכנו ד' המקומות אבי"ע. והכלים שהיו בבחינת ירידה - נחשב להם עליה על כל פנים, שבאים להיות הנהגת אצילות, שורש ההנהגה של עכשיו, מקום התאצלות כל האורות:

ה. וזה על ידי הנוק', כל הענינים התלוים בבירורים האלה, בין בעליתם, בין בקבלת אורותיהם, כל מה שהוא בחינת ב"ן, תלוי ענינו בהתעוררות הנוק' המעלה אותם:

ו. שמעלה אותם כך, בכל הפרטים שיכולים להבחין בהם:

ז. וכנגדם יורדים מדרגות מן המ"ה, נקראים יורדים בסוד מ"ד, שהרי נמשכים מלמעלה לגבי הנוק', שהוא מקום קיבוץ האורות, להשתלם בסוד הסיבה המשלמת כנ"ל:

ח. כלי ואור, זה פשוט לפי ענין ההנהגה:

ט. ומתחברים עמהם, כי הכוונה לעשות מ"ה וב"ן בחיבור אחד, לעשות גוף אחד ממש, ולא שיהיה שני גופים נפרדים. יש להקשות, למעלה אמרנו שמ"ה מברר מב"ן כראוי לו, וכאן אומרים שב"ן מתברר, ולפי ב"ן יורד מ"ה. תשובה, האמת שבתחלה כבר נעשה סידור זה של מ"ה וב"ן, איזה חלקים ראוים לאיזה חלקים, ומ"ה הוא המברר לפי ענינו, בסוד טיפת מ"ד דא"ק שביסמה המ"ק, כאמור למעלה, בסוד יסוד דא"ק שביסם את מלכות, שמסוד זה יצא אחר כך רדל"א, כדלקמן. אחר כך היתה כל נוק' מבררת מה שראוי לפי התחלקות העליון השרשי שזכרתי:

י. וזה על ידי הזכר שממשיך אותם כך, בכל הפרטים שלהם, כמ"ש בנוק'. יא. רנותן אותם בנוק', זה הענין שזכרתי למעלה, שמלבד שנוק' נותנת חלק בנולד עצמו, גם מציירת הכל, אפילו חלק הזכר. והענין הוא, כי מ"ה וב"ן הם מראים עניני הקו והרשימו, שזכרנו למעלה. וזה כלל גדול בספירות, יש אורות שהם עצמם העיקרים הראשונים באיזה פעולה, נעשה בהם מה שצריך לפי הפעולה ההיא. ויש אורות אחרים שאינם אלא מראים האורות הראשונים ההם, ונעשים גם בהם דברים לפי ענין אותם האורות שהם מראים. פירוש - מ"ה וב"ן שניהם ביחד אורות שיוצאים מא"ק, שבשניהם יש כלי ואור, שהם מן הקו והרשימו, אלא שמ"ה עשוי להראות הקו, וב"ן עשוי להראות הרשימו. ולכן עניני הב"ן, בין אורות, ובין כלים, נדונים על פי ענין הרשימו, ונעשים בו מעשים על פי ענינו. ומ"ה נידון בכל חלקיו על פי ענין הקו, שנעשים בו מעשים על פי ענינו. אך מצד עצמם עוד יהיה חילוק באורות ובכלים שלהם עצמם, לפי מה שהם, כי לעולם אור מן הקו וכלי מן הרשימו. אך העיקר - להבין הדברים וה לגבי זה. ותועלת דרך זה הוא, שהרי צריכים לבוא אל האדם למטה, וכל הגשמים, שאינן אלא ציור מכל ההנהגה, ומתנהגים חלקיו ועניניו לפי מה שהם רומזים בהנהגה, אף על פי שכולם בעולם השפל הזה. והנה הרשימו הוא פרוט הקו, כי הכחות, שהם בכלל אחד בקו, הם מתפרטים ברשימו בכל חלקיו, כמבואר במקומו בס"ד, בסוד נשמה וגוף. ועל כן הזכר ממשיך מ"ה, וממשיך כח הצורה בכלל, ונוק' ממשכת ב"ן, וממשכת עניני הצורה בפרט, שבה מצטייר הנולד ההוא:

חלק ב:

א. אף על פי כן בתיקון הכלים העולים על ידי הנוק' נכנס גם הזכר, והוא מתקן הימין שבהם, והנקבה מתקנת השמאל שבהם, זה תירוץ קושיא אחת שנראית לכאורה בדברי הרב הקדוש זללה"ה, שבמקום אחד אומר שנוק' מעלה בירורי ב"ן, והזכר מוריד מ"ה, ובמקום אחר אומר שאבא מברר החלקים הימינים של ב"ן, ואי' השמאלים, כאמור בסוד ג' ימי קליטה. והתירוץ הוא זה, ההמשכה היא מן הנוק', אך התיקון ובירור של החלקים העולים - נכנס גם הזכר בזה, שהוא מתקן הימין, והיא השמאל, ואחר כך מתחברים. והטעם הוא - כדי לתקן חסד דין רחמים שבהם, שלא היה מתוקן בתחלה, וצריך להסתדר בהם מן השרשים של זה הענין, דהיינו חסד מאבא, דין מאי', רחמים מדעת המחבר. מה שאין צריך מ"ה, שכבר יצא מתוקן מן השרשים כראוי בסוד קוים:

ב. וכן מתחבר מ"ה עם כל אחד מהם, ונשלמת התולדה, והיינו מה שהמשיך אבא בעצמו כנ"ל, שכבר כלול מכל הבחינות האלה. וכיון שנתקן ב"ן - אז מתחבר עמו מ"ה עם כל הבחינות האלה המתוקנות:


פתח סה

<ענין הדו"ן שלפני הנקודים ושלאחר התיקון>:

ענין הדו"ן נמצא גם למעלה מזה, כיון שכבר הושמה ההנהגה בסוד חסד ודין. אלא בנקודים היה השינוי, שבתחלה לא היה בהם תיקון דו"ן, יען יצא הב"ן לבדו, ואחר כך ניתן בהם מ"ה על ידי התיקון. ולכן כל שורש של דו"ן שמהאצילות ולמטה תלוי במתקלא, שהוא סוד חיבור מ"ה וב"ן:

זה תירוץ קושיא על שאמרנו שדו"ן נתחדש אחר התיקון:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, ענין הדו"ן, והוא הקדמה זאת שיש דו"ך למעלה. ח"ב, אלא שבנקודים וכו', והוא ענין אחד פרטי שיש בנקודים בענין זה, שבו מתורצת הקושיא הנ"ל:

חלק א:

א. ענין הדו"ן נמצא גם למעלה מזה, זה פשוט, שהרי נראה מן הדרושים שכבר היה זיווג דע"ב וס"ג דא"ק קודם שיצאו הנקודים:

ב. כיון שכבר הושמה ההנהגה בסוד חסד ודין, וזה ראיה. וגם טעמא דמסתבר על היות הזיווג. והיינו שכל ענין זה נמשך מפני שכיון שכל אבר מורכב מחסד ודין, צריך לו שני מולידים כנ"ל. אך הרכבה זאת היתה גם באורות העליונים אחר שנהיה הצמצום, אחר שיש קו ורשימו, אם כן גם שני המולידים צריך שיהיו:

חלק ב:

א. אלא בנקודים היה השינוי, שבתחילה לא היה בהם תיקון דו"ן, אם כן קשה איך אנו אומרים שדו"ן תלוי במתקלא, שהיה בזמן התיקון. אלא התשובה היא, שזה הענין אינו כללי, אלא פרטי. פירוש - שבנקודים לא היה זיווג אלא אחר התיקון:

ב. יען יצא ב"ן לבדו, זהו הטעם הפרטי שהיה בנקודים, לפי הכוונה המכוונת בהם, כמ"ש עד עתה:

ג. ואחר כך ניתן בהם מ"ה על ידי התיקון, שהוא ענין חדש שנתחדש בעולמות האלה, בבחינת מ"ה שנתגלה:

ד. ולכן כל שורש של דו"ן שמהאצילות ולמטה תלוי במתקלא, שהוא סוד חיבור מ"ה וב"ן, זהו מה שאנו אומרים שדו"ן בא מן המתקלא, כי היות למעלה חסד ודין - לא גרם לנקודים להיות בדו"ן, מפני השינוי שהיה בהם כנ"ל. רק המתקלא הוא שחידש ענין זה, על כן נתלהו בו. וזה פשוט, כיון שהוא נמשך ממנו, הרי יתנהגו אחריו בכל הענין, ובעבור זה נכירהו לשורש שלו:


פתח סו

<פרטיות ענין דו"ן - זיווג עיבור ולידה>:

תיקון כל דבר על ידי דו"ן הוא בסוד זיווג, עיבור ולידה. בזיווג נמשכים החלקים דמ"ה וב"ן, עד שניתן הכל בנוק'. ושם נמצא בכלל אחד כל מה שצריך לימצא באור ההוא, שלא יהיה צריך להוסיף או לגרוע. אחר כך צריך לפרט זה הכלל לחלקיו, ואינו מתגלה בפני עצמו, עד שיעמיד כל חלקיו בגילוי שלם. ועל כן עד הזמן ההוא נעלם באור שהוא נתלה בו, לקבל ממנו שלמותו, וזה מצד השתלם האורות אלה על ידי אלה. כשהגיע למדרגה שנראו כל פרטיו, אך שלא יהיה בכל אחד מהם אלא שיעור הארה היותר קטנה שאפשר להיות, אז הוא מתגלה כפני עצמו, כיון שכבר אין יש פרטיות אור ליפרט עוד, אלא להוסיף כח והארה. והתגלותו מן המאור העליון לחוץ - זהו שיקרא לידה:

אחר שביארנו ענין התיקון בדו"ן, עתה נבאר פרטיות ענין זה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, תיקון כל דבר, והוא הקדמה כללית בענין זה, מה שנתקן בדו"ן. ח"ב, בזיווג נמשכים וכו', והוא פרטיות ההקדמה הזאת:

חלק א:

תיקון כל דבר על ידי דו"ן הוא בסוד זיווג, עיבור ולידה, כי כבר ידענו איך כל זה הוא סוד דמות אדם, וכשבאנו לענין זה של דו"ן, הרי כל עניניו יתנהגו על פי מה שיש בענין זה למטה, והיינו זיווג, עיבור ולידה:

חלק ב:

א. בזיווג נמשכים החלקים דמ"ה וב"ן, זה כבר מבואר בסוד ההשתלשלות, שאורות יוצאים מאורות, וההמשכה תלויה בזיווג, בהתעוררות היסודות שיש להם סגולה לזה, וכמו שנבאר עוד במקומו בס"ד:

ב. עד שניתן הכל בנוק':

ג. ושם נמצא בכלל אחד כל מה שצריך לימצא באור ההוא, שלא יהיה צריך להוסיף או לגרוע, זה מבואר כי הנה סיבת המצא האור המשתלשל הוא רק הזיווג. והנה אי אפשר לימצא שום דבר בנושא שלא יהיה סיבה מסבבת אותו. כשנשלם הזיווג - הסיבה הראשונה השלימה כבר לתת מה שיש לה לתת לו, ואין עוד סיבה אחרת פועלת בו. אם כן אי אפשר לימצא בו עוד שום דבר מה שלא נמצא בו כבר. אמנם שלא יהיה סיבה אחרת פועלת בתולדת הזיווג - פשוט הוא, כי תולדת הזיווג הוא מה שאי אפשר לצאת ולהמצא אלא על ידי זיווג, שעל כן הושם הדרך הזה להיותו הפרטי של ההשתלשלות. אם כן ודאי הוא שכיון שנשלם הזיווג כבר יש בסיבה שלו כל מה שצריך להמצא בתולדה שתבנה משם:

ד. אחר כך צריך לפרט זה הכלל לחלקיו, זה מבואר, שההדרגה כך הולכת תמיד, שבתחלה יש כלל, אחר כך יתפרט הכלל לחלקיו:

ה. ראינו מתגלה בפני עצמו, עד שיעמוד כל חלקיו בגילוי שלם, כיון שבדרך הדרגה אנו הולכים, הנה שום אור אינו יכול לפעול פעולותיו עד שיהיו מגולים בו כל חלקיו, כי כולם צריכים כדי להוציא ממנו הפעולה ההיא. ועל כן עד שאינו כך, לא נוכל למנות אותו בין כחות המנהיגים:

ו. ועל כן עד הזמן ההוא נעלם באור שהוא נתלה בו, כבר שמעת איך רצה הרצון העליון לגלות הכחות בדרך ההשתלשלות, איך זה יוצא מזה. והנה לא נגלה ענין שיצא שני מן הראשון, עד שהוציאו הראשון באמת בכל כחותיו. ועד שלא נשלם כך, הנה אינו אלא מתעלם בכח המוציא אותו, עד שיעצור כח - הכח ההוא לגלות כל חלקיו. ואז יראה לחוץ כח הנהגה אחת שלמה, שמשתלשלת ממנו. ואז ילך ויתלבש בו, כדרך כל העליונים שמתלבשים בתחתונים המנהיגים אותו. אבל בתחלה אינו אלא נעלם בו, ולא נתגלה לחוץ כלל:

ז. לקבל ממנו שלמותו, היינו שיוכל לצאת בהשתלשלות בגילוי כל חלקיו:

ח. וזה מצד השתלם האורות אלה על ידי אלה, והוא סוד ההשתלשלות שזכרתי:

ט. כשהגיע למדרגה שנראו כל פרטיו, היינו כי שני דברים צריך להבין בכל מדרגה, כמות הפרטים שבה, וכמות הכח שלהם. כמות הפרטים צריך שיתגלו כולם, כי כל פרט הוא שורש לפעולה אחת, או לתנאי פעולה אחת. אך כמות הכח - אין לו אלא לעשות הפעולה עצמה ביותר כח או בפחות. על כן גילוי כל הפרטים צריך שיהיה קודם שיגלה האור המשתלשל, כדי שיהיה שלם בכחותיו, כי אחר כך לא יהיה נוסף שום גילוי ושום כח, אלא תוספת אומץ בכחות עצמם - זה יכול להיות. אדרבא, לפי סדר ההדרגה נבדלים הזמנים, יש זמן גילוי הפרטים, ובכלות הזמן ההוא אי אפשר לגלות עוד פרטים אחרים, אלא יבוא אחריו זמן תוספת הכח בפרטים הגלויים כבר:

י. אך שלא יהיה בכל אחד מהם אלא שיעור הארה היותר קטנה שאפשר להיות, אז הוא מתגלה בפני עצמו, הוא מה שביארנו. והנה יש בכמות הכח עצמו - הדרגה. אך מיד שמגיע אפילו להדרגה הראשונה, כשיש כל הפרטים, הוא מתגלה בפני עצמו, שכבר הוא הנהגה אחרת שלמה, מלבד ההנהגה הראשונה שהוציאתו. יא. כיון שכבר אין יש פרטיות אור להיפרט עוד, אלא להוסיף כח, שאם היה פרטיות, לא היה יכול להיות נוסף. אבל כח והארה יכול להיות נוסף. וזה, כי שינוי הכחות מהדרגה להדרגה תלוי בענין ריבוי האורות שבפנים, שהם מרחיבים או מקצרים לפי מדת הכלים. אך כמות הכחות תלוי בחלקי הכלים עצמם. ומה שנתחבר לקבוע בו הנהגה - נתחבר בתחלה קודם שיצא משם לחוץ, כי כשיוצא - כבר נודע הנהגתו בצאתו, ויורד תחת ענפיו, וזה אי אפשר להשתנות ולהתרבות. אך אותה ההנהגה עצמה יכולה לעלות או לרדת לפי האורות שבאים ומחדשים הפרצוף עצמו. יב. והארה, כי הוא לפי עצמו הארה לפי צפית המרכבה. יג. והתגלותו מן המאור העליון לחוץ - זהו שיקרא לידה, זה פשוט לפי ענין דמות האדם:


פתח סז

<קיפול רגלי א"א>:

קיפול רגלי א"א היה הכח הראשון שניתן לכלים הנשברים להתעלות. ומשם והלאה יכלו להיות כל העליות שבהם. והאמת, שהכלים היו תלוים באלה הרגלים, ובתחלה היו מתקיימים על ידם למטה. ובהקפלם - ניתן גם בכלים כח החזרה למעלה. וזה מה שא"א הוא שורש לכל, וזה היה החלק של א"א, שבו היו נשרשים הכלים בזמן רדתם. ואחר כך נשרשו גם בחג"ת, כשנתוסף בהם התיקון:

חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, קיפול רגלי א"א, והוא ענין קיפול רגלי א"א. ח"ב, והאמת, ענין הקיפול הזה איך גורם, מה שגורם לכלים. ח"ג, וזה מה וכו', טעם למה בא"א היה ענין זה:

חלק א:

א. קיפול רגלי א"א היה הכח הראשון שניתן לכלים הנשברים להתעלות, שאנחנו רואים שהוצרכה עליה זאת של הרגלים, להעלות הכלים למעלה בפעם ראשונה, ולא הוצרך עוד בעניני הכלים שום דבר מא"א. אך הענין הוא, שלהביאם לידי עליה - הוצרך כן. ומשם והלאה, בכח הקיפול הזה יעלו כל העליות הראויות להם. וזה:

ב. משם והלאה יכלו להיות כל העליות שבהם, שזאת היתה הפעולה, שחידש ענין זה של עליה בכלים:

חלק ב:

א. והאמת, בלא זה גם כן היינו יכולים להבין שגם זה הקיפול היה התעוררות של אור חוזר שהגיע עד הכלים האלה. אך האמת בפרט, הוא זה שנאמר:

ב. שהכלים היו תלוים באלה הרגלים, דהיינו כי כבר שמעת, שגם בהיותם למטה, היתה באה להם הארה שהיתה מקיימת אותם. והארה הזאת באה להם משם, כי שם היו תלוים, כדלקמן בחלק ג'. ועל כן כשהוצרכה הארה - באה להם משם, ולשהוצרכה עליה - באה להם משם. וזהו:

ג. ובתחלה היו מתקיימים על ידם למטה, דבר זה נראה ממה שבעלית הרגלים הם עולים, שמע מינה שיש להם תליה באלה הרגלים. ואנו רואים שעד שהוצרכו הכלים להתעכב למטה, היו הרגלים למטה, ומאירים בהם, וכשהוצרכו לעלות - נתקפלו. מכאן נבין שהכלים תלוים באלה הרגלים כנ"ל. וכשהוצרכו לבת למטה, היו הרגלים למטה ומאירים בהם, וכשהוצרכו לעלות - נתקפלו, ועלו אחריהם. וזהו:

ד. ובהקפלם - ניתן גם בכלים כח החזרה למעלה, הקיפול נעשה בכח ההתעוררות של החזרה, והגיע התעוררות הזה גם לכלים התלוים בהם, ועלו גם כן:

חלק ג:

א. וזה שא"א הוא שורש לכל - מה שייך [א"א] בכלים, אלא שא"א הוא שורש הכל, וגם אלה הכלים ודאי צריך שיהיו נשרשים בו:

ב. וזה היה החלק של א"א, שבו היו נשרשים הכלים בזמן רדתם, פחות מרגלים לא יש, ובזמן רדת הכלים היו נשרשים רק בחלק כל כך תחתון, וזה כפי ערכם:

ג. ואחר כך נשרשו גם בחג"ת, כשנתוסף בהם התיקון, זהו תועלת הקיפול - שנשרשו גם בחג"ת, כמבואר בדברי הרב זללה"ה:


פתח סח

<פרטי התיקון משוערים לתשלום סיבוב ההנהגה>:

החלקים העולים, והדרגותיהם, ודרכי חיבוריהם - זהו דוקא מה שצריך להעשות העולם הזה בדרך אשר הוא צריך להעשות, בכל כך תיקונים, בכל כך חסרונות, בכל כך חוקים, כמו שצריך לתשלום סיבוב ההנהגה:

אחר שנתבאר ענין תיקון אלה הכלים, שמ"ה מברר אותם, ומה שמברר ומחבר אליו, ועליות שהם עולים, נבאר עתה החק לכל זה, שבו הם נדונים בכל פרטיהם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, החלקים העולים, והיא הקדמה כללית בענין זה. ח"ב, בכל כך תיקונים, והוא ביאור ההקדמה:

חלק א:

א. החלקים העולים - הבירורים המתבררים לצורך כלי הפרצוף:

ב. והדרגותיהם - הדרגות העליה, כגון שהיו הכלים עולים בתחלה למקום נה"י דאצילות, ואחר כך עולים למקומם מעט מעט. וכל פרצוף, שיורד בתחלה בראש הבריאה, משם עולה לאצילות, וכל שאר הענינים שבדבר הזה:

ג. ודרכי חיבוריהם, היינו כגון היות מ"ה בעתיק בפנים, וב"ן לאחור, ובא"א - מ"ה ימין וב"ן שמאל, וכל שאר הענינים שבזה:

ד. זהו דוקא מה שצריך, כי ודאי החכמה העליונה עשתה הכל בדקדוק משוער מה שצריך, לא פחות ולא יותר, שהרי מדרגה אחת למעלה, ומדרגה אחת למטה - הדברים משתנים מיד. דרך משל, האדם - מדרגה אחת יותר עליונה שהיה, לא היה בו יצר הרע, כמו המלאכים, מדרגה אחת יותר תחתונה - היה כמו בהמה:

ה. להעשות העולם הזה בדרך אשר הוא צריך להעשות, שיהיה בתכונה שצריך שיהיה, לפי הכוונה התכליתית המכוונת בו, דהיינו הבחירה, והחזרת הרע אל הטוב:

חלק ב:

א. בכל כך תיקונים, בכל כך חסרונות, כבר ביארנו דבר זה למעלה, שתכונת הנבראים תלוים בסיתומים ופתיחות, ולעשותם חזקים כמה שצריך, וחלשים כמה שצריך:

ב. בכל כך חוקים, - סוד שימוש התיקונים והחסרונות, כל אחד בזמן ובסוד שצריך:

ג. כמו שצריך לתשלום סיבוב ההנהגה, השיעור המשער כל זה הוא תשלום סיבוב ההנהגה. כי הכל משוער בדרך שיוכל בסיבובו להגיע אל הסוף הכללי, שהוא הטוב השלם:


פתח סט

<כללות ענין התיקון - מתקלא>:

מציאות התיקון הוא משקל מה שצריכים כל האורות לתקן איש בעד חבירו, בכל כך מיני פתיחות, ובכל כך מיני סתימות, שבין כולם נמצאת ההנהגה מתוקנת בכל הסדרים הגדולים שיש לה לסבב כל הבריאה בסיבוב אחד, שבו כל דבר יסתיים בטוב ושלמות גמור:

אחר שביארנו הענינים מה שנעשו כדי לחבר מ"ה וב"ן, ולבנות מהם העולמות, עתה נבאר בכלל אחד מהו הסדר הכולל, שמתקן בעולמות האלה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, מציאות התיקון הוא משקל, והוא כללות ענין התיקון מה הוא. ח"ב, בכל כך מיני, והוא פירוש הענין הזה:

חלק א:

א. מציאות התיקון הוא משקל, פירוש - זה סוד המתקלא שהזכירו בסוד דו"ן, שהוא תיקון העולמות:

ב. מה שצריכים כל האורות לתקן איש בעד חבירו, פירוש - כי כיון שההנהגה צריך שתצא בהסכמה, לא די שיהיה כל כח לעצמו, אלא צריך שיביט על חבירו, ויוכנו הכנות בכל אחד - מלבד מה שצריך לעניניו - מה שראוי לצורך האחרים, להתחבר עמהם:

חלק ב:

א. בכל כך מיני פתיחות, ובכל כך מיני סתימות, הוא הדבר שכבר נתפרש, שהפתיחות והסתימות הם.הם המשנים את ההנהגה, להחזיק הדברים או להחליש, כפי הצורך:

ב. שבין כולם נמצאת ההנהגה מתוקנת, זה פשוט, כי כל ענין שיש באורות - יש תולדה בעולם, ועניני כל מה שמוכן באורות - הם כל התולדות שבהנהגה:

ג. בכל הסדרים הגדולים - עומק ההנהגה הגדולה שהקב"ה מסבב, שאין שום שכל יכול להשיג אותה, שנראים הדברים לכאורה כל כך זרים, והכל הולך רק לתיקון - הכל תלוי באלה החוקים וכל משפטיהם:

ד. לסבב כל הבריאה בסיבוב אחד, זה כבר נתבאר הרבה למעלה, שכל ההנהגה היא רק סיבוב אחד, שסוף הסיבוב הזה הוא חק השלמות הכללי:

ה. שבו כל דבר יסתיים בטוב ושלמות גמור, שסוף הכל צריך שיהיה רק טוב, שלא יהיה עוד מציאות לרע, ושתשלום סיבוב זה יהיה בדרך שיהיו נקבעים הדברים הכל בטוב, שלא יהיה עוד קלקול כלל:


פתח ע

<ענין תיקון הפרצוף [ע -עג]>:

<הפרטים הנבחנים בפרצוף>:

פרצוף הוא מה שאור אחד מתפשט ומתגלה בכל פרטיו, בסדר אחד, שבו איזה חלקים נשארים פנימים, ואיזה חיצונים, איזה עליונים, ואיזה תחתונים. וכולם מקושרים בסדר אחד, להיות מתחברים אלה באלה, ומתנהגים על פי הנהגה אחת כללית, כל אחד לפי ענינו. וכללותם הם תרי"ג חלקים, כל אחד בנוי אחר כך מכמה חלקים קטנים, כמו שצריך לשלמותו. אחר התיקון היה הענין שהספירות נעשו פרצופים, וזה מה שנבאר עתה. אך בתחלה צריך לבאר מהו ענין הפרצוף:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, פרצוף, והוא מה צריך להיות ליקרא פרצוף. ח"ב, וכללותם הם תרי"ג, והוא מה הם אורות של הפרצוף:

חלק א:

א. פרצוף הוא מה שאור אחד מתפשט ומתגלה בכל פרטיו, כבר נתבאר למעלה ההפרש שיש בין ספירה לפרצוף. ושם נאמר ענין זה לבאר ההבדל שבין זה לזה, לפי ענין צפיית המרכבה. אך עתה צריך לפרש בפרט ענין הפרצוף, לפי מה שצריך להבין אחר כך ההנהגה. ושם אמרנו כבר, שהוא אחד מן הכחות שמפרט חלקיו ותנאיו בגילוי:

ב. בסדר אחד - הסדר של הפרטים של דמות אדם הנזכר למעלה:

ג. שבו איזה חלקים נשארים פנימים, ואיזה חיצונים, היינו כללות מה שצריך להבחין לפי דמות אדם - הוא מה שתלוי בפנימיות וחיצוניות, דהיינו החלקים פנימים וחיצונים. ובכאן נכלל ענין נשמה וגוף. ובגוף עצמו ג' כלים - פנימי חיצון ותיכון, וכן גוף ולבושים, וכן אור פנימי ואור מקיף. וכל מה שנדרש בענין זה מצד המצב של המדרגות, זה בתוך זה, ונקרא זה "שיעור העובי", ומובן בזה התלבשות הדברים. ועוד שתלוי בענין ראש וסוף, עליון ותחתון. וזהו:

ד. איזה עליונים ואיזה תחתונים, דהיינו מה קרוב להשורש, או מה מתפשט יותר לגבי מטה. וזהו "שיעור הקומה", שכל עליון גבוה בענינו מן התחתון ממנו, ומובן בזה ההשתלשלות. ועוד שתלוי בהם קשר האורות זה בזה. וזהו:

ה. כולם מקושרים בסדר אחד, באותו הדמות הפרטי, שהוא דמות אדם. ומובן בזה ענין קשר המדרגות זה בזה, וכן הסמכם זה בזה בסוד הכונניות. ועוד מה שתלו בענין החבורים וההרכבות:

ו. להיות מתחברים אלה באלה, שנרכב חלק אחד עם חבירו, לעמוד בחיבור לפי ההנהגה. ומובן בזה חיבורי המדרגות בהנהגתם, שבהתעורר אחת - מתעוררת אותה שמתחברת עמה. ועוד מה שתלוי ברוח הסובב בכל הגוף:

ז. ומתנהגים על פי הנהגה אחת כללית, והוא ענין הלב המנהג כל האברים לפי ענינם, בדם שלו וברוח שבו. כן הנהגת כל הפרצוף יוצא משורש, שהוא קשר הפרצוף ההוא בסוד הלב מבין, והוא פרטיות אחד עומד לצורך זה, שבו מתחברים בינה ת"ת ומלכות ביחד, ומשם ההנהגה יוצא בעומק ואמת:

ח. כל אחד לפי ענינו, זה פשוט, שהרי הוא כמו הלב ממש שמנהיג כל האברים, כמ"ש:

חלק ב:

א. וכללותם הם תרי"ג חלקים, להיות פרצוף צריך שיהיה מפורט בפרטיו. אך האמת הוא, שהפרטים הם תרי"ג, והם סוד דמות אדם, שכך שיערה המחשבה העליונה שצריך להעמיד העולם בתכונה שצריך:

ב. כל אחד בנוי אחר כך מכמה חלקים קטנים, גם זה בסוד דמות אדם, שכל חלק בנוי מפרטים קטנים רבים:

ג. כמו שצריך לשלמותו, גם זה משוער בשיעור זה ששיערה המחשבה העליונה, להביא אל השלמות:


פתח עא

<הקבלה הגמורה בין סדר הפרצוף לדמות אדם>:

סדר אורות הפרצוף וקשריהם וכל עניניהם, הוא ממש כסדר אברי הגוף באדם. כל מה שיש באדם - יש כנגדו בענין האורות בפרצופים למעלה:

אחר שנתבאר ענין הפרצופים, שהם בסוד דמות אדם, עתה נוסיף עוד ביאור בזה, בענין ההקבלה של סוד הפרצופים ודמות אדם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, סדר אורות הפרצוף, והוא הקבלת הפרצופים ודמות האדם לגמרי. ח"ב, כל מה שיש באדם, והוא סוד, "מבשרי אחזה אלוה":

חלק א:

א. סדר אורות הפרצוף, שהוא כל מה שפירשנו למעלה בענין השיעורים:

ב. קשריהם, הוא מה שפירשנו בענין הקשרים והחיבורים:

ג. וכל עניניהם, הוא ממש כסדר אברי הגוף באדם, וכל עניניהם, פירוש - כל מה שיש לדבר מן הטבע, כגון כל עניני המזגים, סוף דבר כל מה שאפשר להבחין בדמות אדם בכל ענינים שבעולם, הנה כל זה נשרש למעלה. וסודם - כל עניני השפע המקיים כל עניני העבודה של בני האדם, המקיימים ההשראות וכל תכונות האורות, כל מה שאפשר לדבר בפרצופים העליונים, שכולם הם לפי הענינים האלה בדמות אדם:

חלק ב:

א. כל מה שיש באדם - יש כנגדו בענין האורות, זה סוד, "ומבשרי אחזה אלוה", שכך הוא הדרך לחקור ולמצוא מה שיש בספירות - בתחתונים, כמו מה שיש בתחתונים - בספירות. ואדרבא, מה שנופל תחת ההבחנה בתחלה, הוא מה שיש בתחתונים, וצריך להתעלות עד השורש, להבין הדברים כראוי בקשר עולם התחתון עם העליון, דהיינו קשר המסובב עם סיבתו:

ב. בפרצופים למעלה, היינו שבפרצופים הוא שנבחן פרטיות זה, ולא בספירות:


פתח עב

<השינויים שיש בין הפרצופים בענין דו"ן>:

הפרצופים - מהם זכרים, ומהם נקבות. דהיינו מהם ממשיכים החסד, ומהם הדין. ובזיווגם מתחברות ההמשכות ביחד, ונולדת הפעולה הצריכה, כי אין דבר שאינו מוסכם משתי מדות חסד ודין. ויש איזה שינויים באורותיהם, ושינוי ממש בחוקם. אך שינוי הצורה, שינוי ממש, אינו אלא באורות ההמשכה, שהם היסודות, כי הם הממשיכים, ואליהם נמשכים כל חלקי הפרצוף, להמשיך לפי חוקם:

אחר שביארנו ענין הפרצופים במה שהם שוים זה לזה, עכשיו צריך לפרש ענין מה שהם משונים זה מזה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, הפרצופים, והוא לומר בכלל, מה שיש בפרצופים מתחלף זה מזה. ח"ב, ויש איזה שינוי, והוא ענין השינוי הזה היכן הוא תלוי:

חלק א:

א. הפרצופים - מהם זכרים, ומהם נקבות, זה פשוט, כי הכוונה הולכת אחר ענין המתקלא, לתקן הכל בסוד דו"ן, כמ"ש למעלה כבר:

ב. והיינו מהם ממשיכים, היינו כי פעולת הפרצופים, כבר שמעת, שהוא להמשיך האור המתחדש מלפניו ב"ה, שיהיה נמשך ובא דרך ההשתלשלות:

ג. מהם ממשיכים החסד, ומהם הדין, זה כבר נתבאר בסוד מ"ה וב"ן. ובסוד ההשפעה הכלל כך הוא - ההשפעה צריך להיות כלולה מחסד ודין. ושלשה טעמים בדבר, הטעם הראשון - שהרי צריך שכר ועונש. הטעם השני - שהשפע בעצמו הצריך לבוא בעולם לכל צד ממנו, צריך שיצא מוסכם משתי המדות האלה, שבמה שצריך - יסכים הדין לחסד, ובמה שצריך - להיפך. ואז ההנהגה תצא בכלל לכל הנמצאים, למקום שראוי להתגבר החסד תגיע השפעה של חסד, ולמקום שצריך להתגבר הדין ח"ו יגיע הדין. אך שניהם, מדת החסד ומדת הדין, צריכים להשגיח על כל הפרטים, במקום שצריך להתגבר ישגיחו להתגבר, ובמקום שצריך להסכים ישגיחו להסכים. הטעם השלישי - שהרי הנבראים עצמם יש מהם שיוצאים משורש החסד - להראות עליו, ויש אחרים באים מצד הדין - לרמוז עליו, ושניהם צריכים להתקיים תמיד. ואפילו בנברא אחד עצמו יש בו דברים מצד חסד, ודברים מצד דין. וכן מ"ה וב"ן, כמ"ש למעלה, שכל נברא הוא מורכב משני דברים אלה, וצריך שכל שורש ישפיע לתולדה שלו, ויקיים אותה:

ד. ובזיווגם מתחברות ההמשכות ביחד, הזיווג עשוי כדי שלא תצאנה ההשפעות משני מקומות, אחד לכאן ואחד לכאן, אלא השפע היוצא - כבר יהיה כלול מכל הדברים האלה. ויתחלק אחר כך למטה למקומות הצריכים:

ה. ונולדת הפעולה הצריכה, אחר שנעשה החיבור בהשפעות יוצאת הפעולה. והענין, כי לא יש שום פעולה כלל שלא יהא בה חלק לחסד ולדין, על כן אין הפעולה נולדת אלא מן שתי ההשפעות ביחד, אחר שנתחברו:

ו. כי אין דבר שאינו מוסכם משתי מדות חסד ודין, דהיינו שאי אפשר להבין שום ענין, אפילו קטן, שאינו מורכב משני אלה. לכן לכל פעולה צריך כל זה כדי שתוכל להיולד:

חלק ב:

א. ויש איזה שינויים באורותיהם, זה פשוט, שהאורות לפי ענינם מוציאים התולדה, ואם התולדות משונות - שמע מינה שיש שינוי באורות:

ב. ושינוי ממש בחוקם, לאו דווקא בצורת האורות, אלא בתכונתם. וזה הדבר נראה בהדיא בדמות האדם - שיש דברים משונים בתולדה מן זכרים לנקבות, כגון הקול, והמראה, והכח, וכיוצא בזה. ושורש זה צריך שיהיה למעלה:

ג. אך שינוי הצורה, היינו כמ"ש, שאין השינוי בצורת האורות, אלא בתכונתם, ואדרבא הם שוים, ור"ל בצורה הסוגית. אך בפרט הצורה ודאי יהיה חילוק, אלא שהוא חילוק שאינו מורגש כנ"ל:

ד. שינוי ממש, לא בגודל ובקוטן אנחנו מדברים עתה, אלא במה שהוא שינוי ממש, שזה אינו אלא ביסודות, כדלקמן:

ה. אינו אלא באורות ההמשכה, כי כל אור פועל לפי ענינו, וצורתו לפי הפעולה הצריכה בו, ולפי השתנות הצורה משתנית הפעולה ההיא הנשרשת בו. נמצא, שאורות ההמשכה, כשההמשכה צריכה להיות משונה, צריך שגם הם יהיו משונים, שלכן יהיה בטבעם המשכה מתחלפת:

ו. שהם היסודות, וזה פשוט, בסוד דמות אדם, שבאלו יש שינוי ממש של צורה לגמרי, ומורה שכאן הוא עיקר ההבדל, כי בשניהם יש תרי"ג ושאר הענינים, אך ההמשכה היא מתחלפת. והאמת, שכל השייך ליסוד הוא המשונה בהם, והראיה, הסריס:

ז. כי הם הממשיכים, זה פשוט, כי ענין היסוד הוא רק, נהר יוצא מעדן, דהיינו המשכת ההשפעה אל המקום שצריך:

ח. ואליהם נמשכים כל חלקי הפרצוף, להמשיך לפי חוקם, כי הם המתעוררים ראשונה, וכפי התעוררותם הם ממשיכים מכל החלקים כולם, דהיינו שהחלקים עצמם הם ממשיכים מלמעלה, עד שנמשך הכל אל היסוד, וכמ"ש לקמן במקומו. וכל זה פשוט בסוד דמות האדם, וכיון שכל ההמשכה תלויה בהם, והאחרים נשמעים להם לדבר הזה, די השינוי שיהיה בהם, לשינוי מה שצריך בהנהגה:


פתח עג

<ההדרגה שבחיבורי דו"ן - הדרגה של שלמות>:

חיבור הדו"ן הוא השלמות, ובו נמשכת ההשפעה. ולכן כל מה שהדו"ן קרובים יותר מאליהם - מורה שלמות, שאין צריך שם עבודת התחתונים. וכל מה שהולכים ומתרחקים זה מזה - מורה שצריך שלמות, ושצריך שם עבודת התחתונים. עד עתה ביארנו ההפרש שבין הפרצופים הזכרים לנקבות, עתה צריך לבאר ההפרש שבין זכר לזכר, ונקבה לנקבה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א חיבור וכו', והוא שהחיבור הוא השלמות. ח"ב, ולכן וכו', והיינו שבזה - ההדרגה:

חלק א:

א. חיבור הדו"ן הוא השלמות, זה פשוט, כי הלא דו"ן הם בסוד חסד ודין, והחיבור הוא המיתוק שהחסד ממתק הדינים. ועוד הנוקבא היא סוד המקבל, והזכר - המשפיע. וכל ענין הרע אינו אלא להפריד המקבל מהמשפיע. דוק מינה להיפך - חיבור דו"ן הוא שאין הרע יכול להרחיק המקבל מהמשפיע. נמצא חיבור דו"ן הוא השלמות:

ב. ובו נמשכת ההשפעה, ההשפעה נמשכת בזיווגם, אם כן מקום שהזיווג יותר נמצא - ההשפעה נמצאת יותר:

חלק ב:

א. ולכן כל מה שהדו"ן קרובים יותר מאליהם - מורה שלמות, זה פשוט לפי מ"ש, כי הרי העבודה - כל הכוונה בה הוא להביא הזיווג, שיהיה הדין מפוייס להימתק, שיהיה המקבל דבק במשפיעו, נמצא כשהוא כן ממילא אין צריך עבודה -:

ב. שאין צריך שם עבודת התחתונים:

ג. וכל מה שהולכים ומתרחקים זה מזה, כי גם זה הולך בהדרגה. בעתיק - הוא חיבור גדול, שדו"ן שניהם בכל מקום ממנו. בא"א - הזכר בימינו והנקבה בשמאלו, ועדיין או"א - דו"ן, שני פרצופים, אבל, כחדא נפקין כחדא שריין. זו"ן - שני פרצופים, וגם אין הזיווג תמידי. וכן עיקר העבודה הוא בתפארת ומלכות, וזה:

ד. מורה שצריך שלמות, ושצריך שם עבודת התחתונים: