קל"ח פתחי חכמה/פתח לג


פתח לג

<פרטות ענין עסמ"ב דא"ק>:

ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן מתגלים מא"ק. הע"ב לפי חכמתו של א"ק, ואינו מגיע הדברים להשגה, ומשלח הארותיו דרך שערות הראש, שהמוח מגלה בם ענינו, והוא נעלם. אך ס"ג מגלה האורות מה שנעלם בע"ב, והוא ענין האצילות שהולך ומתגלה מעט מעט. לכן בתחלה אור פנימי ואור מקיף רחוקים זה מזה, והולכים ומתקרבים מעט מעט עד הפה, שנעשה כלי שם. ושם נשרש דמות אדם כראוי, והוא ענין מ"ה וב"ן שנתגלה אחר כך אחר שזכרנו בכלל שהארות יוצאות מא"ק, עכשיו יש לנו לפרש פרטיהם:

חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, עסמ"ב, והוא מה שמתגלה בדרך כלל. ח"ב, הע"ב לפי חכמתו, והוא ענין הע"ב בפרט. ח"ג, אך ס"ג, והוא ענין הס"ג בפרט:

חלק א:

ע"ב ס"ג ב"ן מתגלים מא"ק, וזהו כי הלא כבר שמעת איך כל מה שיש בכל סדרי הגוף - מתגלה בפנים, ומה שמתגלה בפנים הוא המתגלה בתוך הבקיעות. אך כל הכללות שבכל הגוף הוא עסמ"ב. אם כן מה שמתגלה הוא עסמ"ב:

חלק ב:

א. הע"ב לפי חכמתו של א"ק, כי חו"ב סודם הוא כך, חכמה הוא סידור הדברים בעומק המחשבה. אך בינה מגלה תמיד מסתורי החכמה. וע"ב הוא לפי מה שמצטייר בעומק מחשבתו:

ב. ראינו מגיע הדברים להשגה, כי מציאות החכמה היא להסתתר ולהתעלם:

ג. ומשלח הארותיו דרך שערות הראש, דהיינו שערות הראש הם הזיו הראשון, כמו הדיקנא בפנים. ומשם יוצא אור הע"ב, בבחינת זיו שני הנזכר בפנים:

ד. שהמוח מגלה בם ענינו, סוד השערות בכל מקום שהם, הם סוד מה שנסדר במוח בתוך הראש - מתגלה בחוץ לראש בבחינת שערות, וכל עניניהם ומשפטיהם נמשך אחר ענין המוח, איך שהוא בפנים. ועוד יתפרש זה במקומו בס"ד:

ה. והוא נעלם, אור הע"ב היוצא הוא נעלם, כיון שהוא לפי בחינת חכמה:

חלק ג:

א. אך ס"ג מגלה האורות, והוא ענין בינה שאמרתי, שמגלה אורות החכמה שהם סתומים:

ב. מה שנעלם בע"ב, שאין אורות הס"ג אורות אחרים, בלתי משתלשלים מן הע"ב, עד שיהיה הע"ב ענין אחד בפני עצמו, שאין פעולותיו ותולדותיו מתגלים, ואורות הס"ג ענינים בפני עצמם לצד אחר, שתולדותיהם מתגלים. כי אם היה כך, הרי היינו נופלים במבוכת פיזור הענינים, פירוש - הדלוג שזכרתי למעלה, הנראה לכאורה בענינים האלה שמתחילים בענין אחד, ואין נודע סופו, ומדלגים משם לענין אחר, שאינו מתקשר עמו. וזה דבר שאי אפשר לומר כך, כי אין זאת ידיעה, אלא מבוכה. והראוי הוא, אם אלה האורות שאנו מזכירים הם אורות ההנהגה, שילכו בהשתלשלות זה אחר זה, מן הראש ועד הסוף. אלא האמת כך הוא, כל הענינים שאנו מדכירים מראשית הא"ק ועד סוף כל העשיה - כולם מקושרים זה בזה, ומשתלשלים זה מזה. וההבדל שביניהם - שכל עליון נעלם יותר מן התחתון ממנו, עד שבאים הדברים מהעלם אל גילוי, אך שלשלת אחת ממש הם. ונמצא שכל מה שמתגלה אחר כך בסוד אורות הס"ג, הוא מה שנעלם מתחלה באור הע"ב. ואורות הס"ג עצמם אינם ענינים הרבה פזורים ונפרדים. אלא הם ענין אחד עצמו, שהולך ומתגלה גילוי אחר גילוי, וכדלקמן:

ג. והוא ענין האצילות, כי מה שהיתה הכוונה מתחלה, הוא להמציא ענין שורש דמות אדם בדרך קרוב ומתיחס אל התחתונים, שתהיה בו העבודה כראוי. וענין זה הוא אצילות הבנוי ממ"ה וב"ן, אחר שנתחברו ביחד. כי שם האורות הם סיבות ממש אל כל עניני העוה"ז, קרובות ומתיחסות להם כראוי. מה שאין כן קודם לכן, שאינו אלא שורש לסיבות האלה. וזה תבין במ"ש כבר בענין ההעלמים, שהיה קו המדה הולך ועושה - שבכל העלם מתחדשות תולדות לפי ההעלם ההוא. והנה לא יכול לצאת על דרך זה לפי עניניו אחר זה ההדרגה, אלא אחר שנוספו העלמים על העלמים, עד שהגיעו למדרגה הנקראת אצילות, אך לא למעלה מזה. וזהו מ"ש הרח"ו זללה"ה, שאף על פי שמכנים אוזן ועינים בא"ק, אינו אלא לשבר את האוזן, כי שמות אלה אינם נופלים אלא במקום שהאורות עמדו בערך אחד מתיחס עם התחתונים, שיכולים התחתונים לצאת מהם לפי חק ההדרגה. אך כאן למעלה, לא נוכל להדכיר תוארים האלה אלא בדרך השאלה, להיות כאן מקום שורש לענינים האלה למטה. נמצא לפי זה, שמה שהיה צריך להתגלות - היה סוד דמות אדם, אם כן נאמר שמה שהיה צריך להתגלות היה האצילות, וההעלמים היו נעשים על פי כוונה זאת. להביא סוף סוף האור אל המדרגה הזאת. אך כל מה שאנו מדברים עתה, הוא בחלקי הזיו הזה שזכרנו, שהם חלקים עומדים בהדרגה זה תחת זה, דהיינו על פי ענין קו המדה, שכל תחתון אורו פחות מאור העליון ממנו, שסוף ענינם הוא האצילות כנ"ל, וכדלקמן. אם כן נאמר שחלקי הדיו הזה ענינם - ענין האצילות שהולך ומתגלה מעט מעט בהדרגה, עד שיגיע להמצא. ולכן גם עניניהם הולכים בהדרגה ממש, אלו תחת אלו, כדלקמן:

ד. לכן בתחלה אור פנימי ואור מקיף רחוקים זה מזה, והולכים ומתקרבים מעט מעט, כי הנה זה אנו רואים ודאי באורות האלה - שיש מציאות ענין אחד ההולך בהדרגה, והוא ענין קרוב אור פנימי עם המקיף. וכיון שסוף ההדרגה הזאת הוא ממש מה שמוציא שורש דמות אדם כדלקמן, אם כן נבין בהדיא שבאורות האלה הולך האצילות ומתגלה מעט מעט:

ה. עד הפה שנעשה כלי שם, היינו מה שרואים שסוף ההדרגה הוא עשית הכלי כנ"ל. והכלי הוא המתיחס לתחתונים, וכדלקמן:

ו. ושם נשרש דמות אדם כראוי, וב' הוראות לענין זה. הוראה א', הוא שענין הכלי הוא המתיחס לדמות האדם. והיינו כי עיקר דמות אדם הוא ענין הגוף עם הנשמה בתוכו. ושורש ענין הגוף הוא הכלי באמת. וכיון שהכלי הוא סוף ההדרגה שראינו באורות אח"פ, אם כן נדע בבירור שאורות אח"פ הולכים בהדרגה אל ענין דמות אדם בסוד הגוף. הוראה ב', היינו שענין אורות הפה הם עשוים ממש לתת השורש לנקודים. ומזה שהדרגה זאת נראית עוד בבירור ממש - במה שאנו רואים שאפילו אורות העינים עצמם, כדלקמן, הם באים ההדרגה אחר הפה, והיינו שהאצילות הוא דמות אדם בפרט בסוד מ"ה וב"ן כנ"ל, ששם יש ענין הכלים בכל פרטיהם. ושורש ענין זה הוא באורות הפה, דהיינו הכלי בכלל, קודם שיהיו עניניו מתגלים בפרט. כי הלא זאת היא ההדרגה תמיד - בתחלה יש הכלל, אחר כך הפרט, ואין לעשותם מדרגה אחת, אלא שתי מדרגות. נמצא לפי זה - אורות הפה שם ענין הכלי שהגיע כבר לגילוי, אך בדרך כלל וכמ"ש. אך באורות העינים כדלקמן שם, ענין הכלי בפרט ממש, בסוד מ"ה וב"ן, כדלקמן במקומו. ועל כן נעשו מעשים באורות הפה, מה שהוצרך כדי לתת מציאות לענינים הנמצאים בכלים במקומן, במקום פרטי עניניהם. וזה כללות הבנת כל מה שאנו דורשים באורות הפה שהם כולם הכנות למה שצריך להמצא אחר כך באצילות במקומו, והיינו גילוי הכלים ושלמותם, ושיהיה בדרך הסתלקות, בסוד שורש לעניני העבודה. והתיקון הוא להיות אחר כך באצילות, כמוזכר במקומו:

ז. והוא ענין מ"ה וב"ן שנתגלה אחר כך, היינו סוף כל ההשתלשלות, שהוא דמות האדם במקומו, בסוד מ"ה וב"ן כנ"ל, וכדלקמן: