פתיחת התפריט הראשי


פתח ל

<הקדמה כללית להשתלשלות ההנהגה מהצמצום>:

בצמצום הושרש שילכו הדברים לפי הנהגת העולם עד הסוף, פירוש - שיוכלו הקלקולים להמצא, אך שסוף הכל יחזור הכל לתיקון האחרון, שהיחוד יראה לאמיתו. ועל פי הדרך הזה הושם החק - שסוף דבר נעשה המציאות בסוד טוב ורע, גם את זה לעומת זה, דהיינו שיתפשט ענין הספירות בכל מדרגותיהם וכל תולדותיהם, הכל לצד ההטבה. ושיברא בריאה אחת שיהיה בענינה כל קלקולי הטוב, והיא הנקראת ס"א. ויהיה הכוונה שיתגבר כח ההטבה, עד שכל קלקול יחזור לתקון, ואז יוודע היחוד לאמיתו. עד עתה דברנו ממה שנעשה בראשונה בחידוש הדרך המוגבל, ועניני התקשרו עם הבלתי -תכלית, מכאן והלאה נדבר מן ההשתלשלות - מה שנעשה אחר זה. והוא התפרט הכלל שברשימו לחלקיו, לפי כל ההכנות שהוכנו כבר בענין זה, שהם אותם שזכרנו. ועתה נאמר המונח הראשון של ההשתלשלות הזה, ויהיה זה החק הכללי שבכל מה שנמצא מכאן ולמטה:

חלקי המאמר הזה הם ג'. ח"א, בצמצום הושרש וכו', והוא מה שהוטבע בתחלה במעשה הראשון הזה, לפי עניך השתלשלות הצריך להשתלשל ממנו. ח"ב, וע"פ הדרך הזה וכו', והוא מה הם הענינים היוצאים בהשתלשלות מך השורש הזה. ח"ג, ויהיה הכוונה וכו', והוא מה תהיה הכוונה בענינים האלה:

חלק א:

א. בצמצום הושרש שילכו הדברים לפי הנהגת העולם עד הסוף, פירוש - שיוכלו הקלקולים להמצא, וזה, כי כבר שמעת איך רק זאת היא כל חכמת הקבלה - לדעת הנהגתו של הרצון העליון, על מה ברא כל הבריות האלה, ומה הוא רוצה בהם, ומה יהיה סוף כל סבובי העולם, ואיך מתפרשים כל הגלגולים האלה אשר בעולם, שהם כל כך זרים. כי כבר שיער הרצון העליון בעצמו סיבוב ההנהגה הזאת הגומרת בשלמות הגמור. ואלה השיעורים הם מה שאנו מפרשים בסוד ספירות ועולמות. והצמצום, כבר שמעת, שהוא השיעור הראשון ששיער הרצון העליון לברוא כל הנבראים. וזהו מה שקראנוהו כבר מקום כל העולמות, שאמרנו גם כן שהוא מקום מספיק לכל המציאות הנמצא. ונמצא, שודאי בתחלה היה משוער אצלו מה יהיה מציאות הנמצא, ועל פי זה עשה המקום שיהיה מספיק לכולו. והשיעור הזה הוא הדרך המוגבל, שאמרנו כבר שהיה כלול בו, והוא שיצא אחר כך בסוד רשימו בתוך המקום הזה. נמצא המעשה הראשון הוא המקום הנעשה בצמצום, שזהו החידוש הראשון כשסילק הא"ס ב"ה את בלתי -תכליתו שבזה ניתן מציאות לדרך המוגבל להתגלות ולפעול. הדרך המוגבל הוא הסדר שבו ילכו הדברים לפי הנהגת העולם. אם כן - "בצמצום הושרש שילכו הדברים לפי הנהגת העולם". שתי ידיעות יש בזה הענין, א' - שהמקום עצמו, שהוא שורש לתחתונים, צריך להבין לו שורש לעצמו. ופירוש הענין הזה הוא, כי לא נאמר הואיל והא"ס ב"ה ברא את העולם כך בסדר הזה שבראו - זה מה שהיה יכול לברוא, ולא בדרך אחר. פירוש - דרך משל נאמר, שנעשו כל כך עולמות, לפי שהעולם הראשון הוא אור כל כך גדול שאי אפשר לנבראים לקבלו. וכן דברים כיוצא באלה, שאומרים - הוצרך כך מפני שלא היה [יכול] בלא זה. לא נאמר שהא"ס ב"ה היה מוכרח לפעול כך, ח"ו, כי הא"ס ב"ה צריך להבין אותו - כל -יכול בכל מיני יכולת שהמחשבה תופסת, ושאינה תופסת. סוף דבר - לא שום גבול ולא שום מקרה אחר אפשר לשים בא"ס ב"ה, אלא הוא אדון הכל. והטבע הזה שאנחנו רואים אותו בעינינו בכל המוחשות שבו - הוא עשאו כך במוחשות האלה. והוא אינו מוגבל תחת שום סדר או חק כלל ועיקר. אלא כל מה שאנו אומרים - אי אפשר בלאו הכי, ר"ל לפי דרך ההדרגה אי אפשר כן. וזה אמת, שלפי דרך ההדרגה אי אפשר להוציא נבראים תחתונים, דרך משל מן א"ק, ושיקבלו אורו, כי אחר שטבע ההדרגה עשוי לפי מה שאנו מבינים בו, אי אפשר לבריה שפלה לקבל אור הכתר העליון. אך כל זה אחר שידענו שרצה א"ס ב"ה בהדרגה. אבל אם הא"ס ב"ה לא היה רוצה בזה, היה יכול לעשותו כמו שהיה רוצה. נמצא לפי זה, שראשית ידיעת ההנהגה תלוי בהדרגה, שהוא המונח הראשון שרצה בו א"ס ב"ה, ועל פי הרצון הזה עשוי המקום. הלא תראה כי הצמצום עצמו הוא על פי הקדמה זאת. שאם לא כן, היה א"ס ב"ה יכול בלא שום צמצום לפעול כרצונו כל הנבראים היותר תחתונים. ואדרבא, הצמצום הוא השורש הראשון של הקדמה זאת, שהרי כיון שרצה לצמצם עצמו כדי להוציא נמצאים, הרי שרצה להעמיד האור בערך עם התולדה שתצא ממנו, שעל כן סילק בלתי -תכליתו מזה, ואז יצא המקום שיצא, שהוא דרך ההנהגה על פי ההדרגה. והרי אם לא היה מצמצם אורו, היה נותן מציאות מן מקום אחר לנבראים, שהרי היה בוראם בלא ענין הדרגה. אם כן נבחין עתה, הליכת הדברים בהנהגה הזאת - זהו המקום. אך שיהיה זה המקום לנבראים - זה הושרש בצמצום עצמו. ותבין לפי מה שאמרנו, שאם לא היה הצמצום - לא די, שאף על פי שזה המקום היה כלול בכח, הרי לא היה יוצא בפועל. אם כן הצמצום הוא סיבה לו, אלא שהיה יכול לימצא מן מקום אחר. הידיעה השניה נמשכת מן הראשונה, והיינו ששיעור הצמצום עצמו הוא עשה המקום לפי מה שהוא. פירוש - שאפילו בדרך מוגבל היה יכול העולם להיות בדרך אחר. והנה הכל -יכול כולל הכל ודאי. ונמצא כיון שכמה מיני מקומות יכולים להיות לתחתונים כנ"ל, כולם נכללים בכל -יכול, אם כן מה שרצה הכל -יכול להניח - זה נשאר מקום לתחתונים. ואיך (נשער) [נשאר] זה? אלא מה שרצה שלא יהיה - [נסתלק], ונכלל שם גם כל המקומות האלה שלא הוציאם לפועל. אם כן נאמר, כפי שיעור הסילוק - כך הוא המקום הנשאר, אם היה מסלק יותר - היה המקום פחות מזה, ועל כל פנים היו העולמות נמצאים. או אם היה מסלק פחות - היו העולמות יותר גדולים, ואף על פי כן נמצאים. אם כן שיעור הצמצום הוא העושה שילכו הדברים כמו שהולכים עתה. והנה אם נבקש טעם לשיעור הזה, היינו יכולים להשיב - "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", שאין לנו לחקור על זה, שהוא מה שאין אנו עוסקין בו, כמבואר במקומו. עם כל זה יש לתרץ תירוץ מספיק גם לזה, והוא, שרק בענין ההדרגה הזאת - ידע הרצון העליון ששייך ענין הרע שצריך לחזור לטוב, ולא בטבע אחר כלל:

ב. שילכו הדברים לפי הנהגת העולם עד הסוף, שהנה עתה הדברים הולכים בדרך הבחירה ושכר ועונש, ועל פי דרך זה יהיו כל הקלקולים. וזה ודאי תולדות הצמצום לפי הדין שנתחדש בו. ואחר כך א"ס ב"ה ירצה להחזיר כל רעה לטובה בסוד היחוד. אך לא תחשוב שזה הוא דרך חדש שימצא אחר כך. אלא סוד הענין הזה הוא - "אין כל חדש תחת השמש", בראשונה הוכנו הדברים בדרך זה, והיינו ששיער א"ס ב"ה כל ההנהגה כמו שהיה באמת מתחלה ועד סוף. והתיקון עצמו, גם כי נראה שהוא הפך הצמצום ותולדותיו, האמת הוא שמתחלה שיער כך, ועל פי הכוונה הזאת נעשה הצמצום:

ג. שיוכלו הקלקולים להמצא, זהו ענין העלם השלמות שזכרתי, היינו כי הא"ס ב"ה הוא תכלית השלמות, שאי אפשר ליפול בו שום חסרון כלל, כי כל מה שהיה יכול להיות חסרון - הרי שלמותו כבר הספיק לשלול אותו. וזה הדבר נמצא בו מצד שלמות חוקו, אבל נקרא זה בכח, שהרי לא היה החסרון מעולם בפועל, שיהיה שלמותו משלים עליו. ולא ידענו מפעולות השלמות בבירור שלם, כי אין האור ניכר אלא מתוך החשך. כי כשאין אנו יודעין מה חסרונות גורם החשך - אי אפשר לדעת מה טוב ושלמות גורם האור. על כן לברר זה הדבר בפועל - צריך לפעול פעולה אחת שהשלמות יתעלם ממנה, ואז יראו כל החסרונות שיש להם מציאות בהעלם הזה. ואז נדע למפרע מה הם החסרונות שהשלמות הקדום שולל אותם. וזהו ממש ענין הספירות בסוד הרשימו, דהיינו הנהגת השכר והעונש, שהם עשויות על פי ההעלם הזה. ומכח זה הרי נמצא בפועל הקלקולים, שהם תלוים רק מפני שיש בהנהגה שליטה לדין. וההטבה מסופקת אם תהיה אם לאו, כיון שיש לה מונע, מה שאין כן בשלמות, שאין לה מונע כלל:

ד. אך שסוף הכל יחזור לתיקון, והיינו כי המצא הקלקולים בהעלם השלמות - מברר במופת גמור שהשלמות צריך שיהיה תיקון כל הקלקולים האלה, שהרי בלאו העלמו - אינם. וגם עתה בא"ס המקיף, שהוא מקום השלמות - אינם, ובמקום שהוא נעלם - ישנם. אך עדיין נקרא שלא נשלמה הידיעה בבירור, כי הקלקולים ראינום בפועל, וגזרנו במופת שהשלמות מתקן אותם, מפני שאינם נמצאים בו. אך לא ראינו בפועל התיקון הזה, ואיזה דרך הוא מהלך. על כן הכוונה היא שימצאו הקלקולים כנ"ל, אך שסוף הכל יחזור לתיקון, ואז יוודע השלמות למפרע לגמרי:

ה. לתיקון האחרון, וזהו תשובה למה שרואים שהקלקולים נתארכו כל כך. והעיקר, שלפעמים נראה תיקון, וחזר לאחור, ונמצא השלמות לא נראה עדיין. אך האמת הוא, שמראש ימות עולם הגלגל סובב רק לנקודה אחת, שהוא השלמות האחרון שימצא אחר כל הענינים. ולא היה השלמות, שפעל, בשום זמן ובשום פעם, אלא אדרבא, דרך הסיבוב הוא זה - להתקרב פעם אל הקלקול פעם אל התיקון, ואחר שנתקרב גם אל התיקון - חוזר לקלקול. ולא נכנס עדיין השלמות לעשות את שלו, אלא התיקון האחרון, שהוא בגאולה העתידה שתהיה במהרה הימינו, וכל הנמשך אחריה, זה יהיה גילוי השלמות והחזרת הרע לטוב. ולכן אחר השלמות לא יהיה קלקול כלל, כי כבר נח הגלגל מתנועתו, ונתברר האמת. משם והלאה הוא זמן העונג - להתענג באמת שנתברר. ותראה המופת בזה ברור, בכל זמן שחשבנו שהיה תיקון, שהיה השלמות פועל, או מתחיל לפעול, לא היה התיקון מגיע אלא לישראל בלבד. אך אומות העולם היו עומדים במרדם. ודברי העולם בקלקולם, מיתה היתה, טומאה היתה, יצה"ר היה. אך השלמות - רוצה לומר שלא יהיה עוד שום קלקול, והכל יהיה מתוקן. וכן תראה שלעתיד לבוא אפילו אומות העולם יתוקנו, ומקרא מלא צווח ואומר, "ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה" וכו', "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה" וכו'. בבהמות - "וגר זאב עם כבש" וכו', "לא ירעו ולא ישחיתו", והמות - "בלע המות לנצח", והטומאה - "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ויצה"ר - "והסירותי את לב האבן מבשרכם". זה נקרא פעולת השלמות - שמחזיר הרע עצמו לטוב. אך כל הזמנים הטובים הראשונים לא היו אלא מצד הספירות בדרך השכר והעונש, ושבהם הדבר שקול, אם לשלוט הקדושה על הס"א, והס"א תהיה נכפפת תחתיה ולא תוכל להרע, אך לא שתחזור טוב, אלא שתהיה קשורה ככלב רע בשלשלת, או שח"ו הס"א תשלוט ותעשה הרעות הגדולות שיש בטבעה לעשות. ובזמנים הטובים שלטה הקדושה כל כך, שאף על פי שהרע היה נמצא בעולם, לא היה יכול לפעול, והיה כפוי ומשועבד. רק דור המדבר במתן תורה היו הולכים על דרך גילוי השלמות על ידי משה, שהוא היה שלם בסוד הפנימיות, כמבואר בזוהר בכמה מקומות ממנו, ולכן נאמר בהם - "חרות על הלוחות". ועם כל זה לא היה השלמות עצמו שפעל, אלא היה הכח היותר חזק, הקרוב לשלמות, שהוא בסוד המוחין, כמ"ש למעלה. אך גם זה נחשב מגלגול הגלגל, שמצד סיבוב מצד המוחין הנכללים בו, מתקרב ענינו הרבה לשלמות, וכחו גדול להתקן הדברים על ידו. וזהו הכח הגדול של דור המדבר, וז"ס התורה שנתנה להם, שהוא סוד היחוד העומד לשמור על כל פנים, אפילו בזמן הקלקולים, שאם לא כן היה העולם חרב ח"ו, ולכן התורה נתנה פעם אחת לעולמים. אך זה אינו נקרא פעולת השלמות, אלא פעולת ההעלם, שיש בו על כל פנים איזה בחינה מן היחוד עצמו. לפיכך אמרנו שהיא מצד המוחין, כי בסוד המוחין נמצא ענין זה של המצא ענין היחוד גם בזמן ההעלם, להיות המוחין הכח היותר חזק ומתקרב ומתיחס אל השלמות. אך פעולת השלמות עצמו יהיה רק לעתיד לבוא, והוא סוד, "תורה מאתי תצא", שפירשו ז"ל - חידוש תורה מאתי תצא. שהתורה לא נתנה מתחלה אלא בסוד מה שיש בבנין הגלגל עצמו - הארה מלחינת היחוד מפני קיום העולם. אבל לעתיד לבוא תנתן בשרשה העליון, דהיינו היחוד הפועל לפי עצמו. ולכן אחר כך לא יהיו עוד קלקולים כלל. יש להקשות, איך נאמר שבהעלם עצמו נמצא איזה ענין מן היחוד, הלא ההעלם עשוי כדי להראות כל החסרונות, וכדי להראות תיקון כולם לגמרי על ידי שלמותו, שיהיה שלמותו נודע בפועל. אבל אם בהעלם הוא רוצה ליגלות באיזה צד, נקרא שאינו מניח החסרונות לגמרי, וממילא בתיקון האחרון אין שלמותו נודע לגמרי. תשובה, ההעלם לא יוכל לעשות שמה שישנו ודאי - שיעדר מציאותו. ורוצה לומר - תחשוב כמה חסרונות שתרצה, אבל מציאותו ית"ש הוא מוכרח מעצמו, ואם כן לא תוכל לחשוב חסרונות אלא אחר ההקדמה הראשונה שיש אלוה ודאי, אלא תאמר שהוא מתעלם, ולכן יצאו החסרונות, אך מציאותו נמצאת ודאי. אם כן בהעלם עצמו - דבר אחד נשאר קיים, שהוא מציאותו ית"ש, ומציאות שלמותו, שהכל אחד. וזה מה שנותן קיום לעולם שלא יחרב, שהרי מציאות אחר זולתו - אי אפשר לחשוב כלל. אך מציאותו הוא טוב שלם, אם כן אי אפשר לחשוב שום רע שלא יהיה עומד עליו באיזה צד מציאות הטוב השלם. ותראה ראיה מבוררת, אם היה נמצא רע שולט לגמרי בלא שום רשות אחר עליו, היה נקרא הרע רשות בפני עצמו, אך כיון שידענו שמציאות הא"ס ב"ה הוא מוכרח, הרי אין מקום כלל לרע גמור לשלוט כלל וכלל. אם כן אפילו שתחשוב כל רע שבעולם, אי אפשר שלא תבין שיש מציאות אחד של טוב, שכיון שהוא מחויב המציאות - שולט על הרע הזה. והתולדה מזה - שלא יוכל לשלוט שליטה גמורה, ונמצא מחריב את כל העולם. אלא המציאות המחויב יכול להתעלם כמו שהוא רוצה, אמנם מציאותו לא יהיה מוכחש

, וממילא אי אפשר לעולם להתחרב. נמצא בהעלם עצמו יש ענין היחוד הבלתי מוכחש. עוד יש להקשות, ואם התורה היא מצד ענין היחוד המתגלה אפילו בהעלם, אם כן למה לא נתנה התורה מיד שנברא העולם. תשובה, התורה מצד היחוד הזה שנמצא בהכרח אפילו בהעלם, הוא סוד הז' מצות בני נח שאדם נצטוה בהם, וידיעת התורה עצמה - כבר היו צדיקים בכל דור שהיו יודעים. אבל זה פשוט, כי גילוי היחוד הזה אינו עושה אלא שלא יחריב העולם, אך מניח לס"א לפעול כל הפעולה הרעה שיש לה. אך יש אופן שיתחזק גילוי זה יותר, לפיכך מתחלה היו רק ז' מצות, שפחות מהם אי אפשר, אך אחר כך נתגלה ביותר כח, ונתנה תורה. כללא דמלתא - כל מה שנעשה עד עתה, הכל הוא סיבוב הגלגל של השכר והעונש, הנהגת הספירות, שבהם או החסד שולט והדין אינו פועל, או להיפך ח"ו. ולכן הקדושה והס"א - או הקדושה גוברת והס"א נכפת, ועדיין היא רע, או ח"ו להיפך. והוא מה שרצה הא"ס ב"ה רק כד' להראותם כל הקלקולים להיות במציאות, כדי להראות אחר כך תיקו, כולם. אבל הגאולה האחרונה, שתהיה במהרה בימינו, היא פעולת השלמות בסוף הכל, שמתגלה לתקן כל הקלקולים כולם שרצה שיראו. ולכן יהיה שלמות גמור שלא יהיה אחריו שום קלקול כלל. והסוד הזה הוא מה שפירש בתיקונים, תיקון ע' - ובזמנא דאסתלק הוי"ה מכורסייא דדינא ומכורסייא דרחמי לית תמן לא עונשא ואגרא וכו', והוא בזמן התעורר היחוד לפעול, ואין כאן מקום להאריך בזה:

ו. שהיחוד יראה לאמיתו, וזהו מ"ש כבר, שכל זה עשוי כדי שכל מה שהיה כבר בכח היחוד העליון - יתברר במעשה:

חלק ב:

א. ועל פי הדרך הזה, וזהו מ"ש כבר - שלפי הצמצום נעשה המקום בכל עניניו:

ב. הושם החק, והיינו שתיקון הרשימו שנתקן לעשות עולמות ובנינים, הוא שהוכן ונקבע הענין הזה של טוב ורע, כמו שאכתוב:

ג. שסוף דבר נעשה המציאות בסוד טוב ורע, והיינו כי לא נגלה שם מיד ענין הטוב ורע ממש, אלא דרך אחד הוא שבהתפשטו לפי ענינו - סוף סוף יוצא זה הענין של טוב ורע. ופירוש כל הענין הזה הוא, כי הנה ידוע שיש היפך ויש מתנגד, והנה מה שהוא רע באמת - הוא הס"א וכל תולדותיו, שהם כל הקלקולים, וזהו ממש היפך השלמות. אך יש מתנגד לשלמות, דהיינו שאינו עומד עם השלמות, אבל אינו הפכו. וזה כל החסרונות שאינם רע ממש, אלא שסוף סוף ישתלשלו מחסרון לחסרון, עד שיצא הרע עצמו. אך כל זמן שאינו אלא חסרון ולא רע, לא נוכל לקרוא אותו היפך. והנה עתה צריך שתבין דבר אחד שנתחדש אחר הצמצום, והוא קו המדה, וענינו - כח גבולים העושה ההעדרים והחסרונות. וזה, כי הנה כבר נקבע ענין אחד שלא היה מתחלה, שהוא החסרון, שבתחלה היה הכל שלמות, ואז יצא החסרון. וזה סוד הדין שנתגלה בצמצום, והוא הכח של ההעלמים וההעדרים. ובזה הכח יש לעשות כל החסרונות שיכולים לימצא, כמו שנמצאו. אך זה לא הוציא מיד החסרון היותר גדול, שהוא ההפכי לשלמות כנ"ל, אלא היה מוציא חסרונות אחר חסרונות בהדרגה, כולם דברים מתנגדים אל השלמות. ובסוף הכל יצא החסרון הגמור, שהוא הפכיי, כדלקמן. והנה בתחלת הדברים לא היה עושה אלא חסרון הקטן שבחסרונות, שהוא ההעלם הראשון, דהיינו העלם השלמות. אך מניח הארה והשפעה והשגה גדולה, שהיא הקצה האחרון מה שיוכל להגיע השלם שבנבראים. ואחר כך עשה העלם יותר גדול, שאינו מניח הארה כל כך גדולה, אלא הארה פחותה מהראשונה. וכן הולך ועושה העלמים, ולפי ההעלמים הנוספים - כך מתחדשות תולדות. ואמנם גם בהעלם השני לא נתחדשה עדיין תולדה שנעשה רע וקלקול ממש, אלא חסרון הארה. ובדרך דה ירד כל המדרגות שירד, בהוסיפו העלם על העלם וחסרון על חסרון, עד שהתחילו הקלקולים ממש להתחדש, ואז יצא הרע כדלקמן. נמצא לפי זה, שמיד שנעשה הצמצום, הרי נמצא זה הכח של החסרונות שהיה עתיד להוציא הרע, ואדרבא, הכח הזה היה עיקרי מאד בפעולות הבאות אחר הצמצום, והיה עומד לרדת ולהתפשט מדרגה אחר מדרגה, עד שיצא הרע. אך כאשר לא היתה הכוונה לעשות רק רע, על כן לא הוציא מיד הרע ההפכיי, כי אדרבא, הכוונה היא לעשות הטוב והרע ביחד, שזה ההפרש שבין השלמות לבלתי שלם, כי השלמות הוא כולו טוב, ובבלתי שלם יש בו טוב ורע. והיינו השלם אין בו אלא שלמות, והחסר יכול לימצא בו חסרונות רבים, זה קשה מזה. וכשתדקדק, תמצא שזה בא ממה שלא נעשה מיד ההפכיי, שהוא הרע הגמור, אלא העלם. ואז מה שנשאר עדיין מן שלמות שלא נתעלם כלו - זהו הטוב, ומה שחסר ממה שהיה השלמות - זהו הרע. והנה בהעשות ההעלם הראשון לבד, אז מה שנשאר מן השלמות הוא הרבה, ומעט הוא חסר. ונוכל לומר, שלא יש חסרון - אלא ההכנה מה שיש בו שישתלשל ממנו הרע, כיון שכבר הוא העלם, מה שלא היה משתלשל מן השלמות כלל. וזה שאמרנו למעלה שאין בו החסרון, אלא שיש העלם. אחר כך נעשה העלם שני, ועדיין מה שנשאר מן השלמות הוא הרבה, ומה שחסר הוא מעט, וכן יורד מדרגות. אך בכל פעם מתמעט הנשאר מן השלמות, כי זאת דוקא היא פעולת ההעלם. עד שסוף דבר - מה שנשאר מן השלמות הוא מועט, ומה שחסר הוא חסרון גדול, שיתחיל להיולד ממנו הרע. ועם כל זה מה שיוכל לצאת ממנו אינו אלא התחלת רע. וכמו שמתגבר ההעלם לרדת עוד מדרגות, ימצא סוף סוף שיהיה מציאות חסרון כל כך גדול שיולד ממנו הרע ממש, הוא ההפכיי לשלמות שזכרתי. נמצאו בכאן שני דברים הנמצאים בכל הדרגה, הא' - הוא קו המדה, והוא העושה ההעלמים בשיעורים. הב' - הטוב ורע, והוא מה שנשאר מן השלמות לפי ההעלם הנעלם, ומהחסרון שחסר. ותבין שהחסרון שנעשה בצמצום הוא הנקרא שורש שרשי הרע, כי סוף דבר כשיתגבר זה לגמרי - יצא ממנו התפשטות אחת שהוא רע. נמצא שבצמצום הושם החק - שסוף דבר נעשה המציאות בסוד טוב ורע, והחק הזה הוא ענין מציאות הנשאר מן השלמות, והחסרון המחודש, שנמצאו ביחד, שהנשאר מן השלמות אחר כך היה מוציא כל התפשטות הקדושה, שהוא הספירות וכל מה שמדברים בהם, והחסרון היה מוליד תולדה חדשה, כמו שהוא גם כן חדש, והיינו הס"א, כמ"ש לקמן:

ד. גם זה לעומת זה, לא די שנעשה הרע, אלא שנעשה מקביל לטוב, כדי שבהיות הדברים מקבילים זה כנגד זה - נמצא מקום לעבודה, כמ"ש במקומו. ור"ל שלא ניתן שליטה לטוב מאליו, שאז אפילו שהיה רע בעולם - היה משועבד אליו. אלא גם את זה לעומת זה עשה האלקים, והיינו בכח שוה, במדרגות שוות, בפעולה שוה, שכל דבר מה שיש בטוב - יהיה ברע כנגדו, שאם הוא יפעל בעולם - יבטל הטוב ההוא. ושיהיה כח לרע לקטרג על הטוב, שלא להניח לו מקום לפעול, אלא אם כן יהיה נעזר מן התחתונים, עד שימצא עבודה ממש לאדם בתתו מקום לטוב, והרחיקו הרע. רק שלוש הבדלות גדולות יש ביניהם תחלה, ומהם נמשכות אחר כך הבדלות אחרות רבות עד אין תכלית. הבדלה הא', שהספירות הם רצונו של המאציל ית"ש שהוא האדון היחידי, והס"א אינה אלא בריאה אחת שרצה וברא אותה האדון על כל, כמ"ש, "עושה שלום ובורא רע". והיא משועבדת לאדון היחיד, צריכה לו, ואינה אלא שומרת משמרתו שהוא רוצה בכך. ונמשך מזה הבדלה הב', שכח הספירות הוא משוער לפי הרצון, פירוש - שהאדון ב"ה אינו רוצה לפעול אלא כך, אבל אם היה רוצה, ובכל מקום שירצה, הרי הוא מגביר כחם כרצונו. ומה שבכח שיש להם עתה - נראה שהס"א יכולה לקטרג להם, שלא להניח להם מקום. אך אם היה רוצה הא"ס ב"ה - כבר מגביר כחם כרצונו, ולא היה אפילו פתחון פה לסט"א עוד כלל. מה שאין כן הס"א, שכחה מוגבל באמת, שאין לה אלא מה שיש בה, ואי אפשר לה לצאת מגבולה כרצונה כלל. הבדלה הג', ששורש הטוב הוא שורש קדום, שלא הוצרך לימצא מחדש, ושורש הס"א הוא מחודש מן הא"ס ב"ה, והוא סוד החסרון שנתחדש מאחר הצמצום. ודבר זה מתרץ קושי גדול המתראה לכאורה. כי לפי הנראה היה לרע שני מקומות, ולטוב רק מקום אחד. פירוש - בשלמא אם היינו מפרשים "גם את זה לעומת זה" - על הטוב ורע שבספירות עצמן, דהיינו על הנשאר מהשלמות והחסר כנ"ל - ניחא, ואז נקרא לס"א תולדות הרע, כמו שקוראים לקדושה תולדות הטוב. אך אינו כן, כי הרי אנו אומרים שהקדושה כולה עם הס"א כולה - הם זה לעומת זה. ויש טעם גדול לומר כך, כי הרי מלבד אומות העולם ומלאכי חבלה, יש עוד ענין אחר, שהם עשר ספירות דקליפה, כמפורש בזוהר בכמה מקומות, והנה כנגד ישראל ומלאכי השרת יכולים לשים אומות העולם ומלאכי חבלו,, שיהיו כנגד השלמות והחסרון, אך עשר ספירות דקליפה כנגד מי? אלא תשובת הקושי הזה הוא, מה שהקדמתי לך הבדלה ג' שיש בין הקדושה לס"א, שהקדושה אין צורך לחדש לה שורש, אך הס"א הוצרך לעשות לה שורש גם כן, שאין לה. ועל כן כל החסרונות שבספירות אינם אלא שורש הס"א שמתילד מחדש, אבל ההתפשטות היא הס"א עצמה. אם כן יש לנו בכאן שני שרשים ושתי התפשטויות - השורש הקדום ב"ה האדון היחיד שאין זולתו כלל ועיקר, א"ס ב"ה, והתפשטות שלו, שהם הספירות. ובהתפשטות הזה חידש הרצון העליון שורש אחד, שיהיה שורש להתפשטות אחר, שהוא הס"א עם כל עניניה. נמצא שאין להעריך הספירות עם חסרונותיהם, שזה ענף וזה שורש, אלא התפשטות עם התפשטות, דהיינו התפשטות הקדושה, שהוא התפשטות השורש הקדום, והתפשטות הס"א שהוא התפשטות מה שרצה וחידש הרצון העליון לגלות שלמותו, בתקן אותו, כאמור למעלה. וז"ס ישראל שהם בכורים באמת, כי הלא הקדושה מקדמת תמיד לס"א. ותראה איך יוצאת הס"א. בתחלה נשאר אור אחד של קדושה, וזהו ההתפשטות מן השורש הקדום. אך לפי שבאור הזה יש איזה חסרון, הנה זה החסרון שורש לס"א. אך אין החסרון הזה הענף שיוכל להקביל האור ההוא שבקדושה, אלא הוא שורש אחד, שאחר כך יוציא הס"א, ענף מקביל לענף, שהשורש ההוא נולד ממנו. וז"ס מה שתמצא אחר כך שהקליפות דאצילות עומדים כנגד ק"ק דבריאה, כי אי אפשר לענף של הס"א להיות כנגד הענף של הקדושה. כי לא די הענף, אלא אפילו השורש עצמו אינו יכול להמצא אלא אחר שכבר נמצא הענף של הקדושה, והיה חסר. אז מן החסרון שבו נולד השורש של הס"א. ומן השורש יצא אחר כך הענף. וזהו:

ה. דהיינו שיתפשט ענין הספירות, שבכאן נקרא לכל הספירות צד אחד, ולכל הסטרא אחרא צד אחר, מן הטעם שזכרנו. כי הדין ושורש הרע שזכרנו בספירות - הכל נקרא התפשטות אחד מן השורש הקדום, לפי ענין הצמצום שרצה. וכל מה שנוכל להבחין, הוא, שהדין שבספירות יהיה השורש המתחדש לרע, לפי ענין כח החסרונות שנגלה בצמצום. והיינו כי בהתחבר ביחד מה שנשאר מן השלמות ומה שנתחדש בצמצום, שהוא כח החסרונות - נעשו הספירות. אך הכח הזה עצמו יצא בדרך רצון מן הא"ס ב"ה. כל מה שנוכל להבחין יהיה - שבספירות יש בהם מה שיש מצד המציאות הקדום שכולו טוב, ומה שיש מצד ענין המחודש בכח רצון שלו, שהוא שורש הרע, אך הכל התפשטות אחד. אחר כך ענין זה המחודש נעשה שורש לס"א, ואז יוצאת הס"א עצמה, מקבלת להתפשטות הספירות. ובשתי התפשטויות האלה נאמר, "גם את זה לעומת זה עשה האלקים", אך תמיד עם ההבדלות שזכרנו, ועם מה שהתחלתה תמיד שפל מסוף של הקדושה. וזהו, "ויבדל אלקים בין האור ובין החשך". אך השורש שלה עם השורש הטוב - אסור כמעט אפילו לשאול אם יש ערך ביניהם ח"ו, כי השורש הטוב הוא האדון היחיד הקדמון הנצחי ב"ה וב"ש לעולמי עולמים, ושורש הס"א הרעה הוא רק ענין אחד מחודש, שכל מציאותו תלוי רק לפי שרצה בזה הרצון העליון. ואם לא רצה - לא היה נמצא. ואם לא היה רוצה - לא היה מתקיים. וכשלא ירצה עוד בו - לא ימצא עוד כלל, אלא "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים":

ו. ענין הספירות בכל מדרגותיהם, ר"ל התפשטות הטוב בכל מה שהוא מוכן לצורך התחתונים - להיטיב להם לפי עניניהם ומצביהם, לפי הצריך להם לקיומם, ולפי התלוי בעבודתם:

ז. וכל תולדותיהם, היינו הבריות הנפרדות, כי כל מה שהוא רק שיעורי הרצון העליון - הוא הספירות. ומה שנברא אחר כך - בריאה נפרדת מהם, או תולדה מהם, והיינו הנשמות והמלאכים וכל בריות העולם:

ח. הכל לצד ההטבה, ר"ל שכל וה נקרא המשך אחד, לפי שאם קטן אם גדול - הכל הוא מציאות בריאה מתוקנת, כל חלק ממנה לפי ענינו. מה שאין כן מציאות ס"א, שהיא כולה מציאות קלקול והפסד, על כן נקראת ס"א, וכדלקמן:

ט. ושיברא בריאה אחת, היינו שאין הס"א כמו הספירות ח"ו. שהספירות הם שיעורי הרצון העליון. נמצא שהם אלקות עצמו. מה שאין כן הס"א, שהיא מציאות נברא שהוציא הרצון העליון, כמו שהמציא כל שאר הבריות יש מאין:

י. שיהיה בענינה כל קלקולי הטוב, פירוש - זהו מה שכתוב, "גם את זה לעומת זה עשה האלקים". כי הכוונה היתה זאת - לעשות הטוב, וכל מה שיוכל להיות הפכו, והיינו כל מיני קלקולים. ולכן יש כל כך מדרגות בס"א, כי כל כך קלקולים אפשר להמצא כשיש מציאות של קלקול בעולם. יא. והיא הנקראת ס"א, זהו שם המציאות ההפכי הזה. ואמנם נקרא צד אחר - להיות ממש ענינו היפך מכל התפשטות הראשונה שזכרנו. והרי נעשית הבריאה על שתי הכוונות - אחת למציאות, ואחת להפסד, ונקרא להם שני צדדים:

חלק ג:

א. ויהיה הכוונה שיתגבר כח ההטבה, עד שכל קלקול יחזור לתיקון, והיינו שרק זאת היא הכוונה בסוד הקו שמנהג את הרשימו, שפירשנו למעלה:

ב. ואז יוודע היחוד לאמיתו, והיינו הסדר עצמו של ההנהגה נותן שזה יהיה סוף הדברים, בסוד התיקון השלם. והיינו כי מצד המעלות שיש לטוב יותר על הרע, שהטוב קדמון והרע מחודש, הטוב הוא מה שהוא האדון היחיד, והרע - ס"א, ס"מ, עבד נברא, זה יגרום שבהיות המלחמה בין הקדושה וס"א, הטוב והרע, צריך שהטוב ינצח. אך נצחונו יהיה רק מצד היתרון הזה אשר לטוב על הרע שזכרנו. והרי בזה יוודע היחוד באמת, במה שרק מפני המצא רק רשות אחת - הוא שסוף הכל הוא תיקון. והיינו כי הנה אנחנו רואים איך הרצון העליון הניח לכל כך קלקולים שימצאו בעולם, כמו שנמצאו עד עתה. ואחר כך בסוף הכל ידענו שיעורר יחודו, ויתקן הכל בסוד, "ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד". והרי מיד יקשה - ממה נפשך, או שרוצה הקב"ה לתקן בדרך בחירת האדם או בכחו, וכי אינו מגיד מראשית אחרית? וכיון שידע שסוף סוף צריכים אותו - מתחלה יתקן. אך הענין, כי רצה א"ס ב"ה להוציא מלב הבריות הטעות של שתי רשויות, פועל טוב ופועל רע, ועל כן שם בתחלה ענין הספירות, והוא ענין אחד שאינו משתמש בו מיחודו ושליטתו השלמה. אלא אדרבא, הוא כח ככח אדם גבור שמשים עצמו בנסיון עם כח שכנגדו, שהוא הס"א, שעשאה בעלת כח כנגד זה. וכבר הראה איך כל מיני כח שבעולם, מה שהוא בבחינת כח לבד, שלא בבחינת שליטה, לא יכול לנצח הס"א. אלא אדרבא, כבר עשתה כל כך קטרוגים שלא היה אפשר להמלט ממנה, עד שהוצרכו לבוא אל היחוד. אך כנגד זה בהתעורר היחוד, שהוא יפעול בדרך שליטה, מיד יראה שאין עוד מקום לס"א כלל. ומזה נבין מיד שאין שום כח נצח לס"א כלל, אלא השליטה והיחוד. למה? לפי שכל כח אחר נמצא בה חוץ מזה. אך להיות רשות - צריך שיהיה שליטה גם כן, שליטה גמורה. אם כן הס"א אינה רשות ח"ו, אלא עבד משועבד שאין בו כח אלא מה שניתן לה, והכח שניתן בה הוא גדול, אך שליטה אין לה כלל. ואין אדון שולט אלא אחד לבד, ברוך הוא וברוך שמו לעולם ולעולמי עולמים: